בג”צ 4435/94‏‎ ‎מיכל טל ‏‎ואח’ ‎נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים ואח’ (14/05/1995)

בג”צ 4435/94‏‎ ‎מיכל טל‏‎ ‎נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פ”ד מט(2) (1995) 630

 

בג”צ 4435/94

1. מיכל טל

2. אושר טל (קדוש)

נגד

1. בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים

2. בית הדין הרבני האזורי, טבריה

3. המוסד לביטוח לאומי

4. יעקב קדוש

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[14/05/1995]

לפני הנשיא מ’ שמגר והשופטים א’ גולדברג, מ’ חשין

 

חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, ס”ח 165, סעיף 9.

 

בהליכים שקיימו העותרת 1 והמשיב 4 לפני המשיב 2, הושג ביניהם הסכם גירושין, אשר קבע, בין היתר, את מזונותיו של בנם, העותר 2, את משמורתו ואת ההסדרים הממוניים בין בני הזוג. הסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק-דין.

לאחר זמן הפסיק המשיב 4 לקיים את חובת המזונות שהושתה עליו מכוח ההסכם האמור, והגיש למשיב 2 בקשה להקטין את חיובו. המשיב 2 נעתר לבקשה, תוך שקבע, בין היתר, כי חרף טענות העותרת 1 מוקנית לו הסמכות לדון בתוקפו של ההסכם ובחיובים מכוחו. בעקבות דחיית ערעורם של העותרים לפני המשיב 1, הגישו העותרים את עתירתם וקיבלו בה צו-על-תנאי.

המשיב 2, לאחר שנדרש שוב לדון בעניינם של העותרים, נתן סדרה של החלטות נוספות. לעניין טענתה של העותרת 1 בדבר חוסר סמכותו לדון בהסכם הגירושין, קבע כי נתונה לו סמכות מתמשכת לדון בהסכם. לעניין דמי המזונות, שינה המשיב 2 את שיעורם. כל זאת, לאחר שהחליט כי לנוכח הגשת העתירה לבג”צ מן הראוי לבטל את פסקי הדין מן העבר.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א. בנסיבות דנן, מאחר שהמשיב 2 מצא לנכון, הוא עצמו, לבטל את החלטותיו שהיו נושא הצו-על-תנאי בעתירה, זכתה העותרת 1 בכל בקשותיה שבעתירתה. לעניין ההחלטות שנתן המשיב 2 לאחר מתן הצו-על-תנאי בעתירה, הרי שהן מעלות נושאים שלא הובאו לדיון בעתירה, ואין זה מן הראוי שבית המשפט יביע בהם דעה לכאן או לכאן (636ד-ז).

ב.

(1) נושא של מזונות לקטין, כזכותו של הקטין, מצוי אך בסמכותו המקבילה של בית הדין הרבני, וממילא אין בית הדין קונה סמכות להידרש לו, אלא אם כן הסכימו כל בעלי הדין לסמכותו של בית הדין, ובהם הקטין אף הוא (637ד-ה).

(2) בנסיבות דנן, העותר 2 לא היה צד להליכים, לא כל שכן שלא הביע הסכמתו לסמכותו של המשיב 2. מכאן שההחלטה על הפחתת דמי המזונות ניתנה בהיעדר סמכות ודינה ביטול מעיקרו של דין (637ה).

(3) בנסיבות דנן, אין יסוד משפטי לקביעתו של המשיב 2 כי קנה סמכות מתמשכת לדון בהסכם הגירושין. תהא אשר תהא סמכותו של בית הדין הרבני ביחסים שבין העותרת לבין המשיב 4 – בינם לבין עצמם – סמכות על העותר 2 לא קנה, ולו מן הטעם שהעותר 2 לא היה כלל צד להליכים שבהם אמר בית הדין להפחית מדמי המזונות שנקבעו לו (637ו-ז).

 

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] ד”נ 4/82 קוט נ’ קוט, פ”ד לח(3) 197.

[2] ע”א 328/84 צארום נ’ צארום, פ”ד לח(4) 136.

[3] ע”א 5484/93 – לא פורסם.

[4] ע”א 299/87 – לא פורסם.

[5] ע”א 2878/94 – לא פורסם.

[6] ע”א 259/75 שטראוס נ’ שטראוס, פ”ד ל(2) 358.

[7] בג”צ 6103/93 לוי נ’ בית הדין הרבני הגדול , פ”ד מח(4) 591.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 17/10/1994. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

 

ע’ אלטשולר – בשם המשיב 3;

מ’ חדידה – בשם המשיב 4.

 

פסק-דין

 

השופט מ’ חשין:

 

1. העתירה שלפנינו עניינה החלטות אחדות שיצאו מלפני בית הדין הרבני האזורי בטבריה, ואשר נסבו על כמה וכמה נושאים: על דמי מזונות שנפסקו לקטין מאת אביו; על רכושה של העותרת 1, גרושתו של המשיב 4; על זכותה – או אי-זכותה – של העותרת 1 להתרועע עם מי שנפשה איוותה להתרועע עמו; ועל החלטות נלוות כגון הטלת עיקולים ועוד. העותרת 1 טוענת כי החלטות אלו כולן נתקבלו בהיעדר סמכות, ובקשתה היא כי כך נחליט. המשיב 4 מתנגד לעתירת העותרת 1, ועל כך חילוקי הדעות בין בעלי הדין.

2. נעמוד בתחילה על עיקרי העובדות שלעניין:

(א) העותרת 1 (להלן – העותרת) הייתה נשואה למשיב 4 (להלן – המשיב). העותרת והמשיב הם אם ואב לבנם, העותר 2 (להלן – הקטין).

(ב) ביום 15/05/1992 כרתו העותרת והמשיב הסכם גירושין שלקראת גירושין, ובו הסכימו ביניהם על הסדרים מהסדרים שונים. בין השאר הסכימו בעלי הדין ביניהם כי מסכימים הם להתגרש זה מזה; כי הקטין יישאר בהחזקתה של העותרת; כי המשיב ישלם לעותרת “למזונות הילד וסיפוק צרכיו השונים” סך של 1,200 ש”ח לחודש צמוד למדד המחירים לצרכן; כי דירת בני הזוג תירשם כולה על שם העותרת, ועוד. כן הסכימו העותרת והמשיב ביניהם כי “יבקשו מבית הדין לאשר הסכם זה, לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, ה’תשל”ג-1973, ולפי חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), וליתן להוראותיו תוקף של פסק-דין”.

(ג) בית הדין הרבני האזורי בטבריה החליט לאשר את ההסכם הנ”ל, והוסיף ונתן לו תוקף של פסק-דין. באותו יום, 24/09/1992, נתן המשיב גט פיטורין ביד האישה.

(ד) לאחר כשבעה חודשים חדל המשיב מקיים את חובת המזונות שהושתה עליו, והעותרת החלה גובה דמי מזונות מאת המוסד לביטוח לאומי.

(ה) ביום 10/11/1993 הגיש המשיב לבית הדין הרבני “בקשה להפחתת מזונות”.

עיקרה: בקשת המשיב כי בית הדין הרבני יורה על הפחתת דמי המזונות שנקבעו בהסכם ואשר אושרו בפסק-דינו של בית הדין הרבני. הטעם העיקרי לבקשה היה זה, ש”מצבו הכלכלי של המבקש (הוא – מ’ ח’) בכי רע”. עוד כתב המשיב באותה בקשה, כי “כושרו של הבעל לשלם מזונות הוא 250 ש”ח לכל חודש”. העותרת התנגדה לבקשת המשיב לגופה, והוסיפה וטענה כי בית הדין הרבני נעדר סמכות לדון בה.

(ו) כך החלו ההליכים לפני בית הדין הרבני, וככל שנמשכו והלכו כן צברו תאוצה ונושאיהם רבו ונסתעפו. כך, למשל, בישיבת בית הדין הרבני שהייתה ביום 10/03/1994 העלה המשיב טענה כי הסכם הגירושין לא נעשה אלא למראית עין (למלט רכוש משלטונות המס). בהמשך ההליכים הוסיף המשיב וטען כי בני הזוג המשיכו לחיות תחת קורת גג אחת גם לאחר הגירושין (על כל המסקנות הנדרשות מכך); כי חובה על-כן “לעכב” את הסכם הגירושין; כי יש להטיל עיקול על כל תכולת הדירה שבה מתגוררת האישה; ועוד ועוד.

(ז) מטעמים שנפרש בסמוך אין צורך שנפרט בכל ההליכים שהיו. ראוי עם זאת שנזכיר את עיקרי ההחלטות שעשה בית הדין הרבני: החלטת בית הדין הרבני מיום 10/03/1994, כי מוסמך הוא לדון בתוקפו של הסכם הגירושין; החלטת בית הדין הרבני מיום 19/06/1994 כי “הסכם הגירושין … מעוכב ואין לבצעו”, וכי תחת דמי המזונות שנקבעו לקטין בהסכם הגירושין (1,200 ש”ח צמודים למדד) יהיה המשיב חייב בדמי מזונות בסך של 500 ש”ח בלבד (צמודים למדד); החלטת בית הדין הרבני מיום 06/07/1994, להטיל עיקול על “כל הרכוש והמטלטלין” בדירת האישה; החלטת בית הדין מיום 07/07/1994, שעל פיה חיוב דמי המזונות בסך 500 ש”ח בלבד “תוקפה למפרע מיום 30 באפריל 1993”; החלטה שמיום 14/07/1994, שבה דוחה בית הדין את בקשת העותרת לעכב את ביצועה של החלטת ההפחתה; החלטה (?) מיום 10/07/1994(בחתימת שני דיינים בלבד), שבה “ניתן… צו מניעה האוסר על (העותרת – מ’ ח’) להכניס שום גבר זר למגורים בביתם שבטבריה …”; החלטת בית הדין מחודש תמוז ה’תשנ”ד (יוני-יולי 1994), כי “הסכם הגירושין מעוכב ואין לבצעו פרט לתשלום חלקי של -. 500ש”ח לחודש צמוד למדד מתוך סעיף המזונות שבהסכם שהאשה תוכל לגבותו”.

(ח) ערעור שהגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול נדחה באמירה כי “החלטת בית הדין האזורי היא זמנית, ולא ניתן לערער עליה”.

3. כל דברים שתיארנו בסעיף 2 לעיל למדנו מתוך צילומי מסמכים מקוריים שצורפו לעתירה. על-פי מסמכים אלה והנדרש מהם, הוצא צו-על-תנאי ביום .17/10/1994 המשיב לא הגיש לבית המשפט כתב-תשובה כיאות, וממילא חיים אנו אך מפי העותרת בלבד.

4. ביום הדיון התייצבה לפנינו העותרת בלא בא-כוחה (אשר התפטר מייצוגה), ואילו המשיב – אשר לא היה מיוצג עד כה בידי עורך-דין – התייצבה בשמו עורכת-דין חדידה אשר הודיעתנו כי רק “אמש” נתבקשה לייצג את המשיב לפנינו. עיקרי טיעון לא הוגשו לנו כלל, ולמותר לומר שנעזרנו אך במעט בטיעונים על-פה שלפנינו.

5. במהלך הדיון הציגו בעלי הדין לפנינו כמה החלטות נוספות שעשה בית הדין הרבני האזורי בטבריה, ואשר כולן זמנן הוא לאחר הוצאת הצו-על-תנאי. כמה מהחלטות אלו הן במישרין לענייננו, ועתה נסקור אותן בקצרה:

(א) החלטה שמיום 3/11/1994:

בהחלטה זו ביטל בית הדין הרבני האזורי בטבריה ­מטעם שלא נתברר לנו במלואו – את כל ההחלטות הקודמות שעשה בהתדיינויות שבין העותרת לבין המשיב. וכך החליט בית הדין:

“ב”כ האשה ערער בבג”צ על ההחלטות הנ”ל (ההחלטות שעמדנו עליהן לעיל – ­מ’ ח’), ובג”צ הוציא צו לעיכוב חלק מפסקי הדין, עד לדיון בבג”צ ולמתן החלטה סופית בעתירה. בית הדין סבור שאמנם אין עילה להתערבות בג”צ בפסקי הדין שנתנו אך בית הדין מוצא לנכון שלטובת עניינם של הצדדים אין ראוי להרחיב את ההדיינויות המשפטיות בערכאה נוספת על ההחלטות הזמניות שניתנו בבית הדין, ועל כן בית הדין מבטל את פסקי הדין שניתנו בתיק ה’תשנ”ד/143” (ההדגשה שלי – מ’ ח’).

בהמשך דבריו עומד בית הדין הרבני על טיעוני הבעל כי “כל הליך הגירושין כולל הסכם הגירושין היה פיקטיווי מצד הבעל והאשה”, וכי לאחר הליך הגירושין חזרו השניים לחיות יחדיו כבעל ואישה. אומר בית הדין כי לעת הזו ימשיך אמנם בדיון שלפניו, אך “הדיון יסוב רק על מעמדם האישי ולא יתקיים דיון בנושא רכוש”. ולבסוף:

“בית הדין יתייחס לבקשת הבעל לבטל את תקפו של הסכם הגירושין רק לאחר שיסתיים הדיון הנ”ל במעמדם האישי ולאחר שתינתן החלטה בעניין זה”.

(ב) החלטה שמיום 17/01/1995:

בהחלטתו שמיום 17/01/1995 קובע בית הדין הרבני בזו הלשון:

“בהתאם לטענות הצדדים ולעדויות ביה”ד קובע:

א. אין מקום לערער על תוקפו של הגט שניתן בזמנו והגירושין תקפים ללא פקפוק.

ב. האשה מחוייבת בגט נוסף מכיון שלאחר הגירושין שניהם המשיכו להתגורר יחד בפרהסיא כבעל ואשה בדירתם המשותפת למשך מספר חודשים.

על הצדדים להופיע בבית הדין לסדור גט נוסף.

ג. ההחלטה בתביעת הממון שהתובע העלה, תינתן במועד אחר.”

(ג) החלטה שמיום 09/02/1995:

בהחלטה שמיום 09/02/1995 ארבע החלטות משנה, וזו לשונה במקורה:

“לאחר שמוע טענות הצדדים ובהתאם למה שהוברר שהצדדים המשיכו לחיות יחד אחרי הגט כמלפנים, אנו קובעים:

א) סעיף 8 בהסכם הגירושין המתייחס להעברת הזכויות בדירה לאשה אינו תקף מכיון שגם לפי תנאי ההסכם היה צורך להפקיד יפוי כח, וברור לפי הנסיבות שלא הייתה שום כונה אמיתית לבצע זאת. בהתאם לכך הדירה תישאר רשומה ע”ש שניהם, ותשלום המשכנתא מוטל על שניהם בחלקים שווים.

ב) יתר סעיפי ההסכם תקפים ולמרות שלמעשה לא בוצעו כל זמן שהצדדים המשיכו לחיות ביחד, מכל מקום ברגע שנוצר פירוד בפועל ההתחייבויות תקפות.

ג) מאחר והתובע טוען שאינו מסוגל לעמוד בהתחייבויותיו למזונות הבן, והציג לביה”ד הוכחות לטענותיו, אנו קובעים דיון בהקדם בנושא הפחתת המזונות, ועל האשה להציג את עמדתה בנושא.

ד) הצדדים חתמו בבית הדין על הסכם ממון בתאריך כ כסלו ה’תשנ”ה אך מאחר ושניהם עמדו בבדיקת פוליגרף ויצאו כדוברי אמת, אין בכח הסכם זה לשנות את ההחלטות שבפסק דין זה.”

(ד) החלטה אחת שמיום 30/03/1995:

ביום 30/03/1995 נתן בית הדין הרבני שתי החלטות. בהחלטה אחת דוחה בית הדין הרבני את טענתה של העותרת להיעדר סמכותו של בית הדין להידרש להליכים שלפניו. ובלשונו:

“לגופה של טענת חוסר הסמכות:

א) לבית הדין סמכות מתמשכת לדון בהסכם הגירושין לאחר שבית הדין אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין, ומכח פסק דינו של בית הדין האשה ממשיכה להוציא לפועל ולממש את כל סעיפי הממון שבהסכם.

ב. נוסף לכך התובע בטענתו טען לפגם יסודי בהסכם, לטענתו כל ההסכם נעשה למראית עין, טענה ביחס לפסק הדין גופו, וברור שלא ניתן להעביר בירור טענות אלו לערכאה אחרת.

ג) נוסף לכך האשה הנתבעת חתמה בבית הדין על הסכם ממון בתאריך כ כסלו ה’תשנ”ה. בהסכם זה הסכימו שני הצדדים להיבדק בבדיקת פוליגרף על מנת לברר את טענת התובע שההסכם נערך ונחתם רק למראית עין. ההסכם נערך בבית הדין והצדדים התחייבו בקניין לנהוג בהתאם לתוצאת הבדיקה. בחתימתה על הסכם זה הודתה האשה בסמכות בית הדין לדון בכל ענייני הממון השנויים במחלוקת.

ד) בנוסף לכך לאחר שבית הדין קבע בהחלטתו לחייב את הצדדים בסידור גט נוסף והאשה לא ערערה על כך בבית הדין הגדול הרי שבמצב הנוכחי הסכסוך אינו בין שני צדדים גרושים, אלא בין שני צדדים שיש ביניהם זיקת נישואין ומאחר והבעל הגיש תביעה וכרך בה את ענייני הרכוש ומזונות הילד הרי שבית הדין מוסמך לדון בנושאים אלו”.

(ה) החלטה שנייה שמיום 30/03/1995:ו החלטתו השנייה של בית הדין הרבני מיום 30/03/1995 נסבה על דמי המזונות שעל המשיב לשלם לקטין. עיקר הדברים הוא, שבית הדין קובע כי דמי המזונות יועמדו על סך של 400 ש”ח לחודש צמוד למדד, וכי החלטה זו תבוא תחת סעיף 4 להסכם הגירושין שמיום 15/05/1992 (ואשר לפיו הועמדו דמי המזונות על סך של 1,200 ש”ח לחודש ליום מתן הגט, כשסכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן). ובלשונו של בית הדין:

“לאחר שמוע טענות הצדדים ובאי כחם ובהמשך להחלטת בית הדין מתאריך ט אדר-א ה’תשנ”ה (09/02/1995) ולאחר שהתובע הגיש לבית הדין מסמכים רבים המעידים על מצבו הכלכלי, אנו קובעים, שעל האב יעקב קדוש לשלם עבור מזונות הבן אושר (יליד 14/07/1986) סך 400 (ארבע מאות) שקל לחודש צמוד למדד.

החלטה זו מבטלת את סעיף 4 בהסכם הגירושין של הצדדים שקבל תוקף של פסק דין ע”י בית הדין.

תוקף פסק דין זה מיום 01/04/1995 ואילך ואין אנו מקבלים את התביעה לביטול רטרואקטיבי של פסק הדין למזונות, זאת מאחר והסכומים הנ”ל כבר שולמו לאשה ע”י הבטוח הלאומי, והשאלה העומדת בפנינו היא על מי להחזירם.

לפיכך אעפ”י שקבענו שלפי יכולתו הנוכחית של הבעל אין באפשרותו לשלם את מלא המזונות הנדרשים, מכל מקום את חובות העבר יהיה עליו לשלם.

גבית חובות העבר דרך הוצאה לפועל תעשה אך ורק לאחר חקירת יכולת כמקובל, ואין להחשיב חוב זה כחוב מזונות רגיל שלביצועו אפשר להפעיל צווי מעצר גם בלי חקירת יכולת.”

6. סדרת החלטות אלו – החלטות שניתנו כולן לאחר הוצאת הצו על-תנאי – הפכו את הקערה על פיה. נושאים שהיו שנויים במחלוקת בין בעלי הדין עובר להוצאת הצו-על-תנאי אינם עוד שנויים במחלוקת – למצער לא בדרך ובצורה שהועמדו לפנינו בעתירה שצו-על-תנאי הוצא בצדה; ואילו מחלוקות שנתעוררו בין בעלי הדין לאחר הוצאת הצו-על-תנאי, בחלקן העיקרי שונות הן מהמחלוקות הקודמות, ובעניינן לא הוצא צו-על-תנאי ואף לא שמענו טענות של ממש (ולו מן הטעם שההחלטות החדשות הובאו לעיוננו לראשונה בעת הדיון על-פה). נבהיר ונפרש את דברינו.

7. הצו-על-תנאי שיצא מלפנינו ביום 17/10/1994, עניינו היה – למותר לומר – בהחלטות בית הדין הרבני שניתנו לפני אותו מועד, ובטיעונה של העותרת כי ראויות הן אותן החלטות שתבוטלנה. תיארנו החלטות אלו – למצער את עיקריהן – בפיסקה 2 לעיל, ואין צורך שנוסיף. מסתבר עתה כי בית הדין הרבני – בהחלטתו שמיום 3/11/1994 – מצא לנכון הוא עצמו לבטל כל אותן החלטות. נמצא לנו אפוא שההחלטות נושא הצו- על-תנאי אינן עוד עמנו, והרי העותרת זכתה בכל בקשותיה שבעתירתה. למניעת ספקות נוסיף אף אנו ונחליט לעשות מוחלט את הצו-על-תנאי שיצא ביום 17/10/1994, ונבטל מעיקרן את כל ההחלטות שעשה בית הדין הרבני האזורי בטבריה עד ליום 17.10.94 בתיק ה’תשנ”ד/143 בסכסוך שבין העותרת לבין המשיב.

עד כאן – החלטות שנעשו עד ליום 17/10/1994.

8. אשר להחלטות שניתנו לאחר יום 17/10/1994:

תיארנו החלטות אלו בפיסקה 5 לעיל, ועיון בהן יעלה לפנינו שני סוגי נושאים: סוג נושאים אחד נסב על שאלות שלא עלו לדיון אלא לאחר הוצאת הצו-על-תנאי, ואשר בעניינן לא שמענו כל טיעון שהוא מפי בעלי הדין. כך, למשל, השאלה אם “האשה מחוייבת בגט נוסף”, כהחלטת בית הדין מיום 17/01/1995. שאלות אלו לא עלו לפנינו כלל לדיון, ולמותר לומר שלא נביע בהן כל דעה לכאן או לכאן. אם סוברת העותרת כי ראוי להעלות שאלות אלו לפנינו, עליה להיכבד ולהגיש עתירה חדשה ולשטוח טענותיה כיאות. זכויותיה של העותרת שמורות לה.

סוג נושאים שני הנדרש מתוך ההחלטות החדשות, עניינו בשאלות שעלו לדיון בעתירה המקורית וממילא שימשו אף ראשים בצו-על-תנאי. כוונתנו היא, בעיקר, למזונות הקטין ולהסכם הגירושין בכללו.

9. אשר להסכם הגירושין בכללו נאמר כך: בהחלטתו שמיום 09/02/1995 (פיסקה 5(ג) לעיל), קבע בית הדין הרבני כי הסכם הגירושין בכללו תקף הוא, חוץ מהוראת סעיף 8 בו שעניינה העברת זכויותיו של העותר בדירה לעותרת. בית הדין קובע בהחלטתו כי אותה תניה שבהסכם הגירושין אינה תקפה, אשר-על-כן – כך מוסיף הוא וקובע ­תישאר הדירה רשומה על שם העותרת והמשיב כאחד. החלטה זו הינה החלטה חדשה – לא הייתה החלטה כמותה עובר להוצאת הצו-על-תנאי – ובטיעון (הדל) שלפנינו גם לא שמענו בעניינה דבר. שאלה זו אינה עומדת אפוא לפנינו, וזכויותיה של העותרת שמורות לה בלא שנביע דעתנו לכאן או לכאן.

10. שונה עניין דמי המזונות לקטין. כפי שראינו, הסכימו בעלי הדין ביניהם ­והסכמתם זכתה אף לגושפנקה של בית הדין הרבני (ראה פיסקה 2(ב) ו-(ג) לעיל) ­כי המשיב ישלם דמי מזונות לקטין בסך של 200, 1ש”ח לחודש (ליום מתן הגט, קרי: 24/09/1992) צמוד למדד. והנה, בהחלטתו (השנייה) שמיום 30/03/1995 (פיסקה 5(ה) לעיל) קבע בית הדין הרבני כי תחת 1,200 הש”ח של יום 24/09/1992 יבואו 400 ש”ח (של יום 30/03/1995?). והטעם לדבר: “לאחר שהתובע הגיש לבית הדין מסמכים רבים המעידים על מצבו הכלכלי”.

בהחלטתו זו להפחית מדמי המזונות לקטין חרג בית הדין הרבני מסמכותו, והחלטתו דינה ביטול מעיקרה. נושא של מזונות לקטין – כזכותו של הקטין – מצוי אך בסמכותו המקבילה של בית הדין הרבני, וממילא אין בית הדין קונה סמכות להידרש לו אלא אם הסכימו כל בעלי הדין לסמכותו של בית הדין, ובהם הקטין אף הוא (סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953). הכול מסכימים כי הקטין לא היה כלל צד להליכים, לא כל שכן שלא הביע הסכמתו לסמכותו של בית הדין הרבני. מכאן שההחלטה על הפחתת דמי המזונות ניתנה בהיעדר סמכות ודינה ביטול מעיקרו של דין. ראו, למשל, והשוו: ד”נ 4/82 קוט נ’ קוט [1], בעמ’ 203; ע”א 328/84 צארום נ’ צארום [2]; ע”א 5484/93 [3]; ע”א 299/87 [4]; ע”א 2878/94 [5]. אריאל רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול (פפירוס, ה’תש”ן) 380-382; פנחס שיפמן דיני המשפחה בישראל כרך ב (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע”ש הרי סאקר, ה’תשמ”ט) 257, 265ואילך. ראו עוד: ע”א 259/75 שטראוס נ’ שטראוס [6]; בג”צ 6103/93 לוי נ’ בית הדין הרבני הגדול (פרשת לוי [7]). מאותו טעם עצמו אין יסוד משפטי לקביעת בית הדין הרבני (בהחלטתו הראשונה שמיום 30/03/1995) כי קנה “סמכות מתמשכת לדון בהסכם הגירושין”. תהא אשר תהא סמכותו (ה”נמשכת”) של בית הדין הרבני ביחסים שבין העותרת לבין המשיב ­ביניהם לבין עצמם – סמכות על הקטין לא קנה, ולו מן הטעם שהקטין לא היה כלל צד להליכים שבהם אמר בית הדין להפחית מדמי המזונות שנקבעו לו. וגם אם אמרנו כי העותרת הסכימה לסמכות בית הדין רבני (כאמור בפיסקה (ג) להחלטה הראשונה שמיום 30/03/1995), הנה בשמה הסכימה, בשמה ולא בשמו של הקטין. ראו עוד: פרשת לוי [7].

11. כללם של דברים: בהחליטו להפחית מדמי המזונות שהקטין זכאי להם חרג בית הדין הרבני מסמכותו, והחלטתו דינה ביטול. הסמכות לדון בנושא מזונותיו של הקטין מצויה אך בידי בית המשפט המחוזי הוא לבדו.

12. סוף דבר: אנו מחליטים לעשות מוחלט את הצו-על-תנאי שמיום 17/10/1994, ולבטל מעיקרן החלטות שעשה בית הדין הרבני האזורי בטבריה עד ליום 17/10/1994 בתיק ה’תשנ”ד/143 בסכסוך שבין העותרת לבין המשיב. עוד אנו מחליטים לבטל את החלטותיו של בית הדין הרבני האזורי בטבריה מיום 30/03/1995 (בתיק ה’תשנ”ד/143 ובתיק ה’תשנ”ה/165), ככל שהחלטות אלו קובעות כי בית הדין הרבני קנה סמכות להפחית מדמי המזונות שהמשיב חייב לקטין, וככל שאותן החלטות מוסיפות ומפחיתות מדמי המזונות שהמשיב חייב לקטין. פירוש הדברים הינו זה, שהסכם הגירושין מיום 15/05/1992 על מכונו הוא עומד; כי המשיב חייב במזונות בנו הקטין כאמור באותו הסכם; כי ההחלטה הראשונה שמיום 30/03/1995 בטלה ככל שעניינה הוא במזונות הקטין, וכי ההחלטה השנייה שמיום 30/03/1995 בטלה בשלמותה.

המשיב ישלם לעותרת שכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 10,000 ש”ח להיום.

 

הנשיא מ’ שמגר:

 

אני מסכים.

 

השופט א’ גולדברג:

 

אני מסכים.

 

ניתן היום, יד אייר ה’תשנ”ה (14/05/1995).