בג”צ 5061/04 מיכאל בן-שימול ואח’ נ’ הרבנות הראשית לישראל ואח’ (21/01/2007)

בג”צ 5061/04 בן-שימול נ’ הרבנות הראשית לישראל (21/01/2007) – DOCX / PDF

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”ץ 5061/04

 

בפני:

כבוד השופטת א’ פרוקצ’יה

כבוד השופט א’ א’ לוי

כבוד השופטת א’ חיות

 

העותרים:

1. מיכאל בן שימול

2. דוד פרץ

נ ג ד

המשיבים:

1. הרבנות הראשית לישראל

2. עזרא הררי-רפול, מנהל מחלקת שחיטת חו”ל

 

עתירה למתן צו על תנאי

 

בשם העותרים:

עו”ד אורי קידר

בשם המשיבים:

עו”ד חני אופק

 

פסק-דין

 

השופטת א’ פרוקצ’יה:

 

עיקרי העובדות:

1. העותרים הינם שוחטים ובודקים במקצועם. הרשאתם לעסוק במקצוע ניתנה להם מידי המשיבה – היא מועצת הרבנות הראשית לישראל. העותרים הועסקו בתפקידי שחיטה ובדיקה, במסגרת צוותי שחיטה הנשלחים באישור מועצת הרבנות לחוץ לארץ. הוצאת צוותים אלו נעשית כדבר שבשגרה, ולצורך פיקוח ובקרה עליהם הוקמה מחלקה מיוחדת ברבנות הראשית, המרכזת בתחומה את נושא שליחת השוחטים והבודקים לחו”ל. העותר 1 הועסק במסגרת הצוותים היוצאים לחו”ל החל משנת 1986 ועד לשנת 1997, עת הופסקה העסקתו. העותר 2 הועסק אף הוא במסגרת צוותים אלו החל משנת 1994 ועד לשנת 1999, ואז הופסקה עבודתו.

2. העותרים פנו מספר פעמים למועצת הרבנות ולעומד בראש מחלקת שחיטת חו”ל, המשיב 2, בניסיון לקבל הסברים להפסקת העסקתם, ובדרישה לקיום הליך שימוע תקין לבירור ענין זה. לאחר שפניותיהם לא נענו, פנו העותרים ביחד עם מספר עותרים נוספים, לבית משפט זה ועתרו כנגד פעולתה של המשיבה (בג”צ 4343/01) (להלן – ההליך הראשון). באותו הליך בקשו בין היתר, כי תבוטל ההחלטה להפסיק את העסקתם, כי ייחשף החומר עליו התבססה הרבנות לצורך החלטתה, וכי יפורסמו קריטריונים ברורים בענין דרישות המשיבה באשר להעסקת שוחטים ובודקים בחו”ל.

3. במסגרת ההליך הראשון, ולאחר דין ודברים, הגיעו הצדדים להסדר, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 1/12/02, ולפיו המשיבה תמציא לעותרים בתוך פרק זמן שנקבע עותקים של כל החומר המצוי בידה ביחס אליהם, ובכלל זה התלונות שהוגשו כלפיהם. כן הוסכם, כי ייערך להם שימוע בפני מותב של שלושה רבנים לא יאוחר מחודש לאחר מסירת החומר האמור. בעקבות הסדר פשרה זה שקבל תוקף של פסק דין הוגשה עתירה זו.

 

עיקרי ההליכים:

4. העתירה בהליך זה במתכונתה המקורית נסבה על בקשת העותרים כי ינתן צו לקיים את פסק הדין שניתן בהליך הראשון. לטענת העותרים, המשיבה לא קיימה את ההסדר אליו הגיעו הצדדים בהליך הראשון, הן מבחינת המועדים שנקבעו למסירת החומר, והן ביחס לקיום השימוע. אשר לעותר 1 צויין כי אמנם נערך שימוע בעניינו, אך לא ניתנה בעקבותיו הכרעה מנומקת; לגבי העותר 2, נטען, כי הוא לא קיבל את כל החומר הרלבנטי לעניינו, ולא נערך לו שימוע. העותרים דרשו בעתירתם את תיקון הפגמים בהליכים כאמור, וקיומו המלא של פסק הדין בהליך הראשון. לאחר מספר חודשים הגישו העותרים עתירה מתוקנת, וזאת לאחר שנתקיימו בעניינם שימועים נוספים.

5. בפרק הזמן שבין העתירה המקורית לעתירה המתוקנת קבעה המשיבה כי העותר 1 רשאי לעסוק בתפקידי שחיטה ובדיקה בחו”ל, תוך שנקבעו לכך מגבלות מסוימות בהן הוא נדרש לעמוד. כך, למשל, נקבע כי על העותר 1 לעמוד בפני בחינה הלכתית ומעשית בנושא השחיטה טרם יציאתו לחו”ל, וכן נקבע כי התנהגותו תיבחן במהלך שלושת נסיעותיו הקרובות. בכל הקשור לעותר 2, במועד הגשת העתירה המתוקנת טרם נסתיימו הליכי השימוע. לאור התפתחויות אלו, בקשו העותרים בעתירתם המתוקנת את יישום פסק הדין בהליך הראשון, וכן צו שיורה למועצת הרבנות להחזיר את העותרים לעבודתם ולבטל את כל הדרישות שהיפנו כלפיהם, בהיותן, על פי הטענה, חורגות מסמכות.

 

טענות העותרים:

6. בעתירה המתוקנת טוענים העותרים כי פסק הדין בהליך הראשון לא קויים כראוי. השימוע בעניינו של עותר 1 התאחר, נפלו פגמים בהליך בענין שמיעת העדים, בהוצאת הפרוטוקול, בדרך ניהול השימוע, ובהחלטה שחסרה הנמקה. לגבי עותר 2 הועלו טיעונים שונים ביחס לאופן ביצוע השימועים בעניינו, שטרם הושלמו בעת הגשת העתירה המתוקנת.

7. העותרים טענו כלפי הרבנות כי היא מפרה את כללי הצדק הטבעי, חורגת מסמכותה, פוגעת שלא כדין בחופש העיסוק שלהם, ונמנעת שלא כדין מפרסום קריטריונים ברורים לגבי העסקת שוחטים בחו”ל, ולוקה בבזיון בית המשפט.

לפיכך, ביקשו העותרים לבטל את החלטת המשיבה בכל הנוגע לעותר 1 ולהחזירו לעבודה באופן מיידי. כן בקשו להעביר את מלוא החומר הנוגע לעותר 2, ולקבוע מועד נוסף לשימוע בו יישמעו כל העדויות הרלוונטיות, ולאחריו תינתן החלטה מנומקת. עוד בקשו לנקוט אמצעי משמעת כלפי הגורמים המעורבים באי קיום פסק הדין בהליך הראשון.

 

תגובת המשיבה:

8. תגובת המשיבה נחלקת לשני ראשים: אשר לעותר 1, הגיעה המשיבה לכלל מסקנה, לאחר השימועים שנערכו בעניינו, כי יותר לו לחזור ולעסוק בעבודתו נשוא העתירה, בכפוף למגבלות שצוינו לעיל. לגביו, סבורה המשיבה כי עתירתו התייתרה. אשר לעותר 2, ציינה המשיבה כי ועדת השימוע החליטה שלא לאפשר את שיבוצו בצוותי השחיטה בחו”ל, וזאת לאחר בחינת מכלול הנתונים שעמדו בפניה ולאחר קיומו של הליך השימוע.

9. בהחלטת ועדת השימוע מ-1.11.04 נקבע כי התנהגותו של העותר 2 בחו”ל, שנמצא בה דופי מוסרי, אינה מאפשרת את העסקתו בתפקיד שוחט בחו”ל, וכפי שעולה מההחלטה, מדובר היה בפיטורין של 5 מאנשי הצוות שהעותר השתייך אליו, שאיש מהם לא חזר לעבודה כשוחט בחו”ל.

10. בדיון שנערך בפנינו, הסכימה המדינה להצעתנו לשקול ולהעריך פעם נוספת את עניינו של עותר 2, במגמה לאפשר לו תקופת נסיון לצורך המשך שילובו בעבודת שחיטה בחו”ל.

למרבית הצער, ביום 10.9.06 התקבלה הודעת העותרים לפיה, לאחר שקילת הדברים על ידם, הגיעו הם למסקנה כי אינם מוכנים להגיע להסדר פשרה עם המשיבים “נוכח העובדה כי איבדו כל אימון בפעולות המשיבים”, כדבריהם.

אין להבין תגובה זו אלא כשלילת אפשרות להגיע להסדר מוסכם, שמקורה בעותרים עצמם.

מתגובת המדינה מיום 10.9.06 עולה כי, בעקבות הצעת בית המשפט, הוקמה ועדה חדשה מטעם המשיבים לבדיקת עניינו של עותר 2, ולצורך כך נעשה אף נסיון לזמן את עותר 2 לשימוע בפני הועדה החדשה. העותר סירב להופיע, וביקש כי הזימון יעשה דרך עורך דינו. לבסוף הודיע ב”כ העותרים כי מרשיו מסרבים להגיע לפשרה עם המשיבה בשל חוסר אימון שהם רוחשים לפעולותיה.

 

הכרעה

11. דין העתירה להידחות בעניינם של שני העותרים כאחד.

הרבנות הראשית אחראית בישראל לכשרות בשר בקר הנשחט בחוץ לארץ ומיובא לארץ כשהוא נושא חותם כשרות של הרבנות. לשם כך, היא מפקחת על צוותי שחיטה מטעמה בחו”ל, וזאת לצורך הוצאת תעודת הכשר על פי הדין (חוק בשר ומוצריו, תשנ”ד-1994). על פי החוק, הכלל הוא כי לא ייבא אדם בשר אלא אם קיבל לגביו תעודת הכשר, וזאת בכפוף למקרים מיוחדים בהם ניתן אישור ליבוא בשר בלא תעודה כזו (סעיפים 2 ו-3 לחוק).

הרכבם של צוותי השחיטה בחו”ל נעשה בידי היבואנים בתיאום עם הרבנות, כדי להבטיח שתיפקודם יהיה ראוי על פי אמות מידה המקובלות בענייני כשרות. הרבנות מפקחת על איכותם, ורמתם האישית והמקצועית של השוחטים, ובכלל זה על התנהגותם האישית, החברתית והדתית.

12. בעניינם של העותרים הוגשו תלונות על אופן תיפקודם בצוותי שחיטה בחו”ל שלהן מאפיינים שונים.

ניתן לפתוח את טעמי דחייתה של העתירה בנימוק כי, משהודיעו העותרים כי איבדו אימון בפעולות המשיבים ולכן הם אינם נכונים להגיע עימם להסדר פשרה, הרי בכך יצרו מצג ממנו עולה כי הם יתקשו להמשיך בעבודתם תוך עמידה בדרישות התפקיד, הכולל, בין היתר, התחייבות משתמעת לקיום דרישות שמועצת הרבנות מעמידה, וכפיפות לפיקוחה. מאחר שמדובר בעיסוק של שחיטה בחו”ל המשתלב במערכת השמירה על דיני הכשרות, נדרש פיקוח ראוי של הרשות המוסמכת בישראל על תיפקוד הצוותים הפועלים בענין השחיטה הכשרה בחו”ל. פיקוח זה הוא מורכב נוכח המרחק והניתוק הגיאוגרפי מישראל בארצות בהן מתבצעת העבודה. עמדת העותרים, הכפופים בפעולתם למועצת הרבנות, ממנה עולה כי הם איבדו אימון ברשות המוסמכת, שומטת, לכאורה, את הבסיס מיכולתם לתפקד בצורה נאותה במסגרת המפוקחת כאמור.

13. שנית, בכל הקשור לעותר 1, מקובלת עלינו תשובת המדינה לפיה לאחר קיומם של שימועים, התאפשרה חזרתו לעבודה בכפוף לתנאים מסוימים שנועדו להבטיח את עמידתו בדרישות התפקיד. לא מצאתי כי יש בתנאים שהוצבו משום דרישה בלתי סבירה בנסיבות הענין. בחינת העובדות שלפנינו אינה מעלה כל פגיעה בזכויות העותר 1, המצדיקה התערבות.

אשר לעותר 2, אף שנתקבלה בעניינו החלטה השוללת את המשך העסקתו, הסכימה הרבנות לחזור ולשקול את הענין שוב, ולתת הזדמנות לעותר להעלות שנית את טיעוניו בשימוע נוסף בפני ועדה חדשה. העותר דחה אפשרות זו ובכך שמט את עילת עתירתו, שנתייתרה עקב כך.

14. בנסיבות אלה, דין העתירה להידחות בעניינם של שני העותרים.

 

ניתן היום, ב’ בשבט תשס”ז (21.1.07).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *