בג”צ 409/72 חטאר נ’ בית-הדין הדתי הדרוזי בחיפה, פ”ד כז(1) 449 (1973)
בג”צ 409/72
סעיד חטאר
נגד
1. בית-הדין הדתי הדרוזי בחיפה
2. ראש ההוצאה-לפועל, בית-המשפט ברמת-הגולן
3. שר המשטרה
4. צאלחה חטאר
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[13/10/1972, 10/01/1973, 05/02/1973]
לפני השופטים ברנזון, מני, קיסטר
חוק בתי-הדין הדתיים הדרוזיים, ה’תשכ”ג-1962 [סה”ח 383, עמ’ 20], סעיפים 8 המקורי [וכפי שהוחלף ב-תשל”ב-1972 [סה”ח 664, עמ’ 144]], 4, 5 – חוק בתי-הדין הדתיים הדרוזיים (תיקון מס’ 3), ה’תשל”ב-1972 [סה”ח 664, עמ’ 144], סעיף 2 – צו בדבר בתי-דין דתיים דרוזיים (רמת הגולן) (מס’ 238), ה’תשל”א-1970 [מנשרים, צווים והודעות של מפקדת כוחות צה”ל באזור רמת הגולן, חוב’ מס’ 16, עמ’ 1156], סעיף 2 – חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 [סה”ח 134, עמ’ 165], סעיפים 1, 9, 3 – חוק בתי-המשפט, ה’תשי”ז-1957 [סה”ח 233, עמ’ 148], סעיף 7(ב)(4) – חוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952 [סה”ח 95, עמ’ 146].
בית-הדין הדתי הדרוזי במושבו בחיפה נעתר לתביעת האש את זכויותיה כאשה דרוזית שגורשה על לא עוול בכפה. לטענת העותר ניתן פסק-הדין של בית-הדין הדתי הדרוזי ללא סמכות. שני בני-הזוג הם דרוזים, תושבי כפר ברמת-הגולן.
בית-המשפט הגבוה לצדק פסק:
א.
(1) כלל הוא בפרשנות חוקים שמשמעותם של מונחים וניבים יכולה להיות שונה מחוק לחוק ואת משמעות שונה בחוק פלוני יש ללמוד ממהותו ותכליתו של החוק ומהקשר הדברים שבו הוא נתון.
(2) מטרתו של תיקון חוק בתי-הדין הדתיים הדרוזיים משנת תשל”ב הינה לתת תוקף חוקי לכל מה שנעשה לפני תחילתו של התיקון על-ידי בית-דין שהרכבו לא תאם בזמנו את דרישת החוק.
(3) מתן פסק-הדין הוא הצעד האחרון בהליך שהתקיים בבית-הדין והוא כלול בדיבור “הליך” האמור בסעיף 2 לתיקון הנ”ל.
ב. מקום מושבם של בתי-הדין הדתיים הדרוזיים של רמת-הגולן הוא בחיפה.
ג.
(1) סמכותו של בית-הדין הדתי הדרוזי בענייני נישואין וגירושין של דרוזים ובשאר ענייני המעמד האישי שלהם היא לגבי צדדים שהם בישראל, אזרחי המדינה או תושביה.
(2) שי התנאים להקניית סמכות עניינית לבית-הדין הדתי הדרוזי התקיימו בעניין זה; הצדדים היו בישראל בזמן הדיון בעניינם; יש לראות את הצדדים כאזרחי ישראל.
ד. עיקרי הטיעון אינם המקום להרחיב את יריעת העתירה ולפתוח בקו טיעון חדש שאינו נובע מכתבי-הטענות של הצדדים.
ה. בעל-דין המבקש לעורר את שאלת סמכותו של בית-הדין חייב לעשות זאת בהזדמנות הראשונה הניתנת לו לפני שבית-הדין מתחיל לדון בגוף העניין.
ו. חזקה על בית-הדין הדתי הדרוזי לערעורים שהוא מכיר ויודע את עקרונות הדת הדרוזית.
פסקי-דין ישראליים שאוזכרו:
[1] בג”צ 95/63 פלונית נ’ בית-הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו, פד”י יז 2222.
[2] בג”צ 228/64 פלונית נ’ בית-הדין הרבני האזורי ירושלים, פד”י יח(4) 141.
[3] בג”צ 129/63 מטלון (מזרחי) נ’ בית-הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו, פד”י יז 1640.
[4] ע”א 456/70 אלכסנדר נ’ אלכסנדר, פד”י כו(1) 735.
[5] בג”צ 71/50 עטיה נ’ יושב-ראש ההוצל”פ ביהמ”ש המחוזי ירושלים, פד”י ה 202.
[6] בג”צ 86/55 דרעי (נחום) נ’ יו”ר ההוצל”פ, ירושלים, פד”י ט 1938.
הערות:
1. לכלל שעניין סמכות בית-דין דתי יש לעורר בהזדמנות הראשונה, עיין בג”צ 141/71 הספל נ’ בית-הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו, פד”י כה(2) 471 .
2. לפירוש חוק לפי כוונת המחוקק, עיין ע”א 403/72 המרץ – מרכבי מכוניות ועבודות מתכת בע”מ נ’ גרייב, פד”י כז(1) 423 והערה 3 שם.
3. לפירוש מונח בחוק בתקשר לדברים בהם הוא מצוי, עיין: ע”א 134/71 כימיקלים ופוספטים בע”מ נ’ רשות הנמלים בישראל, פד”י כו(1) 760; ע”פ 503/68 מדינת ישראל נ’ איכל, פד”י כג(1) 73 והערה 2 שם.
התנגדות לצו-על-תנאי, מיום ה חשוון ה’תשל”ג (13/10/1972), המכוון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבוטל פסק-דינו של המשיב מס’ 1 בתיק 4/72, ומדוע לא יימנעו המשיבים מס’ 2, מס’ 3 מפינויו של עותר מביתו בכפר בוקעתה ברמת-הגולן ומהוצאתו-לפועל של פסק-הדין בתיק הנ”ל. הצו-על-תנאי בוטל.
כ’ קאסם – בשם המערער;
ד”ר מ’ חשין, סגן בכיר לפרקליט המדינה – בשם המשיבים מס’ 1, 2, 3;
א’ אבנרי – בשם המשיבה מס’ 4
פסק-דין
השופט ברנזון:
בעלי-הדין העיקריים בעתירה זו הם בעל ואשה, תושבי הכפר בוקעתה שברמת-הגולן. הם חיו יחד כ-36 שנה והאשה ילדה לו 13 ילדים, מהם 8 נותרו בחיים ו-5 נפטרו והלכו לעולמם. כעת חשקה נפשו של הבעל באשה אחרת, הכניס אותה לביתו וחי אתה ללא נישואין חוקיים. את האשה החוקית הוא גירש מהבית והשאירה בחוסר כל.
האשה תבעה את הבעל בבית-הדין הדתי הדרוזי במושבו בחיפה. היא ביקשה התרת נישואיה עם העותר, פינוי הבית בו הוא גר ומסירתו לידיה, וכן מזונות ופיצויים.
בקיצור, היא תבעה את זכויותיה כאשה דרוזית מגורשת על לא עוול בכפיה.
בית-הדין נעתר לה, ובין היתר ציווה על העותר לפנות את בית-המגורים של המשפחה לטובת האשה, לשלם לה 10,000 ל”י כפיצוי על הגירושין, ולמסור לה מכונת תפירה, רהיטים, כלי-בית ובגדיה ולשלם מזונות בסך 200 ל”י לחודש עבור כל ילד הנמצא עמה, עד גיל 9 לגבי נקבה ועד גיל 11 לגבי זכר.
העותר עירער בפני בית-הדין הדתי הדרוזי לערעורים בחיפה וביקש לבטל את פסק-הדין של בית-הדין דלמטה, בטענה שהוא ניתן ללא סמכות. לאחר שערעורו נדחה, הוא מביא את הטענה לפנינו, והיא מסתעפת לכמה ראשים.
לראשונה – שאלת הרכבו של בית-הדין ומקום מושבו. בית-הדין דן בהרכב של שני קאדים מד’הב. באותו זמן היה זה הרכב מקוטע שלא ענה לדרישות החוק, אשר קבע כי בית-הדין ידון בשלושה (סעיף 8 לחוק בתי-הדין הדתיים הדרוזיים, ה’תשכ”ג-1962).
ואולם, זמן קצר לאחר שניתן פסק-הדין נשוא הדיון שלפנינו, יצא חוק בתי-הדין הדתיים הדרוזיים (תיקון מס’ 1), ה’תשל”ב-1972, שהתיר לבית-הדין לשבת לדין בהרכב של חבר אחד, אם מספר הקאדים מד’הב המכהנים בו פחת משלושה, או נבצר מאחד או משניים מהם למלא תפקידם. ברם, הוראה זו מתייחסת לעתיד ואינה חלה על העבר.
מאידך, נקבע בסעיף 2 של החוק לאמור:
“הליך שהתקיים בבית-דין דתי דרוזי לפני תחילתו של חוק זה לא ייפסל מחמת שדנו בו בפחות משלושה.”
לכאורה, יש בכך כדי אישורו של פסק-הדין הנדון שניתן ברכב של שני קאדים מד’הב לפני תחילתו של חוק זה. ואולם, טענת בא-כוח העותר היא, כי פסק-דין אינו בגדר “הליך”, ועל-כן אין אישור ההליכים שבחוק מחייה את פסקי-הדין של בית-הדין שניתנו בהרכב פגום.
איננו מקבלים את הטענה. מר קאסם הביא לפנינו מספר הוראות חוק שבהן מצויה המילה “הליך” במובן של צעד פרוצידורלי שלא תמיד הוא כולל את מתן פסק-הדין.
לדעתנו, אין בכך כדי להועיל, שהרי כלל הוא בפרשנות חוקים שמשמעותם של מונחים וניבים יכולה להיות שונה מחוק לחוק ואת המשמעות בחוק פלוני יש ללמוד לא במעט ממהותו ותכליתו של החוק בו הם מצויים, ובהקשר הדברים שבהם הם נתונים. ברור, כי מטרתו של התיקון הנדון משנת תשל”ב היא לתת תוקף חוקי לכל מה שנעשה על-ידי בית-דין לפני תחילתו של התיקון, שהרכבו לא תאם בזמנו את דרישות החוק. כלום יתואר שכל שלב בדיון שהתנהל בפני בית-דין בהרכב כזה קיבל את אישורו על-פי התיקון הזה, ורק גולת הכותרת של הדיון – מתן פסק-הדין – הוא כלא היה? לפי פירוש זה לא הועילו מחוקקים בתקנתם ולא כלום, שהרי אם פסק-הדין אינו בתוקף, כיצד יינתן לו תוקף אם לא על-ידי חזרה על הדיון כולו מתחילתו ועד סופו? הפירוש הזה הוא כה בלתי-מתבל על הדעת עד שזה כמעט מגוחך לייחס למחוקק כוונה כזאת. זאת ועוד: לפי המילון החדש של אבן-שושן, המושג “הליך” במשפט, פירושו:
“צעד משפטי … שלב בפעולה משפטית מסויימת”.
במקרה דנן, מתן פסק-הדין הוא הצעד האחרון בהליך שהתקיים בבית-הדין, והוא כלול בו.
לעניין מקום המושב של בית-הדין, טען בא-כוח העותר, שהואיל ובעלי-הדין הם דרוזים תושבי רמת-הגולן, הרי שענייני נישואין וגירושין שלהם הם בשיפוטו הייחודי של בית-הדין הדרוזי של רמת-הגולן שהוקם לפי צו המפקד הצבאי באזור רמת-הגולן, מס’ 238, מיום 30/12/1970, ומקום מושבו של בית-דין זה הוא – או צריך להיות – ברמת-הגולן ולא בחיפה.
גם טענה זו אין בידינו לקבל. אני מסכים כי בעלי-הדין הם תושבי רמת-הגולן.
במשך תקופה מסויימת לפני מלחמת ששת הימים הם חיו בארץ והתגוררו בכפרי הדרוזים בית-ג’אן ודיר-אל-אסד. אך אחרי מלחמת ששת הימים, הם חזרו לכפר מולדתם, בוקעתה שברמת-הגולן, בנו שם בית וגרו בו. הרי שזה מקום מושבם הקבוע במשך כל השנים הללו. השווה עם בג”צ 95/63 פלונית נ’ בית-הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו [1]; בג”צ 228/64 פלונית נ’ בית-הדין הרבני האזורי ירושלים [2]. אך אין בכך כדי להשפיע על סמכות בית-הדין ומקום מושבו. הקאדים מד’הב שמונו לשמש כדיינים בבית-הדין ובבית-הדין לערעורים של רמת-הגולן הם אותם האנשים היושבים לדין בבתי-הדין הדתיים הדרוזיים בישראל. לפי סעיף 2 לצו הנ”ל, הקובע את מקום מושבם של בתי-הדין של רמת-הגולן הוא ראש בית-הדין לערעורים, והוא קבע הלכה למעשה כי מקום המושב הזה יהיה בחיפה בה יושבים בתי-הדין הדתיים הדרוזיים הישראליים. על-כן, כפי שנאמר בתצהיר התשובה לעתירה, שנעשה על-ידי מנהל בתי-הדין הדתיים הדרוזיים בישראל וברמת-הגולן –
“מאז שהוקמו בתי-הדין הדתיים הדרוזיים של רמת-הגולן יושבים הם ודנים בחיפה, הן בעניינים שנמסרו לסמכותם על-פי דין בישראל והן בעניינים שנמסרו לסמכותם על-פי הדין החל ברמת-הגולן.”
מבחינה זו אין איפוא לעותר על מה לקבול, מה גם שמקום המושב אינו ממהותו של העניין, והעותר הופיע לדיון בפני בית-הדין במושבו בחיפה ולא העלה כל טענה בקשר לכך.
למעשה, ישבו כנראה בתי-הדין בעניין זה כבתי-דין ישראליים, שהרי בית-הדין של רמת-הגולן יושב בהרכב של דן יחיד, וכאמור כאן ישב בית-הדין בהרכב של שניים. אם כך הוא הדבר, טוען בא-כוח העותר, כי אז בית-הדין חרג מגדר סמכות שיפוטו כשנטל על עצמו לדון בענייני המעמד האישי של בעלי-הדין, שהם תושבי רמת-הגולן, אינם חיים בישראל, ואינם אזרחי המדינה.
סמכותו של בית-הדין הדתי הדרוזי בענייני נישואין וגירושין של דרוזים, ובשאר ענייני המעמד האישי שלהם, מוגדרת בסעיפים 4 ו- 5 לחוק בחי-הדין הדתיים הדרוזיים, ה’תשכ”ג-1962, והיא כמתכונתה של הסמכות הנתונה לבתי-דין רבניים על-פי סעיפים 1 ו-9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953.
בשני המקרים הסמכות בענייני נישואין וגירושין היא לגבי צדדים שהם: “בישראל, אזרחי המדינה או תושביה”.
בהתאמה הדרושה לצורך העניין שלפנינו, אני מצטרף עם כל הכבוד למה שאמר חברי הנכבד, השופט מני, ב-בג”צ 129/63 מטלון נ’ בית-הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו [3], בעמ’ 1650:
“מתוך הכתוב “יהודים בישראל”, אתה למד כי כדי להקנות לבית-הדין הרבני סמכות לדון בענייני נישואין חייבים שני בני-הזוג להיות מצויים בישראל.
רק משנתמלא תנאי ראשוני זה ובנוסף לו מתקיים נם התנאי שבני-הזוג הם אזרחי המדינה או תושביה, קם השיפוט הייחודי של בתי-הדין רבניים …”
במקרה שלפנינו קיים בית-הדין חמש ישיבות. האשה הופיעו, והבעל הופיע בישיבה הראשונה, נעדר מהישיבה השניה, הופיע בישיבה השלישית, נעדר מהישיבות הבאות והיה נוכח בשימוע פסק-הדין. בישיבה הראשונה ניסה בית-הדין ללא הצלחה להשלים בין הצדדים. הבעל הודה שהוא גירש את האשה והודיע שהוא מוכן לשלם לה את זכויותיה, אך ביקש דחיה כדי להביא הוכחות בקשר לנסיבות הגירושין.
ברור איפוא כי הצדדים, אף שהם תושבי רמת-הגולן, היו בישראל בזמן הדיון בעניינם, וזה מספיק לצורך התנאי הראשון להקניית הסמכות לבית-הדין. במקרה המיוחד הזה, נוכח עובדת קיומה של סמכות כפולה בידי בית-הדין בישראל וברמת-הגולן, ישיבתו הקבועה של העותר ברמת-הגולן והזמנתו לישיבות בית-הדין בחיפה באמצעות המזכירות ברמת-הגולן, אינן משנות ולא כלום.
התנאי השני הוא. כאמור, שהצדדים הם אזרחי המדינה או תושביה. כבר אמרתי כי הצדדים אינם תושבי המדינה. מאידך, עלינו לראותם כאזרחי המדינה. בהודעת-הערעור שלו לבית-הדין הדתי הדרוזי לערעורים טען העותר לאמור:
“הן המערער והן המשיבה הינם אזרחים ישראליים ובהתאם לחוק האזרחות לא פסקו מלהיות אזרחים ישראליים על-ידי כך שעברו לגור בכפר בוקעתה.”
הודאה זו מפי המערער, אין בכוחה לקבוע את מעמדם האמיתי של הצדדים מבחינת האזרחות כלפי כולי עלמא. אבל בינם לבין עצמם, לצורך התביעה הזאת. ההודאה מחייבת את העותר.
נמצא, כי נתקיימו כל התנאים הדרושים כדי להקנות סמכות עניינית לבית-הדין הדתי הדרוזי בישראל על בני-הזוג.
לבסוף, טוען בא-כוח העותר, כי להבדיל מבית-הדין הרבני, שהוקנתה לו סמכות מפורשת לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, לדון: “בכל עניין הכרוך בתביעת גירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג”, לא הוענקה לבית-הדין הדתי הדרוזי סמכות כזאת, ועל-כן כל מה שעשה בית-הדין מחוץ להתרת הנישואין אינו עשוי.
ב-ע”א 456/70 [4], חיווה חברי הנכבד, השופט קיסטר, את דעתו לגבי פירושו של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, ואמר:
“הפירוש ההגיוני והפשוט הוא, כי בית-הדין הרבני הדן בעניין הגירושין יפסוק בכל מכלול הבעיות המתעוררות בזמן שנפרדת החבילה … ובכלל סידור הרכוש לאחר הגט.”
הוראה דומה חסרה בחוק בתי-הדין הדתיים הדרוזיים, אך השאלה בעינה עומדת אם ממילא אין לתת פירוש רחב לדיבור “ענייני נישואין וגירושין” שבסעיף 4 לחוק בתי-הדין הדתיים הדרוזיים כדי לכלול בו את מכלול הבעיות המתעוררות בין בני-הזוג בהתפרק חיי המשפחה. אינני רואה צורך להכריע בשאלה נכבדה זו משום שהטענה לא הועלתה בעתירה והיא נזכרה רק בעיקרי הטיעון של בא-כוח העותר. עיקרי הטיעון אינם המקום להרחיב את יריעת העתירה ולפתוח בקו טיעון חדש שאינו נובע מכתבי-הטענות של הצדדים. בעתירה נטען היפוכו של דבר, היינו כי בענייני מזונות, פיצויים, פינוי וכו’ נתונה לבית-הדין, לפי סעיף 5 של החוק, סמכות השיפוט לדון בהם בהסכמת הצדדים.
בעתירה טען העותר כי לא נתן את הסכמתו, ולפנינו טען מר קאסם כי הסכמה זו צריכה להיות מפורשת ולא מספיקה הסכמה שבשתיקה. טענה זו אין לה על מה שתסמוך לא מבחינה עובדתית ולא מבחינה משפטית. בדיון בפני בית-הדין אין כל זכר להתנגדות או להסתייגות העותר מסמכות בית-הדין. ולא זו בלבד, אלא שכאמור, בהופיעו לראשונה בפני בית-הדין הצהיר כמפורש שהוא מוכן לתת לאשה את זכויותיה וביקש דחיה לשם הבאת עדות על סיבות הגירושין. בעל-דין המבקש לעורר את שאלת סמכותו של בית-הדין, חייב לעשות זאת בהזדמנות הראשונה הניתנת לו לפני שבית-הדין מתחיל לדון בגוף העניין. ואם הופיע ושתק לא יישמע לאחר-מכן בטענה של חוסר סמכות: סעיף 7(ב)(4) לחוק בתי-המשפט, ה’תשי”ז-1957, וראה לדוגמה בג”צ 71/50 עטיה נ’ יושב-ראש ההוצאה-לפועל [5]; בג”צ 86/55 דרעי נ’ יושב-ראש ההוצאה-לפועל [6].
לגוף העניין, קובע בית-הדין לערעורים לקראת סוף פסק-דינו לאמור:
“כן חובה להעיר שעקרונות הדת הדרוזית נותנים לאשה המגורשת את מלוא זכויותיה וכן להתחלק ברכוש בעלה אם הושג לאחר נישואיהם מזיעתם ועמלם המשותף והיתה סיבת הגירושין ללא חטא או סיבה מטעם האשה אלא רק מסיבת חפצו של הבעל באשה אחרת.”
חזקה על בית-הדין הדתי הדרוזי לערעורים שהוא מכיר ויודע את עקרונות הדת הדרוזית, ואין לנו כל סיבה להרהר אחרי מידותיו.
אשר-על-כן אנו מחליטים לדחות את העתירה ולבטל את הצו-על-תנאי ומחייבים את העותר לשלם את הוצאות העתירה לאשה, המשיבה מס’ 4, בסכום כולל של 1,000 ל”י, וכן למשיבים מס’ 1-3 בסכום כולל של 1,000 ל”י.
ניתן היום. ג אדר-א ה’תשל”ג (05/02/1973).