בג”צ 450/74 מוטלק נ’ ביה”ד הדתי של העדה היוונית-קתולית בנצרת, פ”ד כט(1) (1975) 693
בג”צ 450/74
עפאף אליאס מוטלק
נגד
בית-הדין הדתי של העדה היוונית-קתולית בנצרת
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[12/11/1974, 02/01/1975]
לפני השופטים ח’ כהן, קיסטר, י’ כהן
דבר המלך במועצה, 1922 [חא”י, כרך ג, ע’ 2738], סימנים 54(2), 54(1) – חוק הכשרות המשפטית האפוטרופסות, ה’תשכ”ב-1962 [סה”ח 380, עמ’ 120], סעיף 25.
נשיא בית-הדין של העדה היוונית-קתולית חיווה דעתו, בתצהיר תשובה שהוגש לבג”צ, כי יש לבית-הדין הדתי היווני סמכות לדון בענין המשמורת על הילד הקטין של בעלי-הדין אף בלי הסכמת בעלי-הדין, באשר ענין זה טפל הוא לתביעה העיקרית, תביעת “טאעה”.
בית-המשפט הגבוה לצדק פסק:
א.
(1) התביעה למשמורת על ילד קטין אינה טפלה לתביעה ל”טאעה” אלא נוגדת וסותרת אותה.
(2) בית-הדין הדתי קשור בהוראות סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ה’תשכ”ב-1962, ולפיהן אין המשמורת על ילד קטין תוצאה אוטומטית של הכרזת האשה כמורדת.
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] בג”צ 85/47 – שיבלי נגד שיבלי, פד”י ג 142
הערות:
1. עיין: א’ רוזן-צבי “האם כפוף בית-הדין הדתי לפירוש שניתן על-ידי בג”צ להוראות חוק חילוני, שהופנו ישירות לבית-הדין?” עיוני משפט ב 524.
2. לסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב-1962, עיין: בג”צ 128/72 נאצר נ’ בית-הדין הרבני הגדול לערעורין, פד”י כו(2) 403.
התנגדות לצו-על-תנאי מיום כז חשוון ה’תשל”ה (12/11/1974). הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.
ג’ שלהוב – בשם העותרת;
ח’ מכול – בשם המשיב
צו
השופט ח’ כהן:
העותרת והמשיב מס’ 2 (להלן – המשיב) הם איש ואשתו בני העדה היוונית-קתולית, והם מתדיינים לפני בית-הדין הדתי של העדה היוונית- הקתולית המלקיתית בנצרת. המשיב הגיש נגד העותרת תביעה לסעד המכונה “טאעה” ולחלופין למסירת המשמורת על ילדם הקטין לידי המשיב; ובינתיים ניתן פסק-דין של “טאעה” המחייב את העותרת ללכת אחר המשיב למקום מגוריו החדש. בפסק-הדין נאמר אף גם זאת שאם העותרת לא תציית לבעלה ולא תחזור לביתו תוך חודש ימים, כי אז תוכרז כמורדת – ואין חולקין שאחת התוצאות של הכרזה זו הוא שהמשמורת על ילדם הקטן של בני-הזוג עוברת לידי המשיב.
העותרת עותרת שנצווה על בית-הדין הדתי האמור להימנע מלדון בשאלת המשמורת על הילד, וטענתה היא שלפי החוק אין בית-הדין מוסמך להיזקק לענין זה כל עוד לא הסכימו כל בעלי-הדין לסמכות שיפוטו (סימן 54(2) לדבר-המלך במועצתו, 1922).
משיצא הצו-על-תנאי מבית-משפט זה, הגיש לנו כבוד נשיא בית-הדין של העדה היוונית-הקתולית בנצרת תצהיר תשובה, ובו מחווה הוא את דעתו כי יש לבית-הדין הדתי סמכות לדון במשמורת על הילד אף בלי הסכמת בעלי-הדין, כאשר ענין משמורת הילד הוא “טפל” לתביעה העיקרית, היא תביעת “טאעה”, והיא תביעה הנכנס בגדר סמכותו הייחודית של בית-הדין הדתי מכוח הוראת סימן 54(1) לדבר המלך במועצתו.
עוד בשנת 1948 פסק בית-משפט זה כי ענין למשמורת על ילד קטין אינו טפל לתביעת “טאעה” (בג”צ 85/47 [1], בעמ’ 153), ומן הטעמים המבוארים שם מפי השופט חשין, גם אנחנו סבורים שאם כי החזרת הילדים לחיק המשפחה המאוחדת היא תוצאה טבעית של ציות האשה לצו לחזור לבעלה, התביעה למשמורת על ילד קטין אינה טפלה לתביעה ל”טאעה” אלא נוגדת וסותרת אותה.
לפנינו טען בא-כוח המשיב היום שעל-כל-פנים טפל ענין משמורת על הילד הקטין לענין הפירוד בין בני-הזוג – ואין נפקא מינה אם פירוד זה בא כעילה או כתוצאה של תביעה נפרדת ומיוחדת. או אם הוא בא כתוצאה מאי-ציות האשה לצו “טאעה” ולהכרזתה כמורדת. גם לטענה זו כבר נתן בית-משפט זה את דעתו ב-בג”צ 85/47 [1] הנ”ל, ולא מצאנו בספרו של השופט זילברג על המעמד האישי בישראל, ע’ 57-60, אשר אליו הפנה אותנו בא-כוח המשיב, דבר אשר תומך בטענתו כאילו ענין זה אשר אינו טפל לתביעת “טאעה” יכול ויהא טפל לאי-ציות לצו “טאעה” וכך להיכנס בגדר הסמכות הייחודית לפי סימן 54(1).
ברם, כבר נזדמן לו לבית-משפט זה לפסוק לא מכבר שגם בית-הדין הדתי קשור בהוראות סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ה’תשכ”ב-1962 – ולפיהן אין המשמורת על ילד קטין יכול ותהיה תוצאה אוטומטית של הכרזת האשה כמורדת.
אנחנו עושים את הצו-על-תנאי למוחלט ומצהירים שאין לבית-הדין הדתי היווני המלקיתי סמכות לדון בענין המשמורת על הילד הקטין של בעלי-הדין. המשיב ישא בהוצאות העותרת, לרבות סך 1,000 ל”י שכר-טרחת עורך-דין (כולל).
ניתן היום, יט טבת ה’תשל”ה (02/01/1975).