בג”צ 4688/1998 סבטלנה משטיגינה נ’ שר הפנים (15/12/1999)

בג”צ 4688/1998 משטיגינה נ’ שר הפנים (15/12/1999)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 4688/1998

 

בפני:

כבוד השופט ת’ אור

כבוד השופט מ’ חשין

כבוד השופטת ד’ ביניש

 

העותרת:

סבטלנה משטיגינה

נגד

המשיב:

שר הפנים

 

תאריך הישיבה:

ו טבת ה’תש”ס (15/12/1999)

 

בשם העותר:

עו”ד ודים מלמד

בשם המשיב:

עו”ד חני אופק

 

עתירה למתן צו על-תנאי

 

פסק-דין

 

השופט מ’ חשין:

עתירה זו, הקדשנו לה, למיצער, חמש ישיבות בית-משפט. במהלך ישיבות אלו נאספו אל תיק בית-המשפט עוד ועוד מסמכים, עוד ועוד ראיות, וכל אחד מבעלי-הדין ניסה לחזק את גירסתו ככל שיכול. משהגענו למקום שהגענו, החלטנו סוף-סוף להכריע בעתירה לגופה.

העותרת שלפנינו, סבטלנה משטיגינה, עלתה ארצה ביום 16/01/1992, ביחד עם אמה, מריה קונונוביץ, בעלה (של העותרת), הגברת ילנה סיזרנוב, הרשומה כבתו של הבעל, בעלה של ילנה ושני ילדיהם של בני-הזוג. אמה של העותרת הציגה תעודת לידה בה נאמר כי יהודייה היא, ועל-סמך תעודה זו ניתנו לעותרת ולאמה אשרות עולה. אשר לילנה – בתו של בעלה של העותרת – זו זכתה באשרת עולה לאחר שהציגה תעודת לידה ולפיה אמה היתה אחת בשם לסר גרטרודה שהינה יהודייה.

לימים נתעוררו ספקות באשר לתעודות שהציגו העותרת וילנה, תעודות המוכיחות כי זכאיות הן לקבלת אשרת עולה. הדבר היה בעקבות בדיקת מעמדו של אדם שלישי בשם אנטולי משטיגן, אשר זכה באשרת עולה לאחר שהציג תעודת-לידה משוחזרת שגם בה היתה רשומה לסר גרטרודה כאמו. מסתבר כי אותו אנטולי משטיגן הציג לפני הרשויות מסמכים כוזבים ובעקבות כך גורש מן הארץ. הדימיון בשם המשפחה; העובדה שאותו משטיגן אמר כי בא ארצה לבקר את בעלה של ילנה; והעובדה כי טען להיותו בן של יהודייה אשר ילנה טענה שהיא בתה גם כן – דבר שהוכח בעניינו של משטיגן כי אין הוא אמת – עוררו את הרשויות להוסיף ולברר את ענייניהן של העותרת ושל ילנה.

העותרת הוזמנה אל משרד הפנים, ומשנתבקשה להציג את תעודת הלידה המקורית של אמה, השיבה כי התעודה אינה בידה, כי אמה נפטרה, וכי לאחר פטירתה נעלמו כל מסמכיה. תשובה זו היתה מוזרה-משהו, הואיל ועל-פי הרישומים, התגוררו האם והעותרת באותה כתובת.

בהמשך הדברים נערכו כמה וכמה פגישות בין עובדי משרד הפנים לבין העותרת, בניסיון לברר את מוצאה של העותרת ואם זכתה לקבל אשרת עולה כדין. במסגרת בירורים נוספים שערך משרד הפנים, הסתבר כי לסר גרטרודה לא ילדה מעולם כל ילד, ומכאן כי טיעונה של ילנה כי בת היא ללסר גרטרודה, חוט של חשד נמתח עליו.

בהמשך הבירורים שלח משרד הפנים את צילומי תעודות הלידה של אם העותרת ושל ילנה לבדיקה במקום בו הוצאו, בבאקו. בדיקה זו העלתה כי תעודת הלידה שהציגה ילנה הינה תעודה מזויפה (דבר שלימים אושר שוב), וכי צילום תעודת הלידה של אמה של העותרת אינו אמין.

על-יסוד ראיות אלו שנאספו במשרד הפנים הוחלט לבטל את אשרות העולה של העותרת ואת אשרת העולה של ילנה. על ביטול האשרה שניתנה בידי העותרת העתירה שלפנינו. בעניינה של עתירה זו, כאמור, נאספו אל תיקנו עוד ועוד ראיות.

ואלו הראיות העיקריות שמשרד הפנים סומך עליהן את החלטתו. כאמור, עיקר הוא בשאלה אם אמה של העותרת היתה יהודייה, ושאלה זו מצידה תלויה בשאלה אם אם-אמה של העותרת היתה יהודייה, כפי שנכתב בתעודת הלידה שאמה של העותרת הציגה לפני הרשויות. תעודת הלידה של אם העותרת נעלמה, כאמור, לטענת העותרת, ועל-כן שלח משרד הפנים צילום מהעתק תעודת הלידה המשוחזרת של האם אל שגרירות ישראל במוסקבה, וזו העבירה את התעודה לבדיקת האחראית על הארכיון המרכזי ברוסיה. תשובתו של הארכיון המרכזי ברוסיה היתה, כי תעודת הלידה של אם העותרת הינה תעודה מזויפת, ולעניין זה העלה הארכיון כמה וכמה טעמים. עוד בדק קונסול רוסיה, לבקשת משרד הפנים, את פרטי הרישום המקורי של אם העותרת, ובדיקה זו העלתה כי ברישום המקורי נכתב כי שם אמה של אם העותרת שונה מן השם הכתוב בהעתק תעודת הלידה המשוחזרת. כן נמצאו פערים נוספים בין הרישום המקורי לבין הרישום בהעתק תעודת הלידה שהוצג לפני משרד הפנים.

בשנים האחרונות נתבקשה העותרת, שוב ושוב, להמציא לרשויות את המסמך המקורי של תעודת הלידה המשוחזרת, אך לשווא. אכן, אילו נמסר המסמך המקורי לידי משרד הפנים, ניתן היה לבדוק את אמינות התעודה.

העותרת טוענת עוד ועוד טענות כנגד הראיות שהונחו לפני משרד הפנים, ואולם לא שמענו מפיה תשובות משכנעות, לא לעניין קביעתו של הארכיון המרכזי ברוסיה כי תעודת הלידה של אם העותרת הינה מזויפת ולא לפער המשמעותי שנמצא בין תעודת הלידה המשוחזרת של אם העותרת כפי שהוצגה בידי העותרת לבין הרישום המקורי במירשם האוכלוסין ברוסיה.

טוען בא-כוח העותרת כי לעת ההחלטה לשלול מן העותרת את אשרת העולה שקיבלה, לא היו בידי משרד הפנים ראיות מספיקות להחלטתו, וגם אם עלו חשדות, לא היה די באלה כדי להצדיק שלילתה של אשרת העולה. טענה זו אין בה ממש. היו-גם-היו בידי משרד הפנים ראיות (מנהליות) ראויות לעת שהחליט לשלול מן העותרת את אשרת העולה שקיבלה, והראיות שניתוספו לאחר מכן אך חיזקו אותן ראיות שהיו בתחילה.

מוסיף בא-כוח העותרת וטוען, כי אמה של העותרת נפטרה; ממילא אין ביכולתה להעיד את אמה על אמיתות המסמכים שהציגה לפני משרד הפנים ואשר לפיהם יהודייה היא; ומכאן שהנטל המוטל על משרד הפנים, נטל כבד הוא בבואו לשלול מהעותרת את אשרת העולה שהיא מחזיקה בה. טענה זו אפשר יפה היתה לעניינים אחרים, לא-כן לענייננו שלנו. העותרת הציגה לפני משרד הפנים מסמך משוחזר, ועליו ביקשה היא לבסס את זכותה. מסמך זה נמצא כי מסמך מזויף הוא, והראיות להיותו של אותו מסמך מזויף באו ממקורות שונים. בנסיבות אלו נתקשינו להבין מה יכולה היתה אם-אמה של העותרת להוסיף.

עד כאן – לעניין הראיות.

אין חולקים על הדין, ולפיו מוסמך הוא שר-הפנים – כהוראת סעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952 – לבטל אשרת עולה אשר הושגה על-ידי מתן ידיעות כוזבות. השאלה היא, איפוא, אם הונחו לפני משרד הפנים ראיות מספיקות להסקת מסקנה כי העותרת קיבלה את אשרת העולה על-ידי מתן ראיות כוזבות. ביתר דיוק: האם החלטתו של משרד הפנים לבטל את אשרת העולה שניתנה לעותרת הינה החלטה החורגת מתחום שיקול הדעת שהוענק לו בחוק? האם ראויה היא החלטתו של משרד הפנים כי נתערב בה כהחלטה שניתנה בחוסר סבירות המצדיקה את התערבותנו? לעניין זה נזכור כי יחול על ענייננו כלל הראיה המינהלית, לאמור: האם הראיות שהוצגו לפני שר הפנים, אדם סביר היה רואה אותן כראיות בעלות ערך הוכחתי ראוי. ראו, למשל: בג”ץ 442/71 לנסקי נ’ שר הפנים, פ”ד כו(2) (1972) 337, 357.

בחנו את הפרשה לפרטיה והגענו לכלל מסקנה כי לא עלה בידי העותרת לסתור את המסקנות שמשרד הפנים הגיעו אליהן ואשר לפיהן קיבלה אשרת עולה על-סמך ידיעות כוזבות. אכן, הראיות שמשרד הפנים סומך עליהן ניקבצו ובאו ממקורות שונים, וכולן מורות במידת סבירות ראויה – אף למעלה מכך – כי עלה בידי העותרת לקבל אשרת עולה על-סמך ידיעות כוזבות שמסרה למשרד הפנים.

סוף-דבר: אנו מחליטים לדחות את העתירה ואת הבקשה למתן צו על-תנאי.

 

היום, ו טבת ה’תש”ס (15/12/1999)