בג”צ 5079/08 פלונית ואח’ נ’ הדיין הרב אברהם שרמן ואח’ (11/06/2008)

בג”צ 5079/08 פלונית נ’ הדיין הרב שרמן (11/06/2008) – DOCX / PDF

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בירושלים

בג”צ 5079/08

 

העותרים:

1. פלונית

2. בן באמצעות אימו פלונית

3. בת באמצעות אימה פלונית

4. בת באמצעות אימה פלונית

5. מרכז צדק לנשים, ע”ר 580430973

6. נעמת, ע”ר 580044261

7. ויצ”ו, ע”ר 580057321

8. נאמני תורה ועבודה, ע”ר 580052421

9. מבוי סתום, ע”ר 580268183

10. אמונה, ע”ר 580011146

11. קולך, ע”ר 580328136

12. מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, אוניברסיטת בר-אילן

13. גרני”ת, ע”ר 580349249

14. שבות עם, ע”ר 580342608

15. מוסדות אור תורה סטון, ע”ר 580000768

באמצעות עו”ד סוזן ווייס, או עו”ד ד”ר אביעד הכהן, או עו”ד יפעת פרנקנבורג, או עו”ד יעל רוקמן, או עו”ד ישעיהו אברהם, או עו”ד משה בן דוד, או עו”ד הודיה היינוביץ, או עו”ד גלי עציון, או עו”ד פרופ’ מיכאל קורינאלדי.

שכתובתם למסירת כתבי בי-דין ברחוב עמק רפאים 43, ירושלים

טלפון: 02-5664390, פקס: 02-5663317

 

נגד

 

משיבים

1. הדיין הרב אברהם שרמן

2. הדיין הרב חגי איזירר

3. הדיין הרב אברהם שינפלד

4. בית הדין הרבני הגדול לערעורים

5. הדיין הרב אברהם עטיא

6. בית הדין הרבני האזורי באשדוד

7. הרב חיים דרוקמן

8. הרב יוסף אביאור

9. מר פלוני

 

עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים

 

מוגשת בזאת עתירה למתן צו על תנאי שיורה למשיבים 6-1 לבוא, לנמק וליתן טעם כדלקמן:

מדוע לא יבוטלו מעיקרם פסקי דינם והחלטותיהם של המשיבים 6-1 מהימים 10.2.08, 22.2.07, 25.6.07, 5.7.07, 19.7.07 הפוסלים את יהדותה של העותרת, חמש עשרה שנה לאחר גיורה, ואת יהדותם של שלושת ילדיה, ומכניסים אותם ואת אביהם ל”רשימה השחורה” של פסולי החיתון, והכל תוך חריגה מסמכות, מבלי שנשמעה כראוי עמדתם ותוך פגיעה קשה בכללי הצדק הטבעי, בכבוד האדם וחירותו, בשמם הטוב, בטובת הילדים; ובהיותם מנוגדים לעקרונות יסוד חוקתיים ולערכיה היהודיים והדמוקרטיים של מדינת ישראל,ופוגעים פגיעה קשה, בלתי חוקית ובלתי מידתית, בבתי הדין המיוחדים לגיור ובמאות אם לא אלפי מתגיירים – הם ובני משפחותיהם – שהתגיירו במדינת ישראל במהלך שלושים השנה האחרונות.

מדוע לא יקבע בית המשפט הנכבד כי החלטת המשיבים המורה לכל רשם נישואין, בכל מקום בארץ, להימנע מלרשום לנישואין כל אדם בעל תעודת גיור תקף מבתי הדין המיוחדים לגיור, או מכל בית דין אחר אשר מוכר על ידי הרבנות הראשית, ללא צורך בקבלת אישור מבית הדין הרבני לפסק דין הצהרתי וללא כל קשר ל”הופעתו החיצונית” של מחזיק התעודה, ניתנה שלא כדין, תוך חריגה מסמכות, ומנוגדת לעקרונות יסוד חוקתיים ולערכיה היהודיים והדמוקרטיים של מדינת ישראל.

 

ולמתן צו ביניים:

האוסר על רישום העותרים ברשימת מנועי ופסולי החיתון (כאמור בפסה”ד של המשיב 1, עמ’ 48-49; ושל המשיב מס’ 2 עמ’ 1).

המורה לכל רשם נישואין, בכל מקום בארץ, לרשום לנישואין כל אדם בעל תעודת גיור תקף מבתי הדין המיוחדים לגיור, או מכל בית דין אחר אשר מוכר על ידי הרבנות הראשית, ללא צורך בקבלת אישור מבית הדין הרבני לפסק דין הצהרתי וללא כל קשר ל”הופעתו החיצונית” של מחזיק התעודה (כאמור בפסה”ד של המשיב 1, עמ’ 34).

לאחר שישמע את טענות הצדדים, יתבקש בית המשפט הנכבד להפוך את הצו למוחלט ולחייב את המשיבים בהוצאות המשפט של העותרת, שכ”ט עו”ד ומע”מ עליו כדין.

 

וזה דבר העתירה

 

אקדמות מילין, והיא ראשית, היא תכלית

 

1. כה אמר בית המשפט הגבוה לצדק (ע”ב 32/84 ניימן נ’ יו”ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת עשרה, פד”י לט(2), בעמ’ 301-300):

“אין האומה העברית “עושה נפשות” כדי לצרף בני לאומים אחרים לשורותיה (מיכה ד, ה; רמב”ם; הלכות מלכים, ח,י);

אך משנצטרף בן אומה אחרת לאומה העברית – הופך הוא להיות לאחד מבניה של אומה זו, לכל זכות ולכל חובה: “חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ” (במדבר, ט,יד);

“ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה’ לאמור, הבדל יבדילני ה’ מעל עמו… כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים” (ישעיה, נו, ג-ז).

ולא רק מכאן ואילך אלא אף לגבי העבר; וכך השיב הרמב”ם לר’ עובדיה גר צדק: “כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות, וכל המייחד שמו של הקדוש ברוך הוא כמו שהוא כתוב בתורה, תלמידו של אברהם אבינו עליו השלום ובני ביתם הם כולם … ואין שום הפרש כלל בינינו ובינם לכל דבר. ואל יהא ייחוסך קל בעיניך; אם אנו מתייחסים לאברהם פלוני ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם” (שו”ת הרמב”ם מהדורת פריימן, סימן שסט).”

 

עניינה של העתירה דנן

2. תורת ישראל אמרה מה שאמרה, בית המשפט הגבוה לצדק של מדינת ישראל אמר את שאמר, אך המשיבים – למרבה הצער והבושה – לא למדו, ואם למדו – שכחו.

3. עניינה של עתירה זו היא ב”דיני נפשות”. נפשות של אלפי גרי צדק, הם, ובניהם ובנותיהם, וכל אשר להם. לאחר שקיימו מצוות “לך לך”, עזבו את ארצם, מולדתם ובית אביהם, הצהירו – כרות המואביה, סבתו של דוד המלך – “עמך – עמי, ואלקיך – אלקי!”, וקשרו את גורלם עם ארץ ישראל, מדינת ישראל והעם היושב בה. לאחר תהליך ארוך של לימודים, הצטרפו לעם ישראל כדת וכדין, תחת עינם הפקוחה של שלוחי מדינת ישראל, וקיבלו ממנה תעודה המכירה בתוקף גיורם.

4. כעבור שנים ארוכות, וליתר דיוק במקרה דנן – כחמש עשרה שנה! – גילו לתדהמתם שיש מי שמבקש לנהל על גבם מסע אידיאולוגי-פוליטי, ובמסווה הלכתי, מתוך שיקולים זרים ופסולים, מבקש הוא לפסול את מעמדם האישי (סטאטוס), לפגוע בכבודם ובשמם הטוב, ולמנוע מהם את הכניסה לעם היהודי.

5. אילו בסתם רשות היה מדובר, גם אז לא היינו רשאים להחשות, לנוכח העוול המוסרי, אי הצדק והחריגה הבוטה – הן מהוראות ההלכה, הן מהוראות הדין. משמדובר ברשות ממלכה, ולא סתם רשות ממלכה אלא רשות שיפוטית, בתי הדין הרבניים האומרים לנהג אורחותיהם על אדני ההלכה והמוסר, היושר והצדק, גדול הכאב – והעוול שבצדו – שבעתיים, וכדי ביזיון וקצף.

 

עניינה המשפטי של העתירה – בקליפת אגוז

6. מבחינה משפטית, ובקליפת אגוז, עניינה של עתירה זו בשלוש שאלות עיקריות: בחריגה מסמכות, בפגיעה קשה בכללי הצדק הטבעי, ובפגיעה שלא כדין, חסרת תכלית ראויה ובלתי מידתית, בעקרונות יסוד במשפט, ובערכיה הבסיסיים ביותר של כל מדינה דמוקרטית, ומדינה יהודית ודמוקרטית מקל וחומר: כבוד האדם וחירותו, שמו הטוב, זכותו לנישואין, וטובת הילד.

7. ראשית הפרשה, בבקשה שגרתית של שני בני זוג למתן גט והסדרת הגירושין בהסכמה, בקשה שלא היה לה דבר וחצי דבר הקשור לענייני גיור.

8. המשכה, בהחלטת המשיב מס’ 5, על דעת עצמו, ומבלי שנתבקש לכך, כדן יחיד, לפסול את יהדותה של העותרת מס’ 1, שהתגיירה כדת וכדין בפני בי”ד מוסמך, של שלושה דיינים, ותוך שהוא מטיח במשיב 7 ובכלל הדיינים של בתי הדין המיוחדים לגיור דברי חירופים וגידופים, העולים כדי קללות ונאצות, בסגנון שאינו הולם אדם מישראל ומקל וחומר שאינו הולם נושא משרה שיפוטית ודיין בישראל.

9. משהגיעה הפרשה, במסגרת ערעור, לבית הדין הרבני הגדול, הוסיפו המשיבים 4-1 חטא על פשע. לא רק שלא פסלו את החלטת המשיבה מס’ 5, אלא שפסלו את כל הגיורים שנעשו על ידי הרב חיים דרוקמן ובית דינו, משנת 1999 ואילך, ומכללא פסלו גם את כל הגיורים שנעשו בבתי הדין המיוחדים לגיור. הם עשו כן בפסק דין הכולל עשרות עמודים, ובה כתבו דברים קשים ביותר, לרבות העלאת חשדות פליליים, נגד בית דינו של הרב דרוקמן, בלי שנתבקשו לכך, בלי שיסתמכו על ראיות מהימנות וקבילות, בלי ששמעו את נשואי תלונותיהם, ותוך פגיעה קשה בכללי הצדק הטבעי ובשמם הטוב של אלפי אנשים, דיינים, גרים ובני משפחותיהם.

10. אגב הדיון הציבורי שנתעורר בעקבות פסק הדין, נודע לעותרים כי בכמה מלשכות רישום הנישואין בארץ, שפועלים מכוח חוקי מדינת ישראל, עושים רשמי נישואין דין לעצמם, ומסרבים לרשום לנישואין אנשים שעברו גיור, למרות שנתגיירו בבתי דין שהוקמו על ידי המדינה, הוכרו על ידה ומופעלים על ידה.

11. לא למותר להזכיר בהקשר זה דברים שכתב בית משפט נכבד זה בהליך דומה (בג”ץ 816/98 אמינוף נ’ אלטלף, פ”ד נב(2)769, 786):

“בית-הדין הרבני הינו אבר בגופה של המדינה, שלוחה-בין-שלוחות במערכת החוק והמשפט. ואל לה לשלוחתה של המדינה כי תתגדל על המדינה ותצבור לעצמה און וחילים שהמדינה לא העניקה לה כלל …

לו גופי-משפט אחרים במדינה היו נוהגים כמעשה בית-הדין הרבני בענייננו, כי-אז היתה מתבקעת האדמה עליה עומדים אנו כולנו. ותוקף משפטי כי ניתן להכרעתו של בית-הדין הרבני בענייננו, תהא הכרעתנו שקולה כנגד הקריאה: איש לאוהליך ישראל. זו הדרך הבדוקה להקמתה של מדינה-בתוך-מדינה. זו הדרך לפירוד ולהתפוררות. הדרך דרך עקלקלות היא. דרך רעה היא. המעשה הזה אל-נא נעשנו, לא טוב הוא.”

מצב זה, של “מדינה בתוך מדינה”, ושל בתי דין ורשמי נישואין העושים דין לעצמם, אינו מתקבל על הדעת ואך מן הראוי הוא שבית משפט נכבד זה יורה אותם את הדרך הראויה ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.

 

העותרים והמשיבים

12. העותרת מס’ 1, (להלן גם: “העותרת” או “האשה“) נולדה וגדלה בדנמרק כבת למשפחה נוצרית. בשנת 1987, בגיל 23, במהלך טיול בחו”ל, פגשה פלונית את פלוני, בעלה לעתיד, המשיב מס’ 9. בשנת 1988 הגיעה פלונית לארץ על מנת לבקר את פלוני, והשניים עברו להתגורר יחד בדירה בתל אביב. לאחר 5 שנים, החליטה פלונית לקשור עצמה בגורל עם ישראל ופנתה יחד עם פלוני לבית הדין על מנת להתחיל בתהליך של גיור בבית הדין המיוחד לגיור מטעם הרבנות הראשית לישראל. לאחר שנת לימודים שכללה לימודים במכון לגיור ברמת גן, ושהייה במחיצת משפחה מלווה השלימה העותרת את הליך הגיור, עברה את המבחנים בהצלחה, טבלה כדת וכדין, וביום א’ בכסלו תשנ”ב קיבלה פלונית את תעודת הגיור שלה החתומה על ידי שלושה דיינים מבית הדין המיוחד לגיור מטעם הרבנות הראשית לישראל (מצ”ב נספח עת/1). מיד לאחר הגיור, קיבלה העותרת תעודת זהות שבה נרשם בסעיף הלאום: “יהודיה”. לאחר כחצי שנה מהשלמת הגיור, נרשמו העותרת ובעלה ופלוני לנישואין ברבנות תל אביב והתחתנו כדת משה וישראל במושב ניר גלים. רבו של מושב ניר גלים ערך את החופה. לבני הזוג נולדו 3 ילדים, הם העותרים 4-2.

13. העותרת וילדיה אוהבים את מסורת ישראל ושומרים עליה. העותרת מדליקה נרות שבת, חוגגת עם ילדיה את חגי ישראל, צמה ביום כיפור, אינה אוכלת חמץ בפסח ויושבת בסוכות בסוכה. לאחרונה, חגג העותר מס’ 2 את בר-המצווה שלו בעלייה לתורה בבית הכנסת.

14. העותרת מס’ 5, “מרכז צדק לנשים” היא עמותה העומדת בחזית המאבק המשפטי של נשים למען שוויון, כבוד וצדק בדין היהודי. העמותה עוסקת בפעילות ציבורית, חינוכית ומשפטית ובהעלאת מודעות הציבור לדילמות מוסריות ודתיות ביחס למעמד האישה לרבות עגינות, סרבנות גט, גיור וממזרות, מתוך מטרה לקדם פתרונות הלכתיים ראויים שיעשו צדק ויביאו מזור לסבלן של נשים.

15. העותר מס’ 6, תנועת נעמת, היא ארגון נשים הפועל לקידום השוויון בין המינים בישראל, להגנה על זכויותיהן של נשים בישראל בעבודה, במשפחה ובחברה; ובכלל זה הגנה על נשים שהן קורבנות אלימות במשפחה ונשים השבויות בידי בעליהן, סרבני גט. נעמת פועלת בין היתר, בסיוע, יעוץ וייצוג נשים בענייני המעמד האישי, בערכאות השונות, קידום וניסוח הצעות חקיקה שמטרתן קידום נשים בכל תחומי החיים.

16. העותרת מס’ 7, ויצ”ו, הסתדרות עולמית לנשים ציוניות, היא תנועת נשים, מן הגדולות בעולם, המפעילה מאות פרויקטים ושירותים למען החברה והקהילה בישראל.

17. העותרת מס’ 8, תנועת נאמני תורה ועבודה, היא תנועה ציונית-דתית המבקשת להחזיר את הציונות הדתית לשורשיה. מגמתה לחזק את ערכי “תורה ועבודה”, ולפעול לשילוב התורה עם המדע, חזון הציונות והחיים המודרניים.

18. העותרת מס’ 9, ארגון “מבוי סתום”, פועל למען נשים מסורבות גט ועגונות. הארגון מסייע להן בתמיכה, ליווי וסיוע סוציאלי ומשפטי. כמו כן, פועל הארגון להשגת פתרון כולל לבעיית סרבנות הגט, הן על ידי הגברת המודעות הציבורית לנושא והן על ידי קידום פתרונות הלכתיים וחקיקתיים.

19. העותרת מס’ 10, אמונה, תנועת האישה הדתית לאומית, היא תנועת נשים דתיות המונה אלפי חברות, מפעילה מעונות יום ומוסדות חינוך בכל רחבי הארץ, ופעילה במישור החינוכי והחברתי, בארץ ובעולם.

20. העותרת מס’ 11, עמותת “קולך” – פורום נשים דתיות המחויבות להלכה, למסורת ישראל ולשוויון מגדרי. “קולך” פועלת ליצור שוויון הזדמנויות לנשים במרחב היהודי הציבורי, לתיקון עוולות בסוגיות הקשורות לנשים בעולמן היהודי, לקידום המודעות הציבורית לצורך מאבק נגד אלימות כלפי נשים ובנות הן במשפחה והן בהטרדות מניות ועוד.

21. העותרת מס’ 12, מרכז רקמן לקידום מעמד האישה באוניברסיטת בר-אילן, הוקם מתוך רצון להשפיע על מעמד האישה בחברה הישראלית באמצעות קידום ידע ומחקר ודרך פעילות מעשית ויישומית. המרכז מפרסם פסקי דין רבניים ועוסק במעקב חקיקה ובייזום וקידום חקיקה בענייני נשים. אוסף ומעבד מיידע ונתונים מכל תחומי החיים של נשים בישראל.

22. העותרת מס’ 13, עמותת ג.ר.נ.י.ת, היא ארגון המבקש לסייע לנשים בהליכי גירושין ולאחריהם. מרכז תחת קורת גג אחת את כל התחומים הקשורים לגירושין.

23. העותרת מס’ 14, עמותת שבות עם, העוסקת בגיור וקליטה.

24. העותר מס’ 15, מוסדות אור תורה סטון, רשת מוסדות חינוך הכוללים בתוכם מכון גיור.

25. המשיבים מס’ 3-1 הם חברי הרכב בית הדין הרבני הגדול לערעורים, המשיב מס’ 4, שביום 10.2.08 הוציא מלפניו את פסק הדין נשוא עתירה זו (מצ”ב נספח עת/2).

26. המשיב מס’ 5, הדיין אברהם עטיא, דיין בית הדין הרבני האזורי באשדוד, המשיב מס’ 6, שביום 22.2.07 הוציא מלפניו את פסק הדין (מצ”ב נספח עת/3) נשוא עתירה זו, ששימש גם היסוד לערעור שהגישו העותרים בבית הדין הרבני הגדול.

26.1. בפסק דינו של הדיין עטיא, שפסל את יהדות העותרת וילדיה, בלי סמכות ומבלי שנתבקש לכך, כתב הדיין עטיא דברים קשים שעולים כדי השמצות ולשון הרע, שמכוונים כלפי אנשים שלא ניתן להם פתחון פה לפניו, דוגמת הרב חיים דרוקמן. כך, למשל,כותב הדיין עטיא, בין שאר דבריו:

“כתוב בשמות כב, כג “וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב”, “וחרה” (219) גימטריא “גיור” (219), וגימטריא “ובא חרב” (219), הרי מבואר מפורש בפסוק שעל ידי גיור “והרגתי אתכם בחרב” …  “רבים חללים הפילה”, ראשי תיבות “חרה” שהיא גימטריא “גיר” [sic!, כך במקור] וכאמור שזה המביא ל”רבים חללים הפילה” “דם ישראל נשפך” ר”ת דין שהם הגורמים לשפיכה….

וכן “חרב” ראשי תיבות “חיים רעהו בלעו” וכמבואר בעדותם של בית דין הרבני הגדול שהרב [=דרוקמן – א.ה.] מתחיל באות ח’ ….

בתי הדינים [כך במקור!] הללו גורמים במעשיהם לא להשאיר מעם ישראל שריד ופליט…

הרב המתחיל באות “חטא” [=קרי, בית דינו של הרב חיים דרוקמן – א. ה.]

בתי דינים הנקראים מוכרים משליטים את המצריים באומתינו … וכיום בתוכנו מהרסיך ומחריביך ממך יצאו… ולמעשה זה לא בית דין “מוכר” אלא “מכיר”… המכיר את רבונו [=הקב”ה] ומתכוין למרוד בו … וכן באנשי סדום רעים וחטאים לה’ מאד …

ושוב כל פעם שבא לידי גיור מבי”ד הנזכר הוא מדיר שינה מעינינו… שזה כבר נהפך להיות השמדת קדושת ויחוסו של עם ישראל, השמדה ממש, בקבלנות ובסיטונות…

ובתי דינים אלו כאמור “אפיקורסים” ,פושעים”…

26.2. “תוספות נימוקים” (מצ”ב נספח עת/4). דעתו של הדיין הרב עטיא כנראה לא נתקררה. ביום 25.6.07, שלח לב”כ העותרים – באמצעות הפקס – “תוספת נימוקים” (נספח עת/4), לפסק דינו (עת/2). ב”תוספת” זו, לועג הדיין עטיא להחלטה קודמת שנתן כבוד הראשון לציון ונשיא ביה”ד הגדול לערעורים, הרב אליהו בקשי דורון, שאישר תעודות גיור שניתנו בבית הדין של הרב דרוקמן, מכוח היותו “ראש העדה הדתית”, כמשמעות מונח זה בפקודת ההמרה.

26.3.”תוספות ב’ לנימוקים” (מצ”ב נספח עת/5). עוד ה”תוספת” הראשונה של הרב עטיא עושה דרכה לעותרים, והנה ביום 5.7.07 שב הדיין עטיא ושלח “תוספת ב’ לנימוקים”. המתבונן בכתב, שגם בראשו מתנוסס שמה של מדינת ישראל, ישפשף עיניו כלא מאמין, ולרגע יחשוב שנפל לידו כתב פלסתר זול מן השוק, ולא חלק מפסק דין של ערכאה שיפוטית במדינת ישראל. וכך נאמר בראש ה”תוספת” שהדיין עטיא טורח להדגיש שהיא המשך ישיר של פסק דינו: “גילוי מחריד! שערוריה!!!” [=שלושת סימני הקריאה מופיעים במקור] לאחר “הקדמה” גדולה זאת, בתרועת חצוצרות ושופרות מלחמה, פותח הדיין עטיא במסכת השמצות על דייני בית הדין המיוחד לגיור, שכזכור מונו לתפקידם על ידי מדינת ישראל, שתחת כנפיה חוסה גם הדיין עטיא. בין שאר ה”ברכות” שמרעיף הדיין עטיא על דייני בית הדין לגיור, הוא כותב את הדברים הבאים:

“מאחר והמדובר כאן ב’דמתקרי’ [=קרויים, מכונים] דיינים יותר מתאים המאמר השני של המדרש “רבנן אמרי עלובה הנטיעה שמי שנטעה מעיד עליה שהיא רעה”.

בהמשך דבריו, יוצא הדיין עטיא חוצץ נגד הכרת המחוקק ב”עדות דתיות” לא יהודיות; מתגולל על גיורים הנעשים בצבא ההגנה לישראל; ומוסיף “הצעה”-לשנות את השם של בית הדין “לגיור” ולעשות לו שינוי השם מחמת חולי…. “; ולא נחה דעתו של הדיין עטיא עד שהוסיף בסוף דבריו רמז לכך שכל “העדות הדתיות, – שכוללות את הציבור הנוצרי והמוסלמי והדרוזי במדינת ישראל יעברו מן העולם, ויקויים בהם הכתוב “ואסירה כל בדיליך”. כך, על מסמך שחותמת ובמרכזה סמל מדינת ישראל, דנים בתי דין דתיים בקביעת מעמדו של אדם.

26.4. “תוספת ג’ לנימוקים” (מצ”ב נספח עת/6). עוד העותרים מנסים לעכל את דברי הדיין עטיא, וכבר הגיעה אליהם “תוספת שלישית לנימוקים”, מיום 19.7.07, הכוללת לא פחות מ-19 עמודים מודפסים. מסמך זה פותח בהצהרת הדיין עטיא על “הגילויים הנפשעים והפליליים של חיים דרוקמן” [כך!], ב”תוספת” חדשה זו, משווה הדיין עטיא את הרב דרוקמן ובית דינו, לא פחות ולא יותר, ל”לבן הארמי שביקש לאבד את הכל”, שביקש לאבד את עם ישראל, והוא אף מוסיף ומחמיר:

“שגדולים בית הדין המיוחדים לגיור יותר מלבן, שהרי באים לעקור את הכל בחטאים של עריות”

בהמשך נימוקיו מסתמך הדיין עטיא על כתבה באינטרנט, כראיה לטענותיו, וממשיך להשמיץ את הרב דרוקמן בסגנון זול, דוגמת “הרי שהוא רקוב מתחילתו … ולפני שנתפס הצליח לעבוד על כולם בעיניים בסתר”. [עמ’ 18 להחלטה, עת/6].

כדרכו, חותם הדיין עטיא את פסק דינו במיני גימטריות שמהן עולה מסיק כי מספר עמודי פסק הדין של בית הדין הגדול עולים למניין “יגאל”, ומכוון כלפי גאולת נושא הגיור ממה שהוא מכנה כ”בית דין שדה”.

27. המשיבים מס’ 8-7, הרב חיים דרוקמן ח”כ לשעבר בכנסת ישראל, ראש ישיבת ההסדר “אור עציון” וראש מרכז ישיבות בני עקיבא, כיהן עד לאחרונה ראש מנהל הגיור במדינת ישראל. הוא ואחד מדיינו בית דינו, הרב יוסף אביאור, שימשו מושא התקפתו החריפה של הדיין עטיא ושל הרכב הדיינים בבית הדין הרבני הגדול. העותרים אינם מבקשים מהם כל סעד והם צורפו לעתירה כמשיבים פורמאליים בלבד.

28. המשיב מס’ 9, פלוני, היה בעלה של העותרת במשך כחמש ערה שנים. בעקבות פסקי הדין שיצאו מבתי הדין הרבניים, הופקעו נישואיו לעותרת ונקבע שמעולם לא היו תקפים מבחינה הלכתית. פלוני הוא אבי הילדים, העותרים 4-2. נחזור ונדגיש: פנייתו לבית הדין להסדרת הגט בינו לבין העותרת נעשתה בהסכמה, והוא מצורף לעתירה רק כמשיב פורמלי לה, בהיותו עשוי להיפגע מתוצאותיה. למען הסר ספק, יודגש כי העותרים אינם מבקשים ממנו כל סעד.

 

הרקע העובדתי

 

פניית העותרת לבית הדין האזורי לאישור גירושיה בהסכמה

29. במהלך השנים גבה טורא בין העותרת ובעלה והם החליטו להתגרש, מתוך הסכמה. לשם כך חתמו על הסכם גירושין. ביום 15.11.05 פנו הצדדים לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד לאישור הסכם הגירושין. בית המשפט לענייני משפחה אישר את הסכם הגירושין והעותרת ובעלה פנו לבית הדין הרבני באשדוד, משיב מס’ 6, על מנת לסדר את הגט.

30. ביום 25.1.07 הופיעו בני הזוג בפני המשיב מס’ 5, הדיין הרב אברהם עטיא, פעם אחת ויחידה על מנת לסדר את הגט.

31. תוך כדי סידור הגט התברר לדיין עטיא שישב בדין כי האישה הינה גיורת. תוך חריגה מסמכותו, ועל אף שהנושא כלל לא עמד על סדר יומו, החל הרב עטיא חוקר את האישה בדבר רמת שמירת המצוות שלה.

32. למותר לומר, שהדיין עטיא לא הזהיר את האישה באף שלב כי חקירה זו עשויה לפגוע במעמדה כיהודיה, מעמד שבו זכתה בדין לפני כחמש עשרה שנה. ומקל וחומר שלא הודיע לה ש”חקירתו” עשויה לפגוע בזכויות שלושת ילדיה, שאף לא היו צד להליך, לא נכחו בו וממילא קולם לא נשמע בו.

33. הדיין עטיא סיים את סידור הגט והבטיח לעותרת ולבעלה כי יקבלו לביתם את תעודת הגירושין בהקדם.

 

פסק דינו של בית הדין האזורי

34. הדיין הבטיח – אך לא קיים. עבר שבוע, עברו שבועיים, עבר חודש וחודשיים, והעותרת ובעלה לא קיבלו את תעודת הגירושין שהובטחה להם. למותר לומר, שבמהלך כל תקופה זו איש – לרבות הדיין עטיא – לא טרח להודיעם את פשר העיכוב. במקום זאת, כחודשיים לאחר סידור הגט, לאחר פניות והפצרות רבות, קיבלו הצדדים בחודש מרץ 2007 פסק דין בן 9 עמודים, חתום על ידי דיין אחד בלבד, הדיין עטיא, והנושא את התאריך 22.2.07 (נספח עת/3 לעתירה). פסק הדין קובע כי גיור האישה “אינו תופס” והיא “אינה יהודיה”; כי “בני הזוג כלל לא היו נשואים”; כי “לא היה כל צורך בגט”, ובאשר כן לא ניתן להנפיק להם תעודת גירושין. בנוסף, הורה הדיין עטיא לרשום גם את שלושת ילדי בני הזוג, וכן את הבעל, ברשימת מעוכבי חיתון.

35. את רוב רובו של פסק הדין (8 עמודים) מקדיש הדיין עטיא להשתלחות גסה ומבישה ברב חיים דרוקמן, הדיין נוקט כלפיהם בלשון וסגנון שאינם ראויים לכל אדם (שעל מקצת טעמיו עמדנו לעיל), קל וחומר לדיין היושב על מִדִין בבית דין רבני ממלכתי במדינת ישראל. בין השאר טוען הדיין כי עטיא הרב דרוקמן ובית דינו הנם “אפיקורסים” ו”פושעים”, אינם ראויים להיות דיינים, ועל כן אין לקבל כל גיור היוצא מבית דינם.

 

הערעור על החלטת בית הדין האזורי

36. ביום 22.4.07 הגישו העותרת והמשיב מס’ 9 באמצעות באות כוחם, מעמותת מרכז צדק לנשים, ערעור לבית הדין הרבני הגדול על פסק דינו של בית הדין האזורי (מצ”ב נספח עת/7).

37. כאמור לעיל, בעוד הערעור תלוי ועומד בבית הדין הרבני הגדול, פירסם הדיין עטיא, ביום 25.6.07 את “תוספת נימוקיו” הראשונה, הכוללת 13 עמודים. ביום 5.7.07 פרסם הדיין עטיא את “תוספת ב’ לנימוקים” וביום 19.7.07 פרסם את “תוספת ג’ לנימוקים”.

38. נדגיש את שלא הדגשנו לעיל: כל “תוספת הנימוקים” – הליך שאינו מקובל, בלשון המעטה, במערכת שפיטה ראויה לשמה, ובוודאי לא כאשר החלטת הדיין ה”מוסיף” נתונה בערעור בפני ערכאה גבוהה יותר – מתייחסת באופן כללי לשאלה האם ניתן לבטל גיור למפרע, אך אין בה לא מילה ולא חצי מילה של התייחסות לבעלי הדין הספציפיים בתיק, העותרת והמשיב מס’ 9. כך גם ב”תוספת ב’ לנימוקים” (עת/5) וב”תוספת ג'” (עת/6).

 

הדיון בבית הדין הרבני הגדול

39. ביום 11.7.07 התקיים דיון בערעור בפני הרכב בית הדין הרבני הגדול: הדיינים שרמן, איזירר ושיינפלד. בית הדין הרבני הגדול דן בערעור, התעלם ממכלול הטענות שהועלו בערעור, ודן רק בשאלת קיום המצוות של העותרת (פרוטוקול הדיון מצ”ב נספח עת/8).

40. המעיין בפרוטוקול יראה שכבר בתחילת הדיון דחה הרכב הדיינים, המשיבים 3-1, את טענת חוסר הסמכות שהעלתה טו”ר רבקה לוביץ’, ב”כ העותרת. בית הדין הגדול לא הסתפק בכך אלא הורה לעותרת, מיד בראשית הדיון, לצאת מאולם הדיונים, ובכך מנע ממנה את האפשרות הבסיסית שניתנת לכל בעל דין לשמוע את דברי הצד השני ולהגיב עליהם במידת הצורך.

41. על אף שדובר בהליך של ערעור, החליט בית הדין הגדול לגבות עדויות בעצמו, ובמעמד בעל דין אחד בלבד. בתחילת הדיון השמיע הבעל, המשיב מס’ 9, את תיאורו בדבר מערכת שמירת המצוות של האישה עובר לגיור. מתיאור זה עולה שהעותרת רצתה לקשור את חייה בארץ ישראל ובעם ישראל. לשם כך החלה לשמור שבת, ובני הזוג המשיכו בכך גם לאחר סיום התהליך: נמנעו מנסיעה בשבת ומהפעלת מכשירי חשמל בשבת. הבעל מתאר את התקרבותו-שלו למצוות הדת היהודית בעקבות העותרת, תהליך שבמהלכו החל לשמור שבת, להניח תפילין ולהכיר את מקורות היהדות.

42. הבעל מדגיש כי למרות התנגדות הוריה של העותרת להליך הגיור, ואיומיהם – שלמגינת לב לסוף התממשו – כי ינתקו עם העותרת כל קשר היה ותתגייר, דבקה העותרת בחתירתה להתגייר ועשתה לשם כך מאמצים עילאיים.

43. בתום עדות הבעל, העידה העותרת על תהליך גיורה. בין השאר הזכירה שהרבנית שטיפלה בגיורה הייתה הרבנית קירשנבאום, שהיא ובני ביתה מנהלים אורח חיים חרדי. העותרת מעידה על דקדוקה בשמירת דיני הכשרות עד היום, ומתארת בכנות רבה את התהליך הנפשי העמוק שעברה בעת התקרבותה לדת היהודית. כמו כן תיארה את תחושת אי הנוחות שעברה עליה כאשר הייתה צריכה לטבול ערומה, כותונת דקיקה עליה, כשקווי המתאר של גופה נראים בעדה, למול עיניהם הבוחנות של שלושה דיינים. העותרת הדגישה כי בעקבות הגיור ניתקו הוריה את הקשר עמה, וכי נהגה לצאת מביתה בכל יום בשעה 6:30 בבוקר כדי להבטיח שבנה ילמד במסגרת חינוכית דתית.

 

טיעוניה של ב”כ העותרת בבית הדין הגדול

44. הן בכתב הערעור הן במהלך הדיון בו, העלתה העותרת – באמצעות באת כוחה טו”ר רבקה לוביץ’, מסכת של טיעונים בנוגע לחוסר סמכותו של בית הדין הרבני לדון בגיורה של האישה. ממסכת טיעונים זו, עולות כמה מסקנות:

44.1.בית הדין האזורי היה נטול סמכות לבטל את גיורה של העותרת;

44.2.אפילו אמרנו, ולא אמרנו, שבית הדין האזורי היה בר סמכות לדון בעניין ביטול גיור בלא שנתבקש לכך, לא היה מוסמך לבטל את גיור העותרת בשבתו כדן יחיד. רק בי”ד של שלושה שקבע את כשרות גיורה של העותרת, הוא ורק הוא מוסמך – בהתקיים תנאים שהוכחו (וכזאת לא נעשה בענייננו) לבטל גיור שעשה.

44.3.בנוסף לכך, אין אפשרות הלכתית לבטל גיור שנעשה זה מכבר. הלכה מפורשת היא שגר שחזר לסורו הוא יהודי כשר. מה עוד, כאשר ביטול הגיור נוגע לילדי המתגיירת.

44.4.פסילת כל הגיורים שנעשו בבית דינו של הרב דרוקמן בפרט, ובבתי הדין המיוחדים לגיור בכלל, אינה יכולה להיעשות “אגב גררא”, ומבלי שהוצגו ראיות – בדרך שבה מציגים ראיות בהליך שיפוטי – ונשמעה עמדת כל הצדדים המעורבים בדבר ושעשויים להיפגע מתוצאות ההחלטה.

 

החלטת הביניים של בית הדין הרבני הגדול

45. ביום 24.10.07 קבע בית הדין הרבני הגדול בהחלטת ביניים כי יש להנפיק למערערים פלונית ופלוני תעודת גירושין בציון העובדה שתעודה זו “אינה מהווה כל הוכחה לשאלת יהדותה של המערערת”. עוד קבע בית הדין הרבני הגדול כי יש לבטל את רישום המערער פלוני ברשימת מעוכבי נישואין. לגבי שאלת רישום המערערת וילדיה ברשימת מעוכבי הנישואין, בית הדין קבע כי “מחמת החומר הרב שנמצא בתיק הקשור לענין זה, החלטתינו בנושא זה תינתן מאוחר יותר” (מצ”ב נספח עת/9).

46. ביום 13.2.08 קבע המשיב 1 דיון נוסף בערעורם של העותרת והמשיב מס’ 9, דיון שאליו לא הוזמנו הצדדים לתיק או באי כוחם, אלא רק דייני בית הדין לגיור, הרב חיים דרוקמן והרב יוסף אביאור. בהזמנה לדיון נאמר: “תוך כדי שמיעת הערעור הוגשו בפנינו מסמכים הנוגעים אליכם ויש להם השלכה למתן פסק הדין בערעור. לפני הוצאת פסק הדין, אנו פונים לכב’ להופיע בפנינו ע”מ שנוכל לשמוע את התייחסותכם לאותם מסמכים” (מצ”ב נספח עת/10).

47. עוד הרבנים דרוקמן ואביאור שוקלים את צעדיהם, נודע להם כי פסק הדין ב”עניינם” – וכאמור, עניין שלא היו בו צד רשמי, ושלא עסק כלל בענייני גיור אלא במתן גט לבני זוג שהתגרשו מתוך הסכמה – כבר נכתב בתחילת חודש פברואר 2008 ובו נחרץ גורלם. בכנס דיינים שנערך בניר עציון, העביר אחד מחברי הרכב בית הדין הגדול, הדיין הרב אברהם שרמן הרצאה בנושא ביטול גיור. כ”חומר רקע” להרצאתו חילק לכל הנוכחים, עשרות דיינים (ואנשים אחרים שנוכחו באותו מעמד), טיוטת פסק דין בתיק הערעור של העותרים (מצ”ב טיוטה של פסק הדין שפורסמה בכנס הדיינים הנושאת את שמו של הרב שרמן, נספח עת/11 לעתירה). המעיין ב”טיוטה” ומשווה אותה עם פסק הדין הסופי, נושא עתירה זו, יגלה שלא “טיוטה” של עיקרי דברים הייתה כאן, אלא פסק הדין כולו כשהבדלים ביניהם מינוריים.

48. העתק טיוטה זו נתגלגל והגיע לידיו של הרב דרוקמן. לתדהמתו, נתגלה לו שבית הדין הגדול כתב “טיוטה” מפורטת זו של פסק הדין הכולל דברים חמורים ביותר – לרבות החשדתו בפלילים – מבלי ששמע כלל את עמדתו. לנוכח מידע זה, החליטו הרב דרוקמן והרב אביאור להימנע מלהיענות לבקשת בית הדין הגדול אשר חרץ את גורלם ופירסם טיוטה של פסק דין ובה דברים חמורים אודותיהם וזאת עוד לפני שדייניו שמעו את גרסתם להאשמות החמורות המופיעות בטיוטה.

49. הרב דרוקמן והרב אביאור שלחו מכתב לראשון לציון, הרב הראשי שלמה עמאר המכהן כנשיא בית הדין הרבני הגדול, ובו דרישה לפסול את הרכב בית הדין הרבני הגדול שכתב את טיוטת פסק הדין ואף פרסם את הדברים לפני שנשמעה גירסתם. ביום 27.2.08 דחה בית הדין הרבני את בקשת הרב דרוקמן והרב אביאור לפסילת ההרכב (מצ”ב נספח עת/12).

 

פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול לערעורים

50. ביום 15.4.08 או סמוך לתאריך זה, כחודשיים לאחר התאריך המופיע בפסק הדין, קיבלה ב”כ העותרת, טו”ר רבקה לוביץ, ממרכז צדק לנשים, את פסק הדין נשוא עתירה זו (נספח עת/2). עיקרי פסק הדין הנ”ל הם כדלהלן:

50.1. יש להטיל ספק ביהדותם של המערערים ולכן יש לרשום את המערערים ברשימת מעוכבי חיתון, וזאת עד לבדיקת יהדותם וכשירותם לנישואין ע”י ביה”ד האזורי.

50.2. פסילת גיוריו של הרב דרוקמן משנת 1999 (עמ’ 30-19 לפסק הדין).

50.3. הוראה לרושמי הנישואין שלא לרשום גרים אשר חזותם החיצונית אינה מתאימה לחזות של יהודי שומר תורה ומצוות (עמ’ 34 לפסק הדין).

51. פסקי הדין של המשיבים גרמו עוול נורא לעותרים והפכו עליהם את כל עולמם.

52. מעבר לכך, פועל יוצא מפסקי הדין הללו הוא שהמשיבים מעמידים כ”ספק יהודים” גם מאות (ואולי אלפי) אנשים שהשלימו את תהליך הגיור כדת וכדין וקיבלו תעודת גיור מבתי הדין המיוחדים לגיור, שהוקמו על ידי מדינת ישראל ופעלו מטעמה ובשמה בעניין הגיור. זאת ועוד, פסקי הדין הללו מטילים אימה ובפחד בליבו של כל גר בישראל, וילדיהם, וילדי ילדיהם, שדואגים שמא כל מעשיהם תחת פיקוח מתמיד שאין יהודי בעולם היכול לעמוד בו. כל זאת עשו המשיבים בניגוד לעקרונות יסוד של תורת ישראל, ובניגוד לעקרונות יסוד במשפט, הכל כפי שיפורט להלן.

 

פניית ב”כ העותרת לנציבת תלונות הציבור על שופטים

53. ביום 7.8.07 פנתה ב”כ העותרת לשר המשפטים דניאל פרידמן, הרב הראשי לישראל הרב עמאר ונציבת תלונות הציבור על שופטים בבקשה לפעול להשעייתו המיידית של הדיין עטיא (מצ”ב נספח עת/13).

54. ביום 17.10.07 קבעה נציבת תלונות הציבור על שופטים כי התלונה נמצאה מוצדקת “הן בכל הנוגע לפסק הדין המקורי והן בכל הנוגע להוצאת התוספות. לא נוכל להימנע מלהעיר כי כב’ הדיין משתמש בפסקיו בסגנון שמקומו לא יכירנו במקומותינו ואינו עולה בקנה אחד עם מעמדו וכבודו של דיין בישראל. מוטב היה אילו כתב בצורה מאופקת, מרוסנת ומכובדת יותר. יש לרשום הערה בהתאם בתיקו האישי של כב’ הרב עטיא”. עוד קבעה הנציבה כי: “גם בהנחה שהיתה לדיין עטיא סמכות להוציא את פסק הדין המקורי- ואיננו סבורים כך- עדיין, מבחינת עקרי הצדק הטבעי יש לאפשר לצדדים להביא ראיות ולהשמיע טענות בנושא שהוכרע בפסק הדין”. העתק החלטת הנציבה מצ”ב נספח עת/14)

 

ואלה טעמי העתירה

 

55. הטיעון המשפטי להלן יתמקד בשאלת החריגה מסמכות ובשאלת הפגיעה בכללי הצדק הטבעי. כידוע, מימים ימימה מקימות עילות אלה תשתית ראויה לביקורתו השיפוטית של בית משפט נכבד זה. העותרים יוסיפו ויטענו כי לצד התקיימותן של עילות אלה, שדי בכל אחת מהן כשלעצמה, ומקל וחומר כולן יחד, לבטל את החלטות המשיבים מעיקרם, פגעו החלטות המשיבים פגיעה קשה ובלתי מידתית בזכויות היסוד של האדם, בעקרונות יסוד שעליהם מושתתת מדינת ישראל, בכבוד האדם וחירותו, בשמו הטוב, באוטונומיה שלו, בחופש הדת, בזכות לנישואין ובעקרון “טובת הילד”.

56. נעיר כבר עתה, כי כל אחד ממרכיבים אלה רלוונטי וצריך להיבחן לאורם של ארבעה מעגלים שונים:

56.1. המעגל המצומצם: פסקי הדין של המשיבים ככל שהם נוגעים לעותרים;

56.2. המעגל השני: פסקי הדין ככל שהם נוגעים לבית הדין שלה רב דרוקמן בפרט ולבתי הדין המיוחדים לגיור בכלל, וכפועל יוצא מכך למאות – ואולי אלפי – האנשים שהתגיירו בהם, הם וילדיהם, שהיו ליהודים מכוח החלטות בתי הדין המיוחדים לגיור במדינת ישראל בשלושים השנה האחרונות;

56.3. המעגל השלישי: מתייחס לפסקי הדין ככל שהם נוגעים לרושמי הנישואין.

 

רקע כללי

57. בתי הדין המיוחדים לגיור: בשנות ה-70, הקימה הרבנות הראשית לישראל בתי דין לגיור שפעלו בנפרד מבתי הדין הרבניים (מצ”ב הודעה לעיתונות מטעם הרבנות הראשית לישראל מיום כב’ טבת תשל”ז הקובעת שרבני ערים יקימו בעירם בתי דין לגיור ובגמר התהליך יקבלן המתגיירים אישור על גיורם מטעם הרבנות הראשית לישראל,מצ”ב נספח עת/15). אחד מבתי הדין שהוקמו היה בית הדין לגיור של הרב חיים דרוקמן. בית דין זה פעל ופועל לפי כללי ההלכה והוכר במשך עשרות שנים על ידי הרבנות הראשית לישראל ומדינת ישראל כבית דין שקול ומוסמך.

58. בשנות ה-90, לאחר העלייה לארץ של כ-300,000 אנשים ממדינות חבר העמים ואתיופיה שאינם מוגדרים כיהודים על פי ההלכה, נוצר ביקוש רב וצורך לאומי בגיור. בשנת 1995, הקים הרב הראשי דאז, הראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון, את “מנהל הגיור” על מנת להסדיר את עבודת הגיור בבתי הדין לגיור, כולל בתי הדין שהוקמו בשנות ה-70. כיום הזה נמצאים בתי הדין המיוחדים לגיור בסמכות משרד ראש הממשלה.

 

א. לגבי העותרים

 

חריגה מסמכות מהותית

העותרים יטענו שהמשיבים חרגו מסמכותם בכל אחד מן השלבים שהביאו לפסילת גיורם של העותרים, ובפירוט:

א. כאשר דנו בשאלות של גיור, שאינן נתונות לסמכותו של בית הדין הרבני;

ב. כאשר דנו בשאלת “המרת דת” של גר המחזיק בתעודת גיור תקפה שקיבלה אישור של הרבנות הראשית לישראל;

ג. כאשר דנו בשאלת “המרת הדת” של העותרת שלא “אגב נישואין וגירושין”;

ד. כאשר פסלו גיור של בית דין מוסמך;

ה. כאשר קבעו שיש להטיל ספק ביהדותם של העותרים;

ו. כאשר המשיב מס’ 1, כדן יחיד, ביטל גיור שנעשה בבית דין של שלושה דיינים.

למותר לציין שהלכה פסוקה היא מימים ימימה, שכאשר דן בית הדין הרבני בחוסר סמכות – מושג שלעניין בית הדין הרבני נתפרש בצורה רחבה ביותר (לרבות פסיקה בהרכב חסר, פסיקה נטולת הנמקה ופגיעה בכללי הצדק הטבעי) – פסק דינו בטל מעיקרו והריהו כחספא בעלמא. ראו, לדוגמא, לאחרונה: בג”צ 8638/03 אמיר נ’ בדר”ג (06/04/2006); ובימים האחרונים ממש: בג”צ 1986/06 פלונית נ’ בדר”א (27/05/2008).

 

חוסר סמכות מהותי לטפל בענייני גיור

59. חוק שיפוט בתי דין רבניים, אינו כולל – ולא במקרה – סעיף המקנה סמכות ייחודית לבתי הדין הרבניים לטפל בענייני גיור. “הסדר שלילי” זה נועד להותיר את הגיור מחוץ לכותלי בתי הדין הרבניים, וכל עוד לא יתוקן החוק בעניין זה – כפי שמנסים לעשות בעת האחרונה – בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון בעניין שאינו נמצא בדל”ת אמות הסמכות שלהם.

60. סעיף 2(1) לפקודת העדה הדתית (המרה), קובע כי ל”ראש העדה הדתית” סמכות לתת אישור שלפיו להמרת דתו של אדם יש “נפקות חוקית”. בית משפט נכבד זה כבר פסק שהרבנים הראשיים לישראל הם “ראש העדה הדתית” לצורך מתן אישור על תוקף המרת הדת של אדם לדת היהודית; וכי ה”נפקות החוקית” של אישור זה הוא לצורך קביעת סמכות שיפוט בענייני המעמד האישי (בג”ץ 1031/93 פסרו נ’ שר הפנים, פ”ד מט(4) 661, 681).

61. אין כל מחלוקת כי לעותרת תעודת גיור מטעם הרבנות הראשית המהווה אישור בעל “נפקות חוקית”. בראש תעודת הגיור של העותרת מופיע הכיתוב: “בפני ביה”ד המיוחד לגיור מטעם הרבנות הראשית לישראל”. העותרת נרשמה כ”יהודיה” בתעודת הזהות שלה; היא נרשמה לנישואין כדת משה וישראל על ידי רושם הנישואין ברבנות תל-אביב; ואף התחתנה כדת משה וישראל ע”י הרב של ניר גלים.

62. העותרים יוסיפו ויטענו כי אפילו אמרנו, ולא אמרנו, שבית הדין הרבני היה רשאי לדון בשאלת תוקפו של גיור, רשאי הוא לעשות כן רק אם העניין נדרש ומחויב לצורך קביעת סמכותם הראשונית בעניין שבנישואין או בגירושין, או “אגב” שאלת נישואין וגירושין , וכזאת לא אירע בענייננו.

63. העותרים יטענו כי בית הדין הרבני לא הוסמך להיות מעין “ערכאת ערעור” על החלטת ראש העדה הדתית, וממילא ניסיונו לעשות כן הוא חסר סמכות ודינו להיבטל מעיקרו.

64. לא למותר לחזור בעניין זה על דברים שכתב דיין בית הדין הגדול לערעורים, הרב שלמה דיכובסקי לגבי הגיורים של “בתי הדין המיוחדים לגיור”:

“… הסמכות לגיור מסורה ל’ראש העדה הדתית’ בלבד… ‘ראש העדה’ הוא הרב הראשי. הוא העניק את הסמכות לביה”ד האיזורי, והוא העניק אותה גם לבתי הדין לגיור. שניהם יונקים מכוח אותה סמכות, ואין אחד עולה על חברו. כך שגם מבחינה משפטית לא יכול בי”ד איזורי לבטל דברי בי”ד לגיור.” (דברי הרב דיכובסקי שדן בביטול גיור שנעשה בבית דין לגיור. מצ”ב פס”ד ונימוקים מיום 8.2.01 בתיק מס’ 309919363-12-1. פורסם גם בקובץ תורה שבעל פה מד (תשס”ד), נספח עת/16)

 

אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בנושאי “המרת הדת” שלא אגב הגירושין

65. כאמור לעיל, העותרת הגיעה יחד עם המשיב מס’ 9 על מנת לסדר גירושין בהסכמה. גם המשיב וגם העותרת לא העלו “אגב” הגירושין כל טענה לגבי תוקפה המשפטי של המרת הדת של העותרת. היה זה הדיין עטיא, שהעלה, כמעט בדרך עורמה, את נושא תוקף גיורה של העותרת במהלך הדיון, כששאל אותה בדרך אגב שאלות לגבי קיום מצוות על ידה.

66. בשאלות ששאל הדיין עטיא את העותרת, ביקש לנהל מעין משפט זוטא של “בית הדין הרבני נ’ העותרת” בעניין המרת דתה. “משפט זוטא” זה לא היה קשור כלל לתיק הגירושין של העותרת ובעלה, לא היה “אגב הגירושין”, וממילא לא קנה בית הדין הרבני סמכות לעסוק בו.

 

אין לבית הדין הרבני סמכות לדון לאחר הגירושין בביטול גיורה של העותרת

67. כבר נקבע בבית משפט נכבד זה (בג”ץ 8638/03 אמיר נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (טרם פורסם)) שלאחר פקיעת נישואי הצדדים, שוב אין מדובר ב”עניין של נישואין וגירושין” או “בעניין הכרוך לתביעת גירושין”, ומכאן שאין לבית הדין הרבני כל סמכות לדון (פסקה 24 לפסק הדין).

68. כאמור לעיל, בני הזוג פנו לסידור גט, והגט אכן סודר בין הצדדים. מכאן, שפסק הדין של הדיין עטיא לגבי יהדותם של העותרים, ניתן ללא כל סמכות.

 

בית דין אינו רשאי לבטל גיור שנעשה בבית דין אחר

69. העותרים יטענו שהן מכוח החוק, הן מכוח ההלכה, בית דין רבני אינו יכול לערער על גיור שנעשה בבית דין אחר. די לנו אם נצטט לעניין זה דברים שכתב הדיין הרב שלמה דיכובסקי בעניין דומה:

“… קשה לי מאד להבין את עמדתו של ביה”ד ברחובות. ביה”ד לגיור, שביצע את הגיור הנ”ל, הוא בית דין מוסמך על ידי הרבנות הראשית לישראל. ישובים בו תלמידי חכמים מובהקים, המוכרים לי אישית כיראי שמים ויודעי דת ודין. בית דין זה, מוסמך בעניני גיור, לא פחות מבתי הדין הסדירים. ועל כן, אי וכל מקום לבי”ד סדיר לבטל את דבריהם”. (דברי הרב דיכובסקי שדן בביטול גיור שנעשה בבית דין לגיור. נספח עת/16 לעיל)

70. בהקשר זה נזכיר גם שכבר בשנת 1984 פרסמה הרבנות הראשית לישראל הודעה שבה נאמר, בין היתר: “גיורות בארץ מתקיימת על ידי דיינים חברי בי”ד אזורי ועל ידי רבנים מקומיים שהוסמכו לכך בזמנו ע”י מועצת הרה”ר לישראל, זה שנים רבות…אין כל יסוד לחשוש שרבנים חשובים אלו שהם מגיירים אנשים ללא קבלת מצוות כדין, כמו שאין לחשוש על כשרות מקוואות, איטליזים, עירובין וכד’ שהם אחראים לכשרותם. כל המערער על פסקי דין רבנים מוסמכים אלו, הוא בכלל מוציא לעז”. (מצ”ב נספח עת/17).

 

השתק, מניעות ושינוי מצב

71. העותרים יטענו כי לאחר שמדינת ישראל, באמצעו ידה האחת – בית הדין המיוחד לגיור – הכירה בהליך שינוי מעמדה של העותרת, מושתקת היא מלטעון – באמצעות ידה האחרת, בית הדין הרבני – לפסלות אותו הליך. עמדה זו נגזרת מעקרון ההשתק והמניעות, קל וחומר כאשר מדובר בשינוי מצבם של העותרת וילדיה באופן משמעותי.

72. בהקשר זה לא למותר להדגיש שגם לחלוף הזמן יש משמעות גדולה. נקל לשער כי מעת שעברה העותרת את הליך הגיור, לפני כחמש עשרה שנה, נשתנו כל חייה. על בסיס ההכרה ביהדותה, ולמגינת לבה, ניתקו בעקבות הגיור קשריה של העותרת עם בני משפחתה הקרובים ביותר – הורים ובני משפחה קרובים אחרים, והיא הצטרפה לעולם חדש. היא קבעה את ביתה בישראל, החלה בשמירת מצוות, שינתה את אורח חייה, הקימה משפחה והביאה ילדים לעולם. הייתכן שאותה יד שהביאה אותה לעשות את כל אלה – בהכירה בגיורה – תוכל כעת, בחלוף חמש עשרה שנה, לבטל את כל אלה?

 

ודאות במשפט וסופיות הדיון

73. עקרון יסוד הוא במשפט שדין יהיה ברור, בהיר וודאי. כך מחייבים גם כללי הצדק הטבעי.

74. גר שנתגייר בבית דין מוסמך, וקיבל תעודת גיור מטעם מדינת ישראל, זכאי לכך שמעמדו ייקבע ויוחלט, לא יעמוד כל העת בסיכון, נתון לגחמות דיינים היושבים לדון בעניין אחר לחלוטין, אך “בדרך אגב” מחליטים לשנות סטאטוס של אדם. אם ודאות חשובה בכל תחום משפטי, קל וחומר שנודעה לה חשיבות יתירה כאשר מדובר במעמד אישי (סטאטוס) של אדם, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר כאשר מדובר לא רק באדם עצמו אלא גם בילדיו. האם ניתן לדמיין ולשער מה עובר בימים אלה, בעקבות החלטות המשיבים, בליבותיהם של מאות (ואולי אלפי) יהודים שהתגיירו במדינת ישראל – כדת וכדין – בשלושת העשורים האחרונים, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וכל אשר להם?

75. אם לא נאמר שתעודת הגיור מהווה סופיות הדיון, יהפוך הגיור להיות כמו “טסט” למכונית, הדורש “חידוש” מדי שנה. בית הדין – וגורמים אינטרסנטיים אחרים – יוכלו לאיים על כל מתגייר בכל רגע נתון שאם לא “יתנהג יפה”, ייטלו ממנה את מעמדו כיהודי. קבלת עמדת המשיבים, עשויה להביא לכך שיבוא ויום ויישלחו בלשים שיבלשו אחרי המתגייר ויבדקו האם הוא אוכל פירות רק בהכשר הבד”צ או “שארית ישראל”, ואם הוא נוטל ידיו ומקדש על היין רק על פי שיעוריו המחמירים של ה”חזון איש” ואינו מסתפק בשיעור המקובל של ר’ חיים נאה.

 

“דיני נפשות” – המיוחדות שבהליך הגיור

76. אם כך בכל תחום משפטי, על אחת כמה וכמה כשמדובר ב”דיני נפשות” שכרוכים בעקבו של הליך הגיור.

77. שמא יעלה אדם על דעתו שכך היא דרכה של תורת ישראל, נדגיש שבניגוד לעמדת המשיבים, היו חכמים הראשונים רגישים לתהליך המורכב והעדין שעובר על המתגייר, קשובים למצוקותיו, ומבינים ללבו. ולא לחינם אסרו חכמים על כל אדם להזכיר למתגייר את עברו, ואף ראו בכך עבירה על האיסור הדתי החמור של “אונאת דברים” [לעניין זה ראו את פסק דינו המאלף של השופט (כתוארו אז) מנחם אלון, בג”צ 230/86 מילר נ’ שר הפנים, פ”ד מ(4)436].

 

עמדת המשיבים נוגדת את ההלכה היהודית

78. כפי שנאמר לעיל, עמדת המשיבים נוגדת גם את דעת רוב מניינם ובניינם של חכמי ההלכה. למעט דעת מיעוט שולית וקיצונית, עמדת ההלכה היהודית בסוגיה דנן ברורה כשמש בצהרי היום: אין יהודי “על תנאי”. משנתגייר אדם, ויהדותו הוכרה בבית דין ראוי ומוסמך, נשאר הוא יהודי כל ימי חייו. ואפילו יחטא מכאן ואילך, אין יהדותו מתבטלת בשל כך, שהרי “ישראל – אף על פי שחטא – ישראל הוא”.

79. מה לנו כי נאריך בדברים, והלא כל בר בי רב דחד יומא ידעם. נסתפק אפוא בציטוט הלכה מתוך ה”שולחן ערוך”: “ואם לא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו שכר המצוות וענשן, ומל וטבל בפני ג’ הדיוטות – הרי זה גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר – הואיל ומל וטבל, יצא מכלל עובדי כוכבים, וחוששים לו עד שתתברר צדקתו. ואפילו חזר ועבד אלילים – הרי זה כישראל מומר, שקידושיו קידושין”. (יו”ד רס”ח, י”ב).

 

לבית משפט נכבד זה סמכות להיזקק ל”דבר הלכה”.

80. אכן, אין זה דבר שכיח שבית משפט נכבד זה מזקיק עצמו לדבר הלכה. ועם זאת, כבר נקבע מימים ימימה, שהמילה “הלכה” אינה תיבת קסם שמשיב יכול להשתמש בו כדי לכסות על ערוותו ולנעול את שערי הביקורת השיפוטית. סמכותו של בג”צ לבחון “עניינים הלכתיים” אכן מצומצמת ומוגבלת בהיקפה, וטוב שכך, אך אין היא נשללת לחלוטין. יפים לכאן דברי השופט ויתקון:

… מי הוא יהודי לצורך חוק שיפוט בתי-דין רבניים, היא ענין שבהלכה. עלינו לבדוק, שמא טעה בית-הדין בשאלה זו. “ענין שבהלכה” אינו מלת קסם המונעת את הדיון על הסף. (בג”ץ 359/66 גיתיה נ’ הרבנות הראשית, פ”ד כב(1) 290)

81. לא למותר לשוב ולהזכיר כי בית משפט נכבד זה נמנע לא אחת מלתת ידו לרבנים ודיינים ה”מגלים פנים בתורה שלא כהלכה”, ועושים אותה קרדום לחפור בו כדי לקדם מטרות פוליטיות וכדי לאכוף נורמות מחמירות וקיצוניות, שאף שיש להן בסיס הלכתי במקורות שוליים, אין הן יכולות לחייב את כלל הציבור.

81.1.כך, למשל, בעניין ניסיון הרבנות – כביכול “בשם ההלכה” – לאסור שיתוף נשים במועצות דתיות (בג”ץ 153/87 שקדיאל נ’ השר לענייני דתות, פ”ד מב(2) 221 (1988)), כך בעניין ניסיון הרבנות לאסור “מנימוקים הלכתיים” חפירות ארכיאולוגיות בעיר דוד (בג”צ 512/81 המכון לארכיאולוגיה נ’ שר החינוך והתרבות,פ”ד לה(4)53); כך בעניין ניסיון הרבנות לאסור על נשים להספיד את יקיריהן בבית ההלוויות (בג”צ 6525/05 בר נ’ הרבנות הראשית פתח תקווה, טרם פורסם); כך, בעניין הניסיון לכפות על כלל הציבור נורמות מחמירות בענייני שמיטה (בג”צ 7120/07 אסיף ינוב גידולים בע”מ ואח’ נ’ מועצת הרבנות הראשית לישראל, טרם פורסם), ועוד כהנה וכהנה.

81.2.כך נהג בג”צ גם כאשר מנע מבתי הדין הרבניים לעשות שימוש “בשם ההלכה” להשגת מטרות זרות ושונות לחלוטין. כך, למשל, בעניין קביעת מקום חינוכם של ילדים, שגדלו במשפחה חילונית אך בית הדין ניסה, כביכול “בשם ההלכה”, לכפות עליהם לעבור למוסד חינוך חרדי.

82. קל וחומר, כאשר השימוש ב”הלכה”, נעשה כדי לקדם מדיניות הלכתית מחמירה וקיצונית, במסגרת מאבק בין אנשים הנמנים על הסקטור החרדי הצר (או, מדויק יותר במקרה שלנו, בידי דיינים שמתיימרים לדבר בשמו), לבין רוב הציבור היהודי במדינת ישראל. למען הסר ספק, נדגיש כי גם לדעת העותרים רשאי כל אדם, ודיין בכלל זה, להחזיק בדעה הלכתית מחמירה, המקובלת על מיעוט שבמיעוט פוסקים, ולהביעה רבים. והרי זה עיקר מעיקרי חופש הביטוי וחופש הדת. אך מכאן ועד פסילה גורפת של כל גיור שנעשה בבית דין אחֵר שהוסמך על ידי המדינה, ושמבוסס על עמדת רוב הפוסקים, הדרך רחוקה. קל וחומר כאשר הפסיקה המחמירה מביאה לאונאת מאות ואלפי גרים, לפגיעה שלא כדין בכבודם ובחירתם, ולהכתמת שמם הטוב בניגוד משווע להלכה היהודית, הכתובה והמסורה בידינו מקדמת דנא. חופש הביטוי – וחופש הביטוי ההלכתי בכלל זה – אינם פותחים פתח לחופש שיסוי, ולכפיית נורמות הלכתיות קיצוניות על כלל הציבור.

83. שיקוליהם הזרים של המשיבים בעניין שלפנינו עולים מכל עמוד בהחלטותיהם. נביא רק כמה דוגמאות לכך, מני רבות:

83.1.הקורא את פסקי הדין של המשיבים, יבחין על נקלה בעיוות הפרופורציונאלי שבין ההתייחסות לעניינם של העותרים – והיא, בל נשכח – עמדה במוקד הדיון ובה נדרשו הדיינים לעסוק – לבין עשרות העמודים, על ה”תוספות” שבהם, שכוללים דברי בלע ולשון הרע שאינם נוגעים כלל לעותרים. בקעה נוחה מצאו להם המשיבים, בכהונתם כדיינים במדינת ישראל, ובשמה ותחת סמלה חרשו על גבם של העותרים, חריש עמוק להשמעת דעתם בנושא שאין לו דבר וחצי דבר לעותרים דנן.

83.2.כך לא רק לגבי ההיקף, אלא גם לגבי התוכן והצורה. הסגנון המשתלח והפוגעני שמאפיין את החלטות בית הדין, הוא סגנון שמקומו לא ברשות שיפוטית במדינת ישראל. קל וחומר לא אצל מי שמתיימר לדבר בשם תורת ישראל, שכידוע “דרכיה – דרכי נועם” הם, “כל נתיבותיה – שלום”, ואחד הכללים הגדולים בה הוא ש”דרך ארץ קדמה לתורה”.

83.3.לצד שימושו בסגנון משתלח ופוגעני, בחר הדין עטיא, מטעמיו שלו, להפוך החלטה פשוטה של מתן גט בהסכמה ל”מלחמת קודש” בדמות פסק דין המשתרע על פני 9 עמודים שרובם ככולם דברי בלע והשמצה נגד בית דינו של הרב דרוקמן. סגנונו, כמו גם הסתמכותו על מיני פרפראות, גימטריות ונוטריקונים מדברת בעד עצמה, ומה לנו כי נכביר מלים על כך.

83.4.לא נתקררה דעתו של הדיין עטיא, וגם לאחר שחתם את פסק דינו, הוסיף לשלוח לעותרים “תוספות נימוקים” – מנהג חדש בא למדינה, ובהם המשך של דברי בלע וגידופים, הכתובים בסגנון זול וצעקני במיוחד. כל זאת, בעוד ערעור העותרים תלוי ועומד בבית הדין הרבני הגדול.

83.5.גם דיין בית הדין הגדול לערעורים בחר לכתוב לא פחות מ-49 עמודים של פסק דין, שרובו ככולו אינו נוגע כלל לעניין העותרים, אלא משמשים במה לניהול מלחמת הקודש נגד בתי הדין המיוחדים לגיור. הקורא את פסק הדין בעיון, ילמד שלא על בית דינו של הרב דרוקמן לבד יצא הקצף, אלא על כל בתי הדין בישראל לגיור שנוקטים בגישה “ממלכתית”, לעומת גישתם הצרה, הקנאית והמתבדלת של חלק מהפוסקים בני הציבור החרדי. אכן, חופש הביטוי – הכללי וההלכתי – מאפשר, ואפילו מעודד ומחייב, קיום מחלוקת, אך אסור למחלוקת בענייני השקפה שתהפוך את בית הדין הרבני אמצעי במחלוקת זו. על גבם של העותרים וילדיהם, ותוך פגיעה קשה בכבודם, בחירותם, ובשמם הטוב, מבקשים המשיבים לנהל “מלחמה” שמקומה בשוק הדעות ההלכתי, בבתי המדרש, אך לא בבית הדין.

83.6.הדיין שרמן, חילק את טיוטת פסק הדין הסופי (ששונה אך במעט ובדברים שוליים מהנוסח הסופי), לכל עשרות באי כנס הדיינים – דיינים ושאינם דיינים – כנראה כדי לקיים מצוות “ברוב עם הדרת מלך” – מספר חודשים לפני שניתן פסק הדין, ובעוד התיק תלוי ועומד בבית הדין.

83.7.תיק הערעור של העותרים, ששם משפחתם מתחיל “ו”, לא היה אמור כלל להגיע להרכב של המשיבים 3-1. לפי סדרים שהונהגו בבית הדין הרבני הגדול, ביוזמתו הברוכה של מנכ”ל בתי הדין, כל התיקים מנותבים באופן “עיוור” להרכבים השונים, לפי שם המשפחה של בעלי הדין. במקרה זה, דאגה יד נעלמה – ככל הנראה לא מתוך שיקולים כשרים – לנתב את התיק להרכב שבראשות הדיין הרב שרמן, הידוע בנטייתו אחר פסיקה מחמירה וקיצונית בענייני גיור.

83.8.ככל הידוע לעותרים, ניתנה למשיבים 3-1 הוראה מפורשת מנשיא בית הדין הגדול לערעורים, הראשון לציון והרב הראשי לישראל, הרב שלמה עמאר, להימנע ממתן החלטה בתיק העותרים, עד אשר ייכנס הוא לעובי הקורה. למרות זאת, בחרו המשיבים 3-1 להפר את הוראת נשיא בית הדין, ופרסמו את פסק הדין הסופי בניגוד להוראתו המפורשת.

84. כאמור, אלה הן רק דוגמיות בלבד, לדרך ההתנהלות הפסולה של המשיבים באורחות הליך זה, שהונעה, כך מסתבר, על ידי שיקולים זרים ופסולים, ולא על ידי הרצון – והחובה שמוטלת עליהם מכוח ההלכה ומכוח הדין – לשפוט דין צדק ולדון “דין אמת לאמתו”.

85. קצרו של דבר: במסווה של “הלכה”, כביכול, מבקשים המשיבים לנצל את בית הדין לנהל מלחמת חורמה נגד הגיור ה”ציוני” וה”לאומי”, ובהינף קולמוס, ובהבל פה, פוסלים מאות ואלפי מתגיירים תוך פגיעה קשה בזכויותיהם. קבלת עמדת המשיבים, תביא לכך שבית הדין יהפוך מבית דין לבית דיינים, והמתגייר יהיה נתון כל ימיו לסיכון, שמא יוליכו אותו רגליו יום אחד לבית הדין הרבני, ברצונו או שלא ברצונו, והרכב דיינים אקראי, יחליט לבטל מעמד אישי שקנה בדין ועל פיו נהג כל ימיו.

86. בכגון דא, אך מן הראוי הוא שבית משפט נכבד זה יורה את דרכם של הדיינים, ויאמר להם – בלשון חכמים קדמונים – “עשו סייג לתורה!”. לא כל עמדה אישית של דיין, הדוגלת ביחס מחמיר וקיצוני לדרך הגיור הראויה, צריכה להתכסות במסווה של “תורה” ו”הלכה”, ולמצוא דרכה לבית הדין הרבני, שאמור לשקף את דעת הרוב בהלכה ולתת מענה לצורכי הציבור כולו ולא רק לכת קטנה ומתבדלת.

 

פגיעה בכללי הצדק הטבעי

לאורך כל ההליכים, פגעו המשיבים פגיעה קשה בכללי הצדק הטבעי. נציין רק מספר דוגמאות לכך:

א. הדיין עטיא דן בשאלה שכלל לא עמדה לפניו;

ב. הדין עטיא לא הבהיר לעותרת את פשר החלטתו לערוך לה מעין “חקירה נגדית” בדבר רמת שמירת המצוות על ידה, ואת ההשלכות שעשויות להיות לתשובותיה על מעמדה האישי;

ג. אפילו אמרנו, ולא אמרנו, שהייתה לדיין עטיא סמכות לחקור לנבכי חייה של העותרת, הוא לא אִפשֵר לה להביא כל טיעונים, ראיות ונימוקים מסודרים באשר לשאלות שנשאלה;

ד. הדיין עטיא הכריע – אגב הכרעתו בעניין העותרת – גם בעניין מעמדם האישי של ילדי העותרים, העותרים 4-2, מבלי שהיו צד להליך, מבלי שקולם נשמע בבית המשפט, ותוך פגיעה קשה ביותר בכבודם, בשמם הטוב ובעקרון “טובת הילד”. כבר נקבעה הלכה מימים ימימה שבכגון דא די בפגיעה הלא ראויה ב”טובת הילד” כדי לבטל את פסק הדין מעיקרו (ראו, למשל: בג”צ 7/83 ביארס נ’ בדר”א חיפה, פ”ד לח(1)673).

למותר לומר, ומושכלות יסוד הן, שפגיעה בכללי הצדק הטבעי מהווה עילה לפסילת החלטת בית הדין הרבני בידי בג”צ (ראו, למשל: בג”צ 10/59 לוי נ’ בדר”א תל אביב, פ”ד יג 1182).

 

הדיין עטיא דן בשאלה שכלל לא הועלתה בפניו

87. כאמור לעיל, העותרת הגיעה לבית הדין באשדוד, יחד עם המשיב מס’ 9, על מנת לסדר גירושין בהסכמה. הדיין עטיא, כלאחר יד, שאל את העותרת אגב אורחא שתי שאלות קצרצרות בדבר הקפדתה בקיום המצוות (“האם את שומרת שבת? האם שומרת על טהרת המשפחה?). העותרת, שמטבע הדברים ראשה היה נתון לעניינים אחרים בשעה שעמדה לקבל גט מבעלה, השיבה בקצירת האומר על שאלות אלה, מבלי שהקדישה זמן רב למחשבה עליהן, ובוודאי מבלי שהבינה את משמעותן לגביה.

88. וכך, על סמך שתי שאלות קצרצרות אלה, כתב הדיין עטיא פסק דין בן 9 עמודים, המטיל דופי ביהדות העותרת וילדיה, וזורק בוץ ורפש על מאות ואלפי מתגיירים שעברו את הליך הגיור בבתי הדין המיוחדים לגיור. האם על סמך בסיס ראייתי רעוע ובלתי קביל זה, ניתן להחריב את עולמם של מאות (ואולי אלפי) גרים נוספים, ולהעמיד בספק את יהדותם? לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט ברק (כתוארו אז):

… איני יכול שלא להביע את הזדעזותי העמוקה מגישתו של בית הדין הרבני האזורי, אשר על יסוד מספר קטן של תשובות לשאלות, שאותן יזם הוא עצמו (‘אני אוכלת טריפה, לא הולכת למקווה ולא שומרת שבת’), היה הוא מוכן לפסוק, כי אין ‘קבלת גיורה והסתפחותה למשפחה הישראלית שרירה וקיימת וזאת מפני שקבלתה והתחייבותה היה במרמה’, ועל כן- ‘גם גיורה בטל ומבוטל’ … האם כך ניתן לקבוע מימצא עובדתי, והאם כך ניתן להכריע בגורלו של אדם? הרי עניין לנו בדיני נפשות ממש. (בג”ץ 113/84 בנקובסקי נ’ בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פ”ד לט(3) 365).

89. פגיעה בכללי הצדק הטבעי – זאת ידענו בשכבר הימים – די בה כשלעצמה כדי להביא לבטלות החלטתם של המשיבים. לא למותר להזכיר בעניין זה את דבריו הנכוחים של בית משפט נכבד זה בפרשה דומה:

את עיקרי הצדק הטבעי אנו חייבים ליישם כפי שאנו מבינים אותם וכפי שנתגבשו בפסיקה במשך הדורות. אנו חייבים לדרוש את קיומם גם על-ידי כל רשות שיפוטית, מעין-שיפוטית, ואף מינהלית גרידא, כשהיא עושה פעולה או מחליטה החלטה שיש בה כדי לפגוע באזרח. הלכה פסוקה היא משכבר הימים, כי פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי על-ידי רשות כזאת, השוללת מאדם את האפשרות להשמיע את טענותיו ולהביא את ראיותיו בעניין הנוגע לו, היא בבחינת חריגה מסמכות הפוסלת מעיקרו את הפעולה או ההחלטה שנעשתה כך. [בג”ץ 295/72 בכר נ’ בית-הדין הרבני האזורי ברחובות, פ”ד כז(1) 573]

 

ה”תוספות” של הדיין עטיא

90. לאחר שנתן פסק דין ארוך, ובעוד הערעור תלוי ועומד בבית הדין הרבני הגדול – החל לשלוח מדי כמה שבועות “תוספות” לפסק דינו, ובהם “פנינים” מסוגים שונים.

91. מה לנו כי נאריך בדבר, והלוא הדברים מדברים בעדם. נסתפק אפוא בציטוט קצר מדברי כבוד השופטת (בדימוס) שטרסברג-כהן, נציבת תלונות הציבור על שופטים:

“משניתן פסה”ד המקורי, לא היה זה בסמכותו של הדיין עטיא להוסיף עליו את שלש התוספות שהוספו מיוזמתו מספר חודשים לאחר מתן פסה”ד ולאחר הגשת הערעור עליו ובעוד הערעור תלוי ועומד… לפיכך נהג הדיין שלא כראוי בהוציאו את פסק הדין המקורי ואת התוספות בכלל, וללא העמדת הצדדים על כך קודם להוצאתן, בפרט” (נספח עת/14 לעיל).

ב. לגבי ההחלטות בדבר בתי הדין של הרב דרוקמן ושאר בתי הדין המיוחדים לגיור

 

חריגה מסמכות

המשיבים חרגו מסמכותם כאשר קבעו שגיוריהם של הרב דרוקמן והרב אביאור, למן שנת 1999 ואילך (עמ’ 30 לפסק הדין), פסולים.

92. לטענת העותרים, על פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים, יש סמכות לבית הדין הרבני לדון אך ורק בנושא של נישואיהם וגירושיהם של תושבי או אזרחי ארץ ישראל. אפילו אמרנו – ולא אמרנו – שיש למשיבים סמכות לעורר ספקות בדבר תקפות תעודת גיור תקפה שקיבלה את אישור הרבנות הראשית, סמכות זאת מצומצמת רק לצורך הכרעה ספציפית אגב תביעה בעניין נישואין וגירושין של זוג מסוים.

93. בית דינו של הרב דרוקמן לא היה צד לפסק הדין נושא הערעור, ומטעם זה כשלעצמו, אין ולא יכולה להיות למשיבים כל סמכות לפסול באופן גורף את גיוריו.

94. העותרים יוסיפו ויטענו כי אין למשיבים כל סמכות שהיא, ואף לא כלים ראויים, להכריע בנושאים פליליים או לדון בתפקוד האתי של בית הדינו של הרב דרוקמן. למיטב ידיעת העותרים, לעת הזו טרם הקנה המחוקק סמכות לבית הדין הרבני לשמש כתחליף למשטרת ישראל, לנציבות תלונות הציבור או לבית הדין המשמעתי של שירות המדינה. אם חושש בית הדין הרבני שישנו בית דין מיוחד לגיור הפועל בניגוד לחוק העונשין, עליו להתלונן במשטרה. ואם חושש בית הדין הרבני שישנו בית דין מיוחד לגיור הפועל בצורה מרושלת, עליו לפנות לנציבת תלונות הציבור על שופטים.

 

פגיעה בכללי הצדק הטבעי

המשיבים פגעו בכללי הצדק הטבעי כאשר פסקו לגבי בתי הדין המיוחדים לגיור.

95. המשיבים פסקו את פסקם וקבעו קביעות “עובדתיות” ללא ששמעו את גרסתו של הרב דרוקמן, וביססו את פסקי הדין שלהם על עדות שמיעה בלבד. בין היתר, קבעו המשיבים שהרב דרוקמן עשה מעשים של “זיוף ומרמה”, גורם “לחילול השם חמור” נוהג “בקלות דעת רבה”, “חוסר אחריות” ועוד. הדיין עטיא, שעל דרכו בניהול הליך שיפוטי למדנו לעיל, קובע שאין לבית דינו של הרב דרוקמן דין בית דין ולכן הגיורים שנעשים על ידו אינם תקפים ופסולים (עמ’ 27 לפסק הדין, נספח עת/3 לעיל).

96. לא למותר להעיר בהקשר זה שהמשיבים מתעלמים, ולא במקרה, מהשלכות החלטותיהם על אופייה של מדינת ישראל וחוסנה החברתי והלאומי.

 

פסקי הדין של המשיבים פוגעים בכבוד האדם וחירותו ובשמם הטוב של המתגיירים

97. פסקי הדין של המשיבים פוגעים פגיעה קשה הן בכבודם וחירותם של העותרים, הן בכבודם וחירותם של מאות (ואולי אלפי) אנשים שהשלימו הליך גיור ארוך (למעלה משנה) בבתי הדין המיוחדים לגיור. הליך הגיור של בתי הדין המיוחדים לגיור כולל לימודי יהדות, מבחנים, הופעות בפני בית הדין, טבילה ולגברים- גם ברית מילה.

98. הצבת “סימן שאלה” על יהדותם של מאות ואלפי מתגיירים, פוגעת פגיעה קשה בכבודם, במעמדם החברתי והכלכלי ובשמם הטוב. יש בה גם כדי לפגוע בזכויות שהוקנו להם מכוח היותם “יהודים”, הן באופן ישיר הן באופן עקיף.

 

פסקי הדין של המשיבים פוגעים בחירות הנישואין

99. הכללת העותרת וילדיה ברשימת פסולי החיתון, פוגעת בזכות היסוד שלהם להינשא, ובזכויות אחרות הנובעות ונגזרות הימנה (כגון הזכות להורות).

 

ג. לגבי הנחיות המשיבים לרשמי הנישואין

 

חריגה מסמכות

100. העותרים יטענו שבית הדין הרבני הגדול חרג מסמכותו כאשר נתן הוראה לרושמי הנישואין, בהאי לישנא:

“…תעודת גיור בפני עצמה שנתנה מכל בי”ד בעולם, יהיו הגדולים המוכרים והמוסמכים אשר יהיו, אינה מאפשרת לרושם הנישואין להכניסו לקהל ישראל לנשואין, כאשר מתעורר חשש שלא היתה אצל בעל תעודת הגיור, קבלת מצות אמיתית כדין, דבר שנתן להבחין בו, אם מחזותו של המבקש שרחוקה מלהיות חזות של אדם שומר מצות, אם מתוך דברים שהוא מסיח לפי תומו בפני רושם הנישואין, אם המסגרת החברתית והמשפחתית שהוא בא ממנה וחי בתוכה מנותקים ורחוקים משמירת מצות תורת ה’, ואם אותו בי”ד שהנפיק את תעודת הגיור נתערערה חזקתו שעושה את הליך הגיור כהלכה וכדין. הוראה זו סותרת לחלוטין את התוקף הפרוצדורלי שיש לתעודת גיור כשלעצמה כאשר נמצאו רעותות ופגמים במהות הליך הגיור או בחזקת כשרותו של ביה”ד שבצע ואשר את הגיור” (עמ’ 45 לפסק הדין, נספח עת/2 לעיל)

101. על פי סעיפים 2 (6) ו-2 (7) של חוק הרבנות הראשית לישראל, תש”ם-1980, יש למועצת הרבנות הראשית לישראל סמכות ל”מינוי רושמי נישואין” ולעשות “כל פעולה הדרושה לביצוע תפקידיה על פי כל דין”.

102. ביום 15.5.00 נקבע מפורשות ע”י הרבנות הראשית לישראל כי: “תעודות גיור של בתי הדין הרבניים או בתי הדין המיוחדים לגיור יתקבלו ע”י רושמי הנישואין” (מצ”ב נספח עת/18).

103. זאת ועוד. הרבנות הראשית לישראל פרסמה “הוראות נוהל רישום נישואין” ובהם נאמר מפורשות בסעיף 26א’ כי: “גר או גיורת ידרשו להביא תעודת גיור מבית הדין הרבני או מבית דין שהוסמך בארץ ע”י הרבנות הראשית לישראל”. בסעיף 27 נאמר עוד כי “לא תוכר כל תעודה המבקשת ללמד על גיור של אדם בין כולל תעודת גיור מבית דין בלתי מוסמך בארץ או מבית דין בחוץ לארץ, אלא אם ניתן לה אישור מבית הדין הרבני או מבית דין בארץ שהוסמך ע”י הרבנות הראשית לישראל”. (מצ”ב נספח עת/19).

104. מהוראות אלה ברור כי כאשר אדם מגיע להירשם לנישואין ובידיו תעודת גיור של בתי הדין המיוחדים לגיור, על רושם הנישואין לרשום אדם זה באופן מידי ללא כל בירור נוסף.

105. מכל האמור לעיל עולה שבית הדין הרבני לא קנה כל סמכות שהיא להנחות את רושמי הנישואין בניגוד להוראות מפורשות של הרבנות הראשית לישראל. כפי שרושמי האוכלוסין חייבים לרשום במרשם האוכלוסין כל אדם המבקש להירשם כיהודי ובידיו תעודת גיור מהארץ או מחו”ל ללא הפעלת שיקול דעת עצמאי (בג”ץ 1031/93, פסרו נ’ שר הפנים, פ”ד מט(4) 661), כך גם בעניין רישום לנישואין. כאשר אדם מבקש להירשם לנישואין ובידיו תעודת גיור המאושרת ע”י הרבנות הראשית לישראל על פקיד הרישום לרשום אותו לנישואין ללא הפעלת שיקול דעת מבלי להפנותו לבתי הדין הרבניים לצורך ברור יהדות.

106. ככל שידוע לעותרים, כבר כיום יש רושמי נישואין – בערים אשדוד, פתח תקווה ורחובות – אשר אינם רושמים לנישואין גרים כלל, וזאת בניגוד להנחיות מפורשות של הרבנות הראשית לישראל משנת 2000 שעליהם לפעול על פיהן. קיים חשש ממשי כי בשל פסקי הדין של המשיבים ימנעו רושמי נישואין בערים נוספות מלרשום לנישואין גרים.

 

שיקולי מדיניות ולכידות חברתית ולאומית

107. בנוסף על מכלול השיקולים, ההלכתיים והמשפטיים, שפורטו לעיל, והחייבים, לדעת העותרים, להביא לביטול החלטות בית הדין, לא למותר להזכיר שיקול נוסף, השיקול הלאומי והחברתי. לטענת העותרים, גם שיקול זה היה חייב לעמוד לנגד עיני המשיבים, אך אלה , לא רק שהתעלמו ממנו, אלא שזלזלו בו במופגן.

108. עוד לפני שנות דור, כתב הנשיא אגרנט בפרשת טמרין (ע”א 630/70 טמרין נ’ מדינת ישראל, פד”י כ”ו(1) 197, בעמ’ 221; הדברים הובאו גם בפסק דינו של הנשיא שמגר, בבג”צ 230/86 מילר נ’ שר הפנים, פ”ד מ(4)436]:

המאורע הגדול של הקמת מדינת ישראל – קרי: חידוש חייו המדיניים של העם היהודי במולדתו – לא בא אלינו על מנת שיחול פירוד בקרבו של העם היושב בציון, כך שהוא יתפצל ויתהלך לשני לאומים – יהודי מזה וישראלי מזה.

פילוג כזה, אילו התהווה, חלילה, היה עומד בסתירה למטרות הלאומיות שבגללן הוקמה המדינה… התוצאות שהיו עלולות לנבוע ממנו משמעותן סיכול המטרות ההן וחתירה מתחת לאחדותו של העם היהודי כולו.

109. הדברים מדברים בעד עצמם, ומה לנו כי נאריך בהם.

 

אשר לצו הביניים

110. כאמור לעיל, בפסק דינו של הדיין עטיא נקבע מפורשות כי יש להטיל ספק בכל גיוריו של הרב דרוקמן משנת 1999 ואילך. כמו כן, קובע המשיב 1 כי אין לקבל לרישום נישואין גרים שחזותם רחוקה מלהתאים לחזות של יהודי שומר תורה ומצוות אף אם בידיהם תעודה המעידה על גיור כדין. בכך קבעו המשיבים שאין לקבל לרישום נישואין מאות (ואולי אף אלפי) אנשים שהשלימו זה מכבר הליך גיור כדין בבתי הדין המיוחדים לגיור.

111. החלטה זו משנה בהבל פה ובהינף קולמוס את מעמדם של מאות ואולי אלפי מתגיירים שמכאן ואילך לא יוכלו להינשא ליהודים בתוככי מדינת ישראל.

112. כאמור, פסיקתם החדשה והמחודשת של המשיבים אומרת לשנות מצב משפטי שנהג עד כה, במשך 30 שנה, ולא להשאירו על כנו. מן הדין ומן הצדק שעד להכרעה בעתירה לגופה, שתידון בהקדם, תימנע פגיעה חמורה זו בכל אותם בני זוג, שכבר כיום מצויים בהליכי רישום לקראת הנישואין.

113. אי מתן הצו עשוי להביא לכך שמועד חתונתם של בני זוג אלה יידחה עד למתן הכרעה בעתירה, וייגרם להם נזק – נפשי וממוני ניכר – בשל דחיית החתונה, עוגמת הנפש שתיגרם להם ולבני משפחותיהם ולכל קרוביהם ומכריהם בעקבותיה, וחוסר הוודאות שבו יהיו שרויים מכאן ואילך.

114. לעומת זאת, מתן הצו יותיר את המדיניות שנהגה עד כה – וכאמור, במשך 30 שנה ויותר – על כנה, וימנע פגיעה קשה ובלתי חוזרת במאות ואולי אלפי אנשים שעשויים להיות מושפעים מההלכה החדשה ומן הקביעות העובדתיות החדשות שיצאו מבית מדרשם של המשיבים.

 

אחרית דבר, והיא תכלית, היא ראשית

115. פתחנו בציטוט מדברי בית משפט נכבד זה, והמה ראשית המה תכלית, ונחתום בדברים נוספים באותו עניין (מתוך בג”צ 230/86 מילר נ’ שר הפנים, פ”ד מ(4)436, 447):

“דומה שאין לך אדם שלגביו הזהירה תורה, חזור והזהר – בשלושים וששה מקומות! – כפי שהזהירה על הונאתו של גר, אם בדיבור, אם במעשה ואם בדרך קביעות ורישומים הלכתיים-משפטיים. פעלו כאן שני גורמים עקרוניים: האחד – הזיכרון ההיסטורי של האומה.

בתשובתו של הרמב”ם לר’ עובדיה גר צדק הוא מוסיף ואומר:

“שהתורה לנו ולגרים שנאמר הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר חוקת עולם לדורותיכם ככם כגר יהיה לפני ה’. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם. ודעת כי אבותינו שיצאו ממצרים רובם עובדי עבודה זרה היו במצרים נתערבו בגויים ולמדו מעשיהם עד ששלח הקדוש ברוך הוא משה רבינו ע”ה רבן של כל הנביאים, והבדילנו מן העמים והכניסנו תחת כנפי השכינה לנו ולכל הגרים, ושם לכולנו חוקה אחת”.

הגורם השני הוא – רגישותו המיוחדת של אדם שעזב את עולמו החברתי והרוחני, שבו נולד וגדל, התחנך ופעל, ועבר להסתופף בעולם רוחני ובסביבה חברתית שונים ומיוחדים, וקיבל עליו מצוותיהם ואורח חייהם – “ואתם ידעתם את נפש הגר” (שמות, כג,ט).

אין מזכירין לגר את מעמדו ומעשיו הקודמים, אין להקל בכבודו (מכילתא משפטים, פרשה יח; בבא מציעא נט,ד; רמב”ם דעות, פרק ו, הלכה ד; ספר החינוך, מצוה תלא, ועוד).

ועוד שנינו: “חביבין הגרים שבכל מקום הוא מכנן כישראל”…. ו”זה יקרא בשם יעקב – אלו גרי צדק” (מכילתא, שם). וכך כלל אחד מחכמי ההלכה אחרונים: “כל אדם שהתנהג עם הגר שלא כמו שנוהג עם אחד מישראל – הרי זה עובר בעשה זו, דכתיב: כאזרח מכם יהיה, ואהבת לו כמוך” (פרוש רבי ירוחם פישל פערלא לספר המצוות לרב סעדיה גאון, עשה פב).

116. ובשינויים המחויבים לעניין דנן, mutatis mutandis, נוסיף ונאמר בעקבות בית המשפט:

אין כל ספק כי בבוא בית הדין הרבני לבטל גיור לאחר חמש עשרה שנה מיום שנעשה כדת וכדין, והוכר על ידי רשויות המדינה, והכל תוך חריגה מסמכות, פגיעה קשה בעיקרי הצדק הטבעי, בכבוד האדם וחירותו, בטובת הילד ובזכות לנישואין, נוהגים אנו שלא כדין, ושלא כפי שאנו נוהגים עם כל אחד אחר מישראל, ועל כן מוזהרין אנו שלא לעשותו”. [בג”צ 230/86 מילר נ’ שר הפנים, פ”ד מ(4)436, בעמ’ 447-448, בשינויים המחויבים]

117. על כל אלה, ובשל כל הטעמים המפורטים לעיל, יתבקש בית המשפט הנכבד להוציא מלפניו את הצווים – צווי על תנאי וצווי ביניים – המפורטים בריש עתירה זו.

118. לאחר שישמע את טענות ב”כ הצדדים, יתבקש בית המשפט הנכבד להפוך את הצווים מוחלטים ולחייב את המשיבים בתשלום הוצאות העותרות, בתוספת שכ”ט עו”ד ומע”מ עליו כדין.

 

ד”ר אביעד הכהן, עו”ד סוזן ווייס, עו”ד עו”ד יפעת פרנקנבורג

ב”כ העותרים

 

ירושלים, היום ב’ בסיוון תשס”ח, 5 ביוני 2008.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *