בג”צ 48/58 יוסף יואנוביצ’י נ’ שר הפנים (27/04/1958)

בג”צ 48/58 יואנוביצ’י נ’ שר הפנים, פד”י יב (1958) 646

 

בג”צ 48/58

יואנוביצ’י נגד שר הפנים

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

‏[27/04/1958]

לפני הנשיא (אולשן) והשופטים לנדוי, ברנזון

 

חוק השבות, ה’תש”י-1950 [סה”ח 51, עמ’ 159], סעיפים 2, 1, 2(א), 2(ב), 2(ב)(3) (כפי שהוסף ב-ה’תשי”ד-1954 [סה”ח 163, עמ’ 174]), 3 – פקודת החוק הפלילי, 1936 [תוס”א 652, עמ’ 263], סעיפים 338, 340, 374 – חוק הדרכונים, ה’תשי”ב-1952 [סה”ח 102, עמ’ 260], סעיפים 2-6 (כפי שתוקנו ב-ה’תשי”ז-1957 [סה”ח 232, עמ’ 142]) – חוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952 [סה”ח 111, עמ’ 354]

 

בקשת אדם בעל עבר פלילי שבא ארצה בשם בדוי ולפי דרכון מזוייף, לצוות על שר הפנים, שסירב להיענות לבקשתו, בהיותו משוכנע שהמבקש עלול לסכן את שלום הציבור, לתת לו תעודת עולה לפי חוק השבות, ובקשה למנוע את גירושו מהמדינה – פירוש סעיף 2(ב) לחוק השבות.

המלים “חוץ אם נוכח שר הפנים שהמבקש הוא בעל עבר פלילי” שבסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות מצביעות על כך, שאומנם אין שר הפנים רשאי לשלול מיהודי הרוצה להשתקע בארץ את זכותו לכך אלא אם כן שוכנע, על סמך הוכחות שהיו לפניו, שאותו יהודי בעל עבר פלילי הוא – ואילו השאלה אם העבר הפלילי “עלול לסכן את שלום הציבור” נתונה לשיקול-דעתו ולהערכתו על שר הפנים. – אין לקבל את הטענה כי אין אדם יכול להיראות כבעל עבר פלילי אם הורשע פעם אחת בלבד – לשון “נוכח לדעת” שבסעיף הנדון מראה דווקא על שיקול-הדעת המסור לשר – המצב היה שונה אילו נאמר בחוק שתינתן תעודת עולה אלא אם הוכח קיומם של תנאים מסויימים – במקרה כזה המבחן הוא אובייקטיבי ובית-המשפט יכול להיכנס לעובי הקורה ולקבוע אם אומנם היו ראיות מספיקות לכך לדעתו, ולאו דווקא לדעת השר.

 

חוקים צרפתיים שאוזכרו:

Code Penal, 181, Art. 83, alinéa 4.

Ordonctnce portant modification et codification des textes relatifs à l’indignité nationale, 1944, Art. 21; Journal Officiel 23-27 décembre 1944, p. 276.

Sirey, Lois Annotesé, 1945, p. 1734; Dalloz, Législation, 1945, p. 17

 

בקשה למתן צו-על-תנאי המכוון למשיב, והדורש ממנו לבואו ליתן טעם: מדוע לא יבטל את החלטותיו מיום 18/02/1958 ומיום 08/04/1958, לפיהן נדחתה בקשתו של המבקש לקבלת תעודת עולה, לפי סעיף 3 לחוק השבות, ה’תש”י-1950; ומדוע לא ייתן למבקש תעודת עולה; ומדוע לא יימנע מלהוציא צו-גירוש נגד המבקש לפי חוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952; ולחלופין, מדוע לא יימנע מלהוציא צו-גירוש נגד המבקש שיגרום לשילוחו לצרפת. הבקשה נדחתה.

 

שמרון; נוביק – בשם המבקש.

 

החלטה

 

המבקש, יוסף יאנוביצ’י, הגיע לארץ ביום 07/10/1957 כשהוא מצוייד בדרכון מרוקני על שם יוסף לוי ובאשרת כניסה לישראל על אותו שם. הוא הגיע מצרפת, שם התגורר במשך הרבה שנים בשמו הנכון.

כעבור חדשים מספר נודע לשלטונות בישראל כי שמו הנכון של המבקש הוא יוסף יואנוביצ’י, ושאין הוא יוסף לוי, ואיננו נתין מרוקני.

בים 28/11/1957 נעצר המבקש על-ידי המשטרה, והובא לפני שופט-השלום בטענה “שהוגשה או תוגש מטעט ממשלת צרפת בקשה להסגרתו. שופט-השלום שחררו בערבות.

ביום 29/01/1958 הגיש המבקש בקשה למשרד-הפנים, בה הודיע כי החליט להשתקע בארץ ודרש שתינתן לו תעודת עולה, והיסתמך על חוק השבות, ה’תש*י-1950.

כשבועיים לאחר מכן, עקב פנייתו של בא-כוח המבקש ליועץ המשפטי של משרד הפנים, הוא הופנה לד”ר י’ גולדין, סגן המנהל הכללי במשרד-הפנים, ובא-כוח המבקש הציע לו לתת כל הסבר שיידרש בקשר לעניין בצרפת. אולם נאמר לו, כפי שמסופר בבקשה, ש”מחכים למסמכים מסויימים ושאין צורך בשלב זה בפגישה”.

ביום 19/02/1958 העביר מר גולדין למבקש את החלטתו של שר הפנים.

בינתים כבר הובא המבקש לפני שופט-השלום בחיפה למתן צו-מעצר ושחרור בערבות, בשל האשמה של הפצת דרכון מזוייף, עבירה על הסעיפים 338, 340, ובשל הצגת עצמו כאחר, עבירה על סעיף 374 לפקודת החוק הפלילי, 1936. ,

בהחלטה של שר הפנים מסופר על הדרך בה הגיע המבקש ארצה, ועל עניין האשמה – בקשר עם הדרכון המזוייף, ולאחר מכן נאמר:

“שגרירות צרפת בישראל מסרה לממשלת ישראל, רשמית, העתק פסק-דין אשר ניתן ביום 02/07/1949 בבית-המשפט בפריז, צרפת, ואשר לפיו נמצא המבקש אשם בעבירה לפי סעיף 83, פיסקה 4, לחוק הפלילי הצרפתי, בזאת, הר שבתקופה בין 16/06/1940 לבין שחרור צרפת, בשעת מלחמה, הוא עשה ביודעין מעשים הפוגעים בהגנה הלאומית של צרפת, במטרה להביא תועלת לענייניה של גרמניה, אוייבתה של צרפת, ונידון למאסר 5 שנים ולקנס של 600,000 פרנקים וחילוט נכסיו לאוצר צרפת או חמישים מיליון פרנקים תמורתם, וכן נשללו מן המבקש זכויות האזרח לפי הוראות סעיף 21 לחוק מיום 26/12/1944.

על יסוד כל החומר שבא לפני נוכחתי לדעת כי המבקש הוא בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום-הציבור, ובתוקף סמכותי לפי סעיף 2 לחוק , השבות, ה’תש”י-1950, אני דוחה בקשתו לאשרת עולה.”

בסעיף 1 לחוק השבות נאמר:

“כל יהודי זכאי לעלות ארצה.”

ובסעיף 2 לחוק הנ”ל נאמר:

(א) העלייה תהיה לפי אשרת עולה;

(ב) אשרת עולה תינתן לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל, חוץ אם נוכח שר-הפנים שהמבקש –

(1) …

(2) …

(3) בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום-הציבור.”

לפי סעיף 3 חלים הסייגים הנ”ל גם על יהודי שבא לישראל, ולאתר בואו הביע את רצונו להשתקע בה.

ברור הדבר שהמבקש נכנס ארצה באופן בלתי-חוקי.

לפי פסק-הדין הנ”ל הורשע המבקש עקב החלטה של שופט וחבר מושבעים. בפסק-הדין לא ניתן תיאור המעשים שיוחסו למבקש ושהביאו להרשעתו. פרט לתיאור כפי שהוא ציטט בהחלטתו הנ”ל של שר-הפנים.

בא-כוח המבקש ביסס את בקשתו לפסילת החלטת המשיב על טענות שונות.

טענתו הראשונה היתה מוסבת על המלים “חוץ אם נוכח שר הפנים …”.

בא-כוח המבקש טען שלכל יהודי מוקנית הזכות להשתקע בארץ ואין שר-הפנים רשאי לשלול מהמבקש את הזכות הזאת, אלא אם-כן קיימות לפניו הוכחות בדבר העבר הפלילי של המבקש, ושהעבר הפלילי הזה עלול לסכן את שלום הציבור בארץ; והוא הוסיף שהוכחות כאלה לא היו לפני שר-הפנים.

מתקבל על הדעת שהמלים “חוץ אם נוכח שר-הפנים” מצביעות על כך, שאמנם אין שר הפנים רשאי לשלול את הזכות הנ”ל אלא אם-כן שוכנע על סמך הוכחות שהיו לפניו, אולם מה שצריך להיות מוכח לפניו הוא העבר הפלילי, ואילו אם העבר הפלילי “עלול לסכן את שלום הציבור” – זהו ענין למסקנה לפי שיקול דעתו והערכתו של שר הפנים.

אם מוכח שאדם הנו בעל עבר פלילי, מפני שביצע, למשל, עבירות של כייסות – רשאי שר הפנים לקבוע כי אמנם הוכח לפניו העבר הפלילי של המבקש; ואשר לשאלה אם זה עלול לסכן את שלום הציבור ואם לאו – הרי יכול מישהו לחשוב כי אין עבר פלילי זה עלול לסכן את שלום הציבור, ומישהו אחר יכול לחשוב אחרת, אבל בנדון זה המסקנה והערכת הדבר נתונות לפי החוק לשיקול דעתו של שר הפנים. מכאן גם התשובה לדוגמה שניתנה על-ידי בא-כוח המבקש בענין שוורצברד. אילו היה נמצא חייב בדין, יכול היה אומנם שר הפנים לומר כי הוכח עברו הפלילי מבחינה משפטית. אבל לא היה מחוייב להסיק מסקנה שעברו עלול לסכן את שלום הציבור, מפני ששוורצברד אומנם עבר על החוק הפלילי, אבל במסיבות כַאלה שאין להסיק מסקנה שזה עלול “לסכן את שלום הציבור”. יש גם לציין שלפי החוק – אפילו לפי שפירשו בא-כוח המבקש – שר הפנים הוא שצריך להיווכח. במקרה שלפנינו הצביע שר הפנים בהחלטתו שפסק-הדין המרשיע שימש לו הוכחה לקביעתו. היתה טענה שנייה בפי בא-כוח המבקש והיא שאין אדם יכול להיראות כבעל עבר פלילי אם הורשע רק פעם אחת, כמו במקרה שלפנינו. לא יכולנו לקבל את הטענה הזאת, כי לא גרסנו, שאין אדם יכול להיראות כבעל עבר פלילי אלא אם-כן, למשל, הורשע יותר מפעם אחת בביצוע מעשה רצח. אין זה מתקבל על הדעת שהמחוקק שלנו התכוון שחוק השבות ישמש מקלט לרוצח מפני שביצע רק רצח אחד.

במהלך טענותיו לפנינו הודה בא-כוח המבקש כי אין הוא יכול לדרוש משר הפנים שיראה את המבקש כזכאי בקשר עם הרשעתו הנ”ל, על אף פסק-הדין שניתן על-ידי בית-משפט מוסמך בצרפת – לכן נראה לנו כי הטענה ששר הפנים פעל בלי שהיו הוכחות לפניו, נפלה.

טענה נוספת נטענה על-ידי בא-כוח המבקש, והיא קובלנתו שלא ניתנה למבקש הזדמנות להשמיע את טענותיו לפני המשיב טרם קיבל את החלטתו הנ”ל. בטענתו זו ראינו ממש ולכן נתנו את הצו-על-תנאי רק על סמך נימוק זה, וסירבנו להוציא את הצו-על-תנאי על סמך הנימוקים האחרים.

לאחר שהודענו על הצו-על-תנאי, הופיעו באי-כוח הצדדים והודיעו לבית-המשפט כי שר הפנים מוכן לבטל את החלטתן הנ”ל כדי לתת הזדמנות למבקש להציג את טענותיו לפניו. אז הודיע בא-כוח המבקש כי הוא מבטל את הבקשה וגם הסכים לביטול הצו-על-תנאי.

הים אנו דנים בבקשה חדשה של המבקש, שבה הוא חוזר על בקשתו הקודמת ומוסיף כי אומנם ניתנה הזדמנות לבא-כוח המבקש להגיש תזכיר נוסף אל שר-הפנים, שאליו צירף שורה ארוכה של מסמכים לביסוס טענותיו, אך בתשובה לכך ענה השר כי לאחר שעיין בכל החומר החדש, בא לכלל מסקנה שאין בו כדי לשנות את החלטתו הקודמת מיום 18/02/1958, היינו שלא להעניק תעודת עולה למבקש, מאחר ונוכח לדעת כי הוא בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור. היום חזר מר שמרון על טענותיו הקודמות ושוב שם את הדגש על נוסח החוק המשתמש בלשון “נוכח לדעת”. אדם “נוכח לדעת” כאשר הוא מכיר באמיתות דבר על יסוד הראיות שהובאו לפניו, ואם לא היו בפניו ראִיות מספיקות התומכות במסקנתו מבחינה עובדתית, לא תוכל החלטתו לעמוד. נראה לנו כי לא זהו השיקול שצריך להדריך אותנו. לשון זו מראה דוקא על קיומו של שיקול דעת מצד השר. אחרת היה המצב אילו נאמר בחוק שתינתן תעודת עולה אלא אם שהוכח קיומם של תנאים מסויימים, שאז המבחן הוא אובייקטיבי ובית-המשפט יכול להיכנס לעובי הקורה ולקבוע אם אמנם היו ראיות מספיקות לכך לדעתו, ולאו דוקא לדעת השר.

על יסוד החומר שהיה בפני השר, איננו יכולים לומר כי שיקולו מופרך מעיקרו, או שנתן את דעתו על שיקולים שאינם נוגעים לעניין, ושלא היה יכול להשתכנע בכך שהמבקש עלול לסכן את שלום הציבור.

לחילופין, נתבקשנו לצוות על המשיב להימנע מלהוציא צו גירוש נגד המבקש, שיגרום למעשה להסגרתו לצרפת. הטענה היא כי המבקש הוא חסר נתינות, ואף כי להלבה ניתנת לו הברירה לנסוע לכל מקום שירצה בו, הרי למעשה לא יוכל להיכנס לשום ארץ אחרת מלבד צרפת, אלא אם לפחות תינתן לו תעודת מסע על-ידי המשיב. בא-כוח המבקש – הצביע על סעיפים 2-6 לחוק הדרכונים, ה’תשי”ב-1952, ואמר שלפיהם יכול השר לתת למבקש תעודת מסע כזאת. העתירה הזאת היא מוקדמת, הואיל והיא לא הובאה עדיין בפני שר הפנים ואין בידנו לומר שהוא לא ידון בה או לא ייעתר לה כדי לאפשר להשתמש למעשה בברירה הנתונה לו

הבקשה נדחית.

 

ניתן היום, ז אייר ה’תשי”ח (21/04/1958).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *