בג”צ 383/1973 דוד אבידן נ’ יושב-ראש המועצה לביקורת סרטים ומחזות ואח’ (20/08/1974)

בג”צ 383/1973 אבידן נ’ יושב-ראש המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ”ד כח(2) (1974) 766

 

בג”צ 383/73

דוד אבידן

נגד

1. לוי גרי, יושב-ראש המועצה לביקורת סרטים ומחזות

2. חברי המועצה לביקורת סרטים ומחזות

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[04/07/1974, 20/08/1974]

לפני השופטים ברנזון, ויתקון, אשר

 

פקודת סרטי הראינוע [חא”י, כרך א, פרק טז, עמ’ 128].

 

בקשות העותר מהמועצה לביקורת סרטים ומחזות להתיר את הצגת הסרט שהופק על-ידו נענו בשלילה, ועל כך נסבה קובלנתו.

בית-המשפט הגבוה לצדק פסק:

א. פקודת סרטי הראינוע אינה מנחה את המועצה לביקורת סרטים ומחזות בשיקוליה והיא חפשית לחלוטין בהחלטותיה.

ב. (בעקבות בג”צ 92/56 [1]) במקרה כזה, ששיקול-הדעת של רשות ציבורית אינו מוגבל, לא יתערב בית-המשפט בעניין העלול להיות שנוי במחלוקת כנה בין בני הציבור בעלי תבונה רגילה.

ג. בענייני סרטים אין כמעט משמעות לטענת ההפליה.

ד. המועצה לביקורת סרטים ומחזות היא שנבחרה לייצג את דעת הציבור בעניין זה, וכל עוד היא קיימת, דעתה צריכה להיות הקובעת.

 

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1] בג”צ 92/56 וייס נ’ המועצה המשפטית, פ”ד י (1956) 1592.

[2] בג”צ 162/72 ד”ר קינרוס נ’ מדינת ישראל, פ”ד כז(1) (1973) 238.

[3] בג”צ 146/59 כהן נ’ שר הפנים, פ”ד יד (1960) 283.

[4] בג”צ 243/62 אולפני הסרטה בישראל בע”מ נ’ יו”ר לביקורת סרטים ומחזות, פ”ד טז (1962) 2407.

 

הערות:

1. (א) לאי-התערבות בג”צ בעניין הנתון לשיקול-דעת של רשות, כל עוד זו פועלת בתום-לב, עיין בג”צ 106/1966 חיים נ’ מנהל מחלקת עבודות ציבוריות, פ”ד כ(3) (1966) 203.

(ב) לאי-התערבות בג”צ בשיקול-דעתה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות, עיין בג”צ 260/1960 ‘פורום פילם’ בע”מ נ’ המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ”ד טז (1960) 611.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום ט חשוון ה’תשל”ד (04/11/1973), המכוון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם, מדוע הם מסרבים להתיר להצגה ברבים ולהפצה בציבור את הסרט ‘מין’ שהופק על-ידי העותר. הצו על תנאי בוטל.

 

י’ לויט – בשם העותר.

ד”ר מ’ חשין, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה – בשם המשיבים.

 

צו

השופט ברנזון:

בשנת 1970 הפיק העותר סרט קצר בשם ‘מין’ המבוסס על שיר בשם זה שחובר על-ידו. בקשות העותר מהמועצה לביקורת סרטים ומחזות להתיר את הצגת הסרט נענו בשלילה. בעקבות הבקשה הראשונה, שהוגשה ביום 17/11/1970, חזו בסרט לפי הסדר: ועדת-משנה של המועצה בת 5 חברים, לאחר מכן שני חברים אחרים של המועצה, ולבסוף המועצה במליאתה. מבין חברי המועצה שחזו בסרט לא נמצא אף מליץ יושר אחד שינקוט עמדה חיובית וימליץ על הצגת הסרט כמו שהוא. הרוב המכריע היה בער איסור. רק שניים היו מוכנים להתיר הצגת הסרט, אבל בהגבלת גיל ולאחר השמטת קטעים ארוטיים ופוגעים בדת. אגב, לאחר שחזינו בסרט, שאלה היא מה היה נשאר ממנו, אילו הוצאו הקטעים והסצינות הנ”ל. בישיבת המועצה, שבה הוקרן הסרט, נרשם בפרוטוקול לאמור:

“כולם היו בדעה כי הסרט הוא פרי טרוף הדעת. הוא פוגע בעיקרי המוסר והדת, כשם שהוא עלבון לשכל הישר והטעם הטוב. על כן אין להתיר הצגתו בציבור.”

למחרת היום הודיע יושב-ראש המועצה לעותר את תוכן ההחלטה הנ”ל. מאז לא פסק העותר מלהטריד את המועצה בפניות חוזרות ונשנות לדון מחדש בבקשתו תוך המצאת חומר נוסף מפעם לפעם, ללא הועיל. בחומר הזה נכללו חוות-דעת של אישים שונים מתחום האומנות, הספרות והקולנוע בארץ, אשר הביעו בדרך כלל דעה חיובית על הסרט ושללו במידה זו או אחרת כמה מנימוקי המועצה לפסילתו. במשך הזמן הובאו בקשות העותר מספר פעמים בפני המועצה, ופעם אחת אף הוקרן הסרט שנית לפני חברי המועצה. בכל פעם החליטה המועצה או שאין מקום לדון מחדש בעניין או שחזרה ואישרה את החלטותיה הקודמות. בדיון האחרון מיום 05/03/1973 נתקבלה ההחלטה הבאה:

“(הסרט) הוקרן בפני המועצה והוחלט להשאיר בתוקפה את ההחלטה שלא להתיר הסרט, כי הוא פוגע בערכי דת הנצרות (התמונות והדיאלוגים על ישו ומרים), והוא רצוף סצינות פורנוגרפיות (משגלים וערום) הפוגעות בערכי מוסר אלמנטריים ובטעם הטוב”.

עיקר טענות העותר הן כלהלן:

1. סרטו של העותר הופלה לרעה לעומת סרטים אחרים, הן מתוצרת ישראל והן מתוצרת-חוץ, שגם בהם מופיעים קטעי משגל וסצינות עירום. בנוסף לכך, הופלה סרטו לרעה בהשוואה לסרטים מחוץ-לארץ מפני שהוא סרט ישראלי, וכלפיו מציגים דרישות הרבה יותר חמורות.

2. לא הובאה בחשבון העובדה שהסרט מיועד להצגה בפני קהל נבחר בלבד ובשל אופיו הפיוטי והפילוסופי לא יוכלו להציגו בבתי-קולנוע המוניים.

3. הסצינות המתייחסות להתעברותה של מרים אין בהן כל פגיעה בדת ואם בתמליל יש משהו מעין זה. אין בזה כל חידוש, שהרי התמליל פורסם בינתיים בכתב בספר שירים של המחבר.

באי-כוח שני הצדדים האיצו בבית-המשפט לראות את הסרט ולחרוץ את משפטו עליו. נעניינו לבקשה וראינו את הסרט, אבל אין בדעתנו ואין זה מתפקידנו לשפטו לשבט או לחסד. זה תפקידה של המועצה, ואנו לא נוכל לבוא במקומה. דעתי האישית איפוא על הסרט אינה חשובה. כל מה שאני מוכן להסתכן ולומר הוא שלא התרשמתי ביותר ממה שהעותר מכנה הרוח הפיוטית והפילוסופית המאפיינת אותו. הסצינות המיניות – עירום, התעלסות ומשגל – הן כה רבות ונועזות עד שהן מאפילות על כל השאר, ובמידה רבה מוסחת הדעת ממנו. יש ללא ספק בסרט חדשנות והעזה רבה בהשוואה לסרטים המופקים בישראל. אבל כלום זה מחייב את המועצה להתיר את הצגתו, ואותנו – לחייבה לכך, כשהיא שוללת זאת?

קיבלנו את רשימת חברי המועצה ומצאנו בהם עובדי מדינה ואישי ציבור מתחומים שונים, ביניהם שתי מחנכות, שלושה עתונאים, שני סופרים, מורה וסופר, במאי, עורך-דין ומשפטן, קרימינולוג, פדגוג, עסקן ציוני וכו’. זהו חתך ציבורי די רחב ומייצג, ואפשר לראות בו מעין חבר מושבעים לביקורת. אפילו ננהג בו לפי השיטה הדורשת החלטה מרשיעה פה אחד, עומדת החלטתם במבחן חמור זה.

החוק הנדון, פקודת סרטי הראינוע, אינו מנחה את המועצה בשיקוליה והיא חפשית לחלוטין בהחלטותיה. במקרה כזה, כששיקול-הדעת של רשות ציבורית אינו מוגבל, לא יתערב בית-המשפט בעניין “העלול להיות שנוי במחלוקת כנה בין בני הציבור בעלי תבונה רגילה”:ב בג”צ 92/56 וייס נ’ יו”ר וחברי המועצה המשפטית [1], בעמ’ 1595. הרבה דברים דומים נאמרו בפסקי-דין שונים של בית-משפט זה, ואביא רק אחד מן האחרונים: בג”צ 162/72 קינרוס נ’ מדינת ישראל [2], שבו נאמר לגבי שיקול-דעת, שאינו כפוף לשום סייג והנתון להחלטתה החפשית של הרשות:

“באין טענה של שחיתות רחמנא ליצלן או של כוונת זדון או חוסר תום-לב מסוג אחר, או סתם שרירות מרושעת, לא יתערב בית-משפט זה בשיקול-דעתה.”

על השיקולים שצריכים להנחות את המועצה בבואה לפסול סרט, נאמר ב-בג”צ 146/59 כהן נ’ שר הפנים [3]:

“אין להרשות הצגת סרט העלול לפגוע במוסר ובטעם הטוב או העלול לגרום לשחיתות המידות.”

ולא עוד, אלא שתהיה דעתו של בית-המשפט על הסרט אשר תהיה –

“די לו בזה, שהמועצה בעלת הסמכות, מצאה אותו בלתי-ראוי להצגה, והיא אסרה את ההצגה, לאחר שחבריה ראו את הסרט ושמעו את ההסברים שניתנו להם מטעם המבקש.”

חושבני שגם אנו לא נוכל לנהוג אחרת.

2. את טענת ההפליה מבסס העותר על כך שבשנים האחרונות השתנו בדרך כלל אצל המועצה קני-המידה לגבי אישור סרטים להצגה או פסילתם בהתאם לשינוי הכללי בערכי המוסר בעולם ובישראל. הוא מזכיר ארבעה סרטים – ה’טנגו האחרון בפריז’, ‘סיפורי קנטרבורי’, ‘פריץ החתול’, ‘דקאמרון 69’ – שהותרו להצגה פומבית ומופיעות בהם סצינות של משגלים מכל המינים ובסרט האחרון מוצגים כמרים ונזרות כנואפים וסוטי מין. למה איפוא ייגרע חלקו של סרטו-הוא, שאינו שונה מאלה? לא ראינו את הסרטים ההם ואין בידינו לעשות השוואות. כאמור, זה גם לא מתפקידנו. זה עניינה של המועצה ואנו לא נשים עצמנו שופטים במקומה. לאמיתו של דבר, בעניין כמו זה אין כמעט כל משמעות לטענת ההפליה. וכי אפשר לדמות סרט לסרט מבחינת תכנו, טיבו האומנותי, בשורתו החברתית או הציבורית, חינוכו לערכים חיוביים או שליליים וכיוצא בזה מן הדברים שהם יותר עניין שבהשקפה ובטעם שאין להם מידה ואין להם שיעור? בעניינים כאלה, איש איש ודעתו, איש איש וטעמו. כל מה שנוכל לומר בעניין זה הוא רק שזה ודאי גם עניין של מידה ודרגה, וכי אין להשוות סרט שמופיעות בו פה ושם סצינות של מין עם סרט הרצוף סצינות כאלה וכל השאר נראה רק כסרח העודף.

3. לבסוף, עניין הפגיעה בדת. העותר מציין כי בסיומו של אחד הסרטים האמורים שהותרו להצגה רואים מבול של צלבים נפלט מתוך עכוז ענק בליווי צלילי נפיחה, וטוען שאם זה – המהווה ניגוח קיצוני של הדת הנוצרית – ראוי להצגה, כיצד יתכן לאסור את הסרט שלו, שהוא בעניין זה הרבה יותר מתון? כבר אמרנו שמטבע הדברים אין להקיש מסרט לסרט ובמיוחד אין להוציא סצינה מן ההקשר שלה ולהשוותה עם סצינה אחרת בהקשר אחר. כמו-כן, אף שהשיר, המשמש בסיס לתמליל, פורסם בינתיים וכל אחד יכול לקראו ולעמוד על טיבו, אינה דומה קריאת פתשגן הכתב לשמיעתו כשהוא מלווה בהצגה חזותית רבת רושם.

רחוק אני מלהיות חסיד של צנזורה כלשהי, מלבד מטעמי בטחון, הסדר הציבורי, ואולי גם השמירה על יחסי חוץ של המדינה. לא תמיד חשים הצנזורים למיניהם את רוח הזמן, בייחוד של הדור הצעיר, המתפרץ לעלות ולתפוס את המקום הראוי לו בחברה ולהטביע את חתמו עליה. כל יצירה בתחום התרבות והאומנות, כל עוד שאינה פוגעת בבטחון המדינה ואינה מטיפה להפיכת הסדר החברתי והמשטר המדיני בכוח ובאלימות, ראוי היה לתת לה שעת כושר להוכיח את עצמה. תישא חן בעיני הציבור וימצא בה עניין, ינהר אליה. לא ימצא בה עניין, ממילא תרד חיש מהר מהפרק ותשקע בתחום הנשיה. אולם, ביטול הצנזורה על סרטים או צמצום תחומיה הם עניין למחוקק ולא לבתי-המשפט, שבדרך כלל הם רק מפרשים ומוציאים לפועל את כוונותיו והוראותיו. אם אינני טועה, החליט לא מכבר שר החינוך והתרבות להמליץ על ביטול הביקורת על מחזות. שמא בדור המתירני שלנו, כאי לחשוב על אותו דבר גם לגבי סרטים? ואולם, כאמור, זהו עניין לממשלה ולכנסת לענות בו. לפי שעה, החוק הוא כפי שהינו, והמועצה היא הגוף הציבורי הממונה על הפעלתו ודעתה היא הקובעת. כמעט ואינני יכול לתאר לי מקרה שבו תתיר או תפסול המועצה, לאחר דיון זהיר ושקול, הצגת סרט בידור לא-תעודתי (ראה בג”צ 243/62 אולפני הסרטה בישראל בע”מ נ’ יו”ר המועצה לביקורת סרטים ומחזות [4]), שבו נראה עצמנו בני-סמכא ממנה ובני-חורין לפסול את דעתה.

אחרי הכל, המועצה היא שנבחרה לייצג את דעת הציבור בעניין זה, וכל עוד שהיא קיימת, דעתה צריכה להיות הקובעת. לא-כל-שכן כאשר החלטתה בעניין שלפנינו נתקבלה פה-אחד, ורק שניים מחבריה היו מוכנים להמליץ על הצגת הסרט, אבל רק אחרי השמטות רציניות, עד שלא היה נשאר בו מתום. אילו התערבנו במקרה כזה, היה זה למעשה קץ הביקורת הציבורית על סרטים והחלפתה בביקורת של בית-המשפט, דבר שאין בידנו לעשותו.

 

השופט אשר:

אני מסכים.

 

השופט ויתקון:

מודה אני ומתוודה שהתרשמתי מן הסרט, שחזינו בו, אך לא מצאתי נימוק להתערב בשיקול-דעת המועצה, שאין בו, באותו נימוק, משום שלילת מוסד הצנזורה מעיקרא. וכפי שהסביר חברי השופט ברנזון, לכך אין אנו מוסמכים.

המועצה דנה בעניין בהזדמנויות שונות ואין פגם בצורת דיוניה. היא החליטה את אשר החליטה על דעת כל חבריה. לא היתה זו ‘מועצה מקוטעת’; כולם השתתפו בהחלטתה, לרבות אותם חברים, שמהם ניתן היה לצפות לגישה ליברלית.

מראש לא ראיתי טעם שאנו, כבית-משפט, נחזה בסרט. ההחלטה לגופו של עניין, אם סרט כזה ראוי להצגה אם לאו, אינה יכולה להיות אלא פרי טעמו והשקפת עולמו של המסתכל. לשוא נשאל כאן, מה אומר “האדם הסביר”:ב לשוא נחפש קנה-מידה אובייקטיבי. אם בכלל סבורים שעל סרטים ומחזות לעמוד לביקורת לפני הצגתם, ברור שרק גוף המייצג את הציבור על שכבותיו ודעותיו יכול לעשות זאת ולא בית-המשפט.

גם בזה דעתי כדעת חברי השופט ברנזון.

 

לאור האמור לעיל אנו מחליטים לדחות את העתירה ולבטל את הצו-על-תנאי ומחייבים את העותר לשאת בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 1,000 ל”י.

 

ניתן היום, ב אלול ה’תשל”ד (20/08/1974).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *