בג”צ 458/89 ד”ר רוני אברהמי נ’ ראש מינהל גיוס ואח’ (26/02/1990)

בג”צ 458/89 ד”ר אברהמי נ’ ראש מינהל גיוס, פ”ד מד(1) (1990) 545

 

בג”צ 458/89

ד”ר רוני אברהמי

נגד

1. ראש מינהל גיוס, אגף כוח אדם, צה”ל

2. מפקד לשכת גיוס חיפה, צה”ל

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[01/02/1990, 26/02/1990]

לפני הנשיא מ’ שמגר והשופטים א’ גולדברג, ש’ אלוני

 

חוק שירות בטחון [נוסח משולב], ה’תשמ”ו-1986, ס”ח 107, סעיפים 20(א)(2), 20(ב), 20(ג), 36(3).

 

העתירה נסבה על החלטתם של המשיבים לקרוא לעותר להתייצב לשירות סדיר. העותר, שהפך לאזרח ישראלי החייב בשירות צבאי, הגיש בקשות לדחיית גיוסו, והן נתקבלו בחלקן. הדיון בבקשותיו של העותר גרם להוצאת הצו נושא העתירה לאחר חלוף המועד הקבוע בסעיף 20(א)(2) לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], ה’תשמ”ו-1986. לטענת העותר, משחלפו התקופות אשר בתוכן ניתן היה לקרוא לו לשירות סדיר, אין הוא חייב עוד בשירות צבאי.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) ההחלטה בדבר מועד גיוסו של העותר נפלה על יסוד מכלול פניותיו, שכולן ביטאו בקשה מצדו לדחות את גיוסו, ושלא לגייסו עד שיידונו כל דרישותיו ובקשותיו עד תומן (547ג).

(2) התכחשותו של העותר לאחר מעשה למשמעות המשפטית של בקשותיו, מתוך טענה כי לא קיבל על אתר הודעה רשמית על היענות לבקשתו או על דחייתה, וכי הוא רואה בקבלת מקצת בקשתו משום דחייתה הכוללת, אינה מקובלת על בית המשפט: העותר היה מודע לכך שעניינו נמצא בטיפול עקב פניותיו, והוא מנוע מלהעלות לפני בג”צ את הטענה, כי פניותיו, שנענו רק חלקית, כאילו לא נענו כלל (547ד-ה).

ב. רשויות הגיוס חייבות להקפיד על מסגרת פורמאלית דווקנית בכל טיפוליהן בבקשותיו של יוצא צבא. תשובות בעל-פה ואי-הקפדה על מתן תשובה בכתב תוך המועד החוקי אינן במקומן וגורמות לאי-בהירות (547ה-ו).

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 20/09/1989. העתירה נדחתה. הצו-על-תנאי בוטל.

 

נ’ רוזנברג – בשם העותר;

א’ מנדל, סגן בכיר לפרקליט המדינה – בשם המשיבים.

 

פסק-דין

 

הנשיא מ’ שמגר:

 

1. ביום 01/02/1990 דחינו את העתירה וביטלנו את הצו-על-תנאי שיצא מלפנינו, ולהלן נימוקינו להחלטה.

העותר ביקש בבית-משפט זה, כי נורה על פיטוריו מחובת שירות סדיר בצה”ל, וכי, לחלופין, יבוטל כל צו הקורא לו להתייצב לשירות סדיר.

2. טענתו של העותר היא, כי הוא זכאי לפטור האמור מכוח הדין, כי חלפו התקופות אשר בתוכן ניתן היה לקרוא לו לשירות סדיר.

3. הנתונים המרכזיים אשר שימשו יסוד להחלטתנו היו אלו:

(א) העותר היה לאזרח ישראלי ביום 17/06/1986, ומכאן כי ניתן היה לקרוא לו להתייצב לשירות סדיר עד ליום 17/06/1988, כי חל לגביו סעיף 20(א)(2) לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], ה’תשמ”ו-1986, הקובע, בקטע הרלוואנטי שבו:

“תקופת הקריאה לשירות סדיר

20(א). יוצא-צבא לא ייקרא להתייצב לשירות סדיר אלא אם כן הזמן שנקבע להתייצבות הוא תוך תקופות אלה:

(1) …

(2) לגבי מי שהיה לאזרח ישראל או לתושב קבוע לאחר הגיעו לגיל שמונה עשרה – תוך עשרים וארבעה חדשים מיום שהיה לאזרח או לתושב כאמור…”.

(ב) ביום 05/01/1988 קבעה ועדה רפואית, כי העותר בלתי כשיר ארעית לשירות לשישה חודשים. התקופה האמורה של שישה חודשים איננה נמנית בתוך עשרים וארבעה החודשים הנ”ל (סעיף 20(ג) לחוק הנ”ל).

ביום 14/12/1988 ביקש העותר לדחות את שירותו הסדיר עד לאחר אוקטובר 1989, אולם בקשתו נענתה רק באופן חלקי, ומכאן קריאתו להתייצבות ליום 11/06/1989 (סעיפים 36(3) ו-20(ב) לחוק הנ”ל).

(ג) ביום 08/06/1989 פנה העותר לבית-משפט זה, ובו ביום יצא מלפני בית-משפט זה צו ביניים, שהורה להימנע מגיוסו של העותר עד למתן החלטה בעתירה.

4. טענת העותר היא, כי משלא נקרא לשירות עד ליום 17/12/1988, תמה התקופה בתוכה ניתן היה לקוראו, והקריאה שיצאה מרשויות הגיוס, לפיה הוחלט לקוראו לשירות ביום 09/03/1989, הייתה כבר מעבר למועד המותר.

הוא משלים טענתו על-ידי העלאת הטעם, כי הפנייה שלו מיום 14/12/1988 לא נדונה, ולא ניתנה לגביה החלטה, ומכאן שאין לראות בה עילה לדחיית השירות בצורה כלשהי מעבר ליום 17/12/1988.

5. הדיון שלפנינו התמקד איפוא בשאלה, אם ניתן לראות במכתבו של העותר מיום 14/12/1988 עילה כדין להארכת התקופה, בתוכה ניתן היה לקוראו להתייצב.

6. לא ראינו לקבל את עמדת העותר. אף לפי טענותיו ברור, כי הוא היה מודע היטב לכך שבקשותיו הרבות לסוגיהן – שלא התמצו בבקשה הנ”ל לדחיית שירות מיום 14/12/1988 – נדונות אצל רשויות הגיוס. הוא שב ופנה בענייניו השונים בידיעה, כי גם בקשת הדחייה הנ”ל ויתר בקשותיו לעיון חוזר בגיוסו – שאף הן עולות להלכה ולמעשה כדי בקשות לדחייה מטעמו – נמצאות בדיון לפי בקשתו. כך ביקש, בין היתר, במקביל, כי יובא בחשבון אורך השירות כי שירת “שירות מדיני” באירן, כי יזכה לתנאי שירות קבע, כי ישרת בקירבת ביתו ועוד.

ההחלטה בדבר מועד גיוסו נפלה איפוא על יסוד מכלול הפניות, שכולן ביטאו בקשה מצדו לדחות גיוסו ושלא לגייסו עד שיידונו כל דרישותיו ובקשותיו עד תומן.

התכחשותו לאחר מעשה למשמעות המשפטית של בקשותיו, מתוך טענה כי לא קיבל על אתר הודעה רשמית על היענות לבקשתו או על דחייתה, וכי הוא רואה בקבלת מקצת בקשתו משום דחייתה הכוללת, איננה מקובלת עלינו. העותר היה מודע לכך שעניינו נמצא בטיפול עקב פניותיו, והוא מנוע עתה מהעלאתה של הטענה לפני בית המשפט הגבוה לצדק, כי פניותיו, שנענו רק חלקית, כאילו לא נענו כלל.

 

מכאן סיבת הדחייה של העתירה.

7. בשולי הדברים אנו רואים להעיר, שמקרה זה מלמד מחדש, כי רשויות הגיוס חייבות להקפיד על מסגרת פורמאלית דווקנית בכל טיפוליהן בבקשותיו של יוצא צבא. תשובות בעל-פה ואי-הקפדה על מתן תשובה בכתב תוך המועד החוקי אינן במקומן וגורמות לאי הבהירות שהבשילה הליכים כגון אלה שהתנהלו לפנינו.

הוא הדין בעניין בדיקת אורך תקופת השירות בו חייב העותר: ניתנו לו תשובות בלתי בדוקות ואף בלתי נכונות בחלקן, שאינן תואמות את האמור בפקודות הצבא. תקלות אלה אומנם אינן קשורות למניין המועדים להתייצבות, אך הן תרמו את חלקן לחוסר הבהירות ולתחושת יוצא הצבא כי אין ודאות שהתשובה שניתנה היא בדוקה והחלטית ואיננה עוד נושא למיקוח או לוויכוח.

הננו מפנים תשומת לבם של גורמי המטה הכללי הנוגעים בדבר להערות אלו.

כאמור, נדחתה העתירה, והצו-על-תנאי בוטל.

 

השופט א’ גולדברג:

 

אני מסכים.

 

השופט ש’ אלוני:

 

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.

 

ניתן היום, א אדר ה’תש”נ (26/02/1990).