בג”צ 3995/00 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול ואח’ (03/11/2002)

בג”צ 3995/00 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד נו(6) 883 (2002)

 

בג”צ 3995/00

פלונית

נגד

1. בית-הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים

2. בית-הדין האזורי בפתח-תקווה

3. פלוני

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[03/11/2002]

לפני הנשיא א’ ברק והשופטות ט’ שטרסברג-כהן, א’ פרוקצ’יה

 

העותרת (להלן – האישה) והמשיב 3 (להלן – הבעל) נישאו כדת משה וישראל בשנת 1982 ונולדו להם שלושה ילדים. הצדדים וילדיהם התגוררו בדירה בפתח-תקווה השייכת לבעל ורשומה על שמו מלפני הנישואין. דירה בבני ברק בבעלות האישה מלפני הנישואין – ועל שמה – הושכרה, ודמי השכירות שימשו את המשפחה. בשנת 1996 הגיש הבעל תביעת גירושין לבית-הדין הרבני שנכרכו בה מזונות האישה והילדים, הצהרה בדבר הזכויות ברכוש וחלוקת הרכוש המשותף. המשיב 2 פסק כי האישה חייבת לקבל באופן מיידי גט מן הבעל, ולאור הודאתה כי קיימה במהלך הנישואין יחסי אישות עם אדם אחר, נפסק כי היא הפסידה את כתובתה, ועל-כן הבעל פטור ממזונותיה וממדורה ומכל חיוביו כלפיה. לעניין הרכוש נקבע כי הדירה בפתח-תקווה תישאר בבעלותו הבלעדית של הבעל, והדירה בבני ברק – בבעלותה הבלעדית של האישה. ערעור שהוגש לבית-הדין הרבני הגדול נדחה.

בית-המשפט העליון פסק:

(1) בני-הזוג נישאו לאחר יום 01/01/1974, ואשר-על-כן חל עליהם באופן עקרוני חוק יחסי ממון בין בני זוג, ה’תשלג-1973 (להלן – החוק). על-פי סעיף 5 לחוק, עם פקיעת הנישואין עקב גירושין זכאי כל אחד מבני-הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני-הזוג, למעט, בין היתר, נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין (887ב-ד).

(2) שאלה לא פשוטה היא אם חזקת השיתוף ממשיכה לחול לצד החוק ואם חלה באופן עקרוני על נכס שנרכש לפני הנישואין אך בנסיבות המקרה דנן אין צורך להכריע בדבר (887ו-888א).

(3) יסוד הכרחי בחזקת השיתוף – כמו גם בהחלתה על נכס זה או אחר – היא ההרמוניה בין בני-הזוג, כוונת השיתוף והחיים המשותפים ביניהם. במקרה דנן הנישואין בין הצדדים נמשכו 17 שנה, אולם הראיות אינן מצביעות על חיי נישואין שהתנהלו בהרמוניה (888ב-ד).

(4) לאורך כל שנות הנישואין הקפידו בני-הזוג לשמור על ההפרדה בבעלות על שתי דירותיהם אף שגרו יחדיו בדירת הבעל. לא ננקטה על-ידיהם כל פעולה שהיא לשינוי הבעלות על הדירות. אין האמור בבני-זוג שלהם דירת מגורים אחת, אלא בבני-זוג אשר לכל אחד מהם דירה הרשומה על שמו ואשר בחרו לגור יחדיו באחת מן הדירות תוך הותרת הרישום על כנו. היה זה לכאורה מעין הסדר שלפיו המדור מתבצע בדירת הבעל, ואילו חלק מן הכספים למימון חיי הבית מתקבל מדמי השכירות המשולמים על דירת האישה. הבעל אף לא תבע זכויות בנכסיה של אשתו מלפני הנישואין. גם עיתוי נפילת הדירה בחלקו של הבעל מלמד על כך שהדירה הגיעה לידיו שנים רבות טרם הנישואין ולא נרכשה או ניתנה לו במתנה לקראת נישואיו. בנוסף, האישה אף לא טענה כי בתקופת הנישואין הורחבה הדירה, שופצה או הושקעו בה כספים משותפים של בני-הזוג. בנסיבות אלו אין כדי לקיים את התנאים להחלת הילכת השיתוף על דירת הבעל (888ד-ז).

 

חקיקה ראשית שאוזכרה:

– חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973, סעיפים 3, 5.

 

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1] ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי, פ”ד מט(3) 529.

[2] רע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי, פ”ד נו(6) 175.

[3] ע”א 1880/95 דרהם נ’ דרהם, פ”ד נ(4) 865.

[4] ע”א 806/93 הדרי נ’ הדרי (דרחי), פ”ד מח(3) 685.

[5] ע”א 4151/99 בריל נ’ בריל, פ”ד נה(4) 709.

[6] ע”א 3002/93 בן-צבי נ’ סיטין, פ”ד מט(3) 5.

[7] ע”א 741/82 פיכטנבאום נ’ פיכטנבאום, פ”ד לח(3) 22.

 

עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.

 

מנחם גרון – בשם העותרת;

עדו מאיר דיבון – בשם המשיב 3.

 

פסק-דין

 

השופט א’ ברק

 

העובדות וההליכים

1. העותרת (להלן – האישה) והמשיב 3 (להלן – הבעל) נישאו כדת משה וישראל ביום 04/07/1982. במהלך תקופת נישואיהם נולדו להם שלושה ילדים. הצדדים וילדיהם התגוררו בדירה בפתח-תקווה השייכת לבעל ורשומה על שמו מלפני הנישואין. דירה בבני ברק בבעלות האישה מלפני הנישואין – ועל שמה – הושכרה, ודמי השכירות שימשו את המשפחה. הבעל הגיש תביעת גירושין לבית-הדין הרבני (ביום 1.1.1996) שנכרכו בה מזונות האישה והילדים, הצהרה בדבר הזכויות ברכוש וחלוקת הרכוש המשותף. ביום 18/06/1998 פסק בית-הדין האזורי בפתח-תקווה (להלן – המשיב 2) כי האישה חייבת לקבל באופן מיידי גט מן הבעל. לאור הודאת האישה כי קיימה במהלך הנישואין יחסי אישות עם אדם אחר, נפסק כי היא הפסידה את כתובתה, ועל-כן הבעל פטור ממזונותיה וממדורה ומכל חיוביו כלפיה. כן נפסק כי לאחר שהצדדים יגישו את סיכומיהם, יינתן פסק-דין משלים בכל הנוגע לרכוש הצדדים.

2. בפסק-דינו המשלים (מיום 09/11/1998) פסק המשיב 2 בעניין חלוקת הרכוש בין הצדדים. בית-הדין דחה את טענת האישה כי בהתאם להילכת השיתוף יש לחלק את הרכוש שווה בשווה בין הצדדים. נקבע כי על הצדדים חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973 (להלן – חוק יחסי ממון), ולפיו נכסים שהיו לצדדים ערב נישואיהם או שקיבלו במתנה בתקופת נישואיהם אינם נכנסים בגדר איזון המשאבים. כן נפסק שאף לפי הילכת השיתוף אין זה ברור שהאישה זכאית לנכסים שהיו לבעל לפני הנישואין, ובכל מקרה, היא הפסידה את זכויותיה בשל היותה מורדת ובגידתה בבעלה. לפיכך נקבע כי הדירה בפתח-תקווה תישאר בבעלותו הבלעדית של הבעל, ואילו הדירה בבני ברק תישאר בבעלותה הבלעדית של האישה. על פסק-דין זה הוגש ערעור לבית-הדין הרבני הגדול – ירושלים (להלן – המשיב 1).

3. בית-הדין הרבני הגדול דחה (ביום 24/02/2000) את ערעור האישה. נקבע כי הכנסת דירת המגורים השייכת לאחד הצדדים קודם לנישואין לגדר הנכסים המאוזנים מנוגדת לאמור בחוק יחסי ממון. כן נקבע כי אין להחיל את הילכת השיתוף לצד הסדר איזון המשאבים, ובכל מקרה, אין לראות בבגידת האישה שהתמשכה על פני 12 שנה כמקימה חיי שיתוף ואחווה, בייחוד לאור העובדה שלכל אחד מן הצדדים דירה בבעלותו מן התקופה שקדמה לנישואין, ולא ננקטה על-ידיהם כל פעולה לשינוי הבעלות הנפרדת על הדירות הללו. לפיכך יוסיף כל צד להחזיק בבעלות על דירתו הוא, כאשר האישה תשוב לדירתה הקודמת. על פסק-דין זה הוגשה העתירה שלפנינו. ביום 05/06/2000 הוחלט להוציא צו-ביניים בנוגע לדירת הבעל, אשר אסר על ביצוע כל פעולה שהיא שיש בה משום שינוי בסטטוס ובמצב בפועל של הדירה.

 

הטענות בעתירה

4. העותרת (האישה) מעלה בפנינו טענות מספר כנגד פסיקותיהם של בתי-הדין הרבניים (המשיבים 1 ו-2) שדנו בעניינה. לטענתה, חרגו המשיבים 1 ו-2 מסמכותם, שכן לא הכריעו על-פי הדין והתעלמו מן ההלכות המחילות את חזקת השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים אף על זוגות שחל עליהם חוק יחסי ממון, בייחוד כאשר מדובר בדירת המגורים של בני-הזוג. העותרת מוסיפה כי גם נכסים מלפני הנישואין שהביא עמו אחד מבני-הזוג למסגרת הנישואין נכנסים תחת הילכת השיתוף כאשר הדבר נלמד מהתנהגות הצדדים. לטענתה, במקרה דנן מלמדים החיים המשותפים של הצדדים על קיומה של חזקת שיתוף בכלל הנכסים, כאשר שני בני-הזוג ראו בדירת הבעל – למרות רישומה על שמו – נכס משותף ועשו יחדיו שימוש בהכנסות מהשכרת דירתה שלה. כמו כן טוענת העותרת כי המשיב 1 חרג מסמכותו ומסדרי הדין בקביעתו כי העותרת הודתה כי בגדה בבעלה זה כ-12 שנה, שכן לא הובאו כל ראיות לעניין זה והיא מעולם לא הודתה בדבר.

5. המשיב 3 (הבעל) סומך ידיו על קביעותיהן של הערכאות קמא. לטענתו, פסקו בתי-הדין הרבניים בהתאם לחוק יחסי ממון, אשר מיעט במפורש נכסים שהיו לבני-הזוג קודם לנישואיהם מכלל הנכסים בני האיזון. לפיכך כשם שאין למשיב זכויות בדירת העותרת, כך אין לה זכויות בדירתו. כמו כן הילכת השיתוף אינה חלה על בני-זוג שנישאו לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון. בנוסף, אין מתקיימות במקרה דנן הנסיבות להכללת דירת המגורים בגדר חזקת השיתוף, שכן לא זו בלבד שהעותרת לא הביאה כל עובדות התומכות בקביעה שכזאת מעבר למגורים המשותפים בדירה, אלא שגם מימצאי בתי-הדין שללו זאת מפורשות לאור ההפרדה הרכושית ובגידתה המתמשכת במשיב.

6. אכן, השאלה שבפנינו הינה אם נפל בהחלטות המשיב 1 פגם המצדיק את התערבותו של בית-משפט זה בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק. המחלוקת העיקרית שבפנינו עניינה זכויות האישה בדירת המגורים הרשומה על שם הבעל, ואשר אין חולק כי נרכשה על-ידיו קודם לנישואין וללא קשר ישיר אליהם. מחלוקת זו נסבה לכאורה בהתאם לדין החל על רכושם של בני-הזוג – אם חוק יחסי ממון (כטענת הבעל) או חזקת השיתוף (כטענת האישה). אולם עיון בחומר שבפניי ובטענות הצדדים מוביל למסקנה כי תהא התשתית הנורמטיבית אשר תהא, לא נפל פגם המצדיק את התערבותנו בקביעה שלפיה אין לאישה זכויות בדירת המגורים הרשומה על שם הבעל, ואשר-על-כן דין עתירתה להידחות. במה דברים אמורים?

7. אין חולק כי בני-הזוג נושא עתירה זו נישאו לאחר יום 01/01/1974, ואשר-על-כן חל עליהם באופן עקרוני חוק יחסי ממון (וראו גם סעיף 3 לחוק). על-פי סעיף 5 לחוק:

“(א) עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג (להלן – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

…”.

אכן, על יסוד הוראה זו והתשתית העובדתית שבפנינו הגיעו הערכאות הקודמות שדנו בסוגיה למסקנה כי מדובר בנכס שהיה לבעל עוד קודם לנישואין, ומטעם זה אין לאישה כל זכות בו.

8. אלא שטענת האישה היא כי זכותה בדירה הרשומה על שם הבעל קמה לה מכוח חזקת השיתוף. אכן, שאלה לא פשוטה היא אם חזקת השיתוף ממשיכה לחול לצד חוק יחסי ממון (ראו ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי [1], בעמ’ 564, 589-587, 606-605, 621, 635), בייחוד במצבים שקשר הנישואין בין בני-הזוג לא נותק בהם לגמרי (כפי המצב במקרה שלנו שאמנם ניתן בו פסק-דין למתן גט אולם זה טרם בוצע – והשוו: רע”א 8672/00 אבו-רומי נ’ אבו-רומי [2]), ובייחוד לגבי דירת המגורים. זאת ועוד, גם אם חלה חזקת השיתוף לצד חוק יחסי ממון, תיתכן שאלה באשר לתחולתה של החזקה על נכסים “חיצוניים” של בני-הזוג, ובייחוד נכסים שלא ביגיעתם המשותפת של בני-הזוג במהלך חיי הנישואין (ראו: ע”א 1880/95 דרהם נ’ דרהם [3], בעמ’ 872-871, 877; ע”א 806/93 הדרי נ’ הדרי (דרחי) [4], בעמ’ 692 ו-696-695; ע”א 4151/99 בריל נ’ בריל (להלן – פרשת בריל [5]), בעמ’ 716). אולם אין אני נצרך להביע עמדה בשאלות אלו בנסיבות המקרה שבפנינו, שכן גם אם חזקת השיתוף חלה באופן עקרוני על בני-הזוג, ואף חלה באופן עקרוני על נכס שנרכש לפני הנישואין (ובלי להכריע בדבר), הרי שיתר נסיבות המקרה מובילות למסקנה שאין עילה להתערבותנו בפסק-דינו של המשיב 1, שלפיו אין לכלול את דירת המגורים הרשומה על שם הבעל במסגרת חזקת השיתוף, ואין לאישה זכויות בה.

9. אכן, יסוד הכרחי בחזקת השיתוף – כמו גם בהחלתה על נכס זה או אחר – היא ההרמוניה בין בני-הזוג, כוונת השיתוף והחיים המשותפים ביניהם (ראו והשוו פרשת בריל [5], בעמ’ 717-716). כך גם במחלוקת נושא העתירה שבפנינו שעניינה נכס שנרכש לפני הנישואין על-ידי אחד מבני-הזוג והרשום על שמו בלבד. אכן, במקרה שבפנינו הנישואין בין הצדדים נמשכו 17 שנה, אולם כדבריו של השופט מצא בפרשת בריל [5]: “… לא כל נישואים הרמוניים נמשכים שנים רבות, ולא כל נישואים הנמשכים שנים רבות הם הרמוניים” (בעמ’ 717). הראיות כפי שהן עולות מפסקי-הדין של הערכאות קמא אינן מצביעות על חיי נישואין שהתנהלו בהרמוניה. כך נקבע הן על-ידי המשיב 2 הן על-ידי המשיב 1, כי האישה בגדה ממושכות בבעלה. בהכרעת-דינו של בית-הדין הרבני הגדול אף נקבע כי האישה הודתה שבגדה בבעלה במשך 12 שנה מתוך 17 שנות הנישואין. גם אם התקופה קצרה יותר, כטענת האישה, הרי שאין בכך כדי לצייר את מערכת היחסים בין השניים באור ורוד יותר. כמו כן לאורך כל שנות הנישואין הקפידו בני-הזוג לשמור על ההפרדה בבעלות על שתי דירותיהם אף שגרו יחדיו בדירת הבעל. לא ננקטה על-ידיהם כל פעולה שהיא לשינוי הבעלות על הדירות. אכן, לא אחת נפסק כי אין די ברישום דירה על שם אחד מבני-הזוג כדי לסתור את חזקת השיתוף (ראו: ע”א 3002/93 בן-צבי נ’ סיטין [6], בעמ’ 15; ע”א 741/82 פיכטנבאום נ’ פיכטנבאום [7], בעמ’ 27-26), עם זאת במקרה דנן אין האמור בבני-זוג שלהם דירת מגורים אחת, אלא בבני-זוג אשר לכל אחד מהם דירה הרשומה על שמו, ואשר בחרו לגור יחדיו באחת מן הדירות תוך הותרת הרישום על כנו. היה זה לכאורה מעין הסדר שלפיו המדור מתבצע בדירת הבעל, ואילו חלק מן הכספים למימון חיי הבית מתקבל מדמי השכירות המשולמים על דירת האישה. יצוין כי הבעל אף לא תבע זכויות בנכסיה של אשתו מלפני הנישואין. גם עיתוי נפילת הדירה בחלקו של הבעל מלמד על כך שהדירה הגיעה לידיו שנים רבות טרם הנישואין ולא נרכשה או ניתנה לו במתנה לקראת נישואיו. בנוסף, האישה אף לא טענה כי בתקופת הנישואין הורחבה הדירה, שופצה או הושקעו בה כספים משותפים של בני-הזוג. בנסיבות אלו, הגם שאין בהן לכאורה כדי לשלול את תחולת הילכת השיתוף על שאר הנכסים של בני-הזוג שנרכשו במהלך חיי הנישואין (ובלי להכריע בעניין זה, כאמור), הרי שנחה דעתי כי אין בהן כדי לקיים את התנאים להחלת הילכת השיתוף על דירת הבעל. אשר-על-כן לא מצאתי עילה להתערבותנו בהחלטתו של המשיב 1.

המסקנה היא כי דין העתירה להידחות.

משנדחתה העתירה מתבטל גם צו-הביניים שהוצא ביום 05/06/2000. בנסיבות העניין הייתי נמנע מעשיית צו להוצאות.

 

השופטת ט’ שטרסברג-כהן

 

אני מסכימה.

 

השופטת א’ פרוקצ’יה

 

אני מסכימה.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא ברק.

 

ניתן היום, כח חשוון ה’תשסג (03/11/2002).