בג”צ 485/89 עוזיהו נ’ בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, פ”ד מד(3) (1989) 764
בג”צ 485/89
בשג”צ 246/89
בשג”צ 247/89
אלתר עוזיהו
נגד
1. בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו
2. רינה עוזיהו
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[26/06/1889]
לפני המשנה לנשיא מ’ אלון והשופטים א’ ברק, ת’ אור
חוק החוזים (חלק כללי), ה’תשל”ג-1973, ס”ח 118, סעיפים 27, 28.
תביעה לגירושין, שהגישה המשיבה 2 נגד העותר, שהוא תושב אנגלי ואזרח אנגליה, נדונה לפני המשיב 1. לטענת העותר, הסכמתו לסמכות השיפוט של המשיב 1 ניתנה על-תנאי, והוא – כי בתם המשותפת של העותר ושל המשיבה 2 תתחנך בישראל. לאחר שהמשיבה 2 מנעה, לטענת העותר, את קיום התנאי, הרי אין קיימת עוד הסכמה לשיפוטו של המשיב 1, וההליכים לפניו בטלים הם ומבוטלים.
בית המשפט הגבוה לצדק פסק:
א. (בעקבות בד”מ 1/81 [1])
(1) עצם החלת דיני החוזים על יחסי בי-דין ובעלי הדין המסכימים לשיפוטו, אם יש מקום להחלה כזו, צריך שתיעשה ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחויבים (765ג-ד).
(2) אחד השינויים המהותיים המחויבים שבין חוזה בין שני צדדים לבין הסכמה של בעלי דין לשיפוטה של ערכאה שיפוטית הוא, שמבחינת עצם מהותם של דיון שיפוטי ושל ערכאה שיפוטית אין ההסכמה לשיפוטה של זו יכולה להיות על תנאי, לפי רצונו, נוחותו ושרירותו האישיים של בעל הדין (765ד-ה).
ב. בנסיבות דנן, טענת העותר בדבר התנאת תנאי לסמכות השיפוט אין לה בסיס עובדתי, שכן הצדדים הצהירו לפני המשיב 1, כי הם מקבלים על עצמם את סמכות בית הדין הרבני בתביעת הגירושין (765ה).
פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] בד”מ 1/81 נגר נ’ נגר, פ”ד לח(1) 365.
עתירה למתן צו-על-תנאי, העתירה נדחתה.
י’ סייג – בשם העותר;
י’ דוידסון – בשם המשיבה.
פסק-דין
המשנה לנשיא מ’ אלון:
1. עתירה לפנינו להורות למשיב הראשון להימנע מלהמשיך ולדון בתביעה לגירושין, שהגישה המשיבה השנייה נגד העותר, ולהורות, כי ההחלטות מיום 18/06/1889 (טו ניסן ה’תשמ”ט), שניתנו בתיק זה על-ידי המשיב הראשון, הינן בטלות ומבוטלות.
2. עיקר טענתו של מר סייג, בא-כוחו המלומד של העותר, היא, כי אמנם נתן הבעל – שהוא תושב ואזרח לונדון שבאנגליה – את הסכמתו לסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת הגירושין, אך הסכמה זו ניתנה על-תנאי, והוא – כי המשיבה השנייה תבוא עם בתם המשותפת לישראל, כדי שתקבל חינוכה כאן. ומאחר שהמשיבה השנייה לא מילאה תנאי זה, בטלה ההסכמה לסמכות הדיון, כדין הסכמה בחוזה על-תנאי (סעיפים 27ו- 28 לחוק החוזים (חלק כללי), ה’תשל”ג-1973, והוברר הדבר למפרע, שמלכתחילה לא הייתה קיימת בידי המשיב הראשון סמכות הדיון בעניין תביעת הגירושין נגד העותר.
.3על עצם האפשרות והתוקף של הסכמה לסמכות שיפוט על-תנאי כבר אמרנו במקום אחר (בד”מ 1/81 [1], בעמ’ 389):
“עצם החלת דיני חוזים על יחסי בית-דין ובעלי הדין המסכימים לשיפוטו, אם יש מקום להחלה כזו, צריך שתיעשה לאחר העיון והדיוק, ובראש ובראשונה ‘ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחויבים’ (סעיף 61(ב) לחוק חוזים (חלק כללי); וראה ע”א 595/78, בעמ’ 469), ואחד השינויים המהותיים המחויבים שבין חוזה בין שני צדדים לבין הסכמה של בעלי דין לשיפוטה של ערכאה שיפוטית הוא, שמבחינת עצם מהותם של דיון שיפוטי ושל ערכאה שיפוטית אין ההסכמה לשיפוטה של זו יכולה להיות על-תנאי, לפי רצונו, נוחותו ושרירותו האישיים של בעל הדין.”
4. בנדון דנן אין אנו זקוקים להיזקק לזה, שהרי טענת העותר בדבר התנאת תנאי לסמכות השיפוט אין לה בסיס עובדתי בהחלטת בית הדין הרבני מיום 09/02/1889. בסעיף א נאמר, שהצדדים מודיעים, כי הם מקבלים על עצמם את סמכות בית הדין הרבני בתביעת הגירושין. בסעיף ג של פסק הדין נאמר, כי על האישה להופיע לדיון ולהעלות את הבת ארצה כדי לחנכה בארץ. ההוראה האחרונה אינה נושאת אופי כלשהו של תנאי, והיא נאמרה מפי בית הדין.
5. משנפלה טענה זו, שוב אין מקום לכל יתר הטענות, שהעלה בא-כוח העותר. למען הפיס דעתו נוסיף, כי גם לגופן לא מצאנו ממש בטענות אלה, ואף הטענה, כי האישה היא שמעכבת הבאת הבת לצורך לימודים ברץ, אינה נקייה מספק, שהרי לפי טענות בא-כוחה המלומד של האישה, מר דוידסון, עיכוב זה בא בעטיו של העותר ולא בעטיה של המשיבה השנייה.
אנו דוחים את העתירה. על העותר לשאת בהוצאות המשיבה השנייה בסכום של 4,000 (ארבעת אלפים) ש”ח צמוד ונושא ריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.
ניתן היום, כג סיוון ה’תשמ”ט (26/06/1889).