בג”צ 4182/1997 גלינה מרקוביץ ואח’ נ’ שר הפנים (17/07/1997)

בג”צ 4182/1997 מרקוביץ נ’ שר הפנים (17/07/1997)

 

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 4182/1997

 

בפני:

כבוד המשנה לנשיא ש’ לוין

כבוד השופט א’ מצא

כבוד השופטת ד’ דורנר

 

העותרים:

1. מרקוביץ גלינה

2. מרקוביץ בוריס

3. דולקרט ולדימיר

נגד

המשיב:

שר הפנים

 

עתירה למתן צו על-תנאי

 

פסק-דין

1. העותרים 1 ו- 2 נישאו בנישואין אזרחיים בשנת 1986. העותר 2 הינו יהודי, והעותרת 1 עלתה לארץ כבת-זוגו של יהודי, לפי סעיף 4א לחוק השבות, ה’תש”י-1950 (להלן – חוק השבות). ביום 11/02/1997, כארבעה חודשים לאחר עלייתם של העותרים 1 ו- 2 לישראל, הגיע העותר 3, בנה בן ה- 22 של העותרת 1 מנישואיה הראשונים, לביקור בישראל, באשרת תייר.

במהלך שהותו בארץ הגיש העותר 3, שאינו יהודי ואף שני הוריו אינם יהודים, בקשה לקבלת רשיון לישיבת קבע בישראל. ביום 25/06/1997 הודיע משרד הפנים כי הוחלט לדחות את הבקשה, הואיל והעותר 3 אינו עומד בקריטריונים שנקבעו לאיחוד משפחות בישראל.

כנגד החלטה זו מופנית העתירה שבפנינו. אין חולק כי לעותר 3 לא מוקנית כל זכות לשבת בישראל על-פי חוק השבות. נימוקיו של העותר 3 הם איפוא הומניטריים בעיקרם, ובהם: היוותרותו לבדו בארץ מוצאו לאחר עלייתה של אמו לישראל ורצונו להתגורר עמה בארץ; כוונתו להתגייר; וכן קיומו של חשש, לפיו חולה האם במחלת הסרטן ורצונה כי בנה יהיה לידה בעת מחלתה.

2. מתגובת בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה עולה כי מדיניות המשיב הינה למעט, ככל האפשר, במתן אשרות ורשיונות לישיבה בישראל, וכי לצורך כך נקבעו קריטריונים מחמירים, שבבסיסם עומדים שיקולים הומניטריים כבדי משקל בלבד, אשר, ככלל, רק לגבי מי שעומד בהם נבחנת בקשתו לאיחוד משפחות בישראל בחיוב.

ביחס לעותר 3 מציין בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, כי הקריטריונים שנקבעו מורים כי לא יינתן רשיון לישיבת קבע בישראל לאדם זר, בגיר, המבקש להיות סמוך לבן משפחתו בישראל, להוציא הורה קשיש וערירי, או בן זוגו הנשוי לאזרח ישראלי או לתושב קבע בישראל, ובלבד שאין מניעה בטחונית, פלילית או אחרת. העותר 3 אינו עומד בתנאים אלה, שכן הוא בגיר העומד ברשות עצמו ומשפחתו הרחבה, לרבות אביו, נמצאת ככל הנראה בארץ מוצאו.

3. מדיניותו האמורה של המשיב היא רבת שנים ובית משפט זה לא ראה לנכון להתערב בה. ראו, למשל, מקרה דומה עד מאוד למקרה שבפנינו: בג”צ 1689/1994 הררי נ’ שר הפנים, פ”ד נא(1) (1995) 15. כמו העותרים שם, אף העותרים שבפנינו לא הצביעו על שיקול הומניטרי מיוחד ויוצא-דופן אשר עשוי היה להביא להחלטה אחרת בעניינם.

באשר למחלתה של האם, הרי שהמסמכים הרפואיים שצורפו לעתירה הם מלפני חמישה חודשים והם מעידים רק על החשש לקיומה של המחלה. העותרים לא צירפו מסמכים רפואיים עדכניים המאפשרים לעמוד על מצבה הנוכחי של האם. מכל מקום, בית-המשפט רשם לפניו את הודעת המשיב, לפיה אם יובאו בפניו נתונים חדשים, שיצביעו על נסיבות הומניטריות מיוחדות המצדיקות את הארכת שהייתו של העותר 3 בישראל במעמד של מבקר, ישקול המשיב להאריך את אשרת התייר של העותרת 3 פעם נוספת.

על יסוד האמור לעיל, דין העתירה להידחות על הסף. בשולי הדברים ברצוננו להפנות את תשומת לב המשיב לביקורת שנמתחה בבג”צ 1689/94 הנ”ל בעניין אי-העלאתם של הקריטריונים האמורים על-גבי הכתב. אכן, אין בכך כדי לפסול את החלטתו של המשיב, אך מן הראוי שקריטריונים אלה יהיו גלויים לעיני הציבור אשר יוכל לכוון את דרכו על-פיהם.

 

ניתן היום, יב תמוז ה’תשנ”ז (17/07/1997).