בג”צ 381/1966 היועץ המשפטי לממשלה נ’ המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ”ד כ(4) (1966) 757
בג”צ 381/1966
היועץ המשפטי לממשלה
נגד
1. המועצה לביקורת סרטים ומחזות ירושלים
2. תיאטרון ‘זוטא’ תל-אביב
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[29/11/1966, 07/12/1966, 18/12/1966]
לפני מ”מ הנשיא (זילברג), והשופטים מני, קיסטר
פקודת ההצגות הציבוריות (ביקורת) [חא”י, כרך ב, פרק קכג, עמ’ 1240], סעיפים 3, 2 – חוק בתי-המשפט, ה’תשי”ז-1957 [סה”ח 233, עמ’ 148], סעיף 41 – פקודת בזיון בית-המשפט [חא”י, כרך א, פרק כג, עמ’ 332], סעיף 4 – פקודת הפרשנות [דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 1, עמ’ 2], סעיף 16(1) – פקודת סרטי הראינוע [חא”י, כרך א, פרק טז, עמ’ 128].
המשיבה הראשונה סירבה לבקשת העותר לבטל את ההיתר שניתן למשיבה השניה להצגת המחזה ‘זעקת השתיקה’ למשך תקופת קיום המשפט נגד השופט מלחי, המואשם בקבלת שוחד מנאשם בתיווכה של יונה סופר. מכאן העתירה ל-בג”צ. הוצא צו-על-תנאי. טענת העותר היתה, בין היתר, כי הצגת המחזה בו מתוארים פרטים רבים, המפתיעים בדמיונם לפרטי המשפט נגד השופט מלחי, עשויה להשפיע על מהלך משפט מלחי או תוצאותיו.
בית-המשפט הגבוה לצדק, בעשותו את הצו-על-תנאי מוחלט, פסק –
א.
(1) קיימת אפשרות, ואין צורך במשהו יותר מאפשרות, כי הצגת המחזה עשויה להשפיע על מהלך המשפט ותוצאותיו. אם הנאשם יתנהג במשפט כפי שנוהג ‘כפילו’ במחזה וישתוק עד הסוף, אזי הצפיה במחזה או השמיעה עליו, תכוף כביכול על שופטי הנאשם אינטרפרטציה מסויימת של השתיקה, אשר השופטים לא היו מגיעים אליה אילמלא הצגת המחזה. דבר זה נוגד לעקרון שכל משפט ומשפט ייחרץ על-פי חומר הראיות שהובא כדין לפני בית-המשפט ועל-פיו בלבד.
(2) בדיאלוג של המחזה מצויים פה ושם פסוקים ואימרות המהווים חריצת משפט מראש בשאלת אשמתו או חפותו של הנאשם האמיתי. זו היא אותה
anticipation of Result
האסורה, כבזיון בית-המשפט.
(3) הרעיון של מניעת בזיון בית-המשפט הוא הוא הרעיון המונח ביסוד סעיף 41 של חוק בתי-המשפט, ה’תשי”ו-1957, הבא למלא את הפירצה שנבעה עקב ביטולו של סעיף 4 לפקודת בזיון בית-המשפט.
ב. המשיבה הראשונה רשאית לבטל רשיון להצגת מחזה; הקו המנחה אותה בשקלה את סירוב או ביטול רשיון צריך להיות, כי שיקוליה יהיו שיקולים השייכים לפי מותם לעצם העניין, ואינם זרים לו. ואיש לא יטען, כי הרעדה, בפסלה מחזה בגלל היותו משפיע על ניהול משפט ותוצאותיו, שוקלת שיקולים שאינם שייכים לעניין.
ג. משסירבה המשיבה הראשונה להשתמש בסמכותה לביטול הרשיון (סמכות שניתנה לה מכוח סעיף 16(1) של פקודת הפרשנות), ייעשה הדבר על-ידי בית-המשפט, הרשאי להתערב בשיקולי המשיבה הראשונה, כאשר העניין הוא בעל חשיבות ציבורית
פסקי-דין ישראליים שאוזכרו:
[1] בג”צ 126/1962 דיסנצ’יק נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד יז (1963) 169.
[2] בג”צ 146/1959 כהן נ’ שר הפנים, פ”ד יד (1960) 283.
[3] בג”צ 243/1962 אולפני הסרטה בישראל בע”מ נגד גרי, פ”ד טז (1962) 2407.
פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:
[4] In Re Crown Bank, in Re O’malley: (1890), 44 CH. D. 649; 59 L. J. CH. L. T. 304; 39 W.R. 45 63 .769
הערות:
1.
(א) על חופש הביטוי בעניינים ‘סוב יודיצה’, השווה מאמרו של אליהו הרנון “חופש הביטוי בעניינים שהם סוב־יודיצה” הפרקליט 20 (1963-1964) 11.
(ב) עיין גם המ’ 580/1961 שוארץ נ’ סבו, פ”ד טז (1962) 1966.
(ג) השווה גם ההערה ב-
Law Quarterly Review 76 497.
התנגדות לצו-על-תנאי מיום טז כסלו ה’תשכ”ז (29/11/1966), המכוון למשיבה מס’ 1 והדורש ממנה לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבוטל ההיתר, מיום 14/09/1966, שניתן למשיב מס’ 2 להציג את המחזה ‘זעקת השתיקה’ ליגאל לב. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.
ד”ר מ’ חשין, סגן פרקליט המדינה – בשם העותר.
י’ לומברוזו – בשם המשיב מס’ 2.
צו
מ”מ הנשיא (זילברג):
1. לפנינו התנגדות לצו-על-תנאי שניתן על-ידי בית-משפט זה ועניינו: ביטול ההיתר שניתן לתיאטרון ‘זוטא’ להצגת המחזה ‘זעקת השתיקה’ על-פי סעיף 3 של פקודת ההצגות הציבוריות (ביקורת).
2. הפרטים הצריכים לגופו של עניין הם:
(א) בבית-המשפט המחוזי, ירושלים, מתנהל משפט פלילי נגד השופט אליעזר מלחי, בו מואשם השופט בקבלת שוחד מנאשם, בתיווכה של הגב’ יונה סופר. כתב-האישום הוגש לבית-המשפט באמצע יוני 1966, ובראשו מתנוססת הטענה כי החל משנת 1957 “נקשרו קשרי היכרות קרובה” בין השופט והגברת הנ”ל.
(ב) ביום 10/06/1966, כשבוע ימים לפני הגשת כתב-האישום, פורסמה בעתונות הודעת פרקליטי השופט לאמור:
“השופט א’ מלחי קבע, החל מן היום הראשון של החקירה, שלא לשוחח עם נציגי העתונות והציבור והיה נאמן לקו זה, ללא שום יוצא מן הכלל, על-אף הערכתו הרבה לעתונות כגורם ציבורי. הוא מקווה כי עמדתו תובן בשים לב למעמדו ולמסגרת החוקית של המשך השתלשלות העניין, ואין בדעתו לסטות מקו זה כרגע. גם הידיעות שנתפרסמו עד כה התבססו על פניות שונות אל פרקליטיו של כבוד השופט.”
בעתון אחד, ואולי גם בכמה אחרים, הוכתרה ההודעה בכותרת: “השופט לא יגיב”.
(ג) העובדות שהתבלטו עד אז מכל הפרשה ההיא היו איפוא שתיים:
(1) כי יש “יד אשה באמצע”.
(2) כי השופט הנאשם החליט (לעת עתה) שלא להגיב.
(ד) והנה בחודש יוני 1966 – לא ידוע לנו באיזה יום שבו – הגיש מר יגאל לב לוועדת הרפרטואר של תיאטרון ‘זוטא’ את כתב-היד של ‘זעקת השתיקה’, ובמחזה זה מתוארים פרטים רבים המפתיעים בדמיונם לפרטי המשפט הנ”ל. הן במשפט והן במחזה, הנאשם הוא שופט מכובד, בעל נסיון וותק, מרצה באוניברסיטה וחבר לגופים ציבוריים שונים; הן בזה והן בזה, התיווך הנטען בקבלת השוחד מבוצע על-ידי אשה; בשניהם היועץ המשפטי הוא שופט לשעבר, ובשניהם פורש הנאשם מעבודתו ומצפה לדינו. ואחרון אחרון:ו הן במחזה והן במציאות, שותק השופט (עד כה) ומסרב להגיב על רינוני יחסיו עם הגברת העומדת מאחורי האישום.
(ה) נעשה אמנם נסיון להסוות את הדמיון שבין המשפט והמחזה; העלו את גילו של השופט, הורידו את גילה של הגברת, וריפדו את המחזה בפרטים וסיטואציות שמקורם הוא בדמיון המחבר. ואולם כל השינויים והסטיות הללו הנחוצים, כנראה בעליל, להגברת מתח העלילה, כמוהם כקליפת השום לעומת שפע הפרטים הדומים המזהים, באמצעות סימני היכר ברורים, את שופט המחזה עם השופט הנתון בפלילים. ואמנם זהות זו הוכחשה אך בחצי פה או ברבע פה, על-ידי פרקליטו המלומד של התיאטרון.
(ו) בסוף אוגוסט 1966 פנה התיאטרון אל המועצה לביקורת סרטים ומחזות (להלן: המועצה) בבקשה למתן היתר להצגת המחזה, כפי שנדרש על-כי פקודת ההצגות הציבוריות (ביקורת), וביום 14/09/1966 ניתן לו ההיתר המבוקש.
(ז) באמצע נובמבר 1966, החל התיאטרון ב’הרצת’ המחזה, תחילה על-ידי הצגה בגבעת השלושה ולאחר מכן על-ידי הצגה בחיפה, ולכשנודע ליועץ המשפטי על כך, הוא פנה ביום 27/11/1966 למועצה בבקשה לבטל את ההיתר שניתן, למשך תקופת קיום המשפט, בשל דמיונו (של המחזה) אל המשפט הפלילי. המועצה דחתה את בקשת היועץ המשפטי, הוא פנה לבית-משפט זה, וביום 29/11/1966 נתן בית-המשפט צו-על-תנאי נגד המועצה ותיאטרון ‘זוטא’, יחד עם צו-ביניים לאיסור הצגת המחזה. ועל היתר זה או ביטולו מתדיינים כאמור בעלי-הדין לפנינו.
3. שלוש הן השאלות המתעוררות במשפט זה. האחת דבר שבעובדה השתיים דברי הלכה, והן:
(א) האם הצגת המחזה עשויה להשפיע על מהלך משפט מלחי או על תוצאותיו;
(ב) ואם תמצי לומר: כן, עשויה וגם עשויה, וממילא היא דבר האסור על-פי סעיף 41 של חוק בתי-המשפט, ה’תשי”ז-1957 – האם המועצה היא הגוף המוסמך לאסור מטעם זה את הצגת המחזה.
(ג) הרשאי בית-משפט זה להתערב בשיקולי המועצה?
4. אשר לשאלה הראשונה. תשובתי לכך היא: קיימת אפשרות – ואין צורך כאן במשהו יותר מאפשרות (ראה פסק-דינו של השופט זוסמן, בג”צ 126/1962 [1], בעמ’ 176, 181) – כי הצגת המחזה תשפיע על ניהול המשפט ותוצאותיו.
המחזה הנדון אינו ‘קיטש’ (פסולת זולה), אלא דווקא יצירה ספרותית, בעלת רמה גבוהה, העשויה לשכנע את הקורא והצופה באמת האמנותית שבה. התמצית המתומצתת של המחזה היא, כי השתיקה מסוגלת לדבר ואפילו ‘לזעוק’. רעיון זה, כשהוא לעצמו, אינו חדש כל עיקר, וכבר אמר מי שאמר: ‘אשתוק עד שינועו אמות הספים!’ אבל במחזה הנדון קורם הרעיון עור ובשר בהשתלבו לתוך הפרטים הקונקרטיים המזכירים – מזכירים יותר מדי – את המשפט הפלילי. אין אנו יודעים כיצד ינהג השופט בעתיד: אם ישתוק ואם אין. והסכנה הנובעת מהצגת המחזה כלולה, בין השאר, בכך, שאם התנהגותו של הנאשם תשווה או הדמה להתנהגות ‘כפילו’ במחזה, אזי הצפיה במחזה. או השמיעה עליו, תכוף כביכול על שופטי הנאשם – אם במישרין ואם באמצעות דעת הקהל – אינטרפרטציה מסויימת של השתיקה, אשר הם (השופטים) לא היו מגיעים אליה אילמלא הצגת המחזה. ואין צורך להשחית מלים על כך – מה חשוב הוא העקרון כי כל משפט ומשפט ייחרץ על-פי חומר הראיות שהובא כדין לפני בית-המשפט – על-פיו, ועל-פיו בלבד.
הסכנה שהזכרתיה זה עתה אינה סכנה רחוקה, היא מיידית וקרובה ביותר בהתחשב עם האקטואליות המיוחדת של עלילת המחזה. אין המחזה דן בטיפוסים מופלאים או מופלגים שנוצרו, יש מאין או יש מיש, בהבל פיו של המחבר. גיבורי המחזה הם כולם אנשים חיים וקיימים, כאן ועכשיו, שהמחבר מוציא אותם בציצות ראשם מבית-המשפט אל במת התיאטרון. התערבות גדולה מזו של משחק במשפט, לא תתואר ולכן אסורה ההצגה, לכל הדעות, ער-פי סעיף 41 של החוק. באמרי: לכל הדעות, התכוונתי לומר: אליבא דכל האסכולות השוררות, בישראל ומחוצה לה, לגבי מידת הסתברותה של ההשפעה של המשפט.
5. מנעתי עצמי, מטעמים מובנים, מלצטט ולנתח את כל מערכות המחזה תוך השוואה מדוקדקת עם פרטיו המקבילים של המשפט הפלילי, אך רצוני לציין, כי בדיאלוג של המחזה מצויים פה ושם פסוקים ואימרות המהווים Praejudicium, חריצת משפט מראש, בשאלת אשמתו או חפותו של הנאשם האמיתי. זו היא אותה
Anticipation of Result
האסורה, כבזיון בית-המשפט, על-פי-הפסיקה האנגלית:
Re Crown Bank. Re O’malley (1890) [4],
והן הרעיון של מניעת בזיון בית-המשפט הוא הוא הרעיון המונח ביסוד סעיף 41 של החוק, הבא למלא את הפרץ שנבעה עקב ביטולו של סעיף 4 לפקודת בזיון בית-המשפט, 1929.
6. ואשר לשאלה השניה. כאן התשובה פשוטה עוד יותר. ואסתפק בצטטי פסק-דין אחד שניתן על-ידי בית-משפט זה, הלא הוא בג”צ 146/1959 [2], בעמ’ 284, בו נאמר:
“החוק אינו מפרט את הנימוקים אשר בגללם רשאית המועצה לבטל את הרשיון; אך לא ייתכן כי המועצה תהיה חפשית לגמרי בשיקוליה בבואה לעשות כן. חל כאן, איפוא, הכלל שהובע פעמים אין ספור על-ידי בית-משפט זה, והוא כי על הרשות המוסמכת לשקול שיקולים השייכים, לפי מהותם לעצם העניין, ואינם זרים לו. נראה לנו – בלי להיכנס לפרטי פרטים – כי הקו המנחה את הוועדה בשקלה את סירוב או ביטול הרשיון, צריך להיות: שאין להרשות הצגת סרט העלול לפגוע במוסר או בטעם הטוב, או העלול לגרום לשחיתות המידות.”
נאמרו הדברים לגבי סרטים, אכל כוחם יפה, באותה מידה ממש, גם לגבי מחזות.
כי המועצה המבקרת סרטים ומחזות היא אחת (ראה סעיף 2 של פקודת ההצגות הציבוריות (ביקורת), והנחיות מיוחדות אין, לא בפקודת ההצגות הציבוריות ולא בפקודת סרטי הראינוע. נשארת, איפוא, ההנחיה הכללית, המופשטת, כי שיקולי המועצה יהיו “שיקולים השייכים, לפי מהותם, לעצם העניין, ואינם זרים לו”, ואיש לא יטען ברצינית, כי הוועדה, בפסלה מחזה בגלל היותו משפיע על ניהול משפט ותוצאותיו, שוקלת שיקולים שאינם שייכים לעצם העניין.
7. ואשר לשאלה השלישית – תשובתי היא כפולה:
(א) אין אני זז מן העמדה שנקטתי ב-בג”צ 243/1962 [3], בעמ’ 2426, בו אמרתי:
“אין אני כופר בכלל הנודע – כלל אשר, מרוב שימוש בו, נהפך כמעט ממטבע לאסימון – כי אין בית-המשפט הגבוה לצדק מעמיד את שיקוליו-הוא במקום שיקולי הרשות המוסמכת. ואף-על-פי-כן, כאשר העניין הוא בעל חשיבות ציבורית מרובה, וגדרי הספקות שבו אינם מצריכים מומחיות מיוחדת, אלא נהירים ובהירים וברורים לכל – במקרה כזה אין חולקין כבוד לרב, היא הרשות המוסמכת, ובית-משפט זה, אם ייראה לו הדבר, יהפוך על-פיה את קערת החלטת הרשות.”
(ב) גם מי שיסתייג מכלליותם של הדברים שנאמרו ב-בג”צ 243/1962 [3], הנ”ל, אף הוא יודה בכך, כי כאשר השאלה המכרעת היא אם אמנם יש בהצגת המחזה משום פגיעה ב’סוב יודיצה’, אזי בית-משפט זה אינו פחות “מומחה לאותו דבר” מאשר חברי המועצה הנכבדים.
המסקנה שהגעתי אליה, איפוא, היא כי המועצה חייבת היתה לסרב לתיאטרון את מתן ההיתר המבוקש, ומשנתנה – חייבת היתה לבטלו (סמכות-ביטול זו נתונה לה מכוח סעיף 16(1) של פקודת הפרשנות) ואם היא לא עשתה כן, ייעשה הדבר על-ידי בית-המשפט.
אני מציע איפוא לעשות את הצו-על-תנאי מוחלט, ולאסור את הצגת המחזה כל עוד לא ניתן פסק-דין סופי במשפט הנ”ל.
השופט מני:
אני מסכים; אך באשר לשאלה אם רשאי בית-משפט זה להתערב בשיקול-דעתה של המועצה, מעדיף אני, בכל הכבוד, את התשובה שניתנה על-ידי חברי, מ”מ הנשיא, בסעיף 7(ב) של פסק-דינו.
השופט קיסטר:
אני מסכים.
לפיכך הוחלט לעשות את הצו-על-תנאי מוחלט כמנוסח בפסק-דינו של מ”מ הנשיא, ולחייב את המשיבים לשלם לעותר, כהוצאות המשפט, סכום של 300 ל”י (כולל).
ניתן היום, ה טבת ה’תשכ”ז (18/12/1966).