בג”צ 4919/90 הרב חיים מילר ואח’ נ’ שר הביטחון ואח’ (28/01/1991)

בג”צ 4919/90 הרב מילר נ’ שר הביטחון, פ”ד מה(2) (1991) 293

 

בג”צ 4919/90

בשג”צ 209/91

1. הרב חיים מילר

2. עיריית בני-ברק

3. שמואל ליפשיץ

4. חיים אלתר

נגד

1. שר הביטחון

2. ראש המטה הכללי של צה”ל

3. ראש הג”א, צה”ל

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[28/01/1991]

לפני הנשיא מ’ שמגר, המשנה לנשיא מ’ אלון והשופט י’ מלץ

 

עניינה של העתירה בחלוקת מסכות מגן בפני התקפת אב”כ, המותאמות לאוכלוסיית בעלי הזקנים בישראל. אצל בעלי הזקנים נתגלה קושי בלבישה יעילה של מסכות הגז הרגילות שחולקו לציבור המבוגרים, ובמיוחד כאשר הזקן הוא בעל מידות. הפתרון הטכנולוגי העדכני מצוי בהוספת “מנוע זוטא” למסכת הגז, האמור להזרים את האויר דרך מסנן המסכה. במהלך הדיון בעתירה הוגש תצהיר מטעם המשיב 3 ובו הודעה, כי הוחלט בין ראש הממשלה, שר הביטחון ושר האוצר, לאשר תקציב מיוחד לייצור ערכות מגן מיוחדות לבעלי זקן ולחלוקתן.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) הפיתוח הטכנולוגי של אמצעים הבאים לשרת בצורה יעילה יותר את המטרה של ההגנה על הפרט הוא מתמיד; יחד עם זאת, מתעוררות בעיות לא מעטות לגבי סוגי אוכלוסייה שונים, כגון ילדים בגיל מסוים, חולים ובעלי זקנים (295ב-ג).

(2) בנסיבות דנן, נוכח הודעתו של המשיב 3 בדבר מימוש הייעול של אמצעי ההתגוננות בנושא עליו סבה העתירה ולאור הפתרון שהוצע, אין מקום להתערבות בג”צ, אשר לא יהיה בה כדי לקדם את העניין מעבר למוצע על-ידי המשיבים (295ג-ד).

ב. (אליבא דמשנה לנשיא מ’ אלון והשופט י’ מלץ):

(1) גידול זקן אצל יהודים הנוהגים כך הוא חלק מאורחות חייהם הדתיים, ומן המפורסמות הוא כי על נוהג זה הקפידו רבים וטובים מקדמת דנא, ואף בשעת צרה ומצוקה. לעניין זה, משעומד אדם בפני הברירה לעבור על הדין או להציל חייו – הצלת החיים קודמת (295ז).

(2) אין לעניין זה ולא כלום לעניין חובת הגורמים המוסמכים לנקוט בכל האמצעים ולספק ערכות מגן הראויות גם לבעלי הזקן, כדי למנוע מהם להגיע ולעמוד בפני ברירה קשה זו (296א).

(3) העצה בדבר גילוח הזקן כדי לא להיקלע למצב שבו ערכת המגן המצויה לא תוכל להציל את בעלי הזקנים מסכנה יש בה פגיעה חמורה בציבור זה, ואין להעלותה על הדעת כחלק מתכנית ההתגוננות האזרחית במדינת ישראל (296ב).

 

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] ע”ב 2/84 ניימן נ’ יו”ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה, פ”ד לט(2) 225.

 

מקורות המשפט העברי שאוזכרו:

[א] ויקרא, יח, ה.

[ב] יומא, פה, ב.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 12/11/1990. העתירה נדחתה. הצו-על-תנאי בוטל.

 

ג’ הולצר – בשם העותר 1;

ע’ פלס – בשם העותרים 2-4;

מ’ בלס, סגן לפרקליט המדינה – בשם המשיבים.

 

פסק-דין

 

הנשיא מ’ שמגר:

 

1. עתירה זו עניינה חלוקת מסכות אב”כ המותאמות לאוכלוסיית בעלי הזקנים בישראל.

לאור החומר שלפנינו, כפי שהוא עולה מן העתירה שהוגשה ביום 11/11/1990 ומן התצהירים הנוספים שהוגשו במהלך הדיון לפנינו ולפני ההרכב הקודם שהתחיל בדיון בעניין זה, נתגלו אצל בעלי זקן קשיים בלבישה יעילה של מסכת הגז הרגילה למבוגר, וזאת בייחוד אם הזקן הוא בעל מידות. הפתרון הטכנולוגי העדכני מצוי, ככל הנראה, בהוספתו מסכה של מנוע זוטא, המזרים את האוויר דרך המסנן (בדומה למה שמותקן במסכה המכונה על-ידי רשויות הג”א “ברדס אקטיבי”).

נמסר לנו על-ידי בא-כוחו המלומד של העותר הראשון, עו”ד גרשון הולצר, כי מחירו של המיתקן הנוסף האמור הוא לעת הזאת כ- 180 ש”ח. הכמות הדרושה של מיתקנים אלה איננה ידועה כיום במדויק, אך הערכת העותרים היא, שהמדובר בעשרות אלפים עד מאה אלף. המשיבים נוקבים במספר גדול יותר. ברור איפוא, אליבא דכולי עלמא, כי הוספת המיתקן הנ”ל למסכה של כל בעל זקן כרוכה בהוצאה כספית ניכרת.

2. צר לנו שהעניין נתמשך עד עתה. אולם, נוכחנו לדעת מן התצהיר המשלים של ראש הג”א, כי נמצא בינתיים פתרון מעשי. על-פי התצהיר –

“מערכת הבטחון כאמור ערה גם לצורך של בעלי הזקן ועושה מיטב המאמצים לפתור את בעייתם (כמו גם כמובן את בעיית האוכלוסיות האחרות).

הוחלט לאחרונה בהתייעצות בין ראש הממשלה, שר הבטחון והאוצר לאשר בשלב זה 5 מיליון ש”ח למטרת ייצור וחלוקת ערכות מיוחדות לבעלי זקן.

אין בתקציב זה עדיין כדי לתת את מלוא המענה לכלל אוכלוסיית בעלי הזקן. ההקצאה התקציבית של 5 מיליון ש”ח תואמת את מגבלות קצב הייצור הנוכחי של מערכת הייצור לערכות, כפי שהוא אפשרי כיום לנוכח כלל הצרכים כאמור לעיל.”

אנו ערים לכך כי הפיתוח הטכנולוגי של אמצעים הבאים לשרת בצורה יעילה יותר את המטרה של ההגנה על הפרט, הוא מתמיד, וכי יחד עם זאת, עדיין מתעוררות בעיות לא מעטות לגבי סוגי אוכלוסיה שונים, כגון ילדים בגיל שלוש ומעלה, אשר רק לחלק מהם נופק ברדס אקטיבי, חולים (בעיקר בגיל מתקדם) וכאמור גם בעלי זקנים.

עיקרו של דבר, לאור הודעתו הנ”ל של ראש הג”א, ניתן לממש עתה את הייעול של אמצעי התגוננות בנושא הספציפי אשר עליו סבה עתירה זו, ואנו מבינים שהדבר אכן ייעשה.

בנסיבות אלה ולאור הפתרון אשר עליו הוצבע לעיל, לא ראינו מקום להתערבות נוספת מטעם בית המשפט שלא יהיה בה, בנסיבות הקיימות, כדי לקדם את העניין מעבר למה שהוצבע עליו לעיל.

העתירה נדחית. אין צו להוצאות.

 

המשנה לנשיא מ’ אלון:

 

מסכים אני לדחיית העתירה, כמוצע על-ידי חברי הנשיא; הנימוקים לכך, בנוסף לנימוקי חברי, הם אלה:

1.  תחילה טענו המשיבים, בין היתר, כי אין באפשרותם כיום, מטעמים של אילוצים תקציביים, לספק ערכות מגן מתאימות לאוכלוסיית בעלי הזקנים, ובמקרה של צורך ייאלצו בעלי הזקן לגלח את זקנם, כפי שכך הוא הדין שבהלכה, מטעמים של פיקוח נפש. טענה זו בטעות יסודה ואינה מקובלת עלינו, ובטוחני כי בשגגה יצאה מלפני המשיבים. עניינו של פיקוח נפש אין לו ולא כלום לשאלה העומדת לדיון בנושא העתירה שלפנינו. גידול זקן אצל יהודים הנוהגים כך הוא חלק מאורחות חייהם הדתיים, ומן המפורסמות הוא כי על נוהג זה הקפידו רבים וטובים מקדמת דנא, ואף בשעת צרה ומצוקה. לעניין זה, כלכל דין ומצווה אחרים, משעומד אדם בפני הברירה לעבור על הדין או להציל את חייו, הצלת החיים קודמת, לפי הצו העליון שבעולמה של יהדות: “וחי בהם – ולא שימות בהם” (ויקרא יח ה [א]; יומא פה ב [ב]), וכבר עמדנו על כך במקום אחר (ראה ע”ב 2/84 [1], בעמ’ 291). אך ברור ואין צריך לומר, שאל לו לאדם להביא עצמו לכלל מצב של חוסר ברירה זה, וצריך שייעשה כל מאמץ שלא לבוא לידי ניסיון. אשר-על-כן, לעניין נושאנו, אם וכאשר מגיע “רגע האמת” של פיקוח נפש, עדיפה הצלת הנפש על חובת גידול הזקן, ואם אין בידו של בעל הזקן ערכה שיכולה להצילו מסכנה זו אלא אם יגלח תחילה את זקנו, מווה הוא על גילוח הזקן. אך אין לזה ולא כלום לעניין חובת הגורמים המוסמכים לנקוט את כל האמצעים ולספק ערכות מגן הראויות גם לבעלי הזקן, כדי למנוע מהם להגיע ולעמוד בפני ברירה קשה זו. עצה זו בדבר גילוח הזקן תמוהה היא גם מבחינת ביצועה המעשי. בשעת האזעקה על קרבת הסכנה לא יהא סיפק בידו של בעל הזקן לגלח את זקנו. אמור מעתה, כי על כל הנמנים עם ציבור זה יהא לגלח את זקנם מיד, כדי לא להיקלע למצב שבו ערכת המגן המצויה בידם לא תוכל להצילם מהסכנה. דרישה זו יש בה משום פגיעה חמורה בציבור זה, אין להעלותה על הדעת כחלק מתכנית ההתגוננות האזרחית במדינת ישראל, והיא אף לא תבוצע על-ידי ציבור זה, רובו ככולו. על המשיבים לעשות איפוא כל מאמץ אפשרי להשיג בהקדם ערכות המתאימות לציבור זה ולחלקם להם.

2. יש להצטער צער רב על שעניינה של העתירה, שהעותרים החלו לפנות בקשר אליה אל המשיבים עוד בתחילת אוקטובר 1990, נתמשך ונתעכב עד כה. ביום 9.1.91, משהחל בית המשפט, בהרכב אחר, לדון בעתירה לאחר מתן הצו וקבלת תצהירי המשיבים, ביקש מאת המשיבים הבהרה בעניין נושא “פיקוח נפש” שהוזכר לעיל. בית המשפט ביקש את מתן התשובה תוך שבעה ימים. מועד זה סביר הוא, לרגל דחיפות הנושא – מצד אחד, וכדי לאפשר לגורמים המוסמכים לחזור ולתת את הדעת על הנושא – מצד שני. ואכן, תקופת שבעת הימים הולידה תצהיר נוסף של ראש הג”א, שהביא לכלל שינוי חשוב בעמדתם של המשיבים בנושא אספקת ערכות המגן לציבור בעלי הזקנים; והדברים מצוטטים בדברי חברי הנשיא. העולה מן התצהיר הוא, שהמשיבים הגיעו לכלל הצעת פתרון מעשי בכיוון הדברים שעמדנו עליהם לעיל. לפי התצהיר קיבלו המשיבים על עצמם לספק את ערכות המגן הדרושות לציבור בעלי הזקן, לפי האפשר כמגבלות קצב הייצור. לרגל הצהרה זו של ראש הג”א שוב אין צורך בהתערבותנו.

3. מתוך תקווה שייעשה הכול כדי שנושא העתירה יבוא על פתרונו המלא, שוב אין מקום לעשיית צו בעניינו, והעתירה נדחית.

 

השופט י’ מלץ:

 

אני מסכים עם פסק-דינו של כבוד הנשיא ועם הנימוקים הנוספים הכלולים בחוות-דעתו של כבוד המשנה לנשיא.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.

 

ניתן היום, יג שבט ה’תשנ”א (28/01/1991).