בג”צ 38/54 לבנוני (וייס) נ’ יו”ר ההוצל”פ חיפה, פד”י ח (1954) 324
בג”צ 38/54
אביגדור לבנוני (וייס) נגד יו”ר ההוצל”פ חיפה וצילה לבנוני
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משנוט גבוה לצדק
[11/03/1954, 12/03/1954]
לפני השופטים חשין, גויטיין, ברנזון
חוק ההוצאה לפועל הזמני [העותמאני], 1914, סעיף 46
התחייבויותיהם ההדדיות של בני זוג, הנפרדים זה מזו, אינן ניתנות, בדרך כלל, לחלוקה ולהפרדה לאחר אישורן על-ידי בית-דין רבני – הדאגה לעתיד ילדיהם של בני הזוג האומר להיפרד היא על הרוב חלק מבעיית הפירוד והיא באה לידי ביטוי בגוף ההסכם המסדיר את עניני הפירוד – שאלהפיקוח על הילדים בעתיד נגררת לרוב אחרי שאלת הגירושין והיא טפלה לה – בית-הדין אשר אליו פונים הצדדים בבקשה להפריד ביניהם, מוסרים לו גם את הסמכות לקבוע את גורל הילדים – סמכותם של הרבנים לגבי הילדים אינה נפסקת עם מתן הגט, אלא נמשכת והולכת גם לאחר מכן – מטעםה, כאשר פונה אחד הצדדים בקובלנה כי הצד השני אינו מקיים את תנאי ההסכם בעניין הילדים, מוסמך גם מוסמך בית-הדין הרבני להיכנס בעבי-הדיון בשאלה זו, שהיא טפלה לעניין הגירושין, ולא באה לידי פתרון סופי מוחלט עם מתן הגט – אחד הצדדים בסכסוכי אישוּת, לאחר שנהנה מחלק הפרות של פסק-דין שניתן על-ידי בית-דין רבני, לא יקבל סעד מבית-המשפט הגבוה לצדק בבואו בטענה שלאחר מעשה, כי פסק-הדין או חלק ממנו ניתן ללא סמכות – כאשר בית-הדין מכיר בזכותו של אחד ההורים לקבל לידו את הקטין אין צורך במינוי אפוטרופוס מיוחד כדי לבצע זכות זו, ומספישאותו הורה יבוא לבית-המשפט ויעמוד על זכותו – במקום שילד הוצא ללא זכות ממשמרו החוקי או במקום שבית-משפט קבע את זכותו של אחד ההורים לקבל את הילד לחזקתו, אך לא חייב מישהו, יחד עם זה, למסור את הילד לחזקת מי-שזכאי-לו, בשני המקרים האלה רשאי ההורה בעל הזכות להביא דיוני הביאם קורפוס בבית-משפט זה – אולם במקום שבית-משפט מוסמך לא בלבד שהכיר על דרך מתן הצהרה בזכותו של אחד ההורים לקבל את הילד לחזקתו, אלא גם חייב את מי שהילד נמצא אותה שעה בחזקתו, כגון את ההורה השני, למסור את הילד להורה בעל-הזכות, וחיוב זה ניתן לביצוע בדרכים האמורות בחוק, אפשר לדרוש את חזקת הילד, לא רק בדרכי הביאס קורפוס אלא גם על יסוד סעיף 46 של חוק ההוצאה-לפועל – “הסיבות המכריחות” שאין בכוחו של החייב להתגבר עליהן, והמונעות מסירת הילד, האמורות בסעיף 46 הנ”ל, פירושן מסיבות אשר מבחינה מעשית אינן מאפשרות לבצע את פסק-הדין, כגון: מחלת הילד, היעלמו ממקום הימצאו וכיוצא באלה – אך לא יו”ר ההוצל”פ מוסמך לפסוק על סמך שיקולים כאלה, כי אם בית-הדין המוסמך, ואליו יפנה הצד המבקש את תיקונו – יו”ר ההוצל”פ מצווה לבצע פסקי-דין הניתנים לביצוע ולא לו לחקור ולקבוע מה תהיינה תוצאות הביצוע – אין לתלוש פסוק אחד מתוך פסק-דין ולפרשו כעומד ברשות עצמו, נפרד ונבדל מכל שאר הפסוקים; פירוש שכזה עלול להביא לידי עקימת הכתוב.
פסקי-דין ישראליים שהוזכרו:
[1] ע”א 7/50 שיינגרטן נ’ שיינגרטן, פד”י ה (1951) 708.
[2] בג”צ 125/49 אמאדו נ’ מנהל מחנה העולים פרדס-חנה, פד”י ד (1950) 4.
בקשה למתן צו-על-תנאי למשיב מס’ 1, הדורש ממנו לבוא וליתן טעם מדוע לא יבטל את החלטתו מיום 17/02/1953 בתיק הוצל”פ מחוזי 190/53 ומדוע לא יימנע מלהמשיך להוציא לפועל את פסק-הדין שניתן על-ידי בית-הדין הגדול לערעורים של הרבנות הראשית בירושלים ביום יט סיוון ה’תשי”ג בתיק ערעורים מס’ 1/31/713, ובקשה למתן צו-ביניים. הבקשה נדחתה.
גולדשמיד – בשם המבקש.
צו
השופט חשין:
1. לפנינו בקשה למתן צו-על-תנאי למשיב הראשון, הוא יו”ר ההוצאה-לפועל חיפה, להופיע ולתת טעם מדוע לא תבוטל החלטתו לבצע צו אשר נעשה בזמנו על-ידי בית-הדין הגדול לערעורים של הרבנות הראשית, ירושלים, בדיוני אישות שהתנהלו בין המבקש לבין אשתו לשעבר, המשיבה השנייה.
2. סלע-המחלוקת הוא זכות הפיקוח ורשות החזקה בילדם המשותף של המבקש והמשיבה השנייה. המשיב הראשון ציווה על המבקש למסור את הילד לחזקת האם, בבצעו על-ידי-כך, לדעתו, את פסק-הדין של בית-הדין הגדול לערעורים, וטענתו הראשונה של בא-כוח המבקש היא כי בית-הדין הגדול פעל ללא סמכות, בדונו בשאלת חזקת הילד ובקבעו מה יהיה גודלו של הלה. לפי טענה זו, נמסרה לכתחילה לבית-הדין הרבני הסמכות לפסוק רק בשאלת הגירושין ובהתחייבותו של המבקש לפרנס ולכלכל את הילד. עניין החזקה וזכות החזקה לא נתעוררו כלל, לא בהסכם אשר נעשה בין הצדדים עובר למתן הגט ולא בפסק-הדין אשר אישר את ההסכם. לפיכך, משפסק בית-הדין באותן שתי שאלות, נגמרה מלאכתו, ושוב לא מוסמך היה, לא הוא ולא בית-הדין הגדול לערעורים, להיזקק לאחר זמן רב לתביעה בדבר חזקת הילד או הפרת ההסכם.
טענה זו אין בידינו לקבלה, ומכמה טעמים: ראשית כל, ההסכם אשר נעשה בזמנו בין הבעל לאשתו אינו ניתן לחלוקה ולהפרדה. כל סעיפיו וכל התנאים הכלולים בהם שלובים ואחוזים אלה באלה ואין לעקור אחד מהם ממקומו ולפרשו לחוד. הכתב אשר נחתם על-ידי הצדדים היריבים, והובא לאישור לפני בית-הדין הרבני, משמיענו כי הבעל ואשתו באו לידי הסכם להיפרד זה מזו, לחלק את קניניהם החמריים ולהסדיר בצורה קבועה את עתידו של ילדם המשותף. אשר לעתידו של זה, מביעים שני הצדדים את כוונתה באורח שאינו משתמע לשתי פנים, כי “הילד לא יהיה אצל אחד מהם אלא במוסד אשר עליו יסכימו שני הצדדים” (מלשון ההסכם) ובינתים “יישאר אצל משפחת שטרן בטבעון”. לדעתנו ברור, איפוא, כי כוונת הצדדים הייתה שבית-הדין הרבני יאשר לא רק את ההסכם בדבר הגט, בדבר חלוקת הרכוש המשותף ובדבר האחריות למזונות הילד בעתיד, כי אם גם את עניין מקום הימצאו של הילד, ורשות – או, ביתר דיוק: שלילת רשות – החזקה בו.
שנית, מטבע הדברים, שבני זוג כשהם אומרים להיפרד זה מזו ולהם ילדים משותפים, אינם נחפזים לרכוש לעצמם ‘כתב שחרור’ בטרם דאגו לעתיד ילדיהם. על הרוב, מהווה דאגה זו חלק מבעיית הפירוד והיא באה לידי ביטוי בגוף ההסכם המסדיר את עניני הפירוד. מכאן, שהשאלה בדבר הפיקוח בעתיד על הילדים נגררת לרוב אחרי שאלת הגירושין והיא טפלה לה, ובית-הדין אשר אליו פונים הצדדים בבקשה להפריד ביניהם, מוסרים לו גם את הסמכות לקבוע את גורל הילדים. במקרה שלפנינו אושר ההסכם על-ידי בית-הדין הרבני, ותוקף ניתן לו כפסק-דין. פירושו של דבר, שבעלי-הדין נהגו כדרך העולם, וגורל הילד נקבע לפי הסכמתם, וכחלק בלתי נפרד מההסכם בדבר הגירושין. סמכותם של הרבנים לגבי הילד לא נפסקה עם מתן הגט, אלא נתמשכה והלכה גם לאחר מכן. מטעם זה, כשפנתה האשה לבית-הדין הרבני בקובלנה, כי בעלה לשעבר אינו מקיים את תנאי ההסכם בעניין הילד, כלומר, הוציאו ממשפחת שטרן, לא שלחו למוסד אחר אלא מחזיקו אצלו בניגוד לפסק-הדין, מוסמך גם מוסמך היה בית-הדין הרבני להיכנס בעובי הדיון בשאלה זו, שהייתה, כאמור, טפלה לעניין הגירושין ולא באה לידי פתרון סופי עם מתן הגט.
שלישית, עובדה היא כל שאלת הסמכות של בית-הדין הרבני לא נתעוררה לראשונה על-ידי המבקש בעת בירור קובלנתה של האשה, ואף לא לאחר מכן בבית-הדין הגדול לערעורים. אות הוא, כי גם המבקש עצמו לא ייחס לה חשיבות-יתר, ולפיכך לא עורר אותה במקום שהיה ראוי לו לעשות כן. גדולה מזו: הדעת נותנת, כי בעמדו לערעור בבית-הדין הגדול לערעורים, טען המבקש כי מן הדין לקיים את פסקו של בית-הדין הרבני שבערכאה ראשונה, אשר פסק לפי דרישתו – למסור את הילד לידיו. כלום נעלמה אז ממנו שאלת הסמכות ומלבד זה, ונוסף על כל הנ”ל, הן כבר נאמר לא אחת בבית-משפט זה, כי אחד הצדדים בסכסוכי אישות, לאחר שנהנה מחלק הפירות של פסק-דין שניתן על-ידי בית-דין רבני, לא יקבל סעד מבית-משפט גבוה לצדק בבואו בטענה ‘לאחר מעשה’ כי פסק-הדין או חלק ממנו ניתן ללא סמכות. ראינו לעיל כי ההתחייבויות ההדדיות של הצדדים אינן ניתנות להפרדה. הצדדים קבעו מתוך הסכמה את גורל הילד וביקשו על כך את הגושפנקא החוקית של בית-הדין הרבני. על דעת כן הסכימה האשה לקבל, ואף קיבלה, את הגט לאחר שעלה בידי הבעל לתת ספר כריתות לאשתו ולהשתחרר ממנה. לא יהיה זה מן הדין לשמוע את טענתו כי בכל השאר לא היה בית-הדין הרבני מוסמך לפסוק.
3. טענתו השנייה של בא-כוח המבקש היא כי פסק-דינו של בית-הדין הגדול לערעורים אינו ניתן לביצוע, מאחר שלא מונה אפוטרופוס על גופו של הילד. בא-כוח המבקש תומך יתדותיו בע”א 7/50 [1]. אולם ההלכה שנקבעה באותו פסק-דין אינה עניין לכאן כלל. שם דרש אחד ההורים כי הילד המשותף יימסר לחזקתו ובית-המשפט המחוזי דחה את בקשתו וקבע, כי את הילד אין למסור לא לאב ולא לאם כי אם למוסד. במסיבות אלה אמר בית-משפט זה, כי ההחלטה נועדה אמנם לטובתו ולשלומו של הקטין, אך היא אינה מעשית, משום שלא יהיה איש אשר ידאג לביצועה. מה שאין כן כאן: אם אמנם הוכרה זכותה של האשה לקבל לידה את חזקת הילד – ובשאלה זו עוד נוסיף לדון להלן – מה צורך יש באפוטרופוס מיוחד כדי לבצע זכות זו? תבוא האשה עצמה – כפי שאומנם עשתה כאן – ותעמוד על זכותה.
4. הטענה השלישית הייתה, כי על האשה היה להביא בקשת הביאס-קורפוס ולא לבוא בבקשה לבצע את פסק-דינו של בית-הדין הגדול לערעורים. לחיזוק טענתו זו סומך בא-כוח המבקש על בג”צ 125/49 [2], ומבקש לשכנענו כי באותו עניין נקבעה הלכה האומרת כי לאחר שבית-משפט מוסמך קובע את זכותו של אחד ההורים להחזיק בילד, וההורה השני מוציא את הילד ממשמרו החוקי, או ממשיך להחזיק בו שלא כדין, אין לו להורה בעל-הזכות אלא תרופת הביאס-קורפוס. אף טענה זו אין בידינו לקבלה. באותו עניין – בג”צ 125/49 [2] – נידון פסק-דין שניתן לטובת האם על-ידי בית-משפט שבחוץ-לארץ. פסק-הדין, אשר קבע את זכותה של האם להחזיק בילד, לא ניתן להוצאה-לפועל כאן, בארץ הזאת, בדרך הרגילה והמקובלת, ולפיכך לא הייתה לאם ברירה בלתי אם לפנות לבית-משפט זה בבקשת הביאס-קורפוס. מה שאין כן כאן. אם אומנם ציווה בית-הדין הרבני למסור את הילד לידי האם – ובשאלה זו, כפי שנאמר לעיל, עוד נוסיף לדון להלן בהמשך הדברים – אין היא חייבת – אם כי אולי זכאית הייתה לנקוט דוקא דרכי הביאס-קורפוס, בג”צ 125/49 [2] לא נתכוון בשום פנים לקבוע כי הסעיף 46 לחוק ההוצאה-לפועל בטל ומבוטל ואין לו תוקף כלל, וסעיף זה, כידוע, דן בשאלת הביצוע של פסק-דין המחייב אדם במסירת ילד. החלטתו של המשיב הראשון ניתנה, איפוא, מכוח סעיף זה.
בתורת סיכום בעייה זו אפשר, אולי, לנסח את ההלכה כך: במקום שילד הוצא ללא זכות ממשמרו החוקי, או במקום שבית-משפט קבע את זכותו של אחד ההורים לקבל את הילד להחזקתו, אך לא חייב מישהו יחד עם זה למסור את הילד לחזקת מי שזכאי-לו, בשני המקרים האלה רשאי ההורה בעל הזכות להביא דיוני הביאס-קורפוס בבית-משפט זה. אולם במקום שבית-משפט מוסמך לא רק הכיר – על דרך מתן הצהרה – בזכותו של אחד ההורים לקבל את הילד לחזקתו, אלא גם חייב את מי שהילד נמצא אותה שעה בחזקתו – למשל, את ההורה השני – למסור את הילד להורה בעל-הזכות, וחיוב זה ניתן לביצוע בדרכים האמורות בחוק, אפשר לדרוש את חזקת הילד, ולא רק בדרכי הביאס-קורפוס.
6. ועוד טענה בפי בא-כוח המבקש: הילד קשור לאביו ועקירתו מבית האב תגרום לו זעזועים נפשיים, במסיבות אלה אין לבצע את פסק-הדין, לפי שהמחוקק כבר הורה הלכה בסעיף 46 לחוק ההוצאה-לפועל, כי “אם אי מסירת הילד נובעת מסיבות מכריחות שאין בכוחו (של החייב) לדחותן, אין אוסרים אותו”.
דעתנו היא, כי לא לכך נתכוון הסעיף 46. “הסיבות המכריחות” האמורות באותו סעיף פירושן מסיבות אשר מבחינה מעשית אינן מאפשרות לבצע את פסק-הדין, בגון, מחלת הילד, פטירתו, היעלמו ממקום הימצאו, וכיוצא באלה מעצורים ועיכובים שאין החייב יכול להתגבר עליהם. ייתכן מאד, כי במקרה שלנו אמנם תתחוללנה הפרעות רציניות בנפשו של הילד משיוצא בכוח מבית אביו! אך לא יו”ר ההוצאה-לפועל מוסמך לפסוק על סמך שיקולים כאלה, כי אם בית-הדין אשר פסק מה שפסק. יפנה המבקש לבית-הדין המוסמך ויבקש שם את תיקונו. יו”ר ההוצל”פ מצווה לבצע פסקי-דין של בתי-משפט מוסמכים הניתנים לביצוע, ולא לו לחקור ולקבוע מה תהיינה תוצאות הביצוע.
7. ובזה הגענו לטענה האחרונה, והיא כי פסק-דינו של בית-הדין הגדול לערעורים אינו קובע כלל כי על המבקש למסור את הילד לחזקת אשתו לשעבר. כל אשר פסק-דין זה קובע הוא – טוען בא-כוח המבקש – כי אם האב לא ישלם את הוצאות החזקת הילד במוסד, תהא הזכות לאם לקחת את הילד אליה. מתוך משפט זה אין עדיין להסיק כי אסור לו לאב להחזיק את הילד אצלו במקום לשלחו למוסד.
כאן עלינו לחזור על מה שאמרנו כבר לעיל, היינו, שאין לתלוש פסוק אחד מתוך פסק-הדין ולפרשו כעומד ברשות עצמו, נפרד ונבדל מכל שאר הפסוקים. סעיפי פסק-הדין הבאים כסדרם מפרשים ומשלימים אלה את אלה. הסעיף הראשון בפסק-הדין קובע כי הילד “לא יהיה אצל אחד מהם (כלומר, מההורים), אלא אצל משפחת שטרן בטבעון”. סעיף זה מדגיש ואומר, כי “ההםכם הזה הוא תמידי ללא שום תנאי”. בסעיף השני קובע בית-הדין הגדול לערעורים, כי הסדר כזה הוא לטובת הילד, ומטעם זה הוא – בית-הדין – מבטל את פסק-הדין של בית-הדין בערכאה ראשונה ופוסק, שעל האב-המשיב להחזיר את הילד למשפחת שטרן בטבעון והוצאות החזקתו יהיו על האב-המשיב. אחר-כך בא הסעיף השלישי, והוא הסעיף המכריע, הקובע כי “במקרה והאב לא יעמוד בהתחייבותו בתשלום הוצאות החזקת הילד כנ”ל, הזכות ביד האם לקחת את הילד אליה”. משמעותם הכוללת של סעיפים אלה ברורה, לדעתנו, ואינה מוטלת בספק. מאחר שנקבע כתנאי ראשון וראשי כי הילד לא יימצא אצל האב כי אם במוסד, אין זו אלא טענת סרק, ויש בכך משום עקימת הכתוב, לבוא ולומר, כי הוא – האב – חייב אמנם לשלם את הוצאות המוסד, ואם לא יעשה כן רשאית האם לקחת את הילד אליה, אך כדי להיפטר גם מעול ההוצאות וגם מן הפחד שמא תקחנו האם לביתה, מותר לו, לאב, להחזיק את הילד אצלו, בביתו שלו, ולהפר על-ידי-כך אותו תנאי ראשון וראשי. אלה הן סתירות מהן ובהן, שאינן מתיישבות כלל ועיקר. הצו האמיתי העולה למעשה מתוך הסעיפים האמורים הוא, כי על האב לשלוח את הילד למשפחת שטרן בטבעון ולשלם את הוצאות החזקתו שם; ואם לא יעשה כן, רשאית האם לקחת את הילד אליה, ועל האב, וכן על כל מי שהילד נמצא בחזקתו, למסרו לה. המבקש מודה בכך שהילד אינו מצוי אצל משפחת שטרן, כי אם בחזקתו הוא. על-ידי כך הפר את תנאי ההסכם ואת קביעות בית-הדין הגדול לערעורים. והאשה זכאית לדרוש את ביצועו של חלק פסק-הדין המכיר בזכותה “לקחת את הילד אליה”. מטעם זה בדין פסק המשיב הראשון להיעתר למבקשת.
לפיכך החלטנו אתמול לדחות את הבקשה.
ניתן היום, ז אדר-ב ה’תשי”ד (12/03/1954).