בג”צ 442/71 מאיר לנסקי נ’ שר הפנים (11/09/1972)

בג”צ 442/71 לנסקי נ’ שר הפנים, פד”י כו(2) 337 (1972)

 

בג”צ 442/71

מאיר לנסקי

נגד

שר הפנים

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[14/011/1971, 22/03/1972, 23/03/1972, 24/03/1972, 08/06/1972, 9/06/1972, 11/09/1972]

לפני הנשיא (אגרנט), מ”מ הנשיא (זוסמן), והשופטים לנדוי, ברנזון, ח’ כהן

 

חוק השבות, ה’תש”י- 1950 [סה”ח 51, ע’ 159], סעיפים 2(ב)(3) (כפי שהוסף, 2(ב) כפי שתוקן ב- ה’תשי”ד- 1954 [סה”ח 163,עמ’ 174]), 1, 2(א), 3(ב) – הצעת חוק השבות (תיקון), ה’תשי”ד- 1954 [ה”ח 192, עמ’ 88] – חוק שירות המדינה (מינויים), ה’תשי”ט-1959 [סה”ח 279, עמ’ 86], סעיף 46 – חוק רואי חשבון, ה’תשט”ו-1955 [סה”ח 173, עמ’ 26], סעיף 12 – חוק לתיקון דיני העונשין (משחקים אסורים, הגרלות והימורים), תשכ”ד- 1964 [סה”ח 415, עמ’ 44], סעיפים 5, 12 – פקודת החוק הפלילי, 1936, [תוס”א 652, עמ’ 263], סעיף 192 [בוטל ב-חוק משנת ה’תשכ”ד-1964 הנ”ל] – פקודת המלאכות והתעשיות (הסדרתן) [חא”י, כרך ב, פרק קמג, עמ’ 1427], סעיף 7(1) (כפי שהוחלף ב-1939 [תוס”א 82, עמ’ 10]) – חוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952 [סה”ח 111, עמ’ 354].

 

העותר הגיע לישראל מארצות-הברית על-סמך אשרת ביקור, ופנה לשר הפנים בבקשה להעניק לו אשרת עולה. שר הפנים החליט, בהסתמך על חומר שנאסף בארצות- הברית על-ידי רשויות חקירה למיניהן, ושנמסר לפרקליט המדינה, שלא להעניק לעותר אשרת עולה, באשר חל עליו סעיף 2(ב)(3) לחוק השבות, תש”י-1950, כלומר שהעותר הוא בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור.

בית-המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) הסייג הנזכר בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות, תש”י- 1950, טומן בחובו שני תנאים, דהיינו שמבקש אשרת עולה הוא (א) בעל עבר פלילי (ב) העלול לסכן את שלום הציבור, ותנאים אלה הינם קומולטיביים (עמ’ 347ד),

(2) על-אף הקשר הקיים בין שני התנאים הנ”ל, הרי התנאי השני הינו תנאי עצמאי, העומד ברשות עצמו (ע’ 348ז, 349 למעלה).

(3) משנוכח שר הפנים כי למבקש אשרת עולה עבר פלילי, אין מניעה לכך שיתחשב, לענין מילוי התנאי השני, בעובדות וראיות אחרות, אשר גם אם הן אינן נוגעות במישרין לעברו הפלילי, יש בהן כדי להראות, בצירוף עברו זה, שהוא עלול לסכן את שלום הציבור (עמ’ 549 למעלה).

(4) לענין זה רשאי שר הפנים להסתמך על חומר המעלה חשד כבד, שהמבקש, בעל העבר הפלילי, אשם במעשים פליליים אחרים, או בהתנהגות נפסדת, או שהיו לו, במשך שנים רבות, קשרים ידידותיים ועסקיים עם פושעים של העולם התחתון בארץ מושבו (עמ’ 349א).

(5) הוראת סעיף 2(ב)(3) לחוק השבות, אין כוונתה שהעבר הפלילי הוא העלול כביכול לסכן את שלום הציבור, אלא שהמבקש, בעל העבר הפלילי, עלול לעשות כן (עמ’ 349א-ב).

 

ב.

(1) (בעקבות בג”צ 94/62 [1]) “בעל עבר פלילי”, האמור בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות, הוא לפחות מי שעבר עבירות פליליות (עמ’ 349ד).

(2) התנאי האמור מכיל בקרבו מושג יותר רחב, המתחשב עם ערכה של זכות העליה, הנשללת ממבקש אשרת עולה (עמ’ 349ד).

(3) העובדה שאדם פלוני הורשע בביצוע עבירה בחוץ לארץ, אין פירושה בהכרח שהוא בעל עבר פלילי לענין חוק השבות (עמ’ 349ה).

(4) גם אם העבירה שנעברה על-ידי אדם פלוני במדינה זרה הוגדרה, על-פי חוקיה, אך כעוון, ועקב כך נגזר עליו עונש קל, אין זה מונע בהכרח לייחס לו עבר פלילי לענין חוק השבות (עמ’ 349ז).

(5) גם הרקע והנסיבות, שבהם בוצעה עבירה על-ידי אדם פלוני, יכול שיתנו אותותיהם בעובדת היותו בעל עבר פלילי במובן חוק השבות (עמ’ 351א).

ג.

(1) שאלת מילוי התנאי השני האמור בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות (“העלול לסכן את שלום הציבור”), היא ענין של הערכה, הנתון לשיקול-דעתו של שר הפנים (עמ’ 351ד).

(2) המבחן שצריך בכל מקרה להנחות את שר הפנים, באשר לשימוש בשיקול- דעתו, הוא: האם בגלל עברו הפלילי של המבקש קיים חשש סביר שהוא עלול לסכן את שלום הציבור (עמ’ 351ה).

ד.

(1) המבחן של “עדות בעלת משקל”, בפי שהוא משתקף בפסיקתו של בית- המשפט העליון בארצות-הברית, אין לו מקום כשהמדובר בהחלטת שר הפנים לעניין תולת הסייג האמור בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות, על המקרה הקונקרטי (עמ’ 353ז, 354 למעלה).

(2) במקים שרשות מינהלית חייבת להכריע, לענין השימוש בסמכותה הסטטוטורית, בין האינטרסים המתחרים של הציבור והפרט, הופכת גם היא להיות “פוסק” לענין זה, החייב לנקוט גישה “שיפוטית” ; כלומר, עליה לנהוג בהתאם לעקרונות הצדק הטבעי (עמ’ 354ו).

(3) הכלל האוסר לקבל עדות שמיעה בהליך פלילי או אזרחי, המתנהל בבית- משפט, אינו חל בהכרח על הבירור העובדתי, שמקיימת הרשות המינהלית (עמ’ 357ב).

(4) שאלת המשקל של העדות ואמינותה היא עניין בשביל הרשות המינהלית לענות בו, ואין לקבוע מראש כללים לפיהם עליה לנהוג לעניין זה, זולת הכלל שהעדות צריכה להיות עדות כזאת, אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה במידה זו או אחרת (עמ’ 357ו).

ה.

(1) במידה שמדובר בהוכחת העובדה שמבקש אשרת עולה עבר עבירה פלילית במדינה אחרת, מן הדין להוכיח עבירה זו על-ידי פס-דין מרשיע או על-ידי הודאה שמסר המבקש במשטרה מרצונו החופשי (עמ’ 359 למעלה).

(2) כשהמדובר בהוכחת הרקע והנסיבות שאפפו את העבירה והשופכות אור על חומרתה, או בהוכחת מעשים נפסדים אחרים של המבקש, אשר בהצטרפותם אליה, מראים שהוא “בעל עבר פלילי”, יפה כוחו של מבחן העדות המשמש בידי רשות מינהלית (עמ’ 359א).

(3) שר הפנים רשאי לבסס את הכרעתו בדבר עברו הפלילי של המבקש על ראיות, אשר ביחד עם הוכחת עבירתו, בכוחן לשכנע אדם סביר בעברו זה, אפילו אם אלה ראיות שאינן קבילות בבית-המשפט (עמ’ 359ב).

(4) גם לגבי חומר-ידיעות, אשר בצירוף עם עברו הפלילי של המבקש, עשוי לחזק את ההערכה, שאם הוא ישתקע בארץ, קיים חשש סביר שיהווה סכנה לשלום הציבור, יחול מבחן העדות המינהלי (עמ’ 359ד).

ו.

(1) (בעקבות ע”פ 143/719 [11]) בישראל הדין הוא שאפילו במשפט פלילי רשאי בית-המשפט, בתנאים מסוימים, להסיק מסקנה מחשידה נ’ הנאשם מהעובדה שהוא סירב למסור הודעה במשטרה בקשר לעבירה שבה נחשד או מפני שבבית-המשפט הוא שתק ולא נתן עדות לשם הגנתו (עמ’ 393א).

(2) שימעו של אדם בקרב הציבור הרחב מהווה, במקרים מסוימים, מקור מהימן של עדות על אפיו, ולפיכך מותרת עדות כזאת כחריג לכלל האוסר על עדות שמיעה (עמ’ 397א).

ז.

(1) זכות העליה המוענקת לכל יהודי לפי חוק השבות היא בעלת חשיבות ראשונה במעלה, ועל-כן מוטלת אחריות גדולה על מי שמחליט למנוע מיהודי את מימושה של זכות זו (עמ’ 399א).

(2) אולם אין מנוס מכך, מקום ששוכנע שחל עליו הסייג שקבע המחוקק בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות (עמ’ 399ב).

(3) עקב עברו הפלילי של העותר, ובצירוף פרטים אחרים, המתייחסים אליו ושיש לדון אותם בהקשר לרקע של הפשע המאורגן, קיים חשש סביר שהעותר עלול גם היום לעסוק בפשיעה דומה בישראל ומישראל, ומכל מקום להוות סכנה לשלום הציבור (עמ’ 372ד-ה).

(4) שר הפנים היה רשאי להסיק שהעותר הוא בעל עבר פלילי, הקשור קשר אמיץ לפשע המאורגן, וכן להעריך שעקב עב זה, בצירוף הראיות האחרות המחשידות אותו בהתנהגות פלילית, קיים חשש סביר שאם יורשה להישאר בארץ, הוא יהווה סכנה לשלום הציבור (עמ’ 398ב-ג).

 

פסקי-דין ישראליים שאוזכרו:

[1] בג”צ 94/62 גולד נ’ שר הפנים, פד”י טו 1846.

[2] בג”צ 48/58 יואנוביצ’י נ’ שר הפנים, פד”י יב 646.

[3] בג”צ 245/66 סחה נ’ המפקח הכללי למשטרת ישראל, פד”י, כ(4) 441.

[4] בג”צ 66/65 זלצברג נ’ המפקח הכללי של המשטרה, פד”י יט(4) 310.

[5] בג”צ 22/66 קמנמן נ’ עירית תל-אביב-יפו, פד”י כ(2) 37.

[6] בג”צ 188/71 זומור נ’ מפקח מרחב ירקון – משטרת ישראל, פד”י כה(2) 520.

[7] בג”צ 24/56 רוטשטיין נ’ המועצה המקומית הרצליה, פד”י י 1205.

[8] בג”צ 126/58 אשד נ’ שרת-החוץ, פד”י יג 144.

[9] עש”מ 1/66 פסקל נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פד”י כ(3) 71.

[10] ע”א 292/66 אקסלרוד-גלילי נ’ יצחקיאן, פד”י כ(4) 387.

[11] ע”פ 145/71 גנדלמן נ’ מדינת ישראל, פד”י כה(2) 645.

[12] בג”צ 195/58 יואנוביצ’י נ’ שר הפנים, פד”י יב 1959.

 

פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:

[13] Rusell v. Duke of Norfolk: (1949), ALL E.R. 109, 118; 65 T.L.R .SOL. JO. 132 93 ;225

[14] R. v. Deputy Industrial Injuries Commissioner. Ex Parte Moore: Q.B. 456. 488; (1965), 1 ALL E.R. 81; (1965), 2 W.L.R. 89 1 ,(1965); .SOL. JO. 1030, C.A 108

[15] Re K. (Infants): (1965), A.C. 201, 238; (1963), 3 W.L.R. 408; 107 AN.: SOL. JO. 616. (1963), 3 ALL E.R. 633, 634; (1968) 1 W.L.R. 992 .SOL. JO. 522 112

[16] T. A. Miller Ltd v. Minister of Housing and Local Government, [1946] K.B. 626 43

[17] Reg. v. Gaming Board for Great Britain. Ex Parte Benaim and Khaida: (1970), 2 Q.B. 417, 431, 426; (1970), 2 W.L.R. 1009; (1970) .ALL E.R. 528; 114 SOL. JO. 266, C.A 2

פסקי-דין אמריקניים שאוזכרו:

[18] Consolidated Edison Co. v. National Labor Relations Board 305 U.S. 197 (1938)

[19] Peters v. Hobby, 349 U.S. 331 (1955)

[20] Woodby v. INS, 385 U.S. 276 (1966)

[21] Emspak v. United States, 349 U.S. 190 (1955)

[22] Slochower v. Board of Education, 350 U.S. 551 (1956)

[23] Grunewald v. United States, 353 U.S. 391 (1957)

[24] Rogers v. United States, 340 U.S. 367 (1951)

הערות:

1. לסירוב מתן אשרת עולה ליהודי בשל עברו הפלילי, עיין בג”צ 186/62 ויידר (פרקש) נ’ שר הפנים, פד”י טז 1547.

2. לכללי הצדק הטבעי, עיין דוד מושביץ “הפרת כללי הצדק הטבעי והשלכותיה” משפטים ג 84.

3. לזכות השתיקה, עיין: בג”צ 74/69 פלוני נ’ בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה, פד”י כג(2) 421, 426; חיים כהן “על זכויות הנאשם” הפרקליט כו 42; אליהו הרנון “על זכות השתיקה” משפטים א 95.

 

התנגות לצו-על-תנאי המכוון למשיב והדורש ממנו לבוא וליתן טעם: א) מדוע לא יתן לעותר אשרת עולה לפי חוק השבות, ה’תש”י- 1950; ב) מדוע לא תבוטל החלטתו מיום 23/09/1971, שלא להעניק לו אשרת עולה לפי החוק הנ”ל, ומדוע לא יצווה בית-המשפט על המשיב להימנע מלתת נגד העותר צו גירוש לפי חוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952, או מלנקוט בכל צעד אחר להוצאתו של העותר מן הארץ, עד שיוכרע ענינו על-ידי בית-משפט זה. הצו-על-תנאי בוטל.

 

י’ אלראי ו-א’ גורני – בשם העותר;

ג’ בך, פרקליט המדינה – בשם המשיב.

 

פסק-דין

 

הנשיא (אגרנט):

 

משפט זה ענינו בקובלנת העותר על החלטת שר הפנים שלא להעניק לו אשרת עולה על-פי חוק השבות, תש”י- 1950.

העותר הינו יהודי ואזרח ארצות-הברית; הוא נולד בשנת 1902 ברוסיה, משם היגר לארצות-הברית עוד בהיותו בן 7-8 שנים ומני אז הוא חי וגר באותה מדינה עד שביום 27/07/1970 הגיע לישראל על-סמך אשרת ביקור. האשרה הזאת הוארכה פעמים אחדות ובינתיים פנה העותר למשיב בבקשה להעניק לו אשרת עולה. אולם, עקב ידיעות שהגיעו אליו בדבר עברו הפלילי של העותר והיותו קשור עם עולם הפשע, דחה המשיב את מתן החלטתו עד שיברר אם יש יסוד לאותן הידיעות. לצורך זה, נסע פרקליט המדינה לארצות-הברית ושם נמסר לו חומר שנאסף נגד העותר על-ידי רשויות החקירה למיניהן, ופרקליט המדינה הביא את תוכן החומר הזה (וגם של מסמכים אחרים שבינתיים הגיעו משם) לידיעת המשיב.

ביום 16/09/1971 נתקיימה פגישה בלשכת משרד הפנים שבתל-אביב ובה נכחו העותר ובא-כוחו; גב’ היבנר, סמנכ”ל לעליה ומרשם במשרד הפנים, מי שעשתה את תצהיר-התשובה, שהוגש מטעם המשיב; והיועץ המשפטי של משרד הפנים. בפגישה זו נתן העותר הסברי-הבהרה בקשר לעברו, בהדגישו. בין השאר, כי בנוגע לענין זה היה “ניפוח” בעיתונות בארץ ובחוץ-לארץ; שאמנם עסק פעם בעניני הימורים בלתי-חוקיים אך הימורים כאלה היו אז מקובלים כמעט בכל מקום בארצות-הברית והתנהלו שם באופן גלוי; וכי בשנת 1950 הפסיק לחלוטין לעסוק בענייני הימורים בארצות-ברית ובשנת 1959 הפסיק לעסוק בהם גם בקובה, עקב עליית פידל קסטרו לשלטון (ראה זכרון-הדברים של הפגישה – מוצג מש/1 לתצהיר-התשובה).

לאחר שעיין בחומר הנזכר ושקל אותו. הודיע המשיב לעותר במכתבו מיום 23/09/1971 שהוא הגיע לכלל מסקנה שחל עליו סעיף 2(ב)(3) לחוק השבות ולפיכך אין להעניק לו אשרת עולה; וכן, שהחליט שלא להאריך לו עוד את תוקף האשרה לישיבת ביקור.

אחרי הדברים האלה נעתר המשיב לבקשת העותר לאפשר לו לעיין בחומר הנ”ל וגם נמסרו לבא-כוחו העתקים מהמסמכים הכלולים בו. בנוסף לכך, נאמר לזה האחרון שלאחר העיון במסמכים תינתן לעותר, אם ירצה בכך. הזדמנות למסור את הערותיו בקשר לחומר האמור ושהן יובאו לתשומת לבו של המשיב. לאחר העיון בחומר, כתב בא-כוח העותר לסגנית המנהל הכללי של משרד הפנים וביקש שתצביע על המסמכים שתוכנם הניע את המשיב להסיק שהעותר הוא בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור. בתשובה לכך. ענתה גב’ היבנר במכתבה מיום 03/11/1971 (נספח טו לעתירה) את הדברים הבאים:

“(א) מסקנתו של שר הפנים בדבר עברו הפלילי של מר לנסקי מבוססת על העבירות הפליליות בהן הורשע והנסיבות בהן נעברו, ועל הקשרים שלו עם הפשע המאורגן בארה”ב.

(ב) שר הפנים לקח בחשבון כל אחד מהמסמכים הרלוונטיים לנושא. כמו כן התחשב במשקלם המצטבר.

(ג) שר הפנים בדעה ששהותו הקבועה של אדם בעל עבר פלילי כעברו של מרשך, עשויה להוות סכנה לשלום הצבור בישראל במישרין ובעקיפין. קיים חשש שאדם כזה יעסוק בפעילות בלתי-חוקית דומה. גם בישראל ומישראל. וכן קיימת סכנה מקשריו עם אנשים אחרים בעלי עבר פלילי בישראל ומחוץ לישראל.

(ד) מסקנתו של שר הפנים בדבר הסכנה לשלום הצבור מבוססת אף היא על המסמכים האמורים ומהמשתמע מהם, וכן על ידיעותיו הכלליות בכל הנוגע לגורמים העשויים לסכן את שלום הצבור.”

בסוף המכתב נאמר שהעותר עדיין רשאי למסור לשר הפנים את הערותיו בקשר לחומר הנדון. תשובתה של הסגנית למנהל משרד הפנים לא השביעה את רצונו של העותר והוא החליט לפנות מיד בעצומותיו לבית-משפט זה, בלי לנצל את ההצעה להגיב על החומר. נימוקו לכך היה, שלאור הכמות העצומה של החומר וכיון שבעלת המכתב לא הצביעה שם על המסמכים אשר לדעת המשיב הם רלבנטיים לנושא, אין העותר מסוגל למסור את הערותיו עליו (נספח טז לעתירה). נימוק זה איבד את חשיבותו אחרי שבא-כוח העותר הצהיר בפנינו שהוא מוותר על הטענה הכלולה בסעיף 28 (ז) לעתירה, היא הטענה שמחמת אי-זיהוי החומר עליו ראה המשיב לסמוך את מסקנותיו הוא “שלל, למעשה. מהעותר את האפשרות לטעון את טענותיו ולהתגונן בפני אלה”.

במקום הזה יהיה נוח להזכיר גם את העובדות הבאות: ביום 16 בספטמבר, 1950 הורשע העותר בעבירה של ניהול הימורים “שלא כדין ובאורח פושע”

(Unlawfully and Feloniously)

במדינת פלורידה שבארצות-הברית, ביחוד במועדון הקרוי בשם

Green Acres Club

הנמצא באזור ברוארד

(Broward County)

והוא נידון על כך לתשלום קנס בסך אלף דולר (מסמך 18 לכרך ב). כמו-כן ביום 2 במאי 1953 הורשע העותר באזור סרטוגה שבמדינת ניו-יורק בקשר פלילי ובחמש עבירות על חוקי ההימורים והוא נידון על עבירת הקשר הפלילי לשלושה חדשי מאסר בפועל, ל-500 דולר בגין כל אחת מחמש העבירות האחרות. ביחד 2,500 דולר. למאסר-על-תנאי של שנה אחת בגין כל אחת מאותן חמש העבירות ולמבחן לתקופה המקסימלית הקבועה בחוק (כרך ב, נספח 19). לשם שלמות התמונה, יוזכר גם, כי בשנים 1918 ו- 1920, עת שהעותר היה צעיר לימים. הוא הורשע על שתי עבירות של התנהגות פרועה. עליהן חויב בקנסות בסך שני דולר כל אחד (כרך ב. מסמך 241). אלה הן עבירות קלות ערך ונוכל להסיח את דעתנו מהן. כמו-כן, בשנת 1931 הורשע הלה בעבירה לפי חוק איסור הסחר במשקאות חריפים וגם הפעם הוטל עליו עונש קל, דהיינו קנס בסך מאה דולר (שם). בסעיף 18 (ב) לתצהיר-התשובה צוין כי לעבירה זו נודעת, חרף העונש הקל, משמעות רבה. הואיל והעבירות של הברחת משקאות אלכוהוליים בתקופת ה-PROHIBITION, נתנו תנופה גדולה לפשע המאורגן, שהתפשט לאחר מכן גם לשטחים אחרים. אולם, בטיעונו לפנינו, הצהיר פרקליט המדינה שלא יסתמך על העבירה האחרונה, ולכן נוכל להסיח את דעתנו גם ממנה.

עוד יש להזכיר את כתבי-האישום, שהוגשו לאחרונה נגד העותר ושהם היום תלויים ועומדים. ביום 21 במרס 1971, כלומר, כשמונה חדשים אחרי שהגיע לארץ, הואשם העותר על-ידי חבר המושבעים הפדרלי המורחב

(Federal Grand Jury)

של החבל הדרומי במדינת Florida בביזיון בית-המשפט, בכך שלא ציית להזמנה להופיע בפניו בימים 10 ו-11 במרס,1971, וניתן צו למעצרו (כרך ב, מסמך 20). בתאריך 25/03/1971 הואשם העותר, ביחד עם אנשים אחרים, על-ידי חבר המושבעים הפדרלי המורחב בפלורידה בעבירה של קשירת קשר פלילי (כרך ב, מסמך 21) ובתאריך 22/10/1971 הוגש נגדו ונגד אותם האנשים, כתב-אישום חדש, בעל תוכן דומה אך יותר מפורט, על-ידי חבר המושבעים הפדרלי המורחב במדינת Nevada (מוצג מש/4). שני כתבי-האישום מתייחסים לתקופה משנת 1960 עד להגשת כתבי-האישום ועבירת הקשר תוארה בהם כך:

“To travel in and use facilities in interstate and foreign commerce between the southern district of Florida, Nevada, New-York and Switzerland and elsewhere with intent to establish, promote, manage and carry on and facilitate…..an unlawful activity and to distribute the proceeds of the operation and sale of said unlawful activity, that is a business enterprise involving gambling in violation of the laws of Nevada … and … in violtion of section 1952, title 18 united states code

בנוגע לשייכותו של העותר לקשר הפלילי, צויין בסעיף 3A לכתב-האישום השני כי לשם הגשמת מטרת הקשר הוסכם בין הקושרים כי,

Defendant Meyer Lansky, one of the origlnal controlling interests in the Flamingo Hotel and Casino, Clark County, Nevada, would cause defendants Sam Cohen and Morris Lansburgh to purchase the flamingo from Flamingo Hotel, inc., and Albert Parvin in or about may 1960, and thereafter caused payments Totailing 200,000$ to be made from the proceeds of the flamingo operatlion during the continuation of the conspiracy through Hotel Flamingo, inc. and the Albert Parvin foundation to Meyer Lansky”

להלן נאמר בכתב-האישום כי בתאריך 7 בספטמבר 1960 נעשה הסכם, לפיו התחיבה חברת מלון פלמינגו לשלם לעותר סך 200,000 דולר בתשלומים רבע-שנתיים, ושעד סוף דצמבר 1966 שולם לו סכום כולל של 50,000 דולר.

לאחר הגשת כתב-האישום הראשון, ניתן ביום 25/03/1971 צו מעצר שני נגד העותר (כרך ב, מסמך 21). כמו-כן, בעקבות הגשת שני כתבי-האישום האמורים, ביטל משרד החוץ של ארצות-הברית את תוקף דרכונו (נספח יח לעתירה). העותר עירער על הביטול הזה בקונסוליה של ארצות-הברית בישראל אך ערעורו נדחה (נספח יט) והוא הגיש ערעור שני בפני ועדת הערעורים בארצות-הברית, שהוא כנראה עדיין תלוי ועומד.

טענותיו העיקריות של העותר הן:

(1) עד לשנת 1959 עסק בעסקים שונים, והם: (1) היה לו אינטרס בסופרמרקטים; היה מפיץ גרמופונים; היה לו חלק במסלולי מירוץ סוסים וכן במלונות שבהם התנהלו עסקי הימורים; ועסק בענייני נכסי דלא ניידי. בשנת 1959 פרש מפעילות עסקית ולא חזר אליה עוד והיום מושקע הונו בבארות נפט בארצות-הברית ובנכסי דלא ניידי. מזה שתים-עשרה שנה אין לו אינטרס בעסקי הימורים, לא במישרין ולא בעקיפין.

(2) שתי ההרשעות של העותר מהשנים 1950 (פלורידה) ו-1953 (סרטוגה, ניו-יורק) מתייחסות לעבירות של ניהול עסקי הימורים, שנעברו בתקופה 1947-1950, כלומר לפני למעלה מעשרים שנה, ולא עוד אלא אלו הן עבירות מסוג עוון גרידה וגם העונשים שנגזרו עליו היו עונשים קלים. יתר-על-כן, בזמן ההוא היה העיסוק בהימורים בלתי-חוקיים באותם המקומות, ובמקומות אחרים בארצות-הברית, משום תופעה גלויה ומקובלת. בנסיבות אלו, מן הנמנע לראות בשתי ההרשעות האמורות עדות להיותו של העותר בעל עבר פלילי במובן הסייג הנזכר בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות; כל שכן, שאין בכוחן להצביע על מילוי התנאי שהוא עלול היום לסכן את שלום הציבור.

(3) בנוגע למסקנותיו של המשיב, כי החומר, עליו הסתמך, מראה שהעבירות הנ”ל, והנסיבות שבהן נעברו, היו קשורות לפשע המאורגן בארצות-הברית ושהעותר היה מעורב בעולם הפשע המאורגן ושגם היום קיים חשש שיעסוק בפשיעה דומה כישראל ומישראל, – הרי החומר האמור מבוסס, בחלקו הגדול, אך על שמועות, השמצות ודברי רכילות וערכו כקליפת השום, ואילו בחלקו האחר החומר הוא בלתי-רלוונטי לעניין הסייג האמור. מכאן שאותן המסקנות אין להן על מה שיסמוכו.

(4) לעניין החלטתו להחיל את הסייג האמור על המקרה של העותר, פעל המשיב בתפקיד מעין-שיפוטי ולפיכך היה עליו לנהוג בהתאם לעקרונות הצדק הטבעי, דבר שחייב שיסמוך את מסקנותיו האמורות אך על עדות שהיא בעלת משקל

(Substantial Evidence).

עניין זה אינו אומר איסור להיזקק לעדות שמיעה, ובלבד שבעל העדות הזאת גילה את מקור ידיעותיו, כדי שיהיה אפשר להסיק אם יש לתת לעדותו משקל כלשהו. ברם, החומר האמור מעלה שלא נתקיים בו התנאי האחרון.

(5) המשיב לא שקל כראוי שהחומר הנדון מתייחס לתקופה רחוקה ושאין בו שמץ ראיה לכך, שמאז פרש העותר מהעיסוק בענייני הימורים, הוא היה מעורב בפעילות פלילית כלשהי. לא זו בלבד, אלא גרסתו הנוגדת של העותר מתאשרת באחד המסמכים הכלולים בחומר הנ”ל. מסמך זה נושא את התאריך 26/07/1961 ומכיל את הדין-וחשבון האחרון (מבחינה כרונולוגית) שנערך לגבי העותר על-ידי משרד החקירות הפדרלי (כרך ב, מסמך 10). כתוב שם שאחרי מלחמת העולם השנייה עסק הלה אך ורק בהימורים אך שמאז הרחיקו קסטרו מקובה, הוא לא עסק בפועל בעסקי ההימורים

(His Gambling Was Quiescent)

וכי החקירות לא גילו שהעותר עוסק (בשנת 1961) בעסק איזה שהוא או בפעילות בלתי-חוקית כלשהי

(Investigation fails to disclose any present business or enterprise he is engaged in or any illegal activities he might be engaged in at this time.

(6) כאשר נסע העותר לישראל בחודש יולי 1970, לא היו תלויים ועומדים נגדו הליכים פליליים כלשהם והוא לא נמלט מן הדין. ראיה לדבר: ימים אחדים לפני שעזב את ארצות-הברית, פנה העותר, בלוויית עורך-דינו, אל נציג משרד החקירות הפדרלי ושאל, אם יש התנגדות מצד השלטונות לצאתו מארצות-הברית, והתשובה הייתה שאין התנגדות לכך. בהזדמנות זו גם אמר לו הנציג ההוא (שבינתיים פרש מתפקידו) שהוא עקב אחרי העותר במשך חמש השנים האחרונות אך לא גילה כל פעילות בלתי-חוקית מצדו (תצהיר עורך-הדין רוזן, נספח יז לעתירה). גם העובדה האחרונה מאשרת אפוא את גרסת העותר, שאין לייחס לו פעילות פלילית כלשהי בתקופה שיש לה חשיבות בשביל ענייננו.

(7) כתבי-האישום, שהוגשו נגד העותר לאחר שכבר היה בישראל, על קשירת קשר לעסוק בהימורים בניגוד לחוקי נבדה וארצות-הברית – ושניהם נוגעים לעניין אחר – הם חסרי שחר, באשר ההסכם, עליו מדובר שם והמתייחס לעותר, הוא הסכם כשר (נספח ז לעתירה) לפיו התחייבה חברת מלון פלמינגו לשלם לו דמי תיווך בעד השירותים והמידע שסיפק בקשר למציאת קונה למלון.

(8) כתבי-האישום האמורים הוגשו מתוך כוונה לרדוף את העותר, ללא הצדקה, מחמת האווירה העוינת שנוצרה סביבו בארצות-הברית. הנה, בחודש מרס, 1970, נערך על-ידי אנשי המכס חיפוש בכליו של העותר בעת חזרו מחופשה במקסיקו והם מצאו שם תרופה שרשם לו רופאו נגד המחלה ממנה הוא סובל, והרשויות הפדרליות סגרו את התיק. אף-על-פי-כן הגישו נגדו השלטונות המקומיים (להבדיל מהפדרליים) כתב-אישום על העבירה של החזקת סמים ללא רישיון, ובחודש יוני 1970 הוא זוכה ממנה, בלי שהשופט העביר את העניין להכרעת חבר המושבעים.

(9) כתב-האישום שהוגש לפני כן נגד העותר על בזיון בית-המשפט, בשל אי-ציותו להזמנה שיופיע לתת עדות בפני חבר המושבעים הפדרלי המורחב, אינו רלוונטי להליכים בענייננו, באשר המשיב לא תמך עליו את החלטתו בנדון, דבר העולה מהסברי המשיב הכלולים במכתבה של גב’ היבנר מיום 03/11/1971 (נספח טו לעתירה).

(10) לבסוף, הזכות לעלות לישראל, המוענקת לכל יהודי לפי חוק השבות, היא זכות-יסוד, בעלת חשיבות ראשונה במעלה, ולפיכך הכרחי לפרש את הסייג הנזכר בסעיף 2(ב)(3) . פירוש מצמצם.

בקשר לטענות הללו ולנימוקים שהוסיף מר אלראי, בא-כוח העותר, בטיעונו שבעל- פה – ועד שאבוא לדון בשאלה, אם המשיב היה רשאי, על-סמך החומר הנדון או חלק ממנו, להגיע אל המסקנה אליה הגיע – רצוני לייחד את הדיבור על שתי שאלות משפטיות, והן: מהי המשמעות שיש לתת לסייג האמור, על שני חלקיו? כיצד חייב שר הפנים לנהוג, בשים לב לאיכות החומר העובדתי שבפניו ולעקרונות הצדק הטבעי, בבואו לכלכל את החלטתו לעניין תחולת הסייג על המקרה הקונקרטי, שהוא נדרש לענות בו?

א. ביאור הסייג:

(1) בסעיף 1 לחוק השבות נקבע העקרון, ש”כל יהודי זכאי לעלות ארצה”. עקרון זה הומחש הלכה למעשה בסעיף 2(א) הקובע כי “העליה תהיה על-פי אשרת עולה”. אין צורך להטעים היום כי מדובר בעקרון-יסוד, בעל חשיבות ממדרגה ראשונה ואשר משמעותו היא – כלשון השופט זוסמן (כתארו אז) כעניין בג”צ 94/62 גולד נ’ שר הפנים [1] (בעמ’ 1855) – “כי שערי הארץ פתוחים לרווחה לכל יהודי החפץ לעלות ארצה ולהשתקע בה” (וראה דברי חבר הכנסת ורהפטיג (כתארו אז) בוויכוח שהתנהל בכנסת על הצעת-חוק השבות (תיקון), ה’תשי”ד-1954 (דברי הכנסת, כרך 15, עמ’ 823): “חוק השבות בא לקבוע עקרון, שכל עם ישראל בעולם כולו יש לו חלק ונחלה בישראל, וכאשר אדם מישראל רוצה לחזור למולדתו, לישראל, הוא איננו בבחינת מהגר, אלא בבחינת שב למולדתו”). בא המחוקק וקבע בסעיף 2(ב) סייג לעקרון: “אשרת עולה תינתן לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל חוץ אם נוכח שר הפנים שהמבקש … (3) בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור” (וראה סעיף 3(ב)). בולט הוא, כי נוכח חשיבותה העילאית של זכות-היסוד האמורה, אין לפרש את היוצא מן הכלל “על דרך ההרחבה” (דברי השופט זוסמן, שם [1] ליד אות ב) ומכאן, שחלילה לתת לו פירוש שיהיה בו כדי לרוקן אותה זכות. במידה גדולה, מערכה. מאידך גיסא, גם חשוב כי בבוא שר הפנים לשקול אם יש עליו להחיל את הסייג על מקרה זה או אחר, הוא יעשה כן, בדרך שלא תסכל את מטרת הסייג. שגם עליה עמד השופט זוסמן, באמרו (שם [1], אותיות ה-ו): “מדינת ישראל קמה. כמו שנאמר במגילת העצמאות, כדי שתהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות. היא לא קמה כדי לשמש אבן שואבת ולהקים קיבוץ של אלה שעברו על חוקיהן של ארצות מושבן, וחפצים משום כך להימלט מאימת הדין”.

(2) ניתוח הסייג מעלה שהוא טומן בחובו שני תנאים – דהיינו, שמבקש אשרת עילה הוא (א) בעל עבר פלילי (ב) העלול לסכן את שלום הציבור – וכן, שאלה הם שני תנאים קומולטיביים. פשיטא, יכול שאדם יהיה בעל עבר פלילי ואף-על-פי-כן. לא יהיה מקום להסיק שהוא עלול. בשל כך, סכן את שלום הציבור.

בענין בג”צ 48/58 יואנוביצ’י נ’ שר הפנים [2] (בעמ’ 649) אמר בית-משפט זה:

“אם מוכח שאדם הינו בעל עבר פלילי, מפני שביצע, למשל, עבירות של כייסות – רשאי שר הפנים לקבוע כי אמנם הוכח לפניו העבר הפלילי של המבקש; ואשר לשאלה אם זה עלול לסכן את שלום הציבור ואם לאו – הרי יכול מישהו לחשוב כי אין עבר פלילי זה עלול לסכן את שלום הציבור, ומישהו אחר יכול לחשוב אחרת. אבל בנדון זה המסקנה והערכת הדבר נתונות לפי החוק לשיקול-דעתו של שר הפנים. מכאן גם התשובה לדוגמה שניתנה על-ידי בא-כוח המבקש בענין שורצברד. אילו היה נמצא חייב בדין יכול היה אמנם שר הפנים לומר כי הוכח עברו הפלילי מבחינה משפטית. אבל לא היה מחוייב להסיק מסקנה שעברו עלול לסכן את שלום הציבור, מפני ששורצברד אמנם עבר על החוק הפלילי, אבל במסיבות כאלה שאין להסיק מסקנה, שזה עלול ‘לסכן את שלום הציבור’.”

בא-כוח העותר טען לפנינו, שקיים קשר בין שני התנאים. כיצד? אם הוכח שהמבקש הוא בעל עבר פלילי, חייב שר הפנים להשתכנע שהוא עלול, משום אותו עבר פלילי, לסכן את שלום הציבור. מכאן מתבקשת המסקנה, הוסיף וטען, כי לעניין מילוי התנאי השני אינו רשאי שר הפנים להביא בחשבון שיקוליו עובדות וראיות אחרות, הנוגעות למבקש ואשר אין ביניהן לאותו עבר פלילי, ולא כלום. לחיזוק טענתו הצביע מר אלראי על העובדה, כי בנוסח המוצע של סעיף 2 (ב) (3) הנ”ל היה כתוב “ועלול לסכן את שלום הציבור”, ואילו בחוק שנתקבל בכנסת הוחלפה המלה הראשונה במלה “העלול”. עוד הפנה את תשומת לבנו לדבריו של ח”כ יוחנן בדר בוויכוח הנזכר, שהתנהל בכנסת על הצעת החוק (שם, ע’ 820): “עובדה היא שלא כתוב ‘העלול’, אלא ‘ועלול’. ונוסחה בלתי-ברורה זו מנוסחת בערמה רבה….. רוצים לפתוח (פתח) לרווחה, שבגללו יצטרך לעמוד למבחן כל אדם שירצה לעלות לארץ, שמא עלול הוא לסכן את שלום הציבור אפילו אם מעולם לא עמד לדין בשום ארץ אחרת”.

אין בידי לקבל את טענת בא-כוח העותר, על-כל-פנים לא בצורתה הגורפת. סור אני שלא קיים הבדל, בהקשר הדברים, בין המלים “ועלול” ו”העלול”, שכן על-פי כל אחת מהן עולה ברורות כי מדובר בשני תנאים קומולטיביים, כאמור. אפשר רק להבין, שבנוסח הסעיף, כפי שנתקבל בכנסת, הוחלפה האות “ו” באות “ה” רק כדי להבהיר הבהר היטב את אשר היה מוטל בספק בעיני ח”כ בדר, דהיינו, כי אין לשלול מיהודי אשרת עולה בלי ששר הפנים נוכח לדעת שנתקיימו לגביו שני התנאים האמורים גם יחד. אין זה מספיק, שהשתכנע שהלה עלול לסכן את שלום הציבור, אלא גם שומה עליו להיווכח, שהוא בעל עבר פלילי; וכן להפך. יחד עם זאת יש להסכים, שקיים קשר מסוים בין שני התנאים. רוצה לומר: מטרת המחוקק הייתה למנוע שיהודים העלולים לסכן את שלום הציבור ישתקעו בארץ. אולם, כיון שהאפשרות האחרונה, הנוגעת לתנאי השני, צופה את פני העתיד ולעולם אין לדעת בבטחה את סוד העתיד ומה הוא טומן בחובו, וכיון שהעניין נוגע בשלילת זכות-היסוד של יהודי לשוב למולדתו – לא ראה המחוקק להסתפק בתאי האמור אלא התנה תנאי נוסף, הנוגע להתנהגותו בעבר, דהיינו, שמבקש אשרת עולה הינהו בעל עבר פלילי, וזאת מפני שסבר כי רק לגבי אדם בעל עבר שכזה, יהיה משום צעד בטוח לשקול, שמא הוא עלול לסכן את שלום הציבור. גם נכון הוא – ואף עניין זה מעיד על קיום קשר מסוים בין שני התנאים – שהעובדה בלבד, כי המבקש הוא בעל עבר פלילי, יכול שתצדיק את המסקנה. שהוא עלול להוות סכנה לשלום הציבור. למשל, במשפט גולד [1], הנ”ל, לא היה שנוי במחלוקת שאם היה מקום להסיק שהמבקש בעל עבר פלילי, כי אז ניתן לשר הפנים גם להיווכח שהוא עלול, משום כך, לסכן את שלום הציבור. “השאלה היחידה העומדת לפנינו”, אמר שם חברי השופט ח’ כהן, “היא אם אמנם היה בחומר הרב שהיה לנגד עיני המשיב בעניין זה, חומר אשר ממנו ניתן להסיק או להיווכח שהמבקש הוא ‘בעל עבר פלילי’. אין חולקין על כך שלמעשה ‘נוכח’ המשיב, בתום-לבו, שהמבקש הוא בעל עבר שכזה ושהוא עלול משום כך לסכן את שלום הציבור …” (ההדגשה שלי).

ברם, בנתון לדברים שנאמרו לעיל על מידת הקשר שבין שני התנאים, יש לקבוע – בניגוד לדעתו של בא-כוח העותר – שהתנאי השני הינהו תנאי עצמאי, העומד ברשות עצמו. על-כן, משנוכח שר הפנים כי למבקש עבר פלילי, אין מניעה לכך, שיתחשב, לעניין מילוי התנאי השני, בעובדות וראיות אחרות, אשר גם אם הן אינן נוגעות במישרין לעברו הפלילי, יש בהן כדי להראות, בצירוף עברו זה, שהוא עלול לסכן את שלום הציבור. למשל, אין סיבה הגיונית שתמנע את שר הפנים להסתמך, לעניין זה, על חומר המעלה חשד כבד, שהמבקש, בעל העבר הפלילי, אשם במעשים פליליים אחרים, או בהתנהגות נפסדת אחרת או שהיו לו, במשך שנים רבות, קשרים ידידותיים ועסקיים עם פושעים של העולם התחתון כארץ מושבו. יודגש כאן ויוטעם, כי הוראת-הסעיף, בה עסקינן, אין כוונתה שהעבר הפלילי הוא העלול כביכול לסכן את שלום הציבור (כפי שטען, בשלב אחד, בא-כוח העותר) אלא שהמבקש, בעל העבר הפלילי, עלול לשות כן;

ופשוט הוא. אמנם לשון כנ”ל ננקטה בענין יואנוביצ’י [2] (“עבר פלילי זה עלול לסכן את שלום הציבור”) אלא שיש להבין שהיה זה רק לשם קיצור הדיבור.

(3) “בעל עבר פלילי” – מי הוא? בבואי לעמוד על תכנו של ביטוי זה, אין בדעתי להיעזר בחוק אחר שבו הוא נזכר (סעיף 46 לחוק שירות המדינה (מינויים), ה’תשי”ט-1959) או להיבנות מההבחנה בינו לבין הביטוי “נתחייב בדין על עבירה שיש בה קלון”, או כיוצא בזה. הנזכר בחוקים אחרים (סעיף 12 לחוק רואי חשבון, ה’תשט”ו-1955), וזאת משום שחוק חוק ומטרתו, אשר לאורה יש לפרש שם את הביטוי הנדון. בדרך כלל נראית לי הגישה שנקט השופט זוסמן בענין גולד [1] הנ”ל (בע’ 1856) באמרו, שאין חובה לתת הגדרה מדויקת לדיבור “בעל עבר פלילי” ומוטב לקבוע “בכל עניין ועניין שבא לפנינו, אם רשאי היה שר הפנים להגיע לכלל דעה, כי אדם פלוני היה בעל עבר פלילי….. מה שברור הוא שבעל עבר פלילי הוא לפחות “מי שעבר עבירות פליליות, ויש ואפילו ודי בעבירה אחת” (בעמ’ 1857). עם זאת, אין ספק, שהתנאי הנדון מכיל בקרבו מושג יותר רחב, המתחשב עם ערכה הגדול של זכות העליה, הנשללת ממבקש אשרת עולה. במלים אחרות, העובדה שאדם פלוני הורשע בביצוע עבירה בחוץ-לארץ, אין פירושה בהכרח שהוא בעל עבר פלילי לעניין חוק השבות. אם מצד אחד, אפשר לקבוע, בדרך כלל, שאדם שעבר עבירה, שיש עמה קלון רב, יש לראותו כבעל עבר כנ”ל, הרי מן הצד האחר, הכרחי להסכים לדברי השופט זוסמן (שם) שאף בלא להביא בחשבון את מילות התנאי האחר (“העלול לסכן את שלום הציבור”), אין לחשוב כי “כל עבירה קלה כחמורה שעבר יהודי תפקיע מידו את הזכות לעלות ארצה.

אם החנה אדם בחוץ-לארץ את מכוניתו במקום אסור ועבר עבירה, אין צריך לומר שאין זו כלל עבירה לעניין חוק השבות”. הטעם לדבר הוא: “משקל המעשה העשוי להפקיע את זכות העליה צריך להימדד על-פי חשיבות הזכות הניטלת מידי האדם. ולא די בדבר של מה בכך” (שם).

על-פי הגישה הזאת, מתחייבת המסקנה, שגם אם העבירה שנעברה על-ידי אדם פלוני במדינה זרה הוגדרה, על-פי חוקיה, אך כעוון, ועקב כך נגזר עליו עונש קל, אין זה מונע בהכרה לייחס לו עבר פלילי לעניין חוק השבות, שכן לא מן הנמנע שהרקע והנסיבות, שאפפו את ביצוע העבירה, יש בהם כדי לשוות לה את האופי של עבירה שהיה עמה קלון רב. כזכור, טען בא-כוח העותר, ששתי ההרשעות של מרשהו מתייחסות לעבירות של ניהול הימורים בלתי-חוקיים במועדונים בפלורידה ובאזור סרטוגה, ניו-יורק, ושלפי חוקי המדינות ההן סווגו עבירות אלו כעבירות מסוג עוון

(Misdemeanour)

ואף הענשים שבהם חוייב עליהן (מאסר בפועל לשלושה חדשים, קנסות. מאסר-על-תנאי לחמש שנים ומבחן) היו ענשים קלים; מכאן, שאין המדובר בעבירות חמורות, שבגללן ניתן לייחס לו עבר פלילי לענין חוק השבות. אכן, גם אם אצא מתוך ההנחה, כי בחוקים האמורים סווגו העבירות הנדונות כמו שתיאר בא-כוח העותר, וכן שהענשים הנזכרים הם קלים, אין בכך כלום, אם מתאשר שעל-סמך החומר, שבא לפניו, היה שר הפנים רשאי להסיק, כפי שטען פרקליט המדינה, כי עבירותיו של העותר היו קשורות לנגע של הפשע המאורגן, שפשה אז בארצות-הברית, דבר המחייב לראותו כבעל עבר פלילי.

סימוכין להשקפה זו יימצאו. על-פי גזירה שווה. בהנמקת חברי, השופטים זוסמן ולנדוי, במשפט גולד [1], לפיה הם הגיעו לכלל דעה, שהמבקש שם היה בעל עבר פלילי. עובדות המקרה ההוא היו: לאחר שנפתחו נ’ הלה בארצות-הברית הליכים פליליים על העבירה של סחר באיגרות-חוב גנובות, הוא ברח משם כשהוא מצויד בשני דרכונים, אשר אחד מהם קיבל בדרך חוקית ואילו את השני השיג על-סמך ההצהרה הכוזבת, שדרכונו אבד לו. בהגיעו לאיטליה מסר לקונסול האמריקני, על-פי דרישתו.

את דרכונו, ולאחר מכן נמלט לישראל באמצעות הדרכון השני. בהנמקתם קבעו שופטי הרוב, ששר הפנים היה רשאי להסיק שקיים קשר סיבתי בין העבירה של השגת דרכון על-ידי מסירת הצהרה כוזבת לשלטונות ארצות-הברית – ובעבירה זו הודה מבקש בפני המשטרה לאחר שהגיע לשדה התעופה לוד – לבין בריחתו לישראל לאחר שנודע לו שנפתחו נגדו ההליכים הפליליים האמורים ושהקשר הסיבתי היה נעוץ בכוונתו להקל על בריחתו מארצות-הברית מאימת הדין הפלילי. אלה דברי השופט לנדוי (בעמ’ 1859):

“נעלה מכל ספק, מתוכן הודעתו של המבקש למשטרה אחרי הגיעו לשדה התעופה לוד, שהוא עבר עבירה פלילית, בתתו הודעה כוזבת לשלטונות ארצות-הברית, שדרכונו אבד לו. כדי לקבל דרכון שני …

כמו-כן ברור שאת התמרון הזה עשה המבקש בכוונה להקל על בריחתו מארצות-הברית, מאימת הדין הפלילי בעניין איגרות-החוב, בו היה עליו לעמוד. ושלמעשה הצליח להתחמק מהשלטונות של ארצו … בעזרת הדרכון השני שבידו. עובדות אלו היו בפני השר … ולדעתי היה בהן כדי לתמוך בהחלטתו.”

(ראה דברי השופט זוסמן ברוח דומה בעמ’ 1854, בין אותיות ה-ז).

יצוין שגם השופט ח’ כהן, שהסתייג מהתוצאה הנ”ל, לא חלק, מבחינה עקרונית, על גישתם של שני חבריו לדין אלא סבר, כי “אין השאלה אם יש או אם אין בפרשת הדרכונים כדי להוכיח עברו הפלילי של המבקש, יכולה להתעורר כלל; שהרי המשיב עצמו … לא ראה את עברו הפלילי של המבקש במעשה הדרכונים, אלא במעשים המפורטים בכתבי-האישום ובצווי ההעמדה לדין …”

העניין האחרון בא ללמד אפוא, שגם הרקע והנסיבות, שבהם בוצעה עבירה על-ידי אדם פלוני, יכול שיתנו אותותיהם בעובדת היותו בעל עבר פלילי במובן חוק השבות;

ואם כך יהיה המקרה, כי אז העובדה שאותה עבירה סווגה בחוקי המדינה הזרה, בה נעברה. כעוון הגורר עונש קל, אין בה כדי להעלות או להוריד. מסקנה זו כוחה לענות גם על טענה אחרת, שהעלה בא-כוח העותר. הטענה היא, שהעבירה חייבת להיות חמורה גם לפי חוקי ישראל ומושגי המוסר שלנו (ראה דברי השופט ח’ כהן בענין גולד [1], בעמ’ 1849, ליד אות ה); ואילו בסעיף 5 לחוק לתיקון דיני העונשין (משחקים אסורים, הגרלות והימורים), ה’תשכ”ד-1964, נקבע למי שמנהל מקום לעריכת הימורים אך עונש של מאסר שנה או קנס חשת אלפים ל”י (ראה גם סעיף 192 לפקודת החוק הפלילי, 1936, בו סווגה העבירה של החוקה. שלא כדין, של מקומות לעריכת הימורים, כעוון; סעיף זה היה בתוקף בזמן שנעברו עבירותיו של העותר אך בחוק משנת ה’תשכ”ד (סעיף 12) הוא בוטל ובמקומו בא סעיף 5 הנ”ל). אכן. התשובה לטענה האמורה היא: אם נכון הוא, כפי שאשתדל להראות שהחומר עליו הסתמך שר הפנים מעלה, כי היה רשאי להסיק, שעבירותיו של העותר קשורות לפשע המאורגן, כי אז יש מקום למסקנתו הנוספת שאלה הן, גם לפי מושגי המוסר שלנו. עבירות חמורות, שיש עמהן קלון רב. ושהלה הוא איפוא בעל עבר פלילי גם לעניין חוק השבות.

(4) “העלול לסכן את שלום הציבור”: כפי שנרמז, מדובר כאן בתנאי הצופה את פני העתיד; הוא נקבע על-ידי המחוקק במטרה לקדם מראש את פני הרעה, כי יבואו לארץ אנשים שיסכנו את שלום הציבור. כיון שכך, ברור ששאלת מילוי התנאי היא עניין של הערכה, הנתון לשיקול-דעתו של שר הפנים; מכאן גם יוצא כי המבחן שצריך בכל מקרה להנחות את שר הפנים, באשר לשימוש בשיקול-דעתו, הוא: האם בגלל עברו הפלילי של המבקש – או עקב עניין זה בצירוף ידיעות וראיות אחרות, הנוגעות לאפיו, מהימנותו והתנהגותו – קיים חשש סביר שהוא עלול לסכן את שלום הציבור.

הראיה למבחן זה תימצא. על-פי היקש, בסוג המקרים שבאו לפני בית-משפט זה ושבהם החליט שלא להתערב בסירובה של המשטרה לאשר רישיון לנהל מלאכה או עסק. כך, למשל, בעניין בג”צ 245/66 סחה נ’ המפקח הכללי למשטרת ישראל [3] (בעמ’ 444) נאמר:

“הכלל הוא, כי הסמכות שהוענקה למפקח הכללי למשטרה או לבא-כוחו, לפי סעיף 7(1) לפקודה, בקשר למתן האישור לרישיון מלאכה מסויגת או הסירוב לתתו, הינה סמכות אשר השימוש בה נתון לשיקול-דעתו ובית- משפט זה לא יתערב בהחלטתו, ובלבד שהיא נתקבלה על-סמך נימוקים שהם סבירים מבחינת המטרות לשמור עד סדרי הציבור ולמנוע פגיעה בביטחונו.

כלל נוסף הוא, כי גם חשש סביר – להבדיל מחשש בעלמא – פן תיפגע אחת המטרות הללו, די בו כדי להצדיק את החלטת הסירוב. במידה שתמנע את התערבותו של בית-משפט זה בהחלטה שכזאת.”

ו-בע’ 445 נאמר:

“בשקלו אם יש עליו ליתן את האישור המבוקש או לסרב לתתו, היה המשיב (או נציגו) חייב לצפות את פני העתיד ומכאן, שהיה רשאי להתחשב בעברו הפלילי של העותר כיסוד סביר להערכתו, שאם יורשה זה לנהל עסק מהסוג הנדון דווקא, כי אז יהיה בכך כדי לסכן את שלום הציבור ואת

לגבי המבחן האמור, ראה גם –

בג”צ 66/65 זלצברג נ’ המפקח הכללי של המשטרה [4] (בעמ’ 312-313);

בג”צ 22/66 קמנמן נ’ עירית תל-אביב-יפו [5] (בעמ’ 39);

בג”צ 188/71 זומור נ’ מפקד מרחב הירקון [6] (בעמ’ 521).

בענין האחרון, בו הוחלט שלא להתערב בהחלטת-הסירוב של המשטרה, אמר השופט ח’ כהן:

“גם במקרה שלפנינו אי-אפשר לומר שהידיעות שהגיעו למשטרה מידי שלטונות של ארץ אזרחותם … לא היה בהן כדי לבסס חשד סביר שניהול מסעדה בעלת רישיון למכור משקאות משכרים על-ידיהם עלול להביא לידי סכנה לשלום הציבור ולבטיחותו.”

ב. עד כה עמדתי על תכנו של הסייג הנדון, על שני חלקיו, ועל המבחנים שצריכים להנחות את שר הפנים בבואו להטילו על המקרה שלפניו. עתה רצוני להשיב לשאלה השנייה שהצגתי לעיל: כיצד חייב הוא לנהוג, כדי לכלכל החלטתו לפי אותם המבחנים, מבחינת איכות החומר העובדתי, שהגיע אליו ובשים לב לעקרונות הצדק הטבעי? כזכור, טען בא-כוח העותר שאין לו, לשר הפנים, להחליט בדבר תחולת הסייג, אלא על-סמך עדות שהיא “בעלת משקל”. כוונתו בזה לכלל המשמש נר לרגלי בית-המשפט העליון בארצות-הברית בהעבירו תחת שבטו את המקרים שבהם החליט גוף מעין-שיפוטי לשלול מאדם, על-סמך חומר העדות שבפניו, זכות מזכויות שונות, כגון זכות עבודה, זכות אזרחות. זכות להישאר בארצות-הברית, וכיוצא בזכויות כאלה, בעלות ערך רב. לענין הכלל הזה, הצביע מר אלראי, בין השאר. על דברי זקן השופטים Hughes במשפט

Consolidated Edison Co. v. National Labor Relations Board [18]: “We agree that the statute, in providing that the findngs of the board as to the facts, if supported by evidence, shall be conclusive … means supported by substantial evidence … this assurance of a desirable flexibility in administrative procedure does not go so far as to justify orders without a basis in evidence having rational probative force. Mere uncorroborated hearsay or rumor does not constitute substantial evidence”

עוד הצביע על דברי השופט Douglas במשפט

Peters v. Hobby [19]: “Confrontation and cross-examination under oath are essential … we deal here with the reputation of men and their right to work … we have here a system where government with all its power and authority condemns a man to a suspect class and the outer darkness, without the rudiments of a fair trial. The practice of using faceless informers … is used … to get rid of employees in the government”

כמו-כן, הדגיש בא-כוח העותר את דברי השופט Stewart במשפט

Woodby v. INS [20]: “To be sure, a deportation proceeding is not a criminal prosecution … but it does not syllogistically follow that a person may be banished from this country upon no higher degree of proof than applies in a negligence case. This court has not closed it eyes to the drastic deprivations that may follow when a resident of this country is compelled by our government to foresake all the bonds formed here and go to a foreign land where he often has no contemporary identification … We have spoken of ‘the solidity of proof, that is required for a judgment entailing the consequences of deportation…..in denaturalization cases the court has required the government to establish its allegations by clear, un equivocal, and convincing evidence. The same burden has been imposed in expatriation cases. That standard of proof is no stranger to the civil law”

טענת בא-כוח העותר היא, שקנה-המידה הראייתי, שעליו דובר בקטע האחרון, הולם גם את סוג העניינים כמו זה שלפנינו, וזאת משום שזכותו של יהודי לשוב למולדתו אינה פחות חשובה מזכותו של אדם בארצות-הברית שלא תישלל ממנו אזרחותו האמריקנית או שלא יוציאו נגדו צו גירוש לאחר שהיה חי שם זמן רב.

לדעתי, גם בלי להתעמק במבחן של “עדות בעלת משקל”, כפי שהוא משתקף בפסיקתו של בית-המשפט העליון בארצות-הברית. ניתן להיווכח מתוך קריאת הקטעים האמורים שאין לו מקום בענין דנא ושאין לנו לאמצו. ראשית, בולט הוא, שהמבחן הזה נקבע לגבי גופים המקיימים בירור שיפוטי או מעין-שיפוטי. והמוסמכים להזמין עדים ולחקור אותם בשבועה ואף לאפשר חקירה נגדית. לעומת זה, שר הפנים הינהו, לעניין הפעלת הסמכות הנדונה, רשות מינהלית והוא אינו מצויד באביזרים החוקיים והכלים, המאפשרים להזמין עדים, כשם שאינו מוסמך לשמוע עדות בשבועה ולהרשות שהעדים ייחקרו חקירה נגדית. לא זו בלבד, אלא שומה עליו להגיע אל מסקנתו-הערכתו בדבר תחולת הסייג על המקרה הנדון. על-סמך חומר-ידיעות שמקורו לרוב בחוץ-לארץ. שנית, אם לדון לפי דברי הפסיקה שצוטטו לעיל (בייחוד בקטעים השני והשלישי) כי אז יש להבין שמבחן-העדות הנזכר מתקרב מאד לזה אשר בית-משפט רגיל נזקק לו במשפט אזרחי, כגון במשפט רשלנות (עיין בספר

Judicial Control of Administrative Action

מאת פרופסור Jaffe, עמ’ 596 ואילך). המבחן האמור בוודאי אינו הולם את הבירור העובדתי, הבלתי-פורמלי, אשר מקיימת רשות מינהלית כדי להחליט בענייני רישיונות או בעניינים מינהליים אחרים, הנוגעים לזכויות הפרט. גם מחבר הספר הנ”ל מסכים (שם, עמ’ 623-622) כי שאלה גדולה היא, אם יש מקום למבחן של “עדות בעלת משקל” כאשר אינו מתקיים “בירור מינהלי פורמלי”, ושכדי לענות עליה יש להבדיל. בין השאר. בין המקרים –

“Where the administrative staff and its procedures are in adequate and those where the staff and its procedures are of high Caliber”

בהקשר זה כדאי להזכיר גם את דבריו הנודעים של השופט Tuckerבענין

Rusell v. Duke of Norfolk [13]: “There are, in my view, no words which are of universal application to every kind of inquiry and every kind of domestic tribunal. The requirements of natural justice must depend on the circumstances of the case, the nature of the inquiry, the rules under which the tribunal is acting, the subject-matter that is being dealt with and so forth”

אין צריך לומר היום כי במקום שרשות מינהלית חייבת להכריע, לעניין השימוש בסמכותה הסטטוטורית, בין האינטרסים המתחרים של הציבור והפרט, הופכת גם היא להיות “פוסק” לעין זה, החייב לנקוט גישה “שיפוטית” ; כלומר, לנהוג בהתאם לעקרונות הצדק הטבעי. פירושו של דבר, ששומה עליה, על הרשות המינהלית, לקיים בירור הוגן ולשם כך להרשות לפרט לטעון את טענותיו בפניה וכן, במידת האפשר, לעיין בחומר שהיא אמורה להסתמך עליו, כדי שיוכל להגיב על תכנו. בעניין בג”צ 24/56 רוטשטיין נ’ המועצה המקומית הרצליה [7], שנסב על החלטת המועצה לשלול מהמבקש רשיון לחלוקת חלב, אמר השופט לנדוי (בעמ’ 1209-1210):

“… בכל החלטה מינהלית כזאת ישנו איזה יסוד שיפוטי, והגבול בין החלטה מינהלית סתם ובין החלטה שיפוטית של רשות מינהלית הוא מטושטש. ככל שגובר היסוד השיפוטי שבהחלטה מינהלית מסוימת, כן גוברת חובת הרשות המינהלית לשמור על מה שנקרא לפעמים בפי שופטים ‘כללי הצדק הטבעי’ – אותם כללי הדיון ההוגן שהזכרנום זה עתה.”

והוא הוסיף:

“אחד הכללים האלה אומר שאין דנים אדם, אלא אם ניתנה לו ההזדמנות לטעון את טענותיו ולהציג את גרסתו בפני הפוסק. הנני סבור שהחלטה לשלול רשיון על-סמך חשד היא החלטה שיפוטית במידה הדורשת את מתן הזכות הזאת לחשוד.”

כמו-כן, בענין בג”צ 126/5 אשד נ’ שרת החוץ [8] (בעמ’ 156), שנסב על החלטת שרת החוץ לפטר עובד המשרד על-סמך תוצאת החקירה שעשתה ועדת בירור בלתי-פורמלית, אמר השופט ברנזון:

“האם כובדו עיקרים אלה” (של הצדק הטבעי) “על-ידי ועדת הבירור ככה שאפשר לאמור כי המבקש נהנה מהזדמנות נאותה להציג את ענינו בפניה? נראה לי כי הוועדה נהגה כדבעי. אמת נכון הדבר שהוועדה אספה חומר בכתב וקיבלה הודעות ועדויות (בעיקר מאנשים שהיו באותו זמן בחוץ- לארץ) שלא בנוכחותו של המבקש, אך נתנו לו לעיין בכל החומר הזה לפני שהעיד הוא עצמו בפני הוועדה;….. כבר נאמר פעמים הרבה כי ועדה מעין-שיפוטית המנהלת חקירה או המקיימת בירור בהתנהגותו של אדם אינה מחויבת לנהוג כבית-משפט ממש. היא צריכה לפעול בתום-לבב ולאפשר לאותו אדם ‘שמיעה הוגנת’ של ענינו. מה זה שמיעה הוגנת תלוי בנסיבות המיוחדות של המקרה, בטיב החקירה, בעניין משמש נושא לחקירה, בכללים (אם ישנם) שלפיהם חייבים לנהל את החקירה וכו’.”

הנני מתעכב פה כדי להזכיר מחדש שבא-כוח העותר לא טען עוד בפנינו שהמשיב לא נהג בענין מרשהו בהתאם לעקרונות הצדק הטבעי במשמעותם האמורה. נשאלת השאלה: מהו המבחן הראייתי, אשר הרשות המינהלית חייבת להיזקק לו לצורך החלטתה “השיפוטית”? כדי להשיב על כך, ניתן להיעזר בפסק-דינו של חברי השופט ברנזון בענין עש”מ 1/66 פסקל נ’ היועץ המשפטי לממשלה [9] (בעמ’ 78), בו הוא דן בסמכותו של בית-הדין המשמעתי של עובדי המדינה. לאחר שהוא מנתח שב את מעמדו של טריבונל מינהלי, הוא מציין:

“סמכותו של בית-הדין … היא להשיג כל עדות אשר יראה בה צורך. משמע שבכוחו להשיג כל עדות מכל מקום שהוא בלי סייג בל-שהוא ובלי שיהא מוגבל על-פי כללי הראיות הרגילים. הוא יכול לעשות זאת גם בעצמו או ביזמתו ולאו דווקא בדרך המקובלת בבית-המשפט, שכל צד מביא את העדויות שהוא בוחר בהן וכל עדות נשמעת בנוכחות שני הצדדים. אב עדות שהושגה על-ידי הטריבונל עצמו, עליו להעמידה לרשות הצדדים ולאפשר להם לסתרה או להזימה ולטעון לגביה. הסמכות הנוספת, הנתונה לבית-הדין, (היא) לקבל כל ראיה אף אם אינה קבילה במשפטים אזרחיים או פליליים …”

ו-בעמ’ 79:

“המשפט המקובל משחרר טריבונל מינהלי מלהזדקק לדיני הראיות … כיון שכך, די בכך שיש במכלול הראיות שהובאו בפני בית-הדין הוכחה ממשית על העבירות שהמערער הואשם בהן, הוכחה אשר אנשים אחראים היו רואים בה הוכחה מספקת … כפי שהיו רואים בכל עניין רציני אחר שהיו עוסקים בו בדרך הרגילה בעניני יום-יום שלהם.”

יצויין, כי ההשקפה הנ”ל אומצה, עקרונית. ב-ע”א 292/66 אקסלרוד-גלילי נ’ יצחקיאן [10], ראה דברי השופט ויתקון, בע’ 392. זאת ועוד, בפסק-דינו הנזכר, סמך השופט ברנזון את ידיו על דברי השופט Diplock בענין

R. v. Deputy Industrial Injuries Commissioner. Ex Parte Moore [14]

אשר הנני בוחר להביאם כאן במקורם וביתר הרחבה:

“(The rules of natural justice which he (the commissioner) must observe can, in my view, be reduced to two. First, he must base his decision on evidence, whether a hearing is requested or not. Secondly, if a hearing is requested, he must fairly listen to the contentions of all persons who are entitled to be represented at the hearing. In the context of the first rule, ‘evidence’ is not re stricted to evidence which would be admissible in a Court of Law…. These technical rules of evidence…. Form no part of the rules of natural justice. The requirement that a person exercising quasi-judicial functions must base his decision on evidence means no more than it must be based upon materital which tends logically to show the existence or non-existence of facts relevant to the issue to be determined, or to show the likelihood or unlikelihood of the occurrence of some future event the occurrence of which would be relevant. It means that he must not spin a coin or consult an astrologer, but he may take into account any material which, as a matter of reason, has some probative value in the sense mentioned above. If it is capable of having any probative value, the weight to be attached to it is a matter for the person to whom parliament has entrusted the responsibility of deciding the issue. The supervisory jurisdiction of the high court does not entitle it to usurp this responsibility and to substitute its own view for his”.

ההשקפה הזאת חלה ביתר שאת על מבחן העדות, לפיו חייבת רשות מינהלית להעריך אם החומר הנדון בכוחו לשמש יסוד להכרעתה, וביחוד אם חומר זה נאסף או הגיע מפי מקורות בחוץ-לארץ ומתייחס לאפיו, עברו, התנהגותו ואמינותו של מי שהיה חי שם שנים רבות. ממילא ברור, שהכלל האוסר לקבל עדות שמיעה בהליך פלילי ואזרחי, המתנהל בבית-משפט, אינו חל בהכרח על הבירור העובדתי, שמקיימת הרשות המינהלית, וזאת מפני שהכלל הזה אינו מעקרונות הצדק הטבעי; כאשר אמר הלורד Devlin בענין

R. v. Deputy Industrial Injuries Commissioner. Ex Parte Moore [14]: “No one would suggest that it is contrary to natural justice to act upon hearsay”

 

וכן דברי הלורד Denning בענין:

T. A. Miller Ltd v. Minister of Housing and Local Government [16]: “A tribunal of this kind is master of its own procedure, provided that the rules of natural justice are applied. Most of the evidence here was on oath, but that is no reason why hearsay should not be admitted, where it can fairly be regarded as reliable tribunals are entitled to act on any material which is logically probative, even though it is not evidence in a court of law”

קיימא לן, שלא כל עדות שמיעה יהיה לה משקל בעיני הרשות המינהלית כגון עדות שאין בה יותר מאשר שמועות בעלמא. שאלת המשקל של העדות ואמינותה היא ענין בשביל הרשות המינהלית לענות בו, ואין לקבוע מראש כללים לפיהם עליה לנהוג לענין זה, זולת הכלל שהעדות צריכה להיות – בשים לב לנושא, התוכן והאדם שמסר אותה-עדות כזאת, אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה במידה זו או אחרת. במשפט;

Reg. v. Gaming Board for Great Britain. Ex Parte Benaim and Khaida [17]

בו הוחלט שלא להתערב בסירובה של ועדת ההימורים לתת רשיון לשני אנשים, שבאו מצרפת, כדי לנהל הימורים במועדון בלונדון, אמר הלורד דנינג:

“Seeing the evils that have led to this legislation. The board can and should investigate the credentials of those who make application to them. They can and should receive information from the police in this country or abroad who know something of them they can, and should, receive informatio from any other reliable source”

בחזרי עתה אל השאלה, שהצגתי בתחילת הפיסקה הזאת – כיצד חייב שר הפנים לנהוג מבחינת איכות החומר שבפניו, כדי לכלכל החלטתו בדבר תחולת הסייג על המקרה הנדון? – כי אז חשוב שאקדים לתשובה, שתינתן לה, את הדברים הבאים:

במשפט גולד [1] הנ”ל קבע השופט ח’ כהן – וענין זה נוגע לתנאי הראשון (בעל עבר פלילי) – כי לשם הוכחת העובדה, שהמבקש עבר עבירה פלילית במדינת הים – דרוש להראות שהוא נתחייב עליה בהליכים שיפוטיים כדין (בעמ’ 1849- 1851). אולם, הוסיף חברי ואמר, ניתן אולי להסתפק “בכל הודאה של המבקש עצמו, שאמנם בעל עבר פלילי הוא” (עמ’ 1849). דוגמה נוספת של הוכחה, ש”כמותה כהוכחה על הרשעה לעניין זה”, היא, שאדם ביקש להמיר עבירתו בכופר כסף (שם). הטעם לדרישה האמורה הוא, שאין לשלול מהמבקש את זכות היסוד, שהוא בחזקת זכאי, מה עוד, שזה יביא בעטיו לנטילת זכותו כיהודי לפי חוק השבות (עמ’ 1851).

לדעה הזאת הצטרף גם השופט לנדוי, באמרו: “אל לנו לנטוש מושכלות ראשונים בענין זה” (עמ’ 1859). יוזכר, כי באותו עניין הסתפק חברי זה. באשר להוכחת העבירה שהמבקש השיג דרכון באמצעות הצהרה כוזבת, בהודאה שמסר במשטרה מיד לאחר הגיעו לארץ.

לעומת זאת, בחוות-דעתו שלו התחשב השופט זוסמן במטרת הסייג למנוע את קיבוצם בארץ של אנשים, אפילו הם יהודים, אשר יסכנו את שלום הציבור, וכיון שהסייג מנוסח בלשון של “עבר פלילי” ולא “פסק-דין מרשיע”. הילכך פסק-דין כזה “אינו תנאי-בלעדיו-אין להוכחת עברו של אדם” (עמ’ 1857). הוא הוסיף ואמר:

“עוד מחייבת שורת ההיגיון שאם נמסרה ההכרעה בעניין עברו של אדם בידי רשות מינהלית שאינה מוסמכת להשביע עדים ולגבות ראיות כדרך שראיות נגבות בבית-המשפט, די לה לרשות המינהלית אם הכרעתה מבוססת על ראיות שיש בהן כדי לשכנע אדם סביר בעברו של המבקש, אפילו לא היו הראיות קבילות בבית-המשפט ואפילו היה משקלן חסר בהליך שיפוטי” (שם [1]).

יושם לב, כי בהביעו את הדעה הזאת, שמר חברי אמונים, לכל אורך החזית, למבחן-העדות, שעליו הצבעתי למעלה מהעניין.

נוכח כל הדברים הנ”ל, התשובה שיש לתת, לדעתי, לשאלה הנזכרת לעיל. היא:

(א) במידה שמדובר בהוכחת העובדה, שהמבקש עבר עבירה פלילית במדינה אחרת, הכרחי לקבל, מטעמיהם, את דעת השופטים ח’ כהן ולנדוי – לאמור: מן הדין להוכיח עבירה זו על-ידי פסק-דין מרשיע או על-ידי הודאה שמסר המבקש במשטרה מרצונו החופשי.

(ב) מאידך גיסא, אם מדובר בהוכחת הרקע והנסיבות שאפפו את העבירה והשופכות אור על חומרתה או בהוכחת מעשים נפסדים אחרים של המבקש, אשר בהצטרפותם אליה, מראים שהוא “בעל עבר פלילי”, יש לקבוע, מטעמיו של השופט זוסמן, שלגבי החומר המתייחס לעובדות כאלה, יפה כוחו של מבחן-העדות, המשמש בידי רשות מינהלית.

הווה אומר, שר הפנים רשאי לבסס את הכרעתו בדבר עברו הפלילי של המבקש על ראיות, אשר ביחד עם הוכחת עבירתו כאמור, בכוחן לשכנע אדם סביר בעברו זה, אפילו אם אלה הן ראיות שאינן קבילות בבית-המשפט ומשקלן היה חסר שם. הא ראיה.

שבמשפט גולד [1] הנ”ל, סבר גם השופט לנדוי ששר הפנים צדק בגישתו, לפיה צירף לעבירה של השגת דרכון באמצעות הצהרה כוזבת (בה הודה המבקש) את העובדה שהוגש נגדו כתב-אישום בענין איגרות-החוב. על-מנת להיווכח שהלה בעל עבר פלילי, כפי שנתבאר לעיל.

(ג) הוא הדין כאשר לחומר-ידיעות, אשר בצירוף עם עברו הפלילי של המבקש, עשוי לחזק את ההערכה, שאם הוא ישתקע בארץ, קיים חשש סביר שיהווה סכנה לשלום הציבור. זאת אומרת, גם לגבי החומר הזה, יחול מבחן-העדות “המינהלי”.

ראה, כגזירה-שווה לעניין זה, את סוג הידיעות שעליהן הסתמכה המשטרה בעניינים בג”צ 245/66 [3] ו-בג”צ 188/71 [6], שאוזכרו לעיל. לצורך החלטתה לסרב אישור רישיון מלאכה לעותר. בקשר לידיעות אלה, נאמר בעניין הראשון (שם [3], בעמ’ 446):

“בנוגע לרובן המכריע של הידיעות האמורות, לא ערכה המשטרה חקירה נוספת כדי לוודא אם הן נכונות ואם לאו, וברור אפוא שה מהוות עדות שמיעה, שאין בכוחה לשמש הוכחה על אמיתותן. אף-על-פי-כן, נוכח העובדה. שהן נשאבו ממקורות שונים, ובשים לב למשקלן המצטבר מזה רשאי היה נציגו של המשיב לראות בהן חומר עובדתי, שיש בו כדי לחזק את החששות שקיננו בלבו. עקב עברו הפלילי של העותר. בלאו הכי….. ”

ג. נוכח ההשקפה שהבעתי בסוף הפיסקה הקודמת, ניתן לנסח את הבעיה הקונקרטית, הטעונה הכרעה בענין דנא, כך: כיון שהוכח, כפי שראינו, שבשנים 1950 ו-1953 הורשע העותר בעבירות של ניהול הימורים בלתי-חוקיים במדינת פלורידה ובאזור סרטוגה, ניו-יורק, שנעברו על-ידיו בתקופה 1947- 1950 – האם רשאי היה שר הפנים להסיק, על-סמך משקלו המצטבר של החומר שהיה בפניו ובשים לב למבחן-העדות “המינהלי”. שהותווה לעיל, את המסקנות:

(א) שהנסיבות שבהן נעברו העבירות ופרטים נוספים מראים על קשריו עם הפשע המאורגן בארצות-הברית;

(ב) ושאם יורשה לו לשהות בארץ באורח קבוע, כי אז קיים חשש סביר, מחמת היותו בעל עבר שכזה ועקב ראיות אחרות, שהוא יהווה סכנה לשלום הציבור במישרין או בעקיפין?

לדעתי מעלה העיון בחומר האמור, כי לפחות חלק גדול ממנו, אם גם לא כולו, מחייב בעליל כי לשאלה הזאת תינתן תשובה חיובית. כדי לנמקה, הבה ואפנה לתיאור החומר וניתוחו.

תיאור כללי של החומר:

(1) בשנת 1950 מונתה על-ידי הסנאט בארצות-הברית ועדה מיוחדת, בת חמשה סנאטורים, שהוטל עליה התפקיד לחקור בתופעות של הפשע המאורגן

Special committee to investigate organized crime in interstate commerce, pursuant to senate resolution (81st congress resolution to investigate gambling and racketeering activities)

יושב-ראש הוועדה היה הסנאטור

Estes Kefauver

והיא ידועה איפוא בשם ועדת קפאובר. הוועדה ישבה על המדוכה בשנים 1950 ו-1951 והגישה שלושה דו”חות ודו”ח סופי. החקירה היתה מאד מסועפת, דבר העולה מהעובדה, שהוועדה ביקרה ב-14 ערים ושמעה למעלה מ-600 עדים, מהם רבים שהעידו בשבועה (לרבות אנשים החשודים כמעורבים בפשע המאורגן ושהוזמנו לתת עדות והיו מיוצגים על-ידי עורכי-דין). עם העדים המומחים נמנו פקידים גבוהים של הממשל הפדרלי ושל השלטונות המקומיים; ראשי הגופים המשטרתיים באיזורים שונים ואנשי משטרה לשעבר;

תובעים ציבוריים ושופטים; מנהלי ועדות ציבוריות, בלתי-תלויות, שהוקמו בערים הגדולות, כדי לאסוף מידע על הסיבות והתנאים שבעטיים התפשט שם הפשע המאורגן.

(כוונתי בנוגע לאחרונים היא לעדים

Daniel Sullivan,

מנהל ה-

Greater Miami Crime Commission

בפלורידה, ול-

Virgil Peterson,

מנהל ה-

Chicago Crime Commission,

אשר העמידו לרשות ועדת קפאובר את הניסיון הרב שצברו בשטח זה ואת המידע שהצטבר בתיקיהם. עוד נעזרה הוועדה על-ידי הסתדרות עורכי-הדין, שגם היא מינתה ועדה לחקר הפשע המאורגן ואשר בראשה עמד

Robert P. Paterson,

מי שהיה שר המלחמה ושופט פדרלי. נוסף לכך הסתייעה הוועדה בשירותים של משפטנים אחרים, בעלי שם, כמו

Chief Judge Bolita Laws

כיועץ המשפטי הראשי של הוועדה שימש עורך-דין נודע מניו-יורק

Rudolph Halley

שנשא בנטל העיקרי של חקירת העדים, ואילו בהבנת הדו”חות של הוועדה נטל חלק פעיל השופט

Morris Ploscowe

מניו-יורק, שהיה המנהל האקזקוטיבי של עבודת הוועדה (ראה לגבי כל הפרטים האמורים עמ’ 24-23 לדו”ח הביניים מס’ 3.)

תיארתי בקצרה את עבודת הוועדה והזכרתי אחדים מהאישים הבולטים ששיתפו אתה פעולה, הואיל וסימנים חיצוניים אלה מצביעים, בנוסף לתוכן ארבעת הדו”חות האמורים, על האופי הרציני והיסודי של החקירה שהיא ניהלה, ועל היקפה הגדול. מצדו טען בא-כוח העותר שלכל החומר הזה יש ערך מועט בשל הרכבה הפוליטי של הוועדה, דבר האומר שעיני חבריה היו נשואות כל הזמן לעשיית רושם על ציבור הבוחרים, כדי שבבוא העת יוכלו לצבור קולות, ככל האפשר, לשם השגת יעדיהם האישיים-הפוליטיים. בקשר לטענה הזאת, הפנה אותנו מר אלראי לחוברת הנושאת את השם

The Fifth Amendment Today,

ואשר מחברה הוא פרופסור

Erwin N. Griswold

הדיקן דאז של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת הרוורד. חוברת זו מכילה שלוש הרצאות שנשא המלומד הזה בשנת 1954 ושבהן ביאר את משמעותה וחשיבותה של הזכות שלא “לשים עצמו רשע”, הנתונה לכל אדם לפי התיקון החמישי של חוקת ארצות-הברית, ואשר כוחה יפה גם לגבי מי שהוזמן לתת עדות בפני ועדת חקירה ציבורית. בהסתמכו על ביאורו זה, מתח המחבר בקורת על עבודתן של ועדות חקירה פרלמנטריות למיניהן שקמו מעת לעת בארצות-הברית, בכך שלא הקפידו לשמור על ערובת הזכות האמורה, אם מפני שלחצו על העדים, שהיו חשודים בעיניהם, לענות על השאלות שהציגו להם ולא – יהיו צפויים להאשמה על בזיון פלילי; ואם משום שהסיקו מסקנות לרעת אותם העדים שסירבו לענות עליהן, בשל עמידתם על זכות-השתיקה הקנויה להם. פגמים אחרים, עליהם הצביע המחבר, הם האופי הפוליטי. מחמת הרכבן, של אותן ועדות חקירה;

העובדה, שהדיונים התנהלו, לעתים. באווירה אמוציונלית. בלי-שקטה. בשל העברת הדברים, שהתרחשו בהם, במישרין לציבור הרחב באמצעות כלי התקשורת של הטלוויזיה והרדיו; העובדה, כי לאנשים, שעדים אחרים העלו נגדם חומר מפליל או מחשיד, לא ניתנה ההזדמנות להעמידם במבחן החקירה-הנגדית.

בעיניי ברור, שגם אם מתחשבים בדברי הביקורת הנ”ל, עדיין אין בכך. בשים לב למבחן-העדות המינהלי, שעליו דובר לעיל. כדי ליטול מהממצאים הכלולים בדו”חות הנדונים ומהעדויות הפוזיטיביות, שסוכמו וצוטטו שם ושעליהן מבוססים הממצאים הללו, את משקלם ההוכחתי לעניין הגילוי של נגע הפשע המאורגן. אשר משנות השלושים ואילך הגדיל להטביע את חתמו על החיים בארצות-הברית, בייחוד בשטח העיסוק בהימורים בלתי-חוקיים: ובן לעניין חשיפת הפושעים העיקריים וראשי העולם התחתון של הפשע, שנשאו באחריות לנגע האמור. אפשר אולי להסכים שהדרך של עריכת חקירה פרלמנטרית בשאלה המסעירה את דעת הציבור הרחב איננה כליל השלמות, אך זוהי דרך של חקירה ציבורית, שהינה מקובלת ומושרשת בארצות-הברית, ולא היה איפוא מחובת שר הפנים להעלות פקפוקים וספקות, שמא אין לראות בה דרך יעילה או הוגנת. הנה-כי-כן, בדין-וחשבון של הוועדה המלכותית באנגליה, אשר בראשה עמד השופט Salmon ואשר בשנת 1966 עסקה בנושא של ועדות חקירה ציבוריות, צוין (בעמ’ 19) כי,

The procedure in the united states of America … is by Congressional committees of investigation, consisting of the representatives of the majority and minority parties. These committees insofar as they are constituted on a political basis are closely akin to our select parliamentary committees … and they seem to be constantly employed. No doubt this system of investigation is effective in the United States of America

גם המלומד גריסוולד לא שלל מכל וכל את ערכן ויעילותן של החקירות הנערכות על-ידי גופים לגיסלטיביים; ראה דבריו בע’ 39:

“I am not opposed to legislative investigations. They clearly have a proper place in our governmental structure. The fact though, that they can be useful and necessary, does not mean that they should not be properly conducted”

זאת ועוד אחרת. כל הבא לקרוא את שלוש ההרצאות האמורות והזוכר שהמחבר נשא אותן סמוך לזמן שבו קידש הסנאטור

Joseph Mccarthy

מלחמה על הקומוניזם וניהל, בתורת ועדת-משנה במתכונת של חבר אחד, חקירות פומביות סנסציוניות במטרה להוקיע ברבים בני אדם, שפעם השתייכו לארגון או חוג קומוניסטי, או אשר הביעו אהדה לאידי-אולוגיה הקומוניסטית, מן ההכרח שיתרשם כי המניע העיקרי שעמד מאחורי אותן ההרצאות היה נעוץ במגמת המחבר להתריע ולהזהיר על הסכנות הטמונות בעריכת חקירה ציבורית במתכונת ובצורה כנ”ל והצפויות מהפרת הזכויות לחופש המצפון, הדעה והשתיקה – זכויות שהועמדו בצל על-ידי ועדת-היחיד הנזכרת באשר לאנשים שנדרשו להעיד בפניה על הדעות הקומונסטיות שהם או מכריהם פעם החזיקו בהן (שם, עמ’ 17-10; עמ’ 41-40; עמ’ 71-69). אין צריך להצביע על הפער הגדול הקיים. באשר לרמת החקירה, בין הוועדה ההיא לבין ועדת קפאובר, שהרי הוא בולט לעין.

אמת, בבקרתו הכללית על החקירות שנערכו על-ידי ועדות לגיסלטיביות שונות, לא פסח המלומד גם על ועדת קפאובר (עמ’ 64):

“The widely applauded committee which investigated crime some two years ago was a frequent violator”

אולם יש להבין, בהעדר כל פירוט באימרה האחרונה, שכוונת הביקורת הטמונה בה הייתה בעיקר ללחץ שהפעילו לפעמים חברי הוועדה על אותם העדים שנחשדו במעורבות בפשע המאורגן. כדי שיענו על שאלות שנועדו לגלות מפיהם את הדבר הזה או שהיו להם קשרים עסקיים או ידידותיים עם אנשים אחרים, שנחשדו בכך. אלא שמאמצי החוקרים לגלות את האמת לא הועילו. באשר העדים ההם נתנו לרוב תשובות מתחמקות לשאלותיהם, כך שמבחינת ענייננו מאבדת הביקורת הנ”ל את חשיבותה.

יהא הדבר כאשר יהא, עובה היא, שתוצאות החקירה, שערכה ועדת קפאובר, זכו להערכה גדולה מצד הציבור האמריקני; ומילות-התואר שבהן איזכר המחבר את הוועדה הזאת

(Widely Applauded Committee)

יוכיחו. יתר-על-כן, גילויי הוועדה על הפשע המאורגן ומבצעיו הראשיים, לא רק שלא נתערערו במרוצת הזמן ושימשו נקודת מוצא לדיונים של ועדות חקירה ציבוריות, שעסקו בנושא זה בשנים הבאות. בארצות-הברית ומחוצה לה (ראה להלן), אלא בהשפעת הגילויים ההם החלו השלטונות. כאן ושם, לנקוט צעדים כדי להילחם בתופעה האמורה; כגון, למשל, על-ידי הבאתם לדין פלילי של העוסקים בניהול הימורים בלתי-חוקיים, לרבות העותר, וסגירת מועדוני-ההימורים שלהם; תיקון החוק במדינת נבדה – המדינה היחידה בארצות-הברית אשר עד אז היה העיסוק בניהול הימורים מותר כמעט ללא הגבלה – לפיו הוטל עליו פיקוח יותר חזק של השלטונות.

יש להוסיף, שלנגד עיני המשיב היו גם מסמכים נוספים – ועוד אשוב אליהם – השייכים לחקירה האמורה, הם הפרוטוקולים המכילים את העדות המילולית של אחדים מהעדים שהופיעו בפני ועדת קפאובר. בפרוטוקולים אלה כלולים דברי העדות של העותר (כרך א’, מסמך 6); של

Sheriff Walter Clark

שעמד בראש המשטרה באזור ברוארד בפלורידה (כרך א’, מסמך 2); של העדים Sullivan (כרך א’, מסמכים 3 ו-15) ו- Peterson (כרך א’, מסמך 5) אותם כבר הזכרתי לעיל; ושל

Barney Ruditsky

איש משטרת ניו-יורק לשעבר (כרך א’, מסמך 13). אם מצרפים עדויות אלה, המאוזכרות על-ידי הוועדה, לתוכן הדו”חות בכללותו, כי אז אין ספק, שכל אדם סביר היה נותן משקל לכל החומר הזה וסומר עליו.

(2) חומר ועדות; Mcclellan: בשנת 1958 מינה הסנאט ועדה שמתפקידה היה לחקור בנושא של חדירת הפשע המאורגן לתוך האיגודים המקצועיים והשלכת התופעה הזאת על הניהול של מפעלים שונים

(Select Committee on Improper Activities in the Labor or Management Field, Pursuant to Senate Resolution 44 and 249).

בראש הוועדה עמד הסנאטור Mcclellan ועם חבריה נמנה אז הסנאטור

John Kennedy,

מי שהיה לנשיא ארצות-הברית. כיועץ המשפטי הראשי של הוועדה שימש אחיו של האחרון

(Robert Kennedy),

אשר אחרי כן נתמנה להיות היועץ המשפטי לממשלת ארצות-הברית. הוועדה ערכה את דיוניה בשנים 1958 ו-1959 וגם היא שמעה עדויות רבות, אשר חלק גדול מהן נכלל בשמונה חוברות שהוגשו לנו. בשנת 1960 הוציאה הוועדה דין-וחשבון סופי, ממנו הוגשו החלקים השלישי והרביעי.

בשנת 1961 חידשה הוועדה את דיוניה כאשר הדגש הוא על הקשר בין הפשע המאורגן לעיסוק בניהול הימורים

(Gambling and Organized Crime).

הוועדה (בהרכב שונה) ערכה חקירה נוספת בשנת 1963. הפעם בשים לב להשפעת התופעה האמורה על הברחת סמים מסוכנים

(Organized Crime and Illicit Traffic in Narcotics)

ועוד חקירה בשנת 1971 שנגעה בהשלכתה על עסקי ניירות ערך

(Organized Crime and Stolen Securities).

בחקירה משנת 1963 מסר עדות

Valachi Joseph

(ראה חלק ראשון מדיוני הוועדה באותה שנה) ובחקירה משנת 1971 מסר עדות

Vincent Charles Teresa.

שני עדים אלה היו בעצמם פעילים בפשע המאורגן ומסרו עדות גלויה ומפורטת על ענין זה ועל פושעים גדולים אחרים שהיו מעורבים בו וביניהם מנו גם את העותר. אמנם בשעת מסירת עדותם, אותה אביא להלן, היו שניהם מרצים ענשי מאסר (העונש של ולצ’י היה מאסר עולם והעונש של טרזה היה מאסר חמש שנים לאחר שהופחת מעשרים שנה הודות להבטחתו לשלטונות לשתף פעולה עם הוועדה). עם זאת, אין לשלול את ערך העדויות הנ”ל לפחות כחומר המטיל חשד כבד על העותר, כפי שיתבאר.

אכן, הדברים שנאמרו לעיל לגבי המשקל של מסמכי ועדת קפאובר כוחם יפה גם לגבי המשקל של מסמכי ועדות מקללן.

(3) מסמך אחר הוא חוברת המכילה את הפרק השביעי הכלול בדין-וחשבון מחודש פברואר 1967 של הוועדה שמינה בזמנו נשיא ארצות-הברית, ואשר חקרה את הבעיה של השלטת החוק הפלילי במדינת ארצות-הברית

(President’s Commission of Law Enforcement and Administration of Justice).

בפרק האמור יש סיכום נוקב של תופעת הפשע המאורגן, המבוסס, בין השאר, על הממצאים של ועדות קפאובר ומקללן (ראה להלן).

(4) עוד מסמך, שהיה לפני המשיב, הוא הדו”ח מחודש מרס 1967, של הוועדה המלכותית האנגלית אשר חקרה בשאלה, אם החוק הקיים של איי ה-Bahamaמאפשר פיקוח יעיל על העיסוק בניהול הימורים שם, וכיצד יש לתקן את העיוותים שהיא גילתה בשטח זה. במהלך החקירה נתנה הוועדה את דעתה לאפשרות שאנשי הפשע המאורגן יבואו מארצות-הברית, כדי לנהל הימורים במועדונים הנמצאים במושבה אנגלית זו, ובדו”ח הוועדה הזאת יימצא תיאור קצר של השלכת הפשע המאורגן על עסקי ההימורים בארצות-הברית, בו מוזכר העותר כאחד מראשי עולם הפשע הזה, שהיה “המניע הראשי” בניהול עסקים בלתי-חוקיים אלה, “ביחוד בפלורידה, המדינה הכי קרובה לאיי בהמה” (שם, סעיף 48). יצויין שדברים אלה מבוססים על הכתוב בדוחות של ועדת נשיא ארצות-הברית וועדת קפאובר (שם). הוועדה חוזרת ומזכירה את שמו של העותר בקשר לעדות שמסר בפניה אדם בשם

Sir Stafford Sands,

שהוא עורך-דין, אשר עקב היותו בעבר חבר המועצה האקזקוטיבית של המושבה ההיא, היו לו קשרים טובים עם אנשי הממשל והיה בעל השפעה בהשגת רישיונות-הימורים. בעדות הזאת (כרך א’, מסמך 31), אותה עוד אפרט להלן, מספר העד על שיחה שהייתה לו עם העותר בשנת 1960 או ב-1961 בקשר לבקשתו שישיג עבורו רשיון-הימורים.

(5) מסמכים אחרים, ששקל המשיב, ואשר תכנם יפורט להלן, הם:

(א) עדותו של עורך-הדין

Moses Polakoff,

שמסר בחודש יוני, 1970 בפני ועדה לגיסלטיבית לחקר הפשע, שמונתה על-ידי בית-המחוקקים במדינת ניו-יורק, ושבה

סיפר על ביקור שערך העותר בחברתו אצל אחד מראשי הפשע המאורגן בשם

Charles (“Lucky”) Luciano

בעת שזה היה מרצה מאסר ארוך בבית-הכלא (כרך א’, מסמך 30).

(ב) דין-וחשבון של שני סוכנים ממשרד הסמים הפדרלי

(Bureau of Narcotics),

הנושא את התאריך 24/06/1949 ושבו סופר על השיחה שהיתה להם עם העותר יום קודם לכן, בביתו, ואשר בה השיב לשאלותיהם על עיסוקיו השונים ועל קשריו עם הפושעים

Joe Adonis, Frank Costello

ולוצ’יאנו (כרך ב’, מסמך 11).

(ג) תזכיר סוכן רשות ההגירה וההתאזרחות מחודש ינואר 1957 על ראיון עם אסיר לשעבר בשם

John Barrett (Barth),

בו סיפר זה על תקרית של ניסיון להתנקש בחייו, שנעשה על-ידי העותר ואדם בשם

“Bugsy” Siegel

ואשר בה נפצע (כרך ב’, מסמך 7).

(ד) על אותה תקרית העיד פושע בשם

Daniel Ahearn,

בפני בית-המשפט הפדרלי בניו-יורק. בהליכים שנפתחו נגד העותר לשלילת אזרחותו במרס 1957 (כרך ב’, מסמך 17) וכן סיפר עליה בהודעה שמסר לאגף החקירות הפדרלי (.F.B.I), שתכנה הובא בדו”ח האגף מיום 26/07/1961 (כרך ב’, מסמך 10). בזמן מסירת עדותו, היה הלה מרצה עונש מאסר של עשרים שנה ולפני כן, הובטח לו שיומלץ על שחרורו המוקדם אך בינתיים נפטר בבית הכלא.

(ה) דין-וחשבון מיום 05/06/1961 של סוכן רשות ההגירה וההתאזרחות על החקירה שערך לאדם בשם

Samuel (“Red”) Levine,

שנחשד כמעורב, ביחד עם השניים האחרים, בתקרית ההתנקשות הנ”ל (כרך ב’, מסמך 9).

(ו) דין-וחשבון מיום 29/01/1953 של חוקר מטעם רשות ההגירה, שבירר מפי איש

המשטרה כי Barrett הגיש תלונה למשטרה נגד העותר, סיגל ולוין על העבירה הנזכרת אך סירב להעיד נגדם בבית-המשפט ושופט השלום ביטל את האישום (כרך ב’, מסמך 4).

(ז) מכתב של אגף החקירות הפדרלי מיום 23/08/1971 לפרקליט המדינה, בו פוענח תוכן ההקלטות הסודיות, שעשו סוכני האגף משיחות שהתנהלו במועדון אחד במדינת ניו-ג’רסי בין אנשים מהעולם התחתון בשנים 1962 ו-1963 ואשר בהן דובר על העמדה החזקה, שתפס העותר בעולם הזה, ביחוד בשטח ההימורים הבלתי-חוקיים, ועל השיטה בה השתמש (Skimming) לשם לקיחת כספי ההימורים מהמועדונים באופן שהשלטונות לא יידעו את סכומם האמיתי (כרך ב’, מסמך 14).

(ח) תזכיר משרד מס ההכנסה, בו ניתנה סקירה של פעולותיו, עיסוקיו והכנסותיו של העותר במשך רוב שנות חייו (עד לחודש יוני, 1959) ושל קשריו עם ראשי הפשע המאורגן (כרך ב’, מסמך 13).

עד כאן התיאור הכללי של החומר הנדון. יצויין שלא כללתי בו את המסמכים שלא מצאתי מקום להסתמך עליהם.

ד. הפשע המאורגן – מהו; אין בדעתי למצות כאן את כל תכונותיה של התופעה הזאת או לסקור את הרמיפיקציות המסונפות שלה. סיכום תמציתי מצוי בדו”ח ועדת נשיא ארצות-הברית משנת 1967 (הפרק השביעי המובא בחוברת הנזכרת בפיסקה ג(3) שלעיל – המספור לפי החוברת). כתוב שם בעמ’ 1:

“Organized crime is a society that seeks to operate outside the control of the american people and their governments … its actions are … the result of intricate conspiracies, carried on over many years and aimed at gaining control over whole fields of activity in order to amass huge profits the core of organized crime activity is the supplying of illegal goods and services – gambling, loan sharking, narcotics and other forms of vice – to countless numbers of citizen customers. But oOrganized crime is also extensively and deeply involved in legitimate business and in labor unions. Here it employs illegitimate methods – monopolization, terrorism, extortion, tax evasion – to drive out or control lawful ownership and leadership and to exact illegal profits from the public. And to carry on its many activities secure from governmental interference, organized crime currupts p”Public officials

ובדו”ח הביניים השני (ע’ 7) של ועדת קפאובר נאמר:

“In every large city that it has visited the committee has found similar patterns of organized crime. The patterns may be summarized as follows

(1) Groups of individuals work together to operate for profit

(2) One or many forms of criminal activity These individuals and groups do not hesitate to use murder, bombing, or any form of violence to eliminate competition silence informers, persuade potential victims, or to enforce gang edicts. They frequently import associates from other areas of the country to perform these tasks in order to make detection more difficult

(3) They use bribery or some other form of corruption to secure the noninterference by law-enforcement agencies with gang activities

(4) They maintain profitable arrangements and relationships with like-minded criminal groups and individuals in other cities and in other areas of the country

(5) They employ the gains and profits from these illegal activities to infiltrate into legitimate enterprises, to which they bring the operational methods of their criminal business, i.e. monopoly, enforcement by intimidation and strong-armed violence evidence of widespread organized criminal activity has been found by the committee particularly in connection with various forms of gambling such as bookmaking, slot machines, the numbBers or policy game, punchboards, gambling casinos ,and in connection with the sale and distribution of narcotics. The committee hHas also heard testimony in many communities concerning organized criminal activity in connection with … business and labor rackets”

על-סמך המובאות האלה ואחרות (ראה להלן) ניתן להצביע על התכונות הבאות המאפיינות את הפשע המאורגן:

(1) בערים הגדולות של ארצות-הברית קיימות קבוצות של מתי מספר, אשר באמצעות רבים אחרים הסרים למשמעתן וממלאים את צוויהן ופקודותיהן הפליליים, עושות לשם הגשמת מטרותיו של הפשע המאורגן; המרחיבות את שדה פעולתן גם למקומות אחרים ופורשות עליהם את רשתן, ואשר מפעם לפעם לפעם עוזרות לרעותה.

בשנת 1951 סברה ועדת קפאובר (דו”ח הביניים השלישי, עמ’ 2-1) שקיימים שני סינדיקטים פליליים כאלה, כל אחד בן שלושה חברים, אשר מרכזם בערים שיקגו ובניו-יורק. ואילו בשנת 1967 מנתה ועדת הנשיא עשרים וארבע קבוצות ראשיות של הפשע המאורגן (שם, עמ’ 6). לדעת הוועדה הראשונה קיימת גם מנהיגות יותר עליונה, המנצחת על הסינדיקטים האלה ומקשרת ביניהם (ה-Mafia, שם, עמ’ 2) וזו גם דעתה של ועדת הנשיא, המסתמכת לענין זה על הידיעות שבידי חוקרי ה-.F.B.I, לפיהן שונה שם הארגון הכולל לשם

La Cosa Nostra

(שם).

(2) מגמתם של מנהיגי הפשע המאורגן היא לצבור בממדים ללא שיעור רווחים כספיים מהשירותים והמצרכים הפליליים, שהם מספקים לבני הציבור ואשר תוארו על-ידי ועדת קפאובר (ראה לעיל סוף הקטע במובאה השנייה), וצבירתם בסכומים עצומים, הלכה למעשה, גם מהווה את מקור כוחם (דו”ח ועדת הנשיא, עמ’ 2).

(3) לשם כך משתמשים מנהיגי הפשע המאורגן באמצעים של הפחדה ואלימות עד כדי רצח, השתקת עדים ומודיעים בכוח, סחיטה ועושק. הכל כדי למנוע התחרות מבחוץ או מבפנים וכדי לכפות את מילוי צוויהם ופקודותיהם (הקטע הנ”ל בדו”ח קנאובר). כמו-כן, מוצאים הם דרכים להערים על שלטונות מס הכנסה ולהסתיר מעיניהם את הכנסותיהם האמיתיות (ראה לעיל – המובאה בקטע הראשון; דו”ח הביניים השלישי של ועדת קפאובר, עמ’ 4).

(4) אמצעי בדוק אחר שבידיהם הוא להשתמש בשוחד ובשחיתות בנוגע לאנשי השלטון המקומי, הממונים על ביצוע החוק הפלילי וקיום הסדר הציבורי, וזאת בצורה גלויה או נסתרת, במישרין או בעקיפין. למשל, צורה אחת היא לתת תרומה כספית לקרן הבחירות של אדם המתחרה להיבחר לתפקיד כנ”ל בשלטון המקומי (ראש המשטרה וכו’) או להיבחר אליו בפעם נוספת, על-מנת שלא יהיה להם לאבן נגף באשר לניהול העסק הבלתי-חוקי, שיש להם ענין בו. על נושא זה נאמר בדו”ח הביניים השני (עמ’ 3) של ועדת קפאובר:

“It was no secret that these operations could not continue without the protection of police and with the connivance of local authorities”

ובדו”ח הסופי (עמ’ 5) צויין:

“In some cases the protection is obtained by the payment of bribes to public officials, often on a regular basis pursuant to a carefully conceived system. In other cases the racketeering elements make substantial contributions to political campaigns of officials who can be relied upon to tolerate their activities”

השווה הדברים הכתובים בדו”ח ועדת הנשיא (עמ’ 6):

-In different places at different times, organized crime has corrupted public officials, prosecutors, legislators, judges, regulatory agency officials, mayors, councilmen, and other public officials whose legitimate exercise of duties would block organized crime and whose illegal exercise of duties helps it. Neutralizing local enforcement is central to organized crime’s operations … to secure political power organized crime tries by bribes or political contributions to corrupt the nonoffice-holding political leaders to whom judges, mayors or prosecuting attorneys, and correctional officials may be responsive”

(5) נוכח הדברים האחרונים והפחדת העדים והמודיעים בכוח או שיחודם, אין תימה שעל-פי רוב לא נתבעו הפושעים הראשיים לדין פלילי או היו מתקשים להשיג את הרשעתם; דבר זה קרה, מפעם לפעם, רק לגבי פיקודיהם, דגי הרקק, והם נענשו.

על ענין זה עמדה ועדת קפאובר בדו”ח הביניים השלישי (עמ’ 2):

Despite known arrest records and well-documented criminal reputations, the leading hoodlums in the country remain, for the most part, immune from prosecution and punishment, although underlings of their gangs may, on occasion, be prosecuted and punished this quasi-immunity of top-level mobsters can be ascribed to what is popularly known as the “fix”. The fix is not always the direct payment of money to law-enforcement officials … The fix may also come about through the acquisition of political power by contributions to political organizations or otherwise, by creating economic ties with apparently respectable and reputable businessmen and lawyers, and by buying public good will through charitable contributions and press relations”

(6) גם אם קרה שאלו מאנשי הפשע המאורגן הורשעו בדין – וביחוד על עבירות הימורים – כי אז היו מטילים עליהם, לרוב, ענשים קלים. בדו”ח הביניים השני של ועדת קפאובר (עמ’ 8) כתוב:

“Even where a conviction is ultimately obtained, an effort is made to keep the sentence as light as possible or to obtain an early release on parole”

הסבר אחר להשפעת הפשע המאורגן על מתן הענשים הקלים – אימת בעל המשרה שמשאביו הכספיים של הארגון הפליל ינוצלו כדי לגרום לכשלונו בבחירות הבאות – שמעה הוועדה מפי השופט Milledge מאזור Dade בפלורידה, הנמצא בשכנות לאזור ברוארד, בו התנהל עסק ההימורים של העותר. וזו העדות (שם, עמ’ 30):

“We seem always to have … n office at any given time some people who want to enforce these gambling laws and other criminal laws dealing with organized crime, but we always have some who wouldn’t … the judiciary are not entirely biameless. Elective officers are always apparently concerned about reelection…..and the power of the money that is behind the rackets and the fear of antagonizing this business, the fear that so much money will be put behind them at the next election that they will be defeated”

דוגמה לתופעת הענשים הקלים מצויה בעדות שמסר בפני הוועדה שופט מהעיר פילדלפיה והמוזכרת בדו”ח הביניים השלישי (עמ’ 47):

“Another aspect of the situation in philadelphia was the attiאude taken until comparatively recently by the judges before whom violators of the gambling laws had been brought … judge Joseph sloane … said that many of his colleagues on the bench were content to impose only fines upon guilty offenders, that only the little people came before them and that no serious at tempt was made by the judges to get beyond the lower echelons in the sizable gambling industry in philadelphia. He pointed out that although defendants came before judges with records of numerous previous arrests and discharges without trial, and although the maximum fine possible was $ 500 with an accompanying year in jail, the usual first offense brought a fine of only $ 25 or $ 50 and no jail sentence. In many years on the bench, he said he had seldom seen a fine imposed in excess of $ 250”

(7) הצבירה העצומה בידיהם של כספם במזומנים שנתקבלו מעסקיהם הבלתי-חוקיים הובילה לידי כך. שראשי הפשע המאורגן פנו למקורות השקעה אחרים וחדרו אל מפעלים מסחריים לגיטימיים, עליהם השתלטו; לשם כך וכדי להשיג מונופולין ולחסל התחרות על-ידי בעלי מפעלים דומים. הם השתמשו באותם אמצעי הפחדה, אלימות, סחיטה, קורופציה וכיוצא באמצעים נפסדים אלה (ראה לענין זה המובאה בקטע השני שלעיל; כמו-כן, דו”ח ועדת הנשיא – עמ’ 2). בדו”ח הביניים הראשון שלה (ע’ 16) קבעה ועדת קפאובר:

“Similarly these criminals have invested large sums of money in enterprises which are considered legitimate. In most cases these are enterprises in which gangster methods have been used to obtaln monopolies so that their vicious practices taint otherwise legitimate business. They have particularly been attracted to enterprises in which large amounts of cash are handled or which have had black-market profiteering potentialities … they are able to compete unfairly with legitimate businessmen because of their accumulations of cash and their vicious methods”

(8) אולם, המקור הכי גדול להכנסותיו של הפשע המאורגן – הכנסות שאין לדעת את ממדיהן המדוייקים אך שהן בסכומים פנטסטיים ומדהימים – נובע מהעיסוק בהימורים בלתי-חוקיים, למיניהם. בדו”ח הביניים השני (ע’ 11) של ועדת קפאובר הורגש כי:

“Gambling is the principal source of income of organized criminal gangs in this country. The ‘take’ from such forms of gambling as bookmaking, policy or numbers, slot machines, punchboards and gambling casinos is fantastic in amount. Gambling has supplanted prostitution and bootlegging as the chief source of revenue for organized crime”

ובדו”ח ועדת הנשיא (עמ’ 1-2) כתוב:

“Law enforcement officials agree almost unanimously that gambling is the greatest source of reenue of organized crime. It ranges from lotteries, such as numbers or ‘bolita’ to off-track horse betting, bets on sporting events, large dice games and illegal casinos … there is no accurate way of ascertaining organized Crimes gross revenue from gambling in the United States even the most conservative estimates place substanital capital in the hands of organized crime leaders”

דברים ברורים על המקום המרכזי, שתופס העיסוק בהימורים בלתי-חוקיים בעולם הפשע המאורגן ועל השלכותיו המזיקות, שמעה ועדת מקללן בשנת 1971 מפי אחד מאנשי עולם הפשע (Teresa), שגם הוא עסק בהם. אלה דבריו (החלק השלישי מדיוני הוועדה הזאת באותה שנה, עמ’ 814- 813):

“Gambling is the single most important activity for organized crime. They control it all over the country and all over the world It’s like a chain link fence that stretches to every place in the world … gambling is the standby and the foundation. From it comes the corrupt politicians and policemen, the bribes and the payoffs, and sometimes murder. If you could crush gambling, you …. would put the mob out of business”

(9) מרחב פעולה אחר של הפשע המאורגן, שהתפשט עד למאד בשנות החמשים ואילך. מצאו מנהיגיו בניצול האיגודים המקצועיים לשם הפקת רווחים בדרכים נלוזות

(Labor Racketeering)

על תופעה זו שמעו חברי ועדות מקללן עדות למכביר, אך כאן מסתפק אני באיזכור דברי הסיכום בדו”ח ועדת הנשיא (עמ’ 5).

(10) ולאחרונה: אחת התכונות, שאיפיינו את ראשי הפשע המאורגן או אילו מהם, היא התופעה – ויש אולי לראות גם בזה משום אמצעי שעזר בעקיפין להשגת מאווייהם הכספיים-הפליליים – שהם נהגו, כלפי חוץ, באורח חיים, שנועד להקנות להם, בעיני הבריות, מעמד נאה (Respectability) וליצור את הרושם שהם בעלי-עסקים מצליחים.

לענין זה תרם גם המסווה של העסקים הלגיטימיים שהתחזו לעסוק הם. כך, למשל, בדו”ח ועדת הנשיא (ע’ 2) ובדו”ח הביניים השלישי (ע’ 112-111) של ועדת קפאובר סופר על אורח החיים, במובן זה, של הפושע הנוטורי

Frank Costello,

שנחשב בזמנו כבעל השפעה עליונה במנהיגות הפשע המאורגן. בין הפרטים המוזכרים שם הוא הפרט, שהלה בא לעתים קרובות למסעדות בעלות מוניטין בניו-יורק, כדי לסעוד שם בחברת שופטים, פקידי ציבור ואנשים חשובים בעולם העסקים. השקעותיו העסקיות, אמר במצח נחושה לוועדת קפאובר. היו מצומצמות להשקעות בעסקי נפט ורכוש דלא ניידי ובכמה עסקים לגיטימיים אחרים. על כגון דא, העירו מחברי הדו”ח הראשון:

“In short, though his reputation was common knowledge, he moved around new york conspicuously and unashamedly, perhaps ostracized by some people, but more often accepted … and accorded all the freedoms. On a society that treats such a man in

ה. אם הארכתי במקצת בביאור כמה מהתכונות העיקריות, המציינות את הפשע המאורגן. כי אז הסיבות לכך הן: ראשית, מפני שהוא מראה שלפנינו תופעה פלילית. הרת אסון לחברה, שהיא מיוחדת במינה, בחינת

Sui Generis;

ושנית, וזה העיקר, משום שלאורו ניתן להיווכח, על-סמך החומר הנדון ולפי מבחן העדות המינהלי המנחה אותנו, שעבירות ההימורים, עליהן הורשע העותר בפלורידה ובאזור סרטוגה, ניו-יורק, הן בבואה של הפשע המאורגן; שהיו גם מעשים נפסדים אחרים של העותר שיש לראותם כשייכים לנגע הזה והמצביעים בכיוון המסקנה האחרונה; שקיימות עובדות וראיות, שבכוחן לעורר חשד כבד על התנהגות פלילית מצדו, המאפיינת את אנשי הפשע המאורגן; וכי ממשקלו המצטבר של כל החומר מתחייב שאין לנו להתערב במסקנתו-הערכתו של המשיב, שעקב עברו הפלילי של העותר במשמעותו האמורה, ובצירוף פרטים אחרים, המתייחסים אליו ושיש לדון אותם בהקשר לרקע של הפשע המאורגן, קיים חשש סביר שהוא עלול גם היום לעסוק בפשיעה דומה בישראל ומישראל, ומכל מקום להוות סכנה לשלום הציבור. הבה ואנתח את החומר העובדתי שיש בו כדי להצדיק את כל הדברים האלה.

1. עבירת ההימורים בפלורידה. כזכור, הרשעת העותר בעבירה זו היא משנת 1950 ומתייחסת לתקופה 1948-1950, בה נעברה העבירה בשני המועדונים

Grecn Acres

ו-

La Boheme

שבאזור ברוארד. התמונה המצטיירת מחומר הראיות היא כלהלן:

(א) העותר ניהל קודם עסק הימורים, ביחד עם אחרים, במקום הנקרא בשם

Colonial Inn

שבאותו אזור. לימים חוסל העסק והועבר לשני המועדונים הנזכרים. ותפיו של העותר לרכישת המקומות הללו ולניהול עסק ההימורים שם היו אנשים ידועים מעולם הפשע וביניהם:

Joseph Doto

הוא

Vincent ,(Joe Adonis Frank Erickson Alo

(שכינויו היה

Jimmy Blue Eyes)

ו-

Jake Lansky

אחי העותר, שהיה האדם שניהל את העסק במקום. כולם היו מקודם תושבי העיר ניו-יורק. בשנת 1950 נידון פרנק אריקסון למאסר ארוך על מעורבותו בעסקי הימורים בלתי-חוקיים בקשר מירוצי סוסים – אחד המקרים הבודדים שבהם הוטל עונש חמור על עבירה שכזאת (דו”ח הביניים השלישי של ועדת קפאובר, עמ’ 110). ג’ו אדוניס תואר באותו דו”ח ביניים (עמ’ 126) כאחד מראשי הפשע המאורגן שם

(One of the Six Big Men of the Combination)

ראה ברוח זו גם את עדותו של סוליבן, ראש ה-

Greater Miami Crime Commission,

שמסר בפני ועדת קפאובר (כרך א, מסמך 3, עמ’ 159). גם וינסנט אלו, שהואשם יחד עם – העותר בעבירה הנזכרת (כרך ב, מסמך 18), תואר “כגנגסטר ורקאטיר בקנה- מידה גדול” (עדות סוליבן – שם) ובמרוצת הזמן גורש לאיטליה (ראה עדות

James Kelli,

חבר הצוות של ועדת מקללן, שהסתמך, לעניין האחרון, על המידע ששאב מתוך תיקי משטרת ניו-יורק – חלק 51 מדיוני הוועדה בשנת 1959, עמ’ 18288). יש להוסיף כי בזמן שהתנהל עסק ההימורים ב-

Colonial Inn

נעזרו העותר ושותפיו בשירותיו של אחד

Barney Baker,

אדם גברתן ואיש אלים שהיה קשור לגנגסטרים הראשיים ובעצמו נידון ונכלא על מעי אלימות, ואשר לימים מילא תפקיד חשוב כרקאטיר באיגודים המקצועיים

(Labor Racketeer).

תפקידו במועדון הנ”ל היה להוציא משם בכוח את הלקוחות המפריעים (Bouncer) וללוות בלילה לבתיהם את האנשים שהרוויחו סכומים גדולים מההימורים (ראה עדותו של

William Keating

חבר ועדת הלחימה נגד הפשע של עירית ניו-יורק, בפני ועדת מקללן – חלק 37 מדיוני הוועדה. עמ’ 13971, 13973).

ראיתי לציין את הפרטים הנוגעים לזהותם האמורה של שותפיו וחבריו של העותר לניהול עסקי הימורים בלתי-חוקיים בפלורידה, הואיל ויש בכך לפחות סימן חיצוני לקשר שבינו לפשע המאורגן. ברם, יש עובדות יותר בולטות וישירות, המצביעות על הקשר הזה ואשר העיקריות מביניהן עולות מהעדות שמסר בפני ועדת קפאובר

Sheriff Walter Clark,

אשר כאמור היה בזמן ההוא ראש המשטרה באזור ברוארד (כרך א’, מסמך 2).

(ב) עובדה אחת היא, שעסקי ההימורים בשני המועדונים הנדונים (ובמועדונים ומקומות אחרים באזורו) התנהלו בגלוי ובידיעתו הברורה של ראש המשטרה (שם, עמ’ 133, 454).

(ג) אין לחשוב אחרת, מאשר כי הדבר הזה נעשה גם בהסכמתו של ראש המשטרה ואין תימה בכך, שכן הוא עצמו היה שותף בחברה שעסקה בניהול הימורים בלתי-חוקיים. ואשר היוותה את מקור ההכנסות העיקרי שלו בתקופה זו, בה התעשר מאד (שם, עמ’ 460-459). ראה גם דו”ח הביניים השני של ועדת קפאובר (עמ’ 28) בו כתוב:

“Sheriff Walter clark acquired a fortune in real estate and business holdings over a period when not only did he fall to enforce the laws he had sworn to uphold, but he personally participated in their violation”

ובדו”ח הביניים השלישי (עמ’ 36) נאמר:

Sheriff Clark, of Broward County, made a very large fortune by participating in the profits of gambling ventures, and as a partner in the broward novelty co., which operated an illegal bolita and slot machine business

אין גם ספק שבעד התעלמותו מעסקי הימורים, קיבל ראש המשטרה הנ”ל טובות הנאה מבעליהם בצורה זו או אחרת. צורה אחת היתה, לספק לבעלי המועדונים, תמורת תשלום חדשי, שוטרים מיוחדים, שתפקידם היה ללוות ולשמור על המכוניות המשוריינות, בהם היו מחזיקים את כספי הרווחים מההימורים במשך שעות הלילה ועד הבוקר לצורך חלוקתם בין הבעלים; לא זו בלבד, אלא אחיו של ראש המשטרה היה שותף בחברה שסיפקה את המכוניות ואשר שולם לה שכר ההובלה והשמירה (ראה עדות קלרק, שם, עמ’ 466-465: דו”ח הביניים הראשון של ועדת קפאובר, עמ’ 13; דו”ח הביניים השלישי, עמ’ 35). אמנם בעדותו אמר קלרק כי לא היה מספק את השוטרים המיוחדים בעד שני המועדונים של העותר (עמ’ 465).

(ד) צורה אחרת של שוחד היתה שבעלי מועדוני ההימורים היו תורמים כספים לקרן הבחירות של השריף קלרק, ולענין זה הודה הלה שאחיו של העותר. שהיה קשור עם זה האחרון בעסקים שונים ושהכירו עוד בזמן שניהל את עסק ההימורים ב-

Colonial Inn

הבטיח לו “לעשות כל מה שיוכל לעשות בשבילו”. עוד העיד, שהבין שהוא אמנם תרם כספים לקרן הבחירות שלו אך אינו יודע כמה תרם (עדות קלרק, עמ’ 454-453). על-כן, קבעה ועדת קפאובר (דו”ח הביניים הראשון, עמ’ 14):

Clark admitted that his election campaign managers received substantial help from gangsters engaged in the gambling business in his county. He specifically mentioned Jake and Meyer Lansky notrious racketeers with large interest in the colonial inn, green acres and club boheme”

(ה) לא למותר להזכיר כי באזור

Dade County,

השוכן ליד אזור ברוארד, שרר מצב דומה באשר להתעלמות אנשי המשטרה מהמקומות בהם התנהלו עסקי הימורים בלתי-חוקיים. וגמילתם בסכומים ניכרים, מהם התעשרו, בעד הימנעותם מנקיטת צעדים פליליים לשם סגירתם של מקומות ההימורים והענשת בעליהם. ראה הממצאים בדו”ח הביניים הראשון של ועדת קפאובר (עמ’ 15-14):

“In Dade County, which adjoins browed county…..the testimony is uncontradicted that bookmaking and other forms of gambling are on a wide-open and notorious basis. Complaints were made to the sheriff by the grand jury, the crime commission and o,Others, but the sheriff took no effective action. On the other hand during his 5 year tenure in office, the sheriff,s assets increased from about $ 2,500 … to well over $ 70,000 by his own admission and at least one of his deputies who appeared on the stand made enough money in 4 years to retire to a $ 26,000 farm … approximately $ 10,000, which (sheriff) sullivan termed ‘unexpended political contributions, was retained and pocketed by him in 1944 and 1948”

ובדו”ח הביניים השלישי של הוועדה (עמ’ 35) סופר, כי אנשי המשטרה באזור ההוא הכשילו את מאמצי השופט לאסוף הוכחות נגד בעלי עסקי ההימורים:

Since it was felt that the elected officials would not undertake to get evidence of gambling that would stand up in court, judge Stanley milledge acted under the statutory provision and appointed an ‘elisor’ to get such evidence. The efforts of the elisors so appointed were hampered by the local police who appeared on the premises while a raid was in progress, and interfered with the work of the elisors. After arrests were made, an action was brought with the approval of the sheriff, contending that the Elisor warrant was illegal”

כיוצא בזה, המצב ששרר באזור אחר של מדינת פלורידה באשר לשחיתות בה היה נגוע ראש המשטרה בכל הנוגע לעסקי ההימורים הבלתי-חוקיים, שהתנהלו שם; ראה הכתוב בדו”ח הביניים השני (עמ’ 27):

The testimony at the tampa hearings…..indicated that Sheriffh hugh culbreath, of hillsborough county, was the center of the criminal conspiracy to violate the gambling laws … evidence (was) received of direct and regular payments of protection by gamblers”

(ה) בדו”ח הביניים השלישי של ועדת קפאובר (עמ’ 31) מוזכרים סכומי ההכנסות העצומים. שנתקבלו מעסקי ההימורים, שהתנהלו בשני המועדונים של העותר:

“The operations of the gambling casinos showed tremendous profits. The net reported income from the greenacres-club boheme combination totalled $ 349,000 in 1948 and $ 599,000 in 1949. In addition the cash operation of the single crap table yielded $ 223,000 in reported income for the 1949 season”

(ו) אשר לעונש הקל (קנס בסך אלף דולר), שהוטל על העותר בשל העבירה הנדונה, הרי ראינו לעיל (פיסקה ד (5)) שתופעת הענשים הקלים – וביחוד על עבירות הימורים – היא מהתכונות שאיפיינו את הפשע המאורגן ושיש לזקוף זאת לסיבה, בין היתר, שאנשי השלטון האחראים לביצוע החוק הפלילי היו חוששים שאם לא יקלו ראש בענינים אלה, כי אז בהתקרב הבחירות הבאות, יטיל ארגון הפשע המאורגן את משקל משאביו הכספיים נ’ם, כדי שלא ייבחרו שנית, כך שהם יאבדו את משרותיהם. רמז לנסיבות המיוחדות, שבהן התקיים משפטו של העותר והאומרות דרשני, עולה מעדותו של סוליבן (כרך א’, מסמך 15, עמ’ 13):

In cases where there was a conviction, it was generally done a guilty plea, and there was a nominal fine of some type. For instance, in broward county…..there were indictments returned against the major gambling operators, including the New York gang of jake lansky and Meyer Lansky and Vincent Alo. These men were brought into court on saturday afternoon. They all pleaded guilty and were fined $ 1,000, the fines amounting to 16,000 $. In other words the public reacted properly, but i think i can properly say that the law enforcement officials, particularly the prosecutors, have not shown energy and desire in fact to enforce the laws that the public wants enforce

כאן שומה עלי לציין, שאין מקום להנחת בא-כוח העותר כי לפי החוק הפלילי של פלורידה, סווגה העבירה של ניהול עסקי הימורים כעוון. ראיה לדבר: לא רק שבכתב האישום הואשם העותר בביצוע העבירה הזאת “שלא כדין ובאורח פושע”

(and Feloniously Unlawfully)

אלא מסתבר, כי בזמן שמסר עדות בפני ועדת קפאובר, הגיש השריף קלרק מכתב שכתב לו פרקליטו ושבו ציין, כי לפי חוקי פלורידה (פרק 849) אשם אדם העובר את העבירה האמורה בפשע (Felony).

בולט הוא, שמכלול העובדות, שפורטו לעיל, מוכיחות שעבירת ההימורים, בה הורשע העותר בפלורידה, היתה קשורה, ללא צל של ספק, לנגע הפשע המאורגן וענין זה מראה, כשלעצמו, שהלה הוא “בעל עבר פלילי”.

2. עבירות ההימורים בסרטוגה, ניו-יורק: אשר להרשעת העותר בעבירות אלו בשנת 1953 (בעקבות הדו”חות של ועדת קפאובר), יש להסיק שגם הן היו קשורות לפשע המאורגן, וזאת על-סמך הדברים הבאים:

(א) בדו”ח הביניים השלישי (ע’ 112) קבעה ועדת קפאובר, על-סמך מכתב שכתב העותר לרואה-החשבון שלו, כי שותפיו לניהול עסק ההימורים באחד המועדונים

(Piping Rock Casino)

שבאזור זה היו פרנק קוסטלו, ג’ו אדוניס (שניהם מראשי הפשע המאורגן) ואחיו ג’ק לנסקי. גם בעת חקירתו על-ידי אנשי משרד הסמים, הודה העותר שקוסטלו, על-כל-פנים, היה שותפו לעסק הנ”ל (כרך ב’, מסמך 11).

(ב) גם אנשי המשטרה באזור ההוא עצמו עיניהם מעסקי ההימורים הבלתי- חוקיים, שהתנהלו שם בתקופה ההיא, ולא נקטו צעדים במשך שנים רבות לשם הבאתם של בעלי העסקים הללו לדין פלילי וענישתם (דו”ח הביניים השלישי של הוועדה, עמ’ 109-108).

(ג) עוד קבעה הוועדה, על-סמך העדות ששמעה מפי אחד מאנשי המשטרה, שהוא וחברו היו מקבלים תשלום כספי קבוע מבעליהם של כמה מועדוני ההימורים בעד השירות של ליווי כספי ההימורים מהבנק לאותם המועדונים. כמו-כן היא קבעה שפקדונותיו של הלה בבנק היו גדלים, במידה ניכרת, בעונות ההימורים (עמ’ 109).

(ד) הוועדה הוסיפה וציינה, כי ראשי המשטרה שם העידו בפניה שמחדליהם, באשר לביצוע החוק האוסר על עסקי הימורים, הוכתבו על-ידי הרגשתם, שמוטב שלא לפתוח בהליכים פליליים נ’ בעלי מועדוני ההימורים, פן יתערער מעמדם והם יפוטרו ממשרותיהם (שם).

(ה) הממצא המסכם של הוועדה בנושא ההימורים שהתנהלו בעת ההיא בסרטוגה הוא:

“It is apparent to this committee that open gambling in Saratoga has existed for many years with the knowledge of the New york state police and of public officials and the local political organization that control such public officials. It is the opinion of the committee that these public officials and political organizations profited from the flagrant disregard of criminal statutes. But what Is equally disturbing to the committee is that these Saratoga Operations contributed enormous sums to the coffers of some of the most notorious hoodlums in the country”

3. עסקי ההימורים של העותר במדינת Louisiana: גם במדינה זו (כמו בכל שאר המדינות של ארצות-הברית, זולת נבדה) חל איסור מוחלט של החוק הפלילי על העיסוק בהימורים (דו”ח הביניים השלישי של ועדת קפאובר, עמ’ 90). אף-על-פי-כן, בעיר NEW ORLEANS ובסביבתה היו מועדוני הימורים, שהתנהלו בידיעתם והסכמתם של שלטונות המשטרה. אחד מהם היה המועדון הגדול והמהודר

Beverly Country Club

שמיקומו היה באחד הפרברים

(Jefferson Parish).

מנהל המועדון ואחד מבעליו היה

Philip Kastel,

מאנשי עולם הפשע בניו-יורק, שמסר עדות בפני הוועדה הנ”ל ובה סיפר ששותפיו האחרים היו העותר (20%), פרנק קוסטלו ו-

Carlos Marcello,

אחד הפושעים הראשיים בניו-אורליאנס (כרך א’, מסמך 12, עמ’ 141-140); ראה פרטים על פעילותו הפלילית של מרסלו בעדותו של אהרן כהן, ראש ה-

Metropolitan Crime Commission

בניו-אורליאנס – חלק 2 מדיוני ועדת מקללן בשנת 1963. עמ’ 514-507; ראה גם הדו”ח הנ”ל של ועדת קפאובר (עמ’ 82) שם סופר שמרסלו ריצה עונש מאסר על עבירת סחר בסמים מסוכנים). יצויין, שבדבריו לחוקרי משרד הסמים הודה גם העותר שהיה שותף לעסק ההימורים במועדון הנ”ל ושאף קוסטלו היה שותף (כרך ב’, מסמך 11).

תיאור מפורט של מצב השחיתות הגלויה, ששרר אצל שלטונות המשטרה בנוגע למועדוני ההימורים שבאזור ההוא (לרבות המועדון הנזכר). מובא בדו”ח הביניים השלישי של ועדת קפאובר (עמ’ 77 ואילך), כגון:

(א) ראש המשטרה

(Sheriff Clancy)

העיד בפניה שהוא היה למעשה הפוסק העליון, אם להתיר פתיחת מועדון הימורים, אף-על-פי שידע היטב שהחוק אוסר על כך, ושהיה מתיר זאת בתנאי שבעלי המועדון יעסיקו בו אנשים מבין “ידידיו” ובתיווכו (“הוא הודה … שמשרדו הפך להיות לשכת עבודה בשביל המועדונים” – עמ’ 88);

(ב) גם כאשר קסטל פנה אליו כדי

לקבל ממנו רשות לפתוח את המועדון Beverly, הוא התנה את הסכמתו במילוי התנאי האמור; (ג) אחד מסגניו היה מבקר במועדוני ההימורים באופן קבוע וגובה שם דמי ‘לא יחרץ’

(Protection Money)

וחלק מהם הלך לכיסו של “המלך קלנסי”, שהוא הכינוי שראש המשטרה זכה בו אצל תושבי האזור (שם);

(ד) ממילא מובן שבזמן הזה הוא התעשר מאד (ר’ הפרטים על גידול הכנסותיו, שם. עמ’ 88);

(ה) כאשר כומר של אחת הכנסיות הגיש לבית-המשפט תביעה לסגירת המועדון הנ”ל ומועדון אחר דיבר על לבו השריף קלנסי שיבטל את התביעה מחמת התפקיד הכלכלי החשוב שממלאים מועדוני ההימורים, בשל היותם מקור פרנסה לרבים מבני המקום, המועסקים שם הודות להשתדלותו של ראש המשטרה (עמ’ 84-83);

(ו) עוד אמר לכומר שבעלי המועדונים יהיו נכונים לתת תרומה כספית ניכרת לכנסיה ושכבר היו מקרים שבהם נתנו לה תרומות כאלה, וזאת באמצעות ראש המשטרה, שהעבירן לתעודתן (שם).

בסכמה את פרשת השחיתות כולה, שהיתה נפוצה בעיר ניו-אורליאנס בעניני הימורים קבעה הוועדה, בין השאר, את הממצאים הבאים (דו”ח הביניים השלישי, עמ’ (90-89):

“The association of native gamblers and gangsters with outside Racketeers … A deep-seated aversion on the part of the lawfully elected law enforcement officials to enforce the laws which they have sworn to uphold the personal enrichment of sheriffs, marshals, and other law enforcement officials because of their failure to enforce the gambling laws and other statutes relating to vice ..”

4. עסקי ההימורים בעיר

Las Vegas,

נבדה. כאמור, נבדה היא המדינה היחידה בארצות-הברית, אשר שם העיסוק בהימורים הוא מותר. בשנת 1931 הושם העיסוק הזה תחת פיקוח השלטון האזורי, אלא שהיו מקבלים את רשיון ההימורים בנקל ובלי שיבדקו את ציציות המבקש (דו”ח הביניים השלישי של ועדת קפאובר, עמ’ 91-90).

עד לרציחתו בשנת 1947, נחשב אדם בשם

Benjamin (“Bugsy”) Siegel,

שהיה שייך לעולם הפשע בניו-יורק ואשר עוד ניתקל בשמו בהקשר אחר. כמי שהשתלט על עסקי ההימורים בלאס וגאס. בעדותו בפני ועדת קפאובר (כרך א, מסמך 3. עמ’ 159) תיאר אותו סוליבן במלים אלו:

“The gangster who became a gambling czar in Las Vagas, Nev. נefore he was killed in 1947

מיקומו של עסק ההימורים, אשר נוהל על-ידי סיגל בעיר זו. היה בבנין מלון פלמינגו אותו הקים לצורך זה. עם השותפים למפעל ההימורים נמנה גם העותר (דו”ח הביניים השלישי של הוועדה. עמ’ 91). לענין זה ראויים לתשומת הלב דברי הוועדה (עמ’ 93):

“To many of the men running gambling operations in Nevada are either members of existing out- of- state gambling syndicates or have had histories of close association with the under world characters who operate those syndicates. The licensing system which is in effect in the state has not resulted in excluding the undesirables from the state but has merely served to give their activities a seeming cloak of respectability”

עוד העירה הועדה על הרווחים העצומים, אשר בעלי מפעלי ההימורים בלאס וגאס היו זוכים בהם, דבר שמשך גם את אחדים מאנשי השלטון המקומי להשקיע כספים במפעלים אלה, לרבות סגן המושל של המדינה (שם). אכן, לא באתי כאן לציין את ההיקף הגדול של רווחי כספי ההימורים, שהיו מגיעים מדי לילה בלילה לידי בעלי מועדוני ההימורים, אלא כדי להצביע על שיטת ה- Skimming לפיה הם השכילו להסתיר מעיני שלטונות מס ההכנסה את רווחיהם האמיתיים הודות לכך, שהיו נוטלים אותם לעצמם בטרם יהיה סיפק לרשום את סכומי עסקות ההימורים בפנקסי המועדון (אם בכלל היו כאלה). על תופעה זו, בהקשר לעסקי ההימורים במועדוני לאס וגאס.

דובר בדו”ח הוועדה המלכותית האנגלית, שחקרה בעסקי ההימורים שהתנהלו באיי הבהמה ואשר לצורך הממצא הזה הסתמכה, בין היתר, על המידע שקיבלה משלטונות ארצות-הברית. נאמר שם (סעיף 48):

“Members of the criminal syndicates were to be found in most of the las vagas casinos indulging in what was known as ,skimming’ some of the gaming profits before those profits came to be entered in the casinos’ books “

דברים אלה מתקשרים עם הערכתה הכללית של ועדת קפאובר (דו”ח הביניים השלישי, ע’ 11-10) המתייחסת לאנשי הפשע המאורגן, העוסקים בעניני הימורים:

Though they may handle moneys running into hundreds of thousands of dollars, they have not held it necessary to keep books and records which explain the nature, source, and amount of the money they receive, nor the nature and extent of their disbursements … the cash returns from gambling casinos are fantastic in amount. There is also, at the present time, no way in which the tax returns filed with the bureau of internal revenue by the proprietors of these casinos can be adequately checked. He committee feels that one way of placing gambling casinos under controls to require them to keep dally returns to be filed with the bureau of internal revenue and maintain prescribed books and records”

שיטת ה- Skimming, שעליה דובר לעיל, צויינה גם על-ידי אחדים מהעולם התחתון בשיחות שהיו ביניהם בשנים 1962 ו-1963, עת שהתאספו במועדון אחד במדינת ניו-ג’רסי. שהיה בבעלותו של רקאטיר בשם

Angelo Dicarlo

ואשר השתתף בהן. כפי שנרמז. שיחות אלו הוקלטו בחשאי ופוענחו על-ידי אנשי אגף החקירות הפדרלי (.F.B.I) ודברי ההקלטות ומכתב הפענוח כלולים בכרך ב, מסמך 14. לשם נוחיות, אביא כאן את דברי הפענוח של חלק מהשיחה, שהתקיימה ביום 29/10/1962:

It also demonstrates the illegal removal of funds from Las Vagas casinos (skimming) since none of the men discussed were legitimate owners of any casinos there. In the words of dicarlo “You don’t get nothing out of the winnings. The only thing you get is a piece of what they steal’. The record owners (the frnts Divide the reported income; the much greater unreported income (The stolen money) is removed by the record owners and forwarded to Lansky, Catena, Dicarlo and others…..there is also a reference to the receipt of the skim money in a satchel every month or so at the crown hotel (in miami). This is a common method of delivering the stolen money from las vegas to Lansky in Miami

דברים אלה מתייחסים, כאמור, לתקופה 1963-1962 והם מגלים לנו היבט אחר של שיטת ה- Skimming, דהיינו, מנהיגי הפשע המאורגן, שעסקו אז בעניני הימורים באמצעות אנשים אחרים – הם הבעלים הרשומים של מפעלי ההימורים, ששימשו להם מסווה כלפי חוץ (Fronts) – היו מתחלקים עם אלה האחרונים רק ברווחי ההימורים, שעליהם דווח לשלטונות מס הכנסה, ואילו את החלק הארי מהרווחים נטלו לעצמם.

לא זו אף זו: הדברים בקטע הנ”ל מעלים את הסברה שבתקופה האמורה עדין עסק העותר, באורח בלתי-חוקי, בעסקי הימורים. לענין זה עוד אשוב.

5. הנסיון לרכוש רשיון לעריכת הימורים באיי הבהמה: גם במושבה אנגלית זו אוסר החוק על העיסוק בעסקי הימורים, אלא שהמושל במועצתו רשאי לתת לאדם תעודה המשחררת אותו מהאיסור. בסוף שנת 1966 נפוצו שם שמועות שגנגסטרים מעולם הפשע המאורגן בארצות-הברית השתלטו על עסקי ההימורים באחד המועדונים הגדולים ובשנת 1967 נתמנתה ועדה מלכותית, שמתפקידה היה לברר לאשורו את מצב עסקי ההימורים, שהתנהלו במועדוני האיים, ולחוות את דעתה בדבר הצורך לחזק את הפיקוח עליהם וכיצד לעשות כן. הוועדה בדקה איפוא את השאלה, אם היו אז אנשים שעבדו במועדוני ההימורים ההם או הועסקו על-ידי בעליהם בקשר לעסקי ההימורים, ואשר היה להם קשר עם הפשע המאורגן בארצות-הברית. בנוגע לשאלה זו. נשאלו אחדים מהעדים על-ידי הוועדה אם הם מכירים אישית את העותר אשר, לפי המידע שהיה בידה, נמנה עם ראשי הפשע המאורגן בארצות-הברית ונטל חלק בהרבה אופרציות בלתי-חוקיות של הימורים. בעוד שרוב העדים העמידו פנים – כך נאמר בדו”ח הוועדה – שאינם מכירים אותו, היו אחדים שידעו לספר עליו, וביניהם אדם בשם

Sir Stafford Sands.

זה האחרון הוא עורך-דין לפי מקצועו, שהיה פעיל גם בחיים הפוליטיים של המושבה, ובעבר אף שימש שם חבר המועצה האקזקוטיבית. לאחר שסיים תפקיד זה חזר לעסוק, במשך שש-עשרה שנה, בעריכת-דין ובשנת 1963 נתמנה מחדש להיות חבר המועצה. עקב קשריו עם אנשי הממשל, היה הלה בעל השפעה רבה בהשגת רשיונות הימורים (תעודות שחרור) עבור לקוחותיו ובשנת 1963, עת ששימש מחדש חבר במועצה, הוא השיג רשיון למפעל הימורים גדול עבור שני אנשים, תמורת תשלום שכר בסכום ניכר. בשל ענין זה נמתחה עליו בקורת רבה בדו”ח הוועדה (שם, סעיף 305 ואילך). אכן, בעדותו (כרך א, מסמך 31) אמר סנדס, כי בשנת 1960 או 1961 פנה אליו אחד ממכריו וביקש ממנו לקבל את העותר לשיחה והוא ניאות לכך.

להלן העיד:

“I saw Mr. Lansky. He came to the point very quickly. He said he wished a gambling license in the bahamas. Could i be of assistance in obtaining it for him ? He said he was prepared to deposit a certified cheque for two million dollars to be paid tn me on the issuance of the gambling licence. He would ask no questions as to what i did with the money. I told him he was wasting his time and mine. There was no chance for me to get him a gambling licence. At that point i did not know who mr. Lansky was. I did not know his background or history. He was a gentleman who had walked in off the street as far as i was concerned”

כאשר נשאל כמה זמן ארך הראיון, ענה העד: “עשר או שתים-עשרה או חמש-עשרה דקות”. בסעיף 4 לתצהירו מיום 12/03/1972 (תיק המרצה 179/72) הצהיר העותר שהעדות הנ”ל בשקר יסודה ושלא נפגש מעולם עם סנדס וממילא לא ביקש ממנו להשיג לו רשיון לעריכת הימורים באיי הבהמה ולא הציע לו סכומי כסף כלשהם. בפנינו טען פרקליטו שבלאו הכי אסור לסמוך על דברי סנדס, באשר מן הנמנע להאמין שהוא זכר שיחה עם אדם בלתי-מוכר לו מקודם, אשר התקיימה שבע שנים לפני מסירת העדות ואשר ארכה רבע שעה לכל היותר. עוד טען שהעיון בדו”ח הוועדה המלכותית מעלה שהיא לא הסתמכה על העדות הזאת.

טענה זו אין בידי להסכים לה. אמת, תוכן העדות לא הובא בדו”ח הוועדה אך בסעיף 254 של המסמך הזה צויין, כי רק כאשר סנדס ועוד שלושה עדים ידעו לספר על העותר בעדותם, נוכחו חברי הוועדה לדעת שאכן מדובר ב”אדם חי”, ללמד שהם לא התעלמו מהעדות האמורה. יתר-על-כן, יש להבין שהיא נתנה אותותיה בהמלצתם שאנשים שהם אזרחים או תושבים לשעבר של ארצות-הברית לא יועסקו להבא במועדוני ההימורים של האיים (סעיף 262). יש להוסיף, כי במכתב-הלוואי מיום 02/09/1971, שכתב יושב-ראש הוועדה

(Sir Ranulph Bacon)

ושאליו צירף את קטעי העדות של סנדס המתייחסים לשיחתו האמורה עם העותר, צויין שהלה נחקר היטב על הפגישה ההיא וכי בעוד שניסה אז ליצור את הרושם שלא שיער מראש את מטרתה, הרי התרשמותו של כותב המכתב היתה, שסנדס “ידע יפה מי היה לנסקי ואת מה הוא מייצג”. יוזכר כאן שסיר רנולף בייקון כיהן בעבר כסגן ראש המשטרה בלונדון והיום הוא חבר של ועדת ההימורים בעיר זו. אשר החלטתה היתה נשוא הדיח בענין.

Reg. v. Gaming Board for Great Britain. Ex Parte Benaim and Khaida [17]

הנ”ל (ראה, לגבי פרטים אלה, פסק-דינו של הלורד דנינג, שם, עמ’ 426). לא זו בלבד, אלא כאשר מתחשבים בסכום הגדול (שני מיליון דולר) שהוצע לסנדס כדי שישיג את הרשיון המבוקש, בלי שהמציע יבוא לאחר מכן וישאל שאלות על מה שעשה עם הכסף – רמז שקוף שהסכום ישמש לשוחד – כי אז אין זה בלתי-סביר – חרף קיצור הזמן שבו התנהלה השיחה והעובדה שסנדס העיד עליה כעבור שבע שנים – שהיא נחרתה היטב בזכרונו.

נוכח כל הדברים האלה. היה המשיב רשאי, לדעתי, להביא את העדות האמורה בחשבון שיקוליו ולראות בה ראיה מעשה של נסיון מצד העותר להשיג רשיון הימורים על-ידי מתן שוחד, דבר המוסיף חיזוק למסקנה בדבר היותו בעל עבר פלילי, הקשור לפשע המאורגן.

6. עיסוק העותר בעסקי הימורים בארצות אחרות: בשנות החמשים המאוחרות ועד לשנת 1959. עת שעלה קסטרו לשלטון בקובה, היה העותר בעל מועדון גדול להימורים במלון NACIONALE שבעיר הבנה. לענין זה מסתפק אני בציון העובדה, ששותפו בעסק זה (אשר העיסוק בו היה כנראה מותר לפי חוקי קובה דאז) היה מנהיג הפשע המאורגן, פרנק קוסטלו, דבר שהעותר הודה בו בעת שנחקר על-ידי סוכני משרד הסמים כרך ב, מסמך 11).

נוסף לכך, בעדות שמסר בפני ועדת מקללן בשנת 1971, סיפר וינסנט טרזה (ראה פיסקה ג (2) דלעיל), אשר בעצמו היה מעורב בפשע המאורגן בהקשר לעיסוק

בהימורים, כי העותר ורקאטיר אחד בשט DINO CELLINI היו קשורים לעסק ההימורים.

שהתנהל באחד המועדונים של לונדון; שכדי שיוכל העד להביא קבוצת אנשים מארצות- הברית לעיר זו במטרה שישתתפו במשחקי ההימורים במועדון האמור, היה זקוק בכל פעם להסכמתם מראש של השניים: וכי כאשר אותם האנשים הפסידו בהימורים, עליהם קיבלו אשראי, ונשארו חייבים למועדון, הם נדרשו לפרוע את החוב במישרין לעותר וצליני בארצות-הברית. אלה דבריו (דיוני ועדת מקללן בשנת 1971, עמ’ 814):

“All the other rackets they are secondary to gambling. They run it…..all the way to the casinos in Las Vegas, Monte Carlo, London, Portugal, all over the world…..as an example of how the mob’s control stretches everywhere, i can tell you about George Raft’s colony sportsmen’s club in london, which is owned by Alfie Sulkin. George Raf was a figurehead until the British deported him. Dino Cellini is involved in that club and so is Meyer Lansky. I know, because i ran gambling junkets, and we couldn’t put a junket in there without their o.k. … when you lose $50,000 In London on credit, you don’t come home and send the money to London. You pay Cellini and Neyer Lansky

והעד הוסיף:

“It’s the same in this country. Meyer lansky is the biggest man in the casino gambling business. Cellini is the second man That’s the way it has been for many years

לא נעלם מעיני שבשעה שמסר את העדות הנ”ל, היה טרזה מרצה עונש מאסר שהופחת מעשרים שנה לחמש שנים לאחר שהודיע לתובע הפדרלי על הסכמתו לשתף פעולה (שם, עמ’ 802). אולם, חזקה על המשיב ששקל את העובדה הזאת ואם בכל זאת מצא שיש בידו לסמוך על העדות, כי אז אין בידנו להתערב בדבר, מה עוד שטרזה היה בין האנשים המעטים בעולם הפשע, שהיה מוכן לתת עדות על מה שידוע לו בקשר למעלליהם של אנשי הפשע המאורגן. השווה עדותו של הפושע פרנק אריקסון בפני ועדת קפאובר, בה סירב בעקשנות לענות לשאלות שהוצגו לו על נושא זה, אף-על-פי שהוא היה מרצה אז עונש מאסר ארוך (כרך א, מסמך 9, עמ’ 810 ואילך). אכן, מדבריו האמורים של טרזה נובע, כי מאחורי הפרגוד של הבעלים הלגיטימי, פרש העותר את רשתו גם על עסקי הימורים המתנהלים באנגליה.

ו. כאן תם ניתוח החומר העובדתי, המורכב מהפרשיות השונות הנוגעות לעיסוק הבלתי-חוקי של העותר בענף ההימורים. ניתוח הפרשיות הללו מראה שלעיסוק זה תכונות המציינות את הפשע המאורגן, והן:

(1) השימוש באמצעים של שוחד, שחיתות וגביית דמי ‘לא יחרץ’;

(2) הצבירה העצומה של רווחי ההימורים המאפשרת דבר זה;

(3) השימוש בשיטת ה- Skimming והסתרת ההכנסות עקב כך, מעיני שלטונות מס הכנסה, דבר התורם לצבירת הרווחים הגדולים;

(4) הרחבת שדה העיסוק בהימורים, לשם ניצול שלל הרווחים הבלתי-חוקיים, למקומות שונים בארצות-הברית (פלורידה, סרטוגה, מדינת לואיזיאנה, לאס וגאס) ולארצות אחרות (קובה, הנסיון באיי הבהמה, לונדון);

(5) השימוש, מקום שדרוש רשיון הימורים, בפרגוד הבעלים הלגיטימיים (לונדון ולאס וגאס);

(6) השותפות, בכל מקום בו היה העותר מעורב בעסקי הימורים, עם אנשים בכירים של עולם הפשע המאורגן.

סיכומו של דבר: בכל הפרשיות, בהן עסק העותר בעסקי הימורים, הוא פעל במסגרת הפשע המאורגן והיה קשור אליו, ולכן. כאשר לענין זה מתווספת העובדה, כי בשתיים מהן גם הורשע בדין על עבירות הימורים, כי אז דבר היותו בעל עבר פלילי שוב אינו מוטל בספק.

ז. הנני עובר לפרשה אחרת, הנוגעת לעיסוקו של העותר בהפצת מכונות לנגינת תקליטים (Jukeboxes) שמציבים אותן במקומות בידור, אליהם באים בני הציבור והמופעלות על-ידי השלכת מטבע לתוך תיבת המכונה. הפרשה היא חשובה, ראשית, משום שהעיסוק בשטח ענינים זה גם הוא היה מקור הכנסה גדול בשביל אנשי הפשע המאורגן, שהיו מעורבים בו בערים שונות של ארצות-הברית. שנית, וזה העיקר, מפני שלשם רכישת מונופולין ומניעת התחרות, הם השתמשו באמצעי הפחדה ואיום ולפעמים גם הגיעו למעשי אלימות יותר ממשיים וחמורים. כדי שיובן מדוע נמשכו אנשי הפשע המאורגן בערים שונות של ארצות-הברית לפנות אל העיסוק האמור דוקא, ומהי השלכתו המזיקה הרבה, כדאי שאצביע על דברי הכתוב בדו”ח ועדת הנשיא (ע’ 2):

“It is organized crime’s accumulation of money, not the individual transactions by which the money is accumulated, that has a great and threatening impact on America. A quarter in a juke Box means nothing and results in nothing. But millions of quarters In thousands of jukeboxes can provide both a strong motive for murder and the means to commit murder with impunity. Organized crime exists by virtue of the power it purchases with its money”

עובדות הפרשה הזאת, הנוגעות לעותר, עולות בעיקר מהעדות שמסרו בפני ועדת מקללן העדים Hammergen ו- Denver (ראה חלק 46 מדיוני הוועדה בשנת 1959, עמ’ 16530 ואילך; עמ’ 16750 ואילך). עובדות אלו הן:

(א) בשנות הארבעים המאוחרות. העיד המרגן, הוא היה מנהל המכירות הראשישל חברת Urlitzer, שהיתה מייצרת מכונות-נגינה מסוג זה ומוכרת אותן בערים שונות לאנשים וחברות, שהיו מפיצים או משכירים אותן לבעלי המקומות, בהם הן הוצבו והופעלו. המרגן היה מעוניין ברכישת מונופולין לחברתו במכירת מכונותיה, וזאת קודם בתחומי העיר שיקגו. לשם כך פנה אל אדם בשם גולדברג, שהיו לו קשרים עם אנשי העולם התחתון באותה עיר, ובעזרתו של האחרון הוא הצליח במשימתו. לאחר מכן שם לו למטרה לרכוש מונופולין בעיר ניו-יורק ובתיווכו של גולדברג בא המרגן בדברים עם העותר (עמ’ 16535). הלה ניאות לתת לו את השירות המבוקש ולשם כך ייסד את החברה

Emby Distributing Co

בה היו לו שני שותפים, הם

Ed Smith

ו-

Bill Bye

(השם EMBY הוא ראשי תיבות של השמות הפרטיים של שלושת השותפים). יצויין, כי בעדותו בפני ועדת קפאובר (כרך א, מסמך 6, עמ’ 616) הודה העותר בעובדה האחרונה.

בהמשך דבריו הסביר המרגן כי בניו-יורק היה קיים איגוד מפיצים חזק (בראשותו של העד דנבר) וכיון שהמכירות של חברתו בעיר זו הלכו ופחתו. היה צורך בהסדר שיבטיח שימוש באמצעים “אגרסיביים” לשם חיסול ההתחרות (עמ’ 16535); מכאן ייסוד חברתו של העותר, אשר גם העד השקיע בה מכספו באמצעות אחד השותפים האחרים (שם). תוצאת ההסדר היתה שהמכירות של חברת וורליצר בניו-יורק גאו (עמ’ 16536).

להלן סיפר העד כי גם בערים אחרות נעזרה חברתו באנשים מהעולם התחתון, אשר כאן ושם השתמשו באמצעי אלימות ממש. ראה דבריו בע’ 16539:

“That was spotty. Yes, there was violence, such as blowing out the windows of the store or blowing up an automobile or .”Something of that nature, or beat a fellow up

לשאלה, מדוע ראתה חברתו צורך להיעזר באנשי העולם התחתון דוקא, ענה העד (עמ’ 16547):

“They have connections, they were able to do things that the ordinary individual wasn’t able to do in a big metropolitan area they had unions and associations at their disposal”

(2) לדברים הנ”ל יש סיוע בעדתו של דנבר, שעמד בראש איגוד המפיצים הנזכר. עד זה סיפר שיום אחד הופיע במשרדו סמית, שותפו של העותר בחברת EMBY, ודרש ממנו לחתום על הסכם, לפיו יתחייב האיגוד שחבריו ירכשו אך ורק את מכונות חברת וורליצר. כאשר חברי האיגוד סירבו להסכים להסדר זה, חזר אליו הלה ודרש שהאיגוד יתחייב לקנות מחברת וורליצר 1,500 מכונות לשנה ואיים שאם לא תתמלא גם דרישה זו, כי אז ישארו חברי האיגוד בלי המקומות (Locations) שלשם היו מפיצים את המכונות, ופירוש הדבר, שיאבדו את לקוחותיהם, בעלי המקומות האלה. ברם, האיגוד לא נכנע לאיום והתוצאה היתה שחבריו הפסידו, תוך זמן קצר, בין 200 ל-250 מקומות כנ”ל. ראה דבריו בעמ’ 16759:

“He told us that the locations would be taken away from us as a matter of fact within a very short time we lost close to 200 or 250 locations. But we stood our ground”

כאשר נשאל העד אם בעל האיום חשב שהזכרת שמו של העותר תגרום לכניעת האיגוד לדרישה האמורה, הוא ענה: “זה אפשרי” (שם).

ח. כאן רצוני להתעכב קצת, כדי להביא דוגמאות אחדות לקשרים ההדוקים – עסקיים וידידותיים – שהיו לעותר עם שלושה ממנהיגי הפשע המאורגן: קוסטלו, אדוניס ולוציאנו.

(1) ראינו לעיל, כי קוסטלו היה שותפו בעסקי ההימורים בפלורידה ובנבדה.

כמו-כן היה שותפו בחברת טלוויזיה, שנוסדה בשנת 1949 (עדות לנסקי בפני ועדת קפאובר, כרך א. מסמך 6, ע’ 605). אמנם אין הוכחה על קשר בין עסקי החברה הזאת למטרות הפשע המאורגן, אך ראינו, כי מתכונותיה של התופעה הזאת שהמנהיגים פונים גם לעסקים לגיטימיים, למען ישמשו להם מסווה לפעילותם הפלילית וכדי ליצור רושם שהם אנשים הגונים ובעלי עסקים מצליחים. זאת ועוד, כפי שצויין, רבים ראו את קוסטלו כמי שהיה במשך שנים רבות – בלשון פיטרסן (כרך א, מסמך 5, עמ’ 158) – “המנהיג בעל ההשפעה הגדולה ביותר בעולם התחתון”. יוזכר, כי בשנות החמשים נידון הלה פעמיים לתקופות מאסר של חמש שנים על העלמת מס הכנסה (כרך ב, מסמך 25).

(2) אדוניס גם הוא היה שותף של העותר, הן בעסקי ההימורים בפלורידה והן בחברת הטלוויזיה (עדות לנסקי, כרך א, מסמך 6, עמ’ 605). מעמדו הבכיר של אדוניס בעולם הפשע המאורגן משתקף בפרטים שהעלה פיטרסן בעדותו בפני ועדת קפאובר (כרך א, מסמך 5, עמ’ 160-159);

“Joe adonis is one of the principal members of the Frank Costello organization. He has been closely associated with this group for the past 20 years. With Meyer and Jake Lansky and others, he has been active in gambling operations in Broward County, fla. With William Moretti and Abner ‘Longie’ Zwillman Who are Frank Costello Associates, Adonis has been active in the Gambling Racket in New Jersey. Adonis has also been a close Friend of Benjamin ‘Bugsy’ Siegel … Adonis has also been close to members of the capone gang in chicago. He has been active in labor racketeering in new york and nw jersey. He is said to have connections with leading racketeers in virtually every large city of America …. Joe Adonis, alias Joe Doto … is unquestionably one of the top-ranking racketeers of America today”

(3) בנוגע ללוציאנו

(Charles “Lucky” Luciano),

הודה העותר, כאשר נחקר על-ידי חוקרי משרד הסמים בשנת 1949, שהוא ולוציאנו היו מעורבים יחדיו בהברחת משקאות חריפים בתקופת ה- Prohibition (כרך ב, מסמך 11). בשנות השלושים נידון לוציאנו בניו-יורק למאסר עשרים שנה ובשנת 1942 ביקר אותו לנסקי, בלוויית פרקליטו, בבית-הכלא, לפי בקשת התובע הכללי, כדי להשפיע עליו לספק מידע, אשר לשירות המודיעין של צי ארצות-הברית היה ענין בו (עדות עורך-הדין פולקוף, כרך א, מסמך 30; עדות העותר, כרך א, מסמך 6, עמ’ 606; דו”ח הביניים השלישי של ועדת קפאובר, עמ’ 119). בשנת 1946 חונן לוציאנו ושוחרר ממאסרו, על-מנת שיגורש לאיטליה. ערב הפגתו לשם, בא העותר לאניה כדי להיפרד ממנו ובהזדמנות זו היה נוכח גם קוסטלו (הדו”ח הנ”ל, שם). כעבור שנה או שנתיים הופיע לוציאנו בקובה ונפגש עם העותר מספר פעמים (עדות לנסקי, עמ’ 609; הדו”ח הנ”ל, שם). בחודש יולי, 1949 ביקר העותר אצל לוציאנו באיטליה (עדות לנסקי, עמ’ 609-608; הדו”ח, שם). על מעמדו של לוציאנו בעולם הפשע נאמר בדו”ח הביניים השלישי של ועדת קפאובר (שם):

Luciano … together with Costello succeeded to the … Leadership of the New York gang during the prohibition era Luciano was visited by practically every top hoodlum whileנ he was in cuba”

בעדותו בפני הוועדה הנ”ל (כרך א, מסמך 5, עמ’ 158) כלל פיטרסן את לוציאנו בין הפושעים הכי נוטוריים של ארצות-הברית וייחס לו את הפעילות הפלילית הבאה:

.”Panderer and narcotics tradesman”

בעמוד 164:

“Got into trouble as the head of new york city’s commercialized prostitution racket”

הדוגמאות הנ”ל של היחסים הידידותיים והעסקיים, שהיו קיימים שנים רבות בין לנסקי לראשי חבר המרעים של העולם התחתון בארצות-הברית – האם אין לראות בהן סימן נוסף לעברו הפלילי, הקשור קשר אמיץ לפשע המאורגן; כאשר הוטעם על-ידי ועדת קפאובר (שם, עמ’ 120-119):

“These interrelationships … give some idea of the close ties between the various members of the New York mob in the various rackets”

ט. החומר הנוסף, שאני רואה להצביע עליו, ערכו בכך, שהוא מעלה חשד כבד – להבדיל מראיה ודאית – שלנסקי היה מעורב גם במעשי אלימות מאד חמורים, שבוצעו במסגרת הפשע המאורגן. אביא קודם עדות כללית על נושא זה ולאחר מכן, אצביע על הראיות המתייחסות למקרים קונקרטיים.

1. בעדותו בפני ועדת קפאובר, סיפר רודיצקי, איש בולשת לשעבר של משטרת ניו-יורק (ראה פיסקה ג (1) שלעיל), כי מעשי הרצח מטעם הארגון הפלילי, בו עסקינן, לא בוצעו שלא לפי “צו מגבוה”; בלשונו הציורית של העד (כרך א, מסמך 13, עמ’ 191):

“There were no killings, unless they were o.k.’ed … today with the set-up of the mob, at least untill the time i was in the department, if i wanted to kill a man and i am part of a combination, i have to get the o.k., i kill nobody until i get an O.k”

(השימוש בלשון גוף ראשון בא להדגים, כיצד היה נוהג איש הפשע המאורגן לענין זה).

לשאלה, ממי צריך לבוא האישור האמור? – ענה העד:

“The powers that be”

וכאשר נשאל, מי אלה? – היתה תשובתו:

“In 1941 you had the New York crowd, the lepkes and the Dutch schulzs and the siegels and the Lanskys. Today you have a new crowd; that crowd has been eliminated”

כמו-כן, בעדותו בפני הוועדה הנ”ל, אמר פיטרסן (כרך א, מסמך 5, עמ’ 158):

Meyer Lansky and Benjamin, Bugsy, Siegel … headed a mob known as the bug and Meyer mob of executioners”

עדות שלישית ברוח זו טמונה בהודעות שמסר מודיע לחוקרים של רשות ההגירה וההתאזרחות (ראה שני הדו”חות – כרך ב, מסמכים 3 ו-6). הלה נחקר פעמיים ובכל פעם ביקש להישאר בעילום שם מפחד הנקם של העותר וחבריו, אך הוא זוהה בדו”ח שלישי של המשרד הנ”ל כאדם בשם

Benjamin Baron

(כרך ב, מסמך 8).

בעדותו סיפר כי בשנות העשרים המאוחרות שיתף פעולה עם קבוצת מבריחי משקאות אלכוהוליים, שבראשה עמד אדם בשם “ישה” כצנברג וכי זה האחרון שכר את לנסקי וסיגל, על-מנת שיעמדו לצד קבוצתו ויפרו בכוח את עצתם של מבריחים אחרים, שהיו מתחרים שלהם (Protection). בקשר לכך, הוסיף וסיפר, בוצעו כמה מעשי חטיפה ורצח, עליהם מסר פרטים ספציפיים. מטעמים שאינני רואה צורך לעמוד עליהם, לא אתחשב בפרטים אלה. מסתפק אני בתמצית עדותו הכללית, כפי שסוכמה במסמך 6 הנ”ל:

“[Lansky] was a co-leader with ‘bugs’ siegel of a gang employed as ‘protectionists’ of a bootlegging combine and was involved in murder and kidnapping”

שלוש ההערכות, שהשמיעו איש משטרה לשעבר, מומחה לחקר הפשע ואיש העולם התחתון, מראות שבתקופה החל מאמצע שנות העשרים ועד השנים הראשונות של שנות הארבעים היו רואים בלנסקי, סיגל ובני קבוצתם אנשים שהתמחו בביצוע מעשי חטיפה ורצח למטרה נפסדת זו או אחרת של עולם הפשע, ואני מפנה את תשומת הלב לענין זה רק כמבוא או רקע – ולא יותר מזה – לראיות הקונקרטיות, המחשידות את העותר במעורבות במעשי אלימות חמורים מאד, ושרצוני עתה להצביע עליהן.

2. עדותו של ולאצ’י

(Joseph Valachi –

ראה פיסקה ג (2) דלעיל). בעדותו בפני ועדת מקללן בשנת 1963 (ראה חלק ראשון מדיוני הוועדה באותה שנה) סיפר הלה שהיה שייך בזמנו לקבוצת פושעים בניו-יורק בראשותו של אדם בשם Maranzano שנרצח בשנת 1931. קבוצה זו היתה יריבתה של קבוצת לוצ’יאנו. זה האחרון החליט לחסל את מראנזנו והרצח בוצע כאשר ארבעה יהודים, מחופשים כשוטרים, נכנסו למשרדו וקטלו אותו. העד ביאר כי היו יחסי נאמנות בין קבוצת היהודים לקבוצת ליצ’יאנו והן היו עוזרות מפעם לפעם אחת לרעותה. אלה דבריו (עמ’ 229):

“They seem to work together at times … Charley [Luciano] helped them when they had trouble among themselves”

והוא הוסיף:

.”You see i am talking about Meyer Lansky”

ולאצ’י בעצמו לא היה נוכח בזמן הרצח אך הוא סיפר שכעבור שש שנים פגש אדם בשם

“Red Levine”

(ראה פיסקה ג (5) (ה) דלעיל), שהודה בפניו שהוא היה אחד המשתתפים במעשה האמור וכי היתה להם פקודה להרוג רק את מראנזנו (עמ’ 230):

And he said I said, ‘no other order for anybody else?’, ‘No, just him’ … yes i was up there’… we had to shoot him

בהמשך עדותו חזר העד ואישר שלוין אמר לו כי השתתף ברצח מראנזנו (עמ’ 233) וכאשר נשאל אם הוא יודע לאיזה קבוצה שייך היום לוין הוא ענה “מאיר לנסקי” (שם). יצויין, שאנו נתקלים באותו לוין בהקשר לשייכותו לקבוצת לנסקי גם בפרשה הבאה.

(2) ההודעה של

John Barrett

(כרך ב, מסמך 7, ראה פיסקה ג (5) (ג) דלעיל).

כזכור, מתייחסת הודעה זו, שנגבתה בשנת 1957 מפי העד על-ידי סוכן רשות ההגירה וההתאזרחות, לתקרית של נסיון לרצוח אותו, שבוצע בתחילת שנת 1928, זמן קצר אחרי שריצה עונש מאסר. העד סיפר שיום אחד נסע במכונית שהיתה נהוגה בידי

“Red Levine”,

הלה ישב ליד הנהג ואילו העותר ו”בוגסי” סיגל ישבו מאחור. לפתע פתאום הרגיש שרוצים לחסל אותו ואז פתח את הדלת וברח ותוך כדי ריצה נורה ונפצע. העד לא יכול לדעת אם היה זה העותר או סיגל שירה את הכדורים שפגעו בו.

אחרי שהובא ברט פצוע לבית-החולים, הוא מסר תלונה למשטרה נגד לנסקי, סיגל ולויין על העבירה הנזכרת אך בבית-המשפט סירב להעיד נגדם ושופט השלום ביטל את האישום (כרך ב, מסמך 4). אף-על-פי-כן סבורני שהמשיב היה רשאי להסיק שהעדות הזאת מעוררת חשד כבד שהעותר היה מעורב בתקרית האמורה. יושם לב, כי בדו”ח החקירה ציין החוקר שברט סיפר על פרטי הפרשה באי-רצון ורק לאחר שהלה אמר לו שהוא בעצמו יודע הרבה עליה. אמת, כפי שהדגיש בא-כוח העותר, בסוף הדו”ח באים דברי החוקר שאינו משוכנע שברט סיפר “כל מה שהוא יודע ושסיפר את האמת על כל הדברים שהוא דיבר עליהם”. אולם על ענין זה יש להעיר, כי לא מן הנמנע שדברי התרשמותו הנ”ל של החוקר כוונתם היא לכך, שלא האמין לסיבת התקרית, שעליה הצביע העד, דהיינו, שסיגל היה חייב לו אז סכום כסף, שכן כאשר בזמנו התלונן בפני המשטרה על ההתנקשות בחייו, הוא העלה את ההשערה שלנסקי וסיגל חשדו בו שהלשין למשטרה על מעשה-פריצה, שבוצע על-ידם בזמן ההוא (ראה הדו”ח על חקירת ברט על-ידי המשטרה לאחר הגשת תלונתו – כרך ב, מסמך 7).

בשנת 1961 נחקר גם לוין על-ידי סוכן רשות ההגירה וההתאזרחות על אותה פרשה.

בהודעתו (כרך ב, מסמך 9) הודה הלה שהיתה לו היכרות עם העותר עוד מימי צעירותו ושגם עבד בחברתו. כאשר נשאל על-ידי החוקר, אם בזמן מעשה-ההתנקשות, היו הא, לנסקי וסיגל יחדיו במכונית, אמר העד: “כך הם אומרים”. לשאלתו הנוספת של החוקר, מה אומר הוא על זה. ענה: “אינני יודע אם זה אמת או לא … אינני זוכר”.

אין ספק, שעדות זו אומרת דרשני, שכן, אם גירסת ברט היתה בדותה, היה העד מכחיש אותה בפה מלא, שהרי לא ייתכן שהעד לא היה יכול לזכור, גם כעבור זמן רב, אם היה מעורב, ואם לאו, בתקרית אלימה כה חמורה. משלא באה הכחשה מפיו, הרי ענין זה מסייע, במידת מה, לעדותו של ברט.

כפי שצויין (פיסקה ג (5) (ד) דלעיל), העיד על מעשה ההתנקשות הנ”ל גם פושע בשם

Daniel Ahearn,

וזאת הן בהליכים שנפתחו נגד העותר בבית-המשפט הפדרלי לשם שלילת אזרחותו במרס 1967, והן בהודעה שמסר לאגף החקירות הפדרלי בשנת 1961 (בשנת 1957 סיפר על המקרה בהודעה שמסר למשטרת ניו-יורק – כרך ב, מסמך 17). לא אאריך את הדיבור על תוכן עדותו ורק אציין כי בהזדמנויות האמורות סיפר איהרן, אשר לדבריו הכיר את העותר הרבה שנים ושיתף פעולה אתו בביצוע מעשי פריצה וגניבה, שהוא שמע על המקרה, כפי שתיאר אותו העד ברט, מפי העותר בעצמו כאשר נפגשו השניים ברחוב יום או יומיים לאחר מעשה-ההתנקשות (ראה עדותו בבית-המשפט הפדרלי, כרך ב, מסמך 17, עמ’ 67-62).

בא-כוח העותר טען לפנינו, שאיהרן אינו מהימן על דבריו ואין לסמוך עליהם, ראשית, משום שמאז שמסר את הודעתו משנת 1957, עת שהיה מרצה עונש מאסר ארוך, קיווה איהרן לקבל שחרור מוקדם ולפני שהעיד בהליכים הנזכרים גם הובטח לו שתינתן המלצה כזאת, אלא שהוא לא זכה בה מפני שבינתיים מת בבית-הכלא. שנית, אותם ההליכים לשלילת האזרחות של העותר בוטלו; משמע, שלא נתנו שם אמון בדברי העדות של איהרן. שלישית, בתצהיר, שהוגש מטעם העותר (תיק המרצה 961/71), הצהירה אחותו של איהרן שהוא שקרן פתולוגי, שתיין גדול וסובל מהזיות. לדעתי, ניכרים דברי טעם בטענה הזאת ואילו עמדה העדות הנ”ל לבדה, שומה היה על המשיב להטיל ספק גדול באמינותה ולראות בה עדות שערכה מפוקפק. אולם, כיון שהעדות באה רק כתוספת לדבריו של ברט, אין לומר שהמשיב לא היה רשאי להתחשב בה קמעה כעדות המסייעת להם.

כאמור, הראיות הללו לא די בהן כדי לחייב מסקנה בטוחה – אף לא על-פי מבחן- העדות המינהלי – שלעותר היה חלק במעשי-האלימות האמורים. כל מה שאני אומר הוא, שהמשיב היה רשאי לייחס להן ערך הוכחתי במידה שהן מעוררות חשד כבד בכיוון האמור ולהביא ענין זה, שעה שהוא מצטרף לשאר החומר העובדתי, בחשבון שיקוליו לצורך ההערכה אם העותר הינהו אדם העלול לסכן את שלום הציבור.

י. נותר החומר העובדתי, ששקל המשיב כנ’ דברי העותר האמורים בסעיף 18(ב)(ג) לעתירתו, דהיינו: שאין לו היום אינטרס בעסקי הימורים, לא במישרין ולא בעקיפין, ושמאז 1959 פרש לגמרי מפעילות עסקית, פרט להשקעות בבארות נפט ובנכסי דלא ניידי. והרי ראיות אחדות, המראות שנכונות הדברים האלה מוטלת בספק גדול ואף נותנות מקום לחששות רציניים שהיפוכם הוא הנכון:

1. הקלטות השיחות של אנשי העולם התחתון (כרך ב, מסמך 14).

כפי שצויין בסוף פיסקה ה (4) דלעיל, מדברי הפענוח של הקלטת השיחה מיום 29/10/1962, שצוטטו שם, נובע שבזמן ההוא עסק עדיין העותר בעסקי הימורים באורח בלתי-חוקי. הוא הדין בשנת 1963, דבר העולה מדברי הפענוח של השיחה שנתקיימה ביניהם ביום 26/04/1963:

The two airtels covering this date…..demonstrate Lansky’s ןnvolvement in Bahamian casinos along with Vincent Alo and ‘Trigger’ Mike Cappola. Dicarlo states that Lansky has more points (a larger percentage ownership) in Las Vegas casinos Than everyone else put together … Dicarlo also states that .Lansky is the ‘key’ to the Italian-Jewish syndicate co-operation again the significance in the reference to Lansky’s large number of ‘points’ is that these all represent hidden ownership in violation of Nevada law

וכן מדברי הפענוח של השיחה מיום 30/04/1963:

In the airtel of April 30 Dicarlo once more comparesn Catena’s share of Las Vegas skim, stating it to be 150,000$ per Month, but even this is not as much as Lansky’s. He lists Lansky as having a piece of virtually every Las Vegas Casino

2. ראיה נוספת עולה מעדות טרזה בפני ועדת מקללן, אותה ציטטתי בפיסקה ה (6) דלעיל. כוונתי כאן לדבריו בקטע השני: “מאיר לנסקי הוא האיש הגדול ביותר

(the Biggest Men)

בעסקי ההימורים במועדונים. צליני הוא האיש השני. כך זה כבר הרבה שנים”. יש לזכור שהעד הזה מסר את עדותו ביולי 1971 ועמד לקבל שחרור מוקדם ממאסרו המופחת של חמש שנים באוקטובר 1971 ומכאן שמדבריו יוצא כי עד לסוף שנת 1966, על-כל-פנים, עסק העותר, שלא כדין, בעסקי הימורים.

3. בשנים 1963 ו-1966 מסר העותר עדות בפני חבר מושבעים מורחב בניו-יורק.

לפני שהתחיל להעיד שם, נאמר לו שהוזמן לחקירה בגין עבירה אפשרית של קשירת קשר להפר את חוקי ארצות-ברית (מוצג מש/2 לתצהיר התשובה). המשך עדותו התקיים בישיבה מיום 15 ביוני,1966 והוא סירב אז לענות, בין השאר, על השאלות הבאות (שם):

“Where do you work?”

“Do you have any connection, indirectly or directly with the Lucayan Beach Hotel Casino at Lucayan Beach, Freeport, Grand Bahama island?”

“?Do you know Michael Cappola?”

“?Have you ever been to Grand Bahama Island?”

“?Have you ever been at the Lucayan Beach Hotel Casino?”

“Do you know a man by the name of Dino Cellini?”

“Are you in any way connected, or do you have an account at the bank of Miami Beach?

“Do you know vincenzo Alo … otherwise known as J’jimmy ‘Blue Eyes’?

“Do you have any interest in any casino in Las Vegas”

העותר סירב לענות על כל אחת מהשאלות האמורות, בטענה שהתשובה עלולה להפלילו, ולאחר שהתייעץ כל פעם עם פרקליטו, עורך-הדין פולקוף.

בא-כוח העותר טען בענין זה, שמן הנמנע להסיק מההתנהגות הנ”ל של מרשהו כל מסקנה לרעתו, הואיל והכרחי להסתכל עלית באספקלריה של הכללים שקבעה פסיקת בית-המשפט העליון בארצות-הברית בדבר משמעות השימוש על-ידי אדם בזכות שלא לתת עדות העלולה להפלילו, זכות הנתונה לו לפי התיקון החמישי לחוקת ארצות-הברית. כלל אחד אומר, כי הזכות הזאת קנויה גם למי שמרגיש את עצמו חף מפשע ולפיכך, אם הוא השתמש בה בקשר לשאלות מפלילות שהוצגו לו בזמן שמסר עדות בפני גוף חוקר כמו ועדת חקירה לגיסלטיבית או חבר מושבעים מורחב, אין להסיק מסירובו לענות עליהן מסקנות המחשידות אותו, וזאת משום שלא מן הנמנע שהוא סירב לכך עקב חששו פן תוגש נ’ו, חרף חפותו, תביעה פלילית והוא יהיה מוטרד להתגונן בפניה; או מפני שתשובתו לשאלה היתה עלולה לסבכו, מחמת הנסיבות הדו-משמעיות, שאפפו את המקרה; או בגלל השיקול, כי אדם המוסר עדות בפני גוף חוקר כנ”ל, אין לו הזכות לערוך חקירה-נ’ית לעדים האחרים, כדי להציל מפיהם עובדות חדשות, שבכוחן לטשטש את הרושם המפליל השטחי, שעשתה עדותם. לענין הכלל הזה, על טעמיו, הזכיר מר אלראי את ההחלטות הבאות:

Emspak v. United States [21]

Slochower v. Board of Education [22]

Grunewald v. United States [23]

כלל נוסף, שהוא הצביע עליו, קובע שאם העד נתן מרצונו תשובה המגלה עובדה מפלילה, כי אז מחובתו לגלות גם את פרטי הענין, שעליו נסבה תשובתו; הווה אומר, שבנוגע לפרטים הללו הוא ויתר על זכות השתיקה

Rogers v. United States [24]

בקשר לכלל האחרון, הפנה אותנו בא-כוח העותר לביקורת שמתח עליו המלומד גריסוולד בדבריו הכלולים בחוברת שהוזכרה בפיסקה ג(1) דלעיל (שם, עמ’ 23), באמרו שהתוצאה המעשית של הכלל היא, שאותם העדים החוששים מפני תביעה פלילית אך בכל זאת היו משתפים פעולה עם הגוף החוקר במידה שהם רואים אפשרות לכך בלי להפליל את עצמם, מסרבים בפועל לענות על שאלות כלשהן, וזאת מפני פחד המחשבה, שאם יענו אפילו על שאלה אחת, כי אז עלול הדבר להתפרש כוויתור כליל מצדם על זכות השתיקה.

טענת מר אלראי היא איפוא, כי מכיון שבחקירה שנערכה לו על-ידי חבר המושבעים המורחב בניו-יורק, הצהיר העותר שהוא מסרב לענות על אלו מהשאלות הנזכרות על-סמך זכות השתיקה הקנויה לו, ולפי עצת פרקליטו, הילכך אין להסיק מזה כל מסקנה לרעתו, שכן מן ההכרח לשפוט את דבר סירובו, בהתחשב במשמעותם של שני הכללים האמריקניים האמורים, כפי שנתבאר לעיל.

הטענה היא חריפה, אך לדעתי דינה להידחות. הטעם לדבר הוא: אותם הכללים כבודם במקומם מונח, אולם אין בינם לבין עקרונות הצדק הטבעי, אשר רק אליהם שומה היה על המשיב, כרשות מינהלית, לשית את לבו, ולא כלום. והא ראיה, בישראל הדין הוא שאפילו במשפט פלילי רשאי בית-המשפט, בתנאים מסוימים, להסיק מסקנה מחשידה נגד הנאשם מהעודה שהוא סירב למסור הודעה במשטרה בקשר לעבירה שבה נחשד או מפני שבבית-המשפט הוא שתק ולא נתן עדות לשם הגנתו (ע”פ 145/71 גנדלמן נ’ מדינת ישראל [11], בעמ’ 648, 650), יתר-על-כן, בהוצאתו השלישית (שם, עמ’ 58-57) מבהיר המלומד גריסוולד כי דברי בקרתו האמורים הופנו אך כלפי המקרים שבהם מסרב העד לענות על שאלות המכוונות להציל מפיו מידע על השקפותיו הפוליטיות (שאז אין להסיק מסירובו כל מסקנה לרעתו), להבדיל מהמקרים כגון זה שבו מסרב קופאי של בנק לענות על השאלה, אם הוא שגנב את הכסף ששולם לבנק ושחסר שם (שאז מעלה עליו שתיקתו את החשד, שאכן הוא הגנב ויש מקום לפטרו ממשרתו).

אכן, כפי שראינו לעיל (פיסקה ב), כל אשר דורשים עקרונות הצדק הטבעי הוא שהרשות המינהלית החוקרת בענין פלוני תבחון את החומר העובדתי שבא לפניה, על-פי קנה-המידה של הערך הראייתי, אשר אנשים אחראים היו נותנים לו, אילו מדובר היה “בכל ענין רציני אחר שהיו עוסקים בו בדרך רגילה בעניני יום-יום שלהם” (כדברי השופט ברנזון, עש”מ 1/66 פסקל [9] הנ”ל). על-כן, אם נזכור את השאלות שהוצגו לעותר בחקירה הנזכרת, כגון: האם הוא ביקר פעם באיי הבהמה; האם היה לו אינטרס – ולו רק בעקיפין – במועדון ההימורים הנמצא שם ואשר שמו פורש בשאלה;

האם יש לו קשר לבנק מסוים בפלורידה או פיקדון שם; האם יש לו אינטרס במועדון-הימורים בלאס וגאס; האם הוא מקבל כספים ממפעל הימורים איזה שהוא בארצות-הברית; והאם הוא מכיר את הפושעים וינסנט אלו ודינו צליני והאחרים שעליהם נשאל? – כי אז ברור שכל אדם רגיל היה מעלה על העותר, עקב סירובו לענות על השאלות הללו, את החשד שבשנת 1966 הוא עסק בעסקי הימורים, שלא כדין, הן בתוך מדינת ארצות-הברית והן בארץ אחרת. זאת ועוד, חשד זה מתחזק, בשים לב לעדותו של טרזה ולתוכן השיחות המוקלטות, שהתנהלו בין אנשי העולם התחתון בשנת 1962-1963.

יש להוסיף, שכיון שכל החומר הזה מחשיד מאד את העותר בעיסוק הבלתי-חוקי בעסקי הימורים עד לסוף שנת 1966, נשלל ערכו של דו”ח אגף החקירות הפדרלי מיום 26/07/1961 (כרך ב, מסמך 10), אשר בא-כוח העותר תמך עליו יתדותיו ושבו נאמר שמאז

הרחקתו מקובה חלה אצל האחרון הפוגה בעיסוק בהימורים

(His Gambling Has Been Quiescent)

ושהחקירות לא גילו שהוא עוסק “בזמן הזה” (1961) “בעסק איזה שהוא או בפעילות בלתי-חוקית כלשהי”.

יא. בטיעונו הדגיש מר אלראי את הטענה, שגם אם על-פי חלק מחומר הראיות הוכח בוודאות שהעיסוק בעסקי הימורים (או בהפצת המכונות לנגינת תקליטים במקומות בידור) יש בו כדי להטביע על העותר את החותם של בעל עבר פלילי, מכל מקום מתייחס ענין זה אך לתקופה שהיא לפני למעלה מעשרים שנה. הלוא אין לשלול את האפשרות, אמר, שבמשך השנים הרבות, שעברו מהזמן ההוא, חזר העותר למוטב ולאפשרות זאת מצטרפת העובדה, שהוא הגיע לארץ בהיותו בגיל 70 שנה בקירוב ובמטרה לבלות בה את שארית חייו, כך שאין להעלות על הדעת שבערוב ימיו יעסוק כאן בפלילים ויהווה סכנה לשלום הציבור. ראיה לדבר: לא רק שבבואו הנה לא נמלט העותר מן הדין, באשר ערב נסיעתו הודיע לו סוכן אגף החקירות הפדרלי, אליו פנה ביזמתו, שלא קיימת כל סיבה שתעכב בעדו לעזוב את ארצות-הברית, אלא אותו סוכן (שבינתיים פרש מתפקידו) ראה להוסיף שהוא עקב אחרי העותר במשך חמש השנים האחרונות אך לא גילה כל פעילות בלתי-חוקית מצדו (נספח יז לעתירה).

בנוגע לשתי העובדות האחרונות, יש לומר שניטלה מהן חשיבותן בגלל העובדה, שלאחר הגיעו לישראל הוגש נגד העותר כתב-אישום בבית-המשפט הפדרלי על העבירה של קשירת קשר עם הנאשמים האחרים, הכרוך בעשיית עסקה בענייני הימורים. בניגוד לחוקי נבדה וחוקי ארצות-הברית. כזכור, מתייחס כתב-האישום, שהוא היום תלוי ועומד לתקופה החל משנת 1960 ועד ליום הגשתו בשנת 1971 ולאחר שהוגש ניתן נגדו צו-מעצר. ברור, שלא מתפקידו של המשיב הוא לברר אם יש יסוד לאישום החדש ואם לאו; להפך, עצם העובדה, שהוא היום תלוי ועמד, יכולה להתפרש בעיניו כנסיבה מחשידה. מכל מקום, עניין זה בא להראות שבזמן הנוכחי אין זו דעתם של השלטונות בארצות-הברית שהעותר לא עסק בפשיעה בתקופה האחרונה. כפי שסבר אותו סוכן לשעבר של אגף החקירות הפדרלי.

בהקשר זה, יש לדחות גם את טענת בא-כוח העותר, שעובדת ביטול הדרכון של העותר על-ידי שלטונות ארצות-הברית לאחר שהוצא נגדו צו-המעצר האמור מעידה על שימוש באמצעי שמטרתו היחידה לאלצו לחזור לארצות-הברית, כדי לעמוד שם לדין פלילי, ושיש לראות מאחורי עניין זה כוונה לרדוף את העותר, ללא הצדקה, בשל האווירה העוינת שנוצרה סביבו בארצות-הברית. בקשר לטענה הזאת. אין צורך שנתחשב בהצהרה ששמענו מפי פרקליט המדינה בישיבה מיום 24/03/1972 דהיינו, שמטעם ממשלת ישראל הודע ליועץ המשפטי של ארצות-הברית שגם אם לא יזכה העותר, בהליכים אלה. באישור אשרת עולה, אין בכוונתה להסגירו לאותה מדינה ושתוענק לו, אם ירצה בכך. תעודת מסע שתאפשר לו להגיע לכל מקום שהוא. טעמו לדחיית הטענה האמורה הוא, שמן הנמנע שהמשיב ייחס לאנשי השלטון האמריקני, האחראים להגשת כתב-האישום הנזכר על-פי צו של חבר מושבעים פדרלי מורחב, חוסר תום-לב, ואילו העובדה, שאם לא יזכה העותר בבית-משפט זה בסעד של אישור תעודת עולה, עלולה התוצאה להיות שהוא ייאלץ לחזור לארצות-הברית ולעמוד שם לדין פלילי, איננה מעלה ואיננה מורידה (בג”צ 195/58 יואנוביצ’י נ’ שר הפנים [12], בעמ’ 1960).

אם נחזור עתה לטענה שהוזכרה למעלה מהעניין והמבוססת על מרחק הזמן של למעלה מעשרים שנה, המפריד היום בין העותר לבין עברו הפלילי הוודאי, אזי יש להסכים שבמקרים מסוימים יכול שגורם הזמן כאמור, בצירוף גילו הקשיש של המבקש, יכריע בעיני שר הפנים לטובת פנייתו לקבל אשרת עולה, שהרי האפשרות של “חזרה בתשובה” כעבור הרבה זמן קיימת תמיד – כך צריכה להיות הנחתנו בהעדר נסיבות המשפיעות נגדה – לגבי כל אדם שהוא בעל עבר פלילי. אולם, סבורני שבענייננו רשאי היה השיב לנקוט את העמדה, שאין להתחשב באותה הנחה לא רק משום שחומר הראיות מעלה על העותר חשד כבד שגם בשנים האחרונות לא חדל מהעיסוק הבלתי-חוקי, ביחד עם אנשים אחרים מעולם הפשע, בעסקי הימורים במקומות שונים, אלא גם משום שעברו הפלילי הוודאי של העותר מלפני עשרים שנה הוא כה חמור בשל היותו קשור קשר אמיץ לתופעת הפשע המאורגן – אותה תופעה שהוכיחה את עצמה כמיוחדת במינה בגלל השלכותיה המזיקות והרות-האסון לחברה האמריקנית – עד שאין לומר שנעדרת היום הסכנה שאדם בעל עבר שכזה, אם יורשה לו לשהות כאן באורח קבוע, יימנע מלעסוק בפשיעה ולא יהיה עלול לגרום נזק לשלום הציבור.

זוהי, על-כל-פנים, הערכתו הסבירה של המשיב, אשר אינה מבוססת. כפי שטען בא-כוח העותר, על שמועות, השמצות או דברי רכילות, כי אם על חומר ראיות למכביר, אותו הבאתי וניתחתי לעיל. גם אם נכון הוא שבארצות-הברית נוצרה סביב העותר, כפי שהטעים פרקליטו, אווירה עויינת ושלענין זה תרמו הספרים והמאמרים בכתבי-עת, שנתפרסמו ברבים ושבהם הובלט מעמדו הבכיר בעולם הפשע המאורגן – ויצויין, שלצורך מסקנותי בנדון התעלמתי מהכתבים מסוג זה, שהוגשו מטעם המשיב – אין בכך כלום. רוצה לומר, שימעו של העותר היום בקרב הציבור הרחב בארצות-הברית. כמי שהיה בעבר מבין ראשי עולם הפשע המאורגן ואף היום מקיים מגע פלילי עם כמה מאנשיו בשטח העיסוק הבלתי-חוקי בעניני הימורים – שימעו זה הוא תולדה של חקירות נשנות שנעשו באורח יסודי על-ידי ועדות ציבוריות למיניהן; של העדויות שהושמעו בפניהן מתוך ידיעתם האישית של העדים; של חוות-הדעת שניתנו על-ידי מומחים לחקר הפשע המאורגן; של דו”חות סוכני הרשויות השונות של המימשל הפדרלי; ושל עדות אנשי המשטרה והשלטון המקומי בערים שונות. כך, למשל. בדו”ח שלה משנת 1967 (ע’ 1, הערת השוליים 4) סומכת ועדת הנשיא את ידיה על הממצא המסכם של ועדת קפאובר (דו”ח הביניים השלישי, ע’ 150) כי “הסינדיקט” הפלילי בניו-יורק היה מורכב בזמנו מ”קוסטלו-אדוניס-לנסקי”. גם בנוגע לתקופה אחרונה, אין ספק בדבר, שהידיעה על פעילותו הבלתי-חוקית של העותר בעניני הימורים בתוך ארצות-הברית ומחוצה לה ובשותפות עם פושעים ידועים אחרים, היא נחלתם הן של אנשי העולם התחתון (עדות טרזה; דברי ההקלטות הנזכרים) והן של הסוכנים והחוקרים מטעם הרשויות השונות אשר דעתם האחידה על אורח חייו של העותר משתקפת בתזכיר רשות מס ההכנסה מחודש יולי 1961, בו ניתנה סקירה מקיפה על פעולותיו ועיסוקיו הפליליים במשך רוב שנות חייו (כרך ב, מסמך 13, עמ’ 47). כוונתי לדברי הסיכום הבאים:

“Lansky’s history shows he has been a criminal all his adult life. During that entire time, he was closely associated, both personally and in his business rackets, with many of the leading criminals in the United States”

מה שרצוני להטעים הוא, כי השם שיצא לעותר כאחד הרקאטירים הבולטים בעולם הפשע המאורגן, אשר דבק בו מאז חקירות ועדת קפאור וגם היום “הולך לפניו”, מחליש את הטענה של “מרחק הזמן”. גם אם נסכים שאין לעובדה האמורה חשיבות מכרעת, מכל מקום, רשאי היה המשיב להתחשב בה, וזאת משום שבמקרה המיוחד הזה יפה כוחם של דברי המלומד ויגמור, באמרו כי שימעו של אדם בקרב הציבור הרחב – בין טוב ובין רע – מהווה, במקרים מסויימים, מקור מהימן של עדות על אפיו, מחמת היותן פרי התגבשותה של דעת הרבים כתוצאה מהתבוננות אל אורח התנהגותו במשך זמן רב; לפיכך, עדות כזאת היא מותרת כחריג מן הכלל האוסר על עדות שמיעה. אלה דבריו (מהדורה שלישית של ספרו על דיני ראיות, כרך 5, סעיף 1583, עמ’ 447):

“The prolonged and constant exposure of a condition of things to observation and discussion by a whole community will in certain cases sift the possible errors and will bring the resulting belief down to us in a residual form of fair trustworthiness … this principle underlies the willingness of the courts to give credit to such a reputation in all the branches of the present exception …”(against the hearsay rule

ובסעיף 1610 (עמ’ 480):

“There is, in the community’s reputation, a circumstantial probability of trustworthiness, fulfilling another fundamental requisite for hearsay exceptions”

להלן מביא המחבר את דבריו של הפרקליט המפורסם

Thomas Erskine: “Character is the slow-spreading influence of opinion, arising from the deportment of a man in society. As a man’s deportment, good or bad, necessarily produces one circle without an other, and so extends itself till it unites in one general opinion that general opinion is allowed to be given in evidence

ומוסיף ויגמור:

No doubt reputation is often misleading; but so are all sources of evidence … no doubt actual character does not always merit the estimation which reputation puts upon it; but nevertheless, there is a certain inevitableness in the revelation of character by conduct, and a certain sureness of apprehension even in the rough popular judgment

ולבסוף (סעיף 1611. עמ’ 481):

Reputation, being the community’s opinion, is distinguished from mere rumor”

הטענה של “מרחק הזמן” ו”האווירה העויינת” נופלת איפוא.

יב. סיכום: הפועל-יוצא מפרשה ארוכה זו הוא: על-סמך המשקל המצטבר של חומר הראיות, אותו פירטתי וניתחתי בפיסקות הקודמות, רשאי היה המשיב להסיק שהעותר הוא בעל עבר פלילי, הקשור קשר אמיץ לפשע המאורגן, וכן להעריך שעקב העבר הלזה, בצירוף הראיות האחרות המחשידות אותו בהתנהגות פלילית הן בתקופה הרחוקה והן בשנים האחרונות, קיים חשש סביר שאם יורשה להישאר בארץ, הוא יהווה סכנה לשלום הציבור. הממצאים התומכים במסקנה-הערכה זו, ניתן לסכמם כך:

1. בכל הפרשיות משנות הארבעים והחמשים שבהן עסק העותר עסקי הימורים במקומות שונים (פלורידה, סרטוגה, לואיזיאנה, לאס וגאס) ישנם הסממנים של הפשע המאורגן ושל השימוש בשיטותיו הנפסדות או אלו מהן; וכיון שבשתיים מהן הוא גם הורשע בדין על עבירות הימורים, די בכך כדי להראות שהוא בעל עבר פלילי (ראה הפרטים בפיסקה ה’ והסיכום בפיסקה ו’).

2. גם פרשת עיסוקו בהפצת מכונות לנגינת תקליטים (Jukeboxes) מצביעה בכיוון המסקנה האחרונה; והוא הדין באשר לנסיון שעשה העותר בתחילת שנות הששים לרכוש רשיון הימורים באיי הבהמה על-ידי הצעת שוחד של שני מיליון (פיסקה ה(5)).

3. עצם העובדה, כי במשך שנים רבות היו לעותר קשרים הדוקים – עסקיים וידידותיים – עם מנהיגי העולם התחתון, מהווה סימן נוסף לעברו הפלילי, הקשור לפשע המאורגן (ראה הדוגמאות בפיסקה ח’).

4. קיימת שורה של ראיות המעלות על העותר חשד כבד, כי בתקופה של סוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים הוא היה מעורב במעשי אלימות מאד חמורים, שבוצעו במסגרת הפשע המאורגן (פיסקה ‘).

5. ולבסוף, גירסת העותר, כי מאז שנת 1959 הוא פרש מפעילות עסקית ומהעיסוק בעסקי הימורים בכלל זה, היא גירסה מאד מפוקפקת וערכה ניטל ממנה לאור הראיות המובאות בפיסקה ה’ שלעיל, והנותנות רגליים לחשד חזק, כי בשנות הששים ולפחות עד סוף שנת 1966 היה העותר בעל אינטרס, הגם בעקיפין אך בקנה-מידה גדול, במועדוני הימורים שונים, שמיקומם בפלורידה, לאס וגאס, לונדון ואיי הבהמה, וכן שהיה מממש את האינטרס הזה בשותפות עם כמה רקאטירים אחרים מעולם הפשע, שהיו פעילים בתחום זה, ובדרכים הנלוזות, שתוארו באותה פיסקה. יתר-על-כן, העובדה, שהיום תלוי ועומד נ’ו בארצות-הברית כתב-אישום המתייחס לתקופה 1960-1971 ושבו הואשם בעבירה של קשירת קשר עם הנאשמים האחרים להפר את חוקי נבדה וחוקי ארצות-הברית בגין השתתפותו בעיסקת הימורים – גם עובדה זו אינה נטולת חשיבות, הואיל והיא מחשידה אותו בעיסוק פלילי בשטח ההימורים אף בזמן האחרון.

העולה מדברים אל, כי מן הנמנע שבית-משפט זה יתערב בהחלטת המשיב לסרב לעותר את מתן אשרת העולה המבוקשת, ולדעתי, לא יכול היה לקבל החלטה אחרת.

אמת, זכות-העליה, המוענקת לכל יהודי לפי חוק השבות ושמאחוריה עומדת שאיפת העם, עתיקת-היומין, של “ושבו בנים לגבולם”, היא בעלת חשיבות ראשונה במעלה.

על-כן, אחריות גדולה מוטלת על מי שמחליט למנוע מיהודי פלוני את מימושה של זכות זו. אולם, אין מנוס מזה, מקום ששוכנע שר הפנים שחל עליו הסייג שקבע המחוקק בסעיף 2(ב)(3) לחוק ואשר מאחוריו עומדת המגמה – ואף היא מושרשת היטב בתודעת העם – שלא יתקבצו כאן אנשים, אפילו הם יהודים, שבארץ מוצאם היו מ”ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו”. כזהו המקרה שלפנינו. אכן, אין להכחיש, שמצב הפשיעה בישראל מעורר היום דאגה, אך התופעה המיוחדת של הפשע המאורגן, כפי שהתפתחה בארצות-הברית ואשר גרמה שם נזק לחברה בממדים עצומים ובלתי-משוערים וכמעט ועירערה את סדרי החיים התקינים, לא היכתה עוד שרשים אצלנו, עד כמה שידוע לי, וחלילה לנו לעודד שייפתח לה פתח.

סוף דבר, יש לבטל את הצו-על-תנאי ולחייב את העותר לשלם למשיב את הוצאות המשפט בסכום כולל של אלפיים (2,000) ל”י. לפני שאני מסיים, רצוני לשבח את רמת הטיעון הגבוהה שהצטיין בה כל אחד מפרקליטי הצדדים. אין ספק. כי מר אלראי טען כל מה שאפשר היה לטעון לטובת המשימה הקשה, שהיתה מוטלת עליו, כשם שברור, שהיא נדונה לכשלון מראש עקב חומר הראיות המרובה, שנאסף ולוקט על-ידי פרקליט המדינה ואשר שימש יסוד להחלטת המשיב.

 

השופט לנדוי:

 

אני מסכים.

 

השופט ברנזון:

 

אני מסכים.

 

השופט ח’ כהן:

 

אני מסכים.

 

מ”מ הנשיא (זוסמן):

 

בפרשת גולד, בג”צ 94/62 [1], נתחלקו הדעות לגבי השאלה אם ממצא השר שמבקש אשרת עולה הוא בעל עבר פלילי מותנה בכך, שהמבקש הורשע בדין אם לאו. שאלה זו אינה עומדת לפנינו בענין דנא, ולכן אין צורך שאוסיף דבר על מה שאמרתי שם לענין זה.

אני מסכים לפסק-דינו של הנשיא.

 

לפיכך הוחלט לבטל את הצו-על-תנאי ולחייב את העותר לשלם למשיב את הוצאות המשפט בסכום כולל של אלפיים (2,000) ל”י.

 

ניתן היום, ג’ בתשרי ה’תשל”ג (11/09/1972).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *