בג”צ 3870/03 רו”ח יעקב-ישראל ורקר נ’ היועץ המשפטי לממשלה ואח’ (04/06/2003)

בג”צ 3870/03 רו”ח ורקר נ’ היועץ המשפטי לממשלה (04/06/2003)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

בג”ץ 3870/03

 

בפני:

כבוד השופט א’ מצא

כבוד השופט י’ טירקל

כבוד השופט ס’ ג’ובראן

 

העותר:

רו”ח יעקב-ישראל ורקר

נ ג ד

המשיבים:

1. היועץ המשפטי לממשלה

2. ועדת הבחירות לרבנות הראשית לישראל

3. האסיפה הבוחרת

4. הרב יונה מצגר

המבקש להצטרף:

“יד לאישה”

 

עתירה למתן צו-על-תנאי

 

תאריך הישיבה:

יב באייר ה’תשס”ג (14/05/2003)

 

בשם העותר:

עו”ד א’ רוזנבלט, עו”ד ח’ שיין, עו”ד י’ בארי

בשם המשיבים 3-1:

עו”ד א’ ינון (תגובה בכתב בלבד)

בשם המשיב 4:

עו”ד ד’ ליבאי, עו”ד א’ מעוז

בשם המבקש להצטרף:

עו”ד ס’ ווייס

 

פסק-דין

 

השופט א’ מצא:

ביום 14/04/2003 נבחרו שני רבנים ראשיים חדשים לתקופת כהונה בת עשר שנים. בהתאם להחלטת “האסיפה הבוחרת” (המשיבה 3) נבחר הרב שלמה עמר לכהונת הראשון לציון, ואילו הרב יונה מצגר (המשיב 4) נבחר לכהונת הרב הראשי האשכנזי. העתירה שלפנינו – שלטענת העותר נועדה להיות “עתירה ציבורית” – מופנית נגד מינויו (מכוח בחירתו, כאמור) של הרב מצגר לכהונת הרב הראשי. עתירתו העיקרית של העותר היא, שבית-המשפט יכריז על ביטול מינויו של הרב מצגר. לחלופין, מבקש העותר, כי נורה לעכב את כניסתו של הרב מצגר לתפקידו עד לסיום הבירור והשלמת הליך הסקת המסקנות ביחס לתלונות שהוגשו נגדו.

2. לעותר טענות משני סוגים. במישור הנורמאטיווי-הכללי טוען העותר, שכשירות מועמד לכהונת רב ראשי מן הדין שתכלול ניסיון מעשי בכהונת דיין בבית-דין רבני, או – למצער – הסמכה מאת מועצת הרבנות הראשית הקובעת את כשירותו לדיינות. זאת, לטענת העותר, משום שמכוח תפקידו משמש רב ראשי גם כדיין בבית-הדין הרבני הגדול, ובמשך מחצית מתקופת כהונתו – בתפקיד נשיא בית-הדין הרבני הגדול (סעיף 8(א) לחוק הדיינים, ה’תשט”ו-1955, וסעיף 17(א) לחוק הרבנות הראשית לישראל, ה’תש”מ-1980). על יסוד הנחות אלו נטען, כי הרב מצגר, שמעולם לא כיהן כדיין בבית-דין רבני, ואף לא הוסמך על-ידי מועצת הרבנות הראשית ככשיר להתמנות כדיין, אינו יכול להיחשב ככשיר להתמנות לכהונת הרב הראשי. במישור האישי טוען העותר, כי נגד הרב מצגר הועלו תלונות ביחס לעניינים ואירועים שונים, הנוגעות, בעיקרן, לטוהר מידותיו ולהליכותיו האישיות. לטענת העותר, התלונות שהוגשו נגד הרב מצגר פוסלות אותו מלכהן בתפקיד הרב הראשי, ולמצער מחייבות הן קיום בירור יסודי בטרם ייכנס הרב לתפקידו.

3. לקראת מועד שמיעת העתירה, שנקבעה ליום 14/05/2003, הוגשו לנו תגובות בכתב לעתירה, מטעם הרב מצגר ומטעם היועץ המשפטי לממשלה (המשיב 1). כן הוגשה בקשה להצטרף לעתירה מטעם הארגון “יד לאישה”. במועד הדיון שבתו עובדי השירות הציבורי, ובא-כוח היועץ המשפטי לממשלה לא התייצב. חרף אי-הופעתו, ובהיותנו סבורים שאין מקום לדחות את מועד שמיעת העתירה, קיימנו את הדיון בהיעדר היועץ המשפטי. בישיבה זו שמענו טיעונים מפורטים מפי באי-כוח העותר ומפי בא-כוחו של הרב מצגר. כן שמענו נימוקים לבקשת ההצטרפות מפי באת-כוח הארגון “יד לאישה”. לאחר עיון בכל הטענות הגענו לכלל מסקנה, כי העותר לא העמיד עילה מיוסדת, שיהיה בה כדי להצדיק את התערבותנו במינויו של הרב מצגר לכהונת הרב הראשי. ובטענות באת-כוח הארגון “יד לאישה” אין כדי להוסיף או לגרוע. מסקנה זו אנמק בקצרה להלן.

4. אפתח במישור הכללי. סעיף 5(א) לחוק הרבנות הראשית לישראל קובע:

“5. כשירות להיבחר

(א) כשיר להיבחר רב ראשי לישראל מי שנתקיימו בו אלה:

(1) בעת הבחירה מלאו לו 40 שנה וטרם מלאו לו 70 שנה;

(2) הוא מכהן או כיהן כדיין או כרב עיר, או שיש לו כשירות לכהן כדיין או כרב עיר, או שהמועצה קבעה שהוא גדול בתורה.

…”

הרב מצגר עומד בדרישת הגיל הקבועה בסעיף-קטן 5(א)(1) לחוק. כן הוא מחזיק בתעודת כשירות לכהן כרב עיר, שניתנה לו מאת מועצת הרבנות הראשית, בהתאם לתקנה 3(א)(5) לתקנות בחירות רבני עיר, ה’תשל”ה-1975. נמצא שהוא עומד גם בדרישה הקבועה בסעיף-קטן 5(א)(2) לחוק, שלפי האמור בו די שיתקיים במועמד אחד מחמישה: הוא מכהן (או כיהן בעבר) כדיין או כרב עיר, או שיש לו כשירות לכהן כדיין

או כרב עיר, או שמועצת הרבנות הראשית קבעה שהוא גדול בתורה. נמצא שכהונה בתפקיד דיין, או כשירות לדיינות, אינה מהווה תנאי-בלעדיו-אין לכשירות המועמד להיבחר כרב ראשי.

5. העותר קיווה לשכנענו, כי סעיף 5(א) לחוק הרבנות הראשית לישראל איננו ממצה את תנאי הכשירות. סעיף 4 לחוק הדיינים קובע, כי “הרבנים הראשיים לישראל … יהיו דיינים בתוקף תפקידם ללא מינוי נוסף”. מהוראה זו מבקש העותר להסיק, שתנאי הכשירות להיבחר כרב ראשי כוללים גם ניסיון מעשי בכהונת דיין, ולפחות כשירות להתמנות כדיין, בהתאם לסעיף 3 לחוק הדיינים – הקובע כי “מי שהוסמך לכך על ידי מועצת הרבנות הראשית תוך שנתיים לפני המינוי, כשיר להתמנות דיין” – ובהתאם לתקנות הדיינים (תנאי הסמכה וסדריה), תשט”ו-1955. לטענת העותר, מסקנה זו מתחייבת לאור קביעת המחוקק (בסעיף 8 לחוק הדיינים ובסעיף 17 לחוק הרבנות הראשית לישראל), כי רב ראשי הופך עם מינויו לא רק לדיין בבית-הדין הרבני הגדול, אלא שבשבתו בדין, בהרכב שאינו כולל את נשיא בית-הדין, הריהו משמש כאב-בית-דין, ובמהלך מחצית מתקופת כהונתו משמש – ברוטציה עם עמיתו הרב הראשי השני – כנשיא בית-הדין הרבני הגדול. אף לגבי הרב מצגר הובהר, כי על-פי המוסכם בינו לבין הראשון לציון הנבחר, הרב עמר, עתיד הרב מצגר לכהן בתפקיד נשיא בית-הדין הרבני הגדול במחצית השנייה של תקופת כהונתו. את עמדתו הפרשנית, שלפיה תנאי הכשירות להיבחר כרב ראשי כוללים גם ניסיון מעשי בדיינות, ולפחות כשירות להתמנות כדיין, מבסס העותר, בין היתר, על חוות-דעת בכתב מאת שני מלומדים שצורפו לעתירתו.

אין בידינו לקבל עמדה זו. לטענה כי מועמד להיבחר כרב ראשי חייב להיות בעל ניסיון בכהונת דיין, אין כל יסוד. די לעיין בהוראת סעיף 17(ב) לחוק הרבנות הראשית לישראל כדי להיווכח שהמחוקק הביא בחשבון את האפשרות כי ייבחר כרב ראשי מי שמעולם לא כיהן כדיין, ואף את האפשרות שאיש משני הרבנים הראשיים הנבחרים לא כיהן קודם לבחירתו כדיין. גם הטענה, שלמועמד לכהונת רב ראשי צריך שתהיה כשירות פורמאלית להתמנות כדיין, דינה להידחות. טענה זו אינה מתיישבת עם פשטות לשונו של סעיף 5 לחוק הרבנות הראשית לישראל, ואינה מתחייבת מהוראות חוק הדיינים. וכפי שהראה בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה בתגובתו שבכתב, עמדת העותר אף אינה עולה בקנה אחד עם ההיסטוריה החקיקתית של חוק הדיינים, המלמדת כי ה”מהפכה” שהנהיג החוק – שעיגן בחקיקה ראשית את תנאי הכשירות למינוי הדיינים – פסחה במכוון על הרבנים הראשיים. כך, בין היתר, נאמר לעניין זה בדברי ההסבר להצעת חוק הדיינים, תשי”ד-1954 (הצ”ח 208, בעמ’ 257):

שיטת הבחירות שלפי התקנות הוחלפה, לגבי הדיינים, בשיטת מינויים, ורק הרבנים הראשיים לישראל … יכהנו כדיינים בתוקף תפקידם ללא מינוי.

זאת ועוד: המצב בפועל הוא שכשירות לדיינות, על-פי הסמכה מאת מועצת הרבנות הראשית, לא הייתה עד כה קריטריון מחייב לבחירתם ולמינוים של רבנים ראשיים. מכאן, שאף אילו סברנו כי עמדתו הפרשנית של העותר היא אפשרית (ויובהר כי, לדעתנו, עמדתו אינה אפשרית), מן הראוי היה לקבוע כי תחולתה של פרשנות זו תהא פרוספקטיווית בלבד; זאת על-מנת שלא תיפגע תקפות בחירתו וכהונתו של מי שמונה בעבר – בהסתמך על התפיסה המקובלת – כרב ראשי אף שלא היה בעל כשירות להתמנות כדיין.

לסיום נזכיר דברים שהובאו בתגובתו לעתירה של בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה:

“היועץ המשפטי לממשלה סבור כי קביעת תנאי לפיו מועמד לרב ראשי יהיה בעל כשירות לכהן כדיין או אף מי שכיהן כדיין בפועל עובר לבחירתו הינה רפורמה ראויה ורצויה, אלא אם יוחלט על הפרדה מוסדית בין הרבנות לדיינות, אופציה שאף היא אפשרית וראויה אולי עוד יותר. בעניין זה אף מתכוון היועץ המשפטי לממשלה להביע את דעתו בפני ועדת השרים שהקימה הממשלה זה עתה לבחינת שינויים בחוק הרבנות הראשית. אולם, זהו עניין למחוקק לענות בו ..:

העמדה המובעת בדברים אלה, בדבר תוכן ההסדר החוקי הרצוי, ראויה אמנם לתמיכה. אלא ששינוי המצב הקיים, כפי שבצדק צוין בתגובת היועץ המשפטי, מותנה בחקיקה שתסדיר זאת. כל עוד לא נעשה הדבר, יש לנהוג על-פי הדין המצוי.

6. בחלקה השני של העתירה הועלו טענות רבות ביחס למידותיו והליכותיו של הרב מצגר. במסגרת זו נמנו ופורטו נושאי תלונות שהוגשו נגדו בעבר, בשל עניינים ואירועים שונים. בטענותיו אלו ביקש העותר לשכנענו, כי מן הבחינה האישית אין הרב מצגר מתאים ואין הוא ראוי להתמנות לכהונת הרב הראשי; וכי, על-כל-פנים, מן הדין לעכב את כניסתו לתפקידו עד לאחר שהתלונות שהוגשו נגדו תיבדקנה ויוסקו לגביהן המסקנות המתבקשות.

בתגובתו דחה בא-כוחו של הרב מצגר, מכול וכול, את טענות העותר במישור האישי. כטענת סף הצביע, בין היתר, על כך, שלעתירה לא צורף תצהיר לתמיכת הטענות העובדתיות שנכללו בה; ואכן, מן העיון בתצהיר שניתן על-ידי העותר לתמיכת עתירתו עולה, כי לפחות לגבי רוב העובדות הנטענות אין העותר מצהיר כי הן ידועות לו מידיעה אישית. בתגובה מטעם הרב מצגר נטען, כי “העותר הוזן בחצאי אמיתות, במסמכים חלקיים ובמידע מגמתי וכוזב שנמסר לו ישירות או בעקיפין מטעם גורמים רבניים שונים שהתנגדו לבחירתו של [הרב מצגר] לכהונת הרב הראשי לישראל”. לגוף העניין נטען בתגובה, בין היתר, כי עיקר התלונות המועלות על-ידי העותר כבר נתבררו בעבר בפני שתי ועדות שימוע של מועצת הרבנות הראשית ובפני בית-דין רבני מיוחד. בסופן של בדיקות אלה החליטה מועצת הרבנות הראשית להחזיר לרב מצגר את תעודת כשירותו לכהן כרב עיר. בתעודה זו, החתומה בידי שני הרבנים הראשיים לשעבר, נכתב:

“תעודת כשירות זו ניתנת בזה לרב הנ”ל, לאחר שמועצת הרבנות הראשית מצאה כי אורח חייו ואופיו הולמים לדעתה מעמדו של רב בישראל.”

גם בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה ציין בתגובתו בכתב לעתירה, כי הליך מעין-משמעתי אשר קוים בעניינו של הרב מצגר הסתיים בלא-כלום, וכי חלק מהתשתית העובדתית המוצגת בעתירה מבוסס על קטעי עיתונות ושמועות בלבד. כן הובהר בתגובתו, כי מעולם לא נפתחה כנגד הרב מצגר חקירה פלילית, וכי על-פי החומר הקיים בידי היועץ המשפטי לממשלה כיום, אף אין מקום להורות על פתיחתה של חקירה כזו. לדעת היועץ המשפטי לממשלה, “גם אם מצביעות תלונות מסוימות על שאלות במישור האתי, אין הן מגיעות אל התחום שבו בידי מערכת המשפט להתערב”. כן הוא מציין, כי בניגוד לטענת העותר, התלונות שהוגשו נגד הרב מצגר עמדו לנגד עיניהם של חברי האסיפה הבוחרת בעת שהחליטו לבחור ברב מצגר לכהונתו.

7. אין בכוונתנו להיכנס לפרטי התלונות ולעסוק בטענות הצדדים לגביהן. דעתנו היא, כי לרוב טענותיו העובדתיות לא הניח העותר תשתית ראייתית מספקת, ואילו ביתר הטענות – אף אילו התבררו הללו כנכונות – אין כדי להצדיק את התערבותנו במינויו של רב ראשי אשר נבחר, בדרך הקבועה בחוק, על-ידי “האסיפה הבוחרת”, שהיא הגוף המוסמך לכך.

8. העתירה נדחית.

 

השופט י’ טירקל:

 

אני מסכים.

 

השופט ס’ ג’ובראן:

 

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א’ מצא.

 

ניתן היום, ד בסיון ה’תשס”ג (04/06/2003).