בג”צ 42/54 הרב משה פולאק נ’ הרב יצחק-א’ הרצוג ואח’ (30/06/1954)

בג”צ 42/54 הרב פולאק נ’ הרב הרצוג, פד”י ח (1954) 897

 

בג”צ 42/54

הרב משה פולאק

נגד

(1) הרב יצחק א’ הרצוג

(2) הרב א’ אונטרמן

(3) מועצת הרבנות הראשית

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

[30/06/1954, 17/05/1954, 18/03/1954]

לפני השופטים חשין, גויטיין, ברנזון

 

תקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל, תקנות לד(1), לד(2), לד(3) – תקנות כנסת ישראל [חא”י, כרך ג’ עמ’ 2221 [תקנות 3, 4(2),(9)1, 7, 4(1), 10, 9(6) (כפי שהוספה ב- 1938 [תוס”ב 749, עמ’ 46]), 8 – תקנות הקובעות את שיטת הבחירות או המינויים של מועצת הרבנות ה ראשית [תוס”ב 582, עמ’ 198], תקנות 20, 18 – מודעה על בחירת מועצת הרבנות הראשית הראשונה [תוס”ב 658, עמ’ 6] – פקודת כנסת ישראל (מועצת רבנות ראשית) (הקניית תוקף), 1944 [תוסא 1324, עמ’ 30] – הודעה על תוצאות הבחירות למועצת הרבנות הראשית [תוס”ב 1413, עמ’ 474] – פקודת כנסת ישראל (מועצת רבנות ראשית) (הקניית תו­קף), 1945 [תוס”א 1427, עמ’ 99] – חוק בתי דין הרבניים (אישור מי­נויים), ה’ה’תשי”ב-1952 [סה”ח 100, עמ’ 242], סעיפים 1, 2 (כפי שתוקן ע”י חוק בתי הדין הרבניים (אישור מינויים) (תיקון), ה’ה’תשי”ג-1953 [סה”ח 125, עמ’ 98]) – הצעת חוק בתי הדין הרבניים, ה’ה’תשי”ב-1952 [רשומות, הצעות חוק 111, עמ’ 178], סעיפים 1(א), 1(ב).

 

איסור להופיע כטוען בבית הדין הגדול לערעורין בירושלים ובבית הדין של תל אביב יפו (בתי דין רבניים) – מעמדה של מועצת הרבנות הראשית.

מועד כהונתה של מועצת הרבנות הראשית שנבחרה ב- 30/01/1945 תם מכל מקום ב- 30/01/1950, ומאז ועד היום לא נתקיימו בחירות חדשות – חוק בתי הדין הרבניים (אישור מינויים), ה’ה’תשי”ב-1952, אינו מזכיר את מועצת הרבנות הראשית, וכל נסיון לא נעשה מטעם המחוקק לפחת בה רוח חיים או להקימה מחדש – חוק בתי הדין הרבניים הנ”ל, מכשיר את כינונם של בתי הדין ואת מינוים של הרבנים המכהנים כדיינים בבתי הדין הרבניים (ובכלל זה, כמובן, גם את בית הדין לערעורין) – הוא לא נועד להכשיר את מינוים או את בחירתם של הרבנים המכהנים כחברי מועצת הרבנות הראשית, שהוא גוף בעל סמכויות רחבות יותר מאלו של בית הדין לערעורין – זכר לדבר, אם לא ראיה חותכת לכך, מתגלה ע”י השוואת הגדרת הביטוי “בית דין רבני” בהצעת החוק הנ”ל (סעיף-קטן ב), שכללה גם את מועצת הרבנות הראשית, לחוק עצמו – הגוף המשפטי היחיד אשר ממנו יכול היה המבקש, ואף חייב היה, לפי התקנה לד לתקנות הדיון בבתי הדין בא”י, להשיג רשיון לפעול כ’טוען בבתי הדין הרבניים’, אינו קיים זה עת רבה – שום גוף אחר לא בא במקומו וכל מוסד המתיימר לפעול בשמו או מכוחו אינו מוסמך להתיר למישהו או לאסור על מישהו לייצג את שולחיו ולטעון להם בבתי הדין – לא בדין תלו התולים את הופעתו של המבקש במילוי דרישות אשר מבחינה אובייקטיבית אין אדם יכול למלאן, ולא במשפט נאסר עליו להופיע כ’טוען’ בשל העובדה, ובשל עובדה זו בלבד, שאין בידו רשיון מטעם מועצת הרבנות הראשית – עמדתם הסרבנית של הרבנים המשיבים איננה נובעת מהתנהגותו של המבקש, כי אם מדבר היותו משולל רשיון הופעה – שיקול זה מוטעה מעיקרו ואינו עשוי לשמש יסוד להיראות אשר ניתנו מטעם המשיבים מס’ 1 ו- 2 לבתי הדין השונים – אין כוח הצו יפה לגבי בתי הדין כיחידות שיפיטיות, אשר אותם המשיבים רבנים אחרים כיוצא בהם יושבים בהם לדין.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 18/03/1954 המכוון למשיבים הדורש מהם לבוא וליתן טעם מדוע לא יבטלו את הוראתם, לפיה נאסר על המבקש להופיע כטוען ולייצג את לקוחותיו בדיונים אשר בבית הדין הגדול לערעורין בירושלים ובבית הדין של תל אביב יפו. הצו-על-תנאי נעשה החלטי נגד המשיבים מס’ 1 ומס’ 2.

 

קריצמן – בשם המבקש;

לבנון – בשם המשיבים;

 

צו

 

השופט חשין:

 

1. נושא הדיונים לפנינו הוא צו-על-תנאי, בו נדרשו המשיבים ליתן טעם מדוע לא יבטלו את האיסור אשר אסרו על המבקש להופיע כטוען ולייצג את שולחיו בבית הדין הגדול לערעורין ובבית הדין של תל אביב יפו.

2. המבקש, משה יהודה פולאק, הוא רב אשר תורתו אומנותו. לפני עלותו ארצה, בשנת 1933 ,שימש כרב בפועל באחת הקהילות היהודיות במזרח אירופה, ולאחר עלותו כיהן ברבנות ובחזנות באחד מפרברי תל אביב. החל משנת ה’ה’תש”ז הוא מופיע כטוען רבני וכפרקליט תורני בלשכות הרבנות האזוריות ולפני בית הדין הגדול לערעורין בירושלים, אך זה חודשים מספר נאסרה עליו ההופעה בבתי הדין הרבניים, והסיבה, לכך היא שאין בידו רשיון מטעם המשיבה השלישית, היא מועצת הרבנות הראשית. מתוך בקשת המבקש גופה מסתבר, כי רשיון אינו ניתן לו- ביתר דיוק: את רשיונו הישן מסרבים לחדש – משום שהוא סרח, ויותר מפעם אחת נהג שלא כשורה, הן כלפי בתי הדין, אשר לפניהם הופיע וטען, והן כלפי לקוחותיו-שולחיו, אשר בשמם פעל ואת טובתנו היה עליו לשוות לנגד עיניו: אך בפנייתו אלינו לא התאונן המבקש על אי מתן הרשיון כי אם על שלילת זכותו להופיע לפני בתי הדין הרבניים. אף על פי כן נראה לנו, שבמקרה דנן אין לדון בשאלת האיסור שאסרו על המבקש בלי לומר דבר בענין הרשיון שהממונים על כך סירבו לתת לו, שכן שני אלה – האיסור להופיע ורשיון ההופעה – כרוכים זה בזה, וכל עיקרו של הראשון לא בא כאן אלא בגלל העדרו של השני.

3. הצורך בקבלת רשיון על-ידי כל מי שמבקש להופיע כטוען לפני בתי הדין הרבניים נקבע בתקנה לד לתקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל, אשר “נתקבלו ונתאשרו על ידי הרבנות הראשית בארץ ישראל” והן “נוהגות בכל בתי הדין של כנסת ישראל מראשית שגת ה’תש”ג” (מלשון המבוא לתקנות). תקנה לד אומרת וזו לשונה:

“לד.

(1) כל הרוצה לפעול כמורשה בבתי הדין האזוריים ובבית הדין הג­דול או באחד מאלה, בין אם הוא ‘עורך דין תלמודי’ או ‘טוען
קבועמ’ ובין אם הוא עורך דין בעל רשיון ממשלתי, חייב להשיג בכל שנה, במשך חודש חשון, רשיון בכתב מאת מועצת הרבנות הרא­שית לארץ ישראל.

(2) הרשיון ניתן אחרי התייעצות עם בית הדין האזורי אשר אליו שייך המבקש ונגד תשלום המס הקבוע, ותקפו הוא מראש חודש
כסלו עד ראש חודש כסלו.

(3) הרשות בידי מועצת הרבנות הראשית לארץ ישראל לבטל רשיון כזה ביטול זמני או מוחלט.”

הרשות המוסמכת לפי אותן תקנות להעניק – ולבטל – רשיון הופעה היא, איפוא, מועצת הרבנות הראשית. ואמנם למן שנת ה’תש”ז ועד שנת ה’תשי”ד ניתנו למבקש ברציפות כמה רשיונות – מקצתם לשנה שלמה, ומקצתם, בשל התנהגות המבקש, לחודשים מספר בלבד – אולם מאז חודש כסלו ה’תשי”ד (נובמבר 1953) ואילך לא נעתרו עוד הממונים על כך לבקשותיו: בתי הדין האזוריים סירבו לשמעו כ’טוען’, ומועצת הרבנות הראשית סירבה לחדש את רשיונו. כאשר פנה המבקש בתלונה על כך לבית הדין האזורי בתל אביב, השיב לו בית דין זה במכתב – תאריכו 01/03/1954 – אשר זו לשונו:

“בתשובה למכתב כב’ מיום 21/02/1954 ולפי הוראות בתי הדין, הרינו מתכבדים להודיעו, כי רשיון הופעה בפני בתי הדין הרבניים בישראל נותנת רק הרבנות הראשית לישראל וכן גם שלילת הרשיון מסורה רק בידי הרב­נות הראשית. ביה”ד המקומי רק ממליץ בין לחיוב בין לשלילה; אולם כאמור ההכרעה נתונה רק בידי הרבנות הראשית לישראל.”

וכאשר פנה המבקש אל הרבנות הראשית באותו ענין, נאמר לו במכתב – תאריכו ו אדר-ב ה’תשי”ד – כך:

“בקשתו לחידוש רשיון הופעתו בבתי הדין הרבניים בארץ עברה את הדיון הדרוש, לאחר קבלת ההתייעצות הדרושה עם בית הדין
האזורי, ולא נתאשרה.” (ההדגשה במקור).

4. בפנייתו אלינו מתקיף ב”כ המבקש משני כיוונים את החלטת הסירוב של מועצת הרבנות הראשית לחדש את רשיונו – החלטה אשר ממנה נובע, ובה כרוך, האיסור שאסרו עליו להופיע בבתי הדין הרבניים השונים: ראשית כל, טוען הוא, התקנה לד הנ”ל, אשר מכוחה פועלת מועצת הרבנות הראשית בעניני רשיונות הופעה בבתי הדין, אינה תקפה, באשר התקנתה חרגה מתחומי הסמכות אשר יוחדה לה למועצת הרבנות הראשית. שנית, “מועצת הרבנות הראשית” אינה קיימת עוד; זהו אבר מדולדל אשר אין בו חיות, ומבחינה משפטית אינו רשאי ואינו מוכשר לפעול. וכיון שכך, הרי אין מי שיתיר ואין מי שיאסור את הופעתם של מורשים ושל נציגים-טוענים בבתי-הדין הרבניים.

עלינו לבחון עכשיו בחון היטב את שתי טענותיו העיקריות של ב”כ המבקש, ומן הראוי כי נפתח בשניה שבהן, שהרי טענה זו, אם נקבלנה, עשויה לפטור אותנו מן הצורך לדון כאן, בבקשה זו, בטענה הראשונה.

5. מועצת הרבנות הראשית היא הראשון בחמשת המוסדות אשר נמנו בשעתו בכנסת ישראל לפי התקנה 3 לתקנות כנסת ישראל (חוקי א”י, כרך ג, פרק קכו). שאר ארבעת המוסדות הם: לשכות רבנות מקומיות, אסיפת נבחרים, ועד לאומי וועדי קהילות. תקנה 4(2) קבעה, כי “במועצת הרבנות הראשית יהיו שני רבנים ראשיים: האחד ספרדי והאחד אשכנזי, וששה חברים – שלושה ספרדים ושלושה אשכנזים”, ומכוח תקנה 9(1) הותקנו “תקנות הקובעות את שיטת הבחירות או המינויים של מועצת הרבנות הראשית” (ע”ר 582 מיום 9/04/1936, תוס”ב). תקנות אלה (להלן: תקנות הבחירות) קבעו, כי “מועצת הרבנות הראשית נבחרת אחת לחמש שנים מיום בחירתה” (תקנה 20), ובהתאם להוראות הכלולות בהן נבחרה מועצת הרבנות הראשית הראשונה ביום 01/12/1936 (ע”ר מס’ 658, מיום 14/01/1937, תוס”ב). הבחירות למועצה השניה צריכות היו, איפוא, להיערך ביום 1/12/1941, אך מפני המלחמה לא נערכו בחירות חדשות, והמועצה הראשונה הוסיפה לכהן בתפקידה ללא מינוי רשמי וללא בחירות נוספות. נראה הדבר, שהיה מי שפקפק בכשירות קיומה של המועצה במסיבות אלה, ולפיכך נחקקה פקודה מיוחדת, היא פקודת כנסת ישראל (מועצת רבנות ראשית) (הקניית תוקף), 1944 – מס’ 17 לשנת 1944 – אשר נועדה להכשיר את המשך קיומה של המועצה הראשונה עד 1/12/1944 ולתת תוקף למפרע לבל פעולה אשר נעשתה על ידה קודם לכן, היינו, למיום תום תקופת כהונתה לפי הבחירות הראשונות, 01/12/1941.

6. הבחירות החדשות נתקיימו ב- 30/01/1945, ומועצת רבנות ראשית חדשה נבחרה (ראה ההודעה בדבר תוצאות הבחירות שפורסמה בע”ר 1413 מיום 31/05/1945, תוס”ב), אך בינתים הן נוצר חלל זמן – היינו, התקופה שבין 01/12/1944 לבין 30/01/1945 – שבו המשיכה המועצה הראשונה לכהן ללא סמכות. נולד, איפוא, הצורך למלא חלל זה. לפיכך נחקקה פקודה נוספת, היא פקודת כנסת-ישראל (מועצת רבנות ראשית) (הקניית תוקף), 1945 – מס’ 25 לשנת 1945 – אשר תבניתה כתבנית הפקודה משנת 1944, וכל עיקרה לא בא אלא כדי להכשיר למפרע את פעולות המועצה שנעשו באותה תקופת “בין הזמנים”.

7. המועצה השניה נועדה אף היא לפי החוק לכהן תקופה של חמש שנים, ואף אם לא נקבל את טענת ב”כ המבקש, כי עם קום המדינה והפסקת פעולותיהם של שאר מוסדות כנסת ישראל – אסיפת הנבחרים והועד הלאומי – בא הקץ גם למועצת הרבנות הראשית במחצית שנת 1948, הרי מועד כהונתה של זו תם מכל מקום ב- 30/01/1950. מאז ועד היום לא נתקיימו בחירות חדשות למועצת הרבנות הראשית, ואף לא נעשו מינויים חדשים, מחוץ לאישור מינויי רבנים שעליו ידובר במפורט בסמוך, והשאלה היא: מאיזה מקור יונקת המשיבה השלישית כיום את כוח חיותה ואת זכות קיומה?

8. ב”כ המשיבים סומך על חוק בתי הדין הרבניים (אישור מינויים), ה’ה’תשי”ב-1952 (סה”ח 100, מיום 25/06/1952) וטוען, כי חוק זה מכשיר את קיומה של מועצת הרבנות הראשית. כדי לבחון מה מידת אמת יש בטענה זו, מן הראוי להביא את החוק במלואו, ככתבו וכלשונו, מאחר שגוף החוק כיום – לאחר התיקון שחל בו בשנת 1953: סה”ח 125, מיום 19/06/1953, עמ’ 98 – הוא רק בן סעיף אחד בלבד. וזו לשון החוק:

“רואים את בתי הדין הרבניים המכהנים ערב תחילת תקפו של חוק זה והמפורטים בתוספת הראשונה לחוק זה כבתי דין רבניים שכוננו כחוק – מיום הכינון הניתן באותה תוספת; ורואים את הרבנים המכהנים כדיינים בבבתי הדין הרבניים ערב תחילת תקפו של חוק זה ששמותיהם מפורטים בתוספת השניה לחוק זה כדיינים שנבחרו או שנתמנו כחוק – מיום הבחירה או המינוי הניתן באותה תוספת.”

כאן הובאו שתי התוספות הנזכרות בגוף החוק: הראשונה מונה את שמות בתי הדין ומציינת את יום כינונם, והשניה מונה את שמות הדיינים ומציינת את יום בחירתם או מינוים.

החוק מדבר, איפוא, על בתי דין רבניים ועל הרבנים המבחנים בהם כדיינים. אלה – בתי הדין והדיינים – ורק אלה כינונם הוכשר ומינוים אושר. זכרה של מועצת הרבנות הראשית לא נזכר בחוק זה אף במלה אחת, וכל נסיון לא נעשה מטעם המחוקק לפחת בה רוח חיים או להקימה מחדש.

9. ואל ייאמר, כי הואיל ומועצת הרבנות הראשית מורכבת מרבנים, הרי עצם הכשרתם של אלה על ידי החוק האמור, ועצם מתן התוקף החוקי לכינונם של בתי הדין הרבניים, ובכללם בית הדין הגדול לערעורין, שכמה מאותם רבנים משמשים בו, מקיימים ממילא גם את כשירותה של המועצה. התחומים ברורים ואין לטשטש אותם או לערבב ביניהם: מועצת הרבנות הראשית איננה בית דין בלבד ואיננה עוסקת בעניני שיפוט בלבד. אמת הדבר, כי לפי תקנה 7 לתקנות כנסת ישראל משמשת המועצה בית דין לערעורין בענינים המסורים לסמכותם של בתי הדין הרבניים, אך נוסף על סמכות שיפוטית זאת, הוטלו על המועצה גם תפקידים מינהליים ומעין שיפוטיים רבים. כך, למשל, לפי תקנה 4(1) עליה לפקח על לשכות הרבנות ועל רבני הקהילות; לפי תקנה 10 היא מוסמכת לסדר צוואות על פי דיני ישראל, לפקח – לפי בקשת הנאמנים – על הקדשות צדקה יהודים, לישב כבוררים; לפי תקנה 9(6) שהוספה לתקנות המקוריות לאחד זמן (ע”ר 749, מיום 13/01/1938, תוס”ב), הוסמכה למנות מבין חבריה רבנים אשר יכהנו כדיינים בלשכת הרבנות בירושלים, ולפי תקנה 8 היא משמשת באת-הכוח הדתית המוכרת של כנסת ישראל כלפי השלטונות. סמכויות אלה, מהן מינהלתיות ומהן מעין-שיפוטיות, נתונות בידי המועצה כגוף נבדל, עומד ברשות עצמו, ולא כבית-דין לערעורין. מפני זה לא יתכן לומר, כי עצם מתן תוקף חוקי לכינונו של בית-הדין הגדול לערעורין הכשיר ממילא גם את עצם קיומה של מועצת הרבנות הראשית. מלאכת השפיטה הנעשית בידי בית-הדין לערעורין היא רק חלק מן הסמכויות אשר על המועצה למלאן, ובתוקף חוק בתי-הדין הרבניים מוסמך הגוף השיפוטי אשר פעל כבית-דין לערעורין ערב תחילת תקפו של החוק, להמשיך ולפעול כבית-דין; אך המחוקק לא העניק ולא התכוון כלל להעניק לבית-דין זה סמכויות של מועצה, או להכשיר את מעמדו כמועצה.

10. והוא הדין ברבנים המשמשים בו כדיינים. בתוספת השניה לחוק פורטו שמותיהם של הרבנים אשר רואים אותם “כדיינים שנבחרו או שנתמנו כחוק”. המלים האחרונות, המובאות כאן במרכאות כפילות, מגדירות במדוייק את התפקידים אשר רבניים אלה מוסמכים למלאם מכוח החוק החדש. תקנות הבחירות, 1936, אינן מדברות על בחירות אישיות של רבנים בודדים, כי אם על בחירת “מועצת הרבנות הראשית” כגוף קולקטיבי. ותקנה 18 לאותן תקנות קובעת, בין השאר, כי “שלושה מהמועמדים הספרדים ושלושה מהמועמדים האשכנזים שקיבלו את מספר הקולות היותר גדול יוכרזו לנבחרים בתור חברי שעצת הרבנות הראשית”. מכאן שהבחירה היא בחירת רבנים כחברי מועצת הרבנות הראשית דוקא. חוק בתי הדין הרבניים, לעומת זה, מכשיר, כאמור, את מינוים של הרבנים המכהנים כדיינים בבתי הדין הרבניים (ובכלל זה, כמובן, גם את בית הדין לערעורין). הוא לא נועד להכשיר את מינוים או את בחירתם של הרבנים המכהנים כחברי מועצת הרבנות הראשית, שהיא גוף בעל סמכויות רחבות יותר מבית הדין לערעורין.

11. זכר לדבר – אם לא ראיה חותכת לכך – אנו מגלים בהשתלשלות הענינים במעשה תחיקה זה – חוק בתי-הדין הרבניים (אישור מינויים). בראשית היתנ הצעת החוק (רשומות, הצעות חוק 111, מיום 24/03/1952), ומן הראוי להשוות הצעה זו אל דפוסו הסופי של החוק. הצעת החוק קבעה לאמר:

“(1)

(א) רואים את בתי הדין הרבניים המכהנים ביום תחילת תקפו של חוק זה כאילו כוננו בחוק, ואת הרבנים המכהנים כדיינים באותם בתי הדין הרבניים – כאילו נבחרו או נתמנו כחוק.

(ב) ‘בית דין רבני’ בחוק זה פירושו – לשכת רבנות מקומית או מועצת הרבנות הראשית שנתכוננו לפי תקנות כנסת ישראל, וכן בית הדין הגדול לערעורין או בית דין רבני מקומי בין שנתכוננו לפי תקנות כנסת ישראל ובין שנתמנו על-ידי שר הדתות.” (ההטעמה שלנו).

זהו נוסחה של הצעת החוק. סעיף-קטן (א) של ההצעה דומה בעיקרי פרטיו אל הנוסח שנתקבל על ידי הכנסת ונחקק כחוק: הלא הוא סעיף 1 של חוק בתי הדין הרבניים המקורי (כלומר, לפני ביטול סעיף 2 שבו, בשנת ה’תשי”ג). אולם הגדרת הביטוי “בית דין רבני” –  סעיף-קטן(ב) של הצעת החוק – אשר השתרעה גם על “מועצת הרבנות הראשית”, הגדרה זו הושמטה משום מה מנוסחו הסופי של החוק. ללמדך, כי הכוונה היתה – וכוונה זו לבוש ניתן לה בלשון שאינה משתמעת לדו פנים – להקנות תוקף למינוים של רבנים מסויימים כדיינים ולהבטיח את חוקיותם של בתי דין רבניים מסויימים, שנקראו בשם. הכוונה לא היתה בשום פנים לתת תוקף לקיומה של מועצת הרבנות הראשית, שלפי עצם מהותה, ובשים לב לתפקידים שהוטלו עליה, כמבואר לעיל, אין להגדירה כבית דין.

12. וחיזוק נוסף לכך: לפי תקנות כנסת ישראל, מורכבת מועצת הרבנות הראשית משמונה חברים; ואילו בתוספת השניה לחוק הנ”ל אושר מינוים – כחברי בית הדין הגדול לערעורין – של חמישה דיינים בלבד. לא מצינו, כי הכנסת התכוונה בחוק זה או בכל חוק אחר להקטין את מספר חברי המועצה.

13. היוצא מכל האמור, כי הגוף המשפטי היחיד אשר ממנו יכול היה המבקש, וחייב היה, לפי תקנה לד לתקנות הדיון בבתי הדין בא”י, להשיג רשיון לפעול כ’טוען’ בבתי הדין הרבניים, גוף זה אינו קיים זה עת רבה. שום גוף אחר לא בא במקומו, וכל מוסד המתיימר לפעול בשמו או מכוחו אינו מוסמר להתיר למישהו או לאסור על מישהו לייצג את שולחיו ולטעון להם בבתי הדין. וכיון שכך, לא בדין תלו התולים את הופעתו של המבקש במילוי דרישות אשר מבחינה אובייקטיבית אין אדם יכול למלאן, ולא במשפט נאסר עליו להופיע כ’טוען’ בשל העובדה – ובשל עובדה זו בלבד – שאין בידו רשיון מטעם מועצת הרבנות הראשית.

14. השאלה היא, איפוא: מה צורה עלינו לשוות להחלטתנו?

כיון שהגענו לכלל מסקנה שהמשיבה השלישית (מועצת הרבנות הראשית) אינה קיימת עוד, אין בידינו להטיל עליה כל צו: אם צו עשה ואם צו לא תעשה. די לו למבקש בכך, שקבענו כי איסוריה של משיבה זו אינם איסורים כשם שהיתריה אינם היתרים.

ואשר לשני המשיבים האחרים: בהצהרתו בהן צדק אומר המבקש, בין השאר, כי:

“ביום י”ד אדר א’ ה’תשי”ד … ניתנה ע”י המשיב מס’ 2 ההוראה לכל אגפי ביה”ד הרבני בתל אביב לבל יינתן למבקש לעסוק כטוען ולייצג מתדיינים בביה”ד הנ”ל … ולמחרת היום, בבוא המבקש לטעון בערעור שעמד להתברר ביום זה בביה”ד הגדול לערעורין, ירושלים, אשר המשיב מס’ 1 עמד לכהן (בו) כיו”ר … הודע למבקש ע”י המשיב מס’ 1, כי לא מורשה הוא להופיע ולטעון בענין הנדון בשם לקוחו.”

הצהרות אלה לא הוכחשו, לא בפירוש ולא מכללא, ועלינו להניח כי הן נכונות ואמיתיות. אך מה היתה הסיבה לאיסור זה אשר אסרו הרבנים הנכבדים על המבקש? הווה אומר: העובדה – ורק העובדה – שאין בידו רשיון מטעם מועצת הרבנות הראשית. נוכח המסקנה שלנו, כי עובדה זו אינה עשויה לשמש עילה למניעת הופעתו כ’טוען’, הרי האיסור האמור אין לו על מה שיסמוך.

15. לסיכום הדברים: אנו מבקשים להטעים ולחזור ולהטעים, כי מסקנתו הסופית מבוססת על שני ממצאים, הכרוכים זה בזה, היינו: ראשית כל, מועצת הרבנות הראשית אינה קיימת כיום, ולפיכך אין לו למבקש אל מי לפנות בבקשת רשיון; שנית, איסור ההו­פעה בבתי הדין הרבניים שנאסר על המבקש, כל עיקרו לא בא אלא משום שאין בידו רשיון הופעה. נמנענו במתכוון מלדון בשאלה אם בתי דין מוסמכים בדרך כלל לאסור על אדם להופיע לפניהם כ’טוען’ בשל אפיו, התנהגותו והליכות חייו. שאלה זו נכבדה ביותר והיא נדונה פעמים הרבה בספרות המשפטית ובהלכות פסוקות. אך כדי שאפשר יהיה לבית המשפט לדון בה ביסודיות ולהשיב עליה כהלכה, מן הדין כי יהיו לפניו הצדדים הנכונים – כלומר, בתי הדין מוסמכי השיפוט ולא חברים בודדים מחבריהם – וכי עילת הפניה לבית משפט זה – או לפחות אחת העילות – תהיה הסירוב להרשות למתלונן את ההופעה בשל שיקול זה, היינו, היותו בלתי ראוי לשמש ‘טוען’ לאחרים. בדיונים אשר לפנינו אין בתי הדין עצמם מופיעים כצדדים, ועמדתם הסרבנית של הרבנים המשיבים איננה, כאמור, התנהגותו של המבקש, כי אם דבר היותו משולל רשיון הופעה. שיקול זה מוטעה מעיקרו ואינו עשוי לשמש יסוד להוראות אשר ניתנו מטעם המשיבים מס’ 1 ו- 2 לבתי הדין השונים.

מהטעמים האמורים, הוחלט לעשות את הצו-על-תנאי החלטי נגד המשיבים מס’ 1 ו- 2 בלבד.

ויהא הדבר ברור: צו החלטי זה אין כוחו יפה אלא לגבי אותם משיבים ולגבי אותן הוראות אשר ניתנו על ידם, ולא גם לגבי בתי-הדין, כיחידות שיפוטיות, אשר אותם משי­גים ורבנים אחרים כיוצא בהם יושבים בהן לדין.

אין צו להוצאות.

 

ניתן היום, כט סיוון ה’תשי”ד (30/06/1954).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *