בג”צ 3615/1998 נימושין נ’ משרד הפנים – מינהל האוכלוסין, פ”ד נד(5) (2000) 780
בג”צ 3615/1998
1. גנאדי נימושין
2. מריה נימושין
נגד
משרד הפנים, מינהל האוכלוסין
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[28/11/2000]
לפני השופטים ת’ אור, י’ זמיר, א’ ריבלין
בשנת 1997 פנו העותר (להלן – העותר) ואשתו, העותרת 2, שניהם אזרחי רוסיה באותו מועד, לקונסול הישראלי במקום מושבם בבקשה לקבל אשרות עולה. העותר סמך בקשתו לעלות לישראל על זכותו לעלות לישראל כבנו של יהודי לפי סעיף 4א(א) לחוק השבות, ה’תש”י-1950, והציג בפני הקונסול תעודת לידה משוחזרת שלו. כמו כן הציג תעודת פטירה משוחזרת של אדם בשם זרחוביץ בן הלאום היהודי, אשר נפטר בשנת 1980. לטענת העותר, זרחוביץ היה אביו. הקונסול הנפיק אשרות עולה לעותרים על סמך המסמכים שהוגשו לו.
העותרים הגיעו ארצה ביום 17/02/1998. הם קיבלו תעודות עולה וסיוע כספי. כאשר פנו למשיב בבקשה להנפיק להם תעודות זהות, העלתה פקידת מינהל האוכלוסין ספקות בנוגע לתעודת הלידה המשוחזרת שהציג העותר. העותר הסביר לה כי הוא נולד לאם חד-הורית וכי תעודת הלידה שלו שוחזרה בעקבות הליך משפטי אשר במסגרתו הוצא פסק-דין המצהיר על אבהותו של זרחוביץ (להלן – פסק-הדין הזר). אולם לאחר הבדיקה הוחלט לבטל את אשרות העולה שהוענקו לעותרים.
העותר תוקף את החלטת המשיב. טענתו המרכזית היא שפסק-הדין שניתן בעניינו ברוסיה מהווה ראייה מינהלית תקפה שבאמצעותה הרים את הנטל המוטל עליו להראות כי הוא בנו של יהודי.
בית-המשפט העליון פסק:
א.
(1) כל רשות הפועלת במסגרת סמכותה חייבת להפעיל את שיקול-דעתה בסבירות. במסגרת זו עליה ליתן לראיות אשר בפניה משקל ראוי וסביר. אם הרשות נתנה לראייה משקל שאינו עומד במבחן הסבירות, קרי משקל שרשות סבירה לא הייתה נותנת לראייה כזו, אפשר שבית-משפט יתערב כדי לפסול החלטה המתבססת על אותה ראייה (784ג – ד).
(2) לאור ההשלכות המהותיות של החלטת המשיב כלפי העותרים אין די בראיות של מה בכך כדי לבטל את האשרות שהוענקו לעותרים, אלא יש צורך בראיות המספקות תמיכה של ממש להחלטתו (787ג).
ב.
(1) אכן, פסק חוץ עשוי להוות ראייה שבאמצעותה ינסה הפונה להוכיח את זכאותו. מנימוקים של כיבוד הדדי של פסקי-דין בין מדינות ומתוך הנחה שבית-משפט זר בדרך-כלל פועל כהלכה, ראוי שרשויות ציבוריות ובתי-משפט ינהגו זהירות קודם שיחליטו שאין לסמוך על פסק-דין זר (787ד).
(2) אולם אין מחסום בפני בדיקות נוספות מטעם הרשות, ואין מניעה כי המשיב יגיע לאחר בדיקה למסקנה שאין כוחו של פסק החוץ לשכנעו על-פי כלל ‘הראייה המינהלית’ כי הפונה זכאי לעלות לישראל על-פי חוק השבות (787ה).
(3) בנסיבות העניין נראה כי למשיב היה יסוד סביר למסקנה שאין לייחס לפסק-הדין הזר משקל רב. זאת, במיוחד לאור העובדה שבית-המשפט ברוסיה לא היה ער למידע חיוני אשר עשוי היה להשפיע על החלטתו, ואשר נאסף בבדיקות שונות שערך המשיב בעניינם של העותרים (787ו – ז).
(4) לעותר גם היו הזדמנויות רבות להוכיח את זיקתו לזרחוביץ על סמך ראיות אובייקטיביות, אך הוא לא טרח לספק למשיב או לבית-המשפט ראיות כאלו, אשר לו היו בנמצא היו יכולות לסייע לטענותיו (788א – ב).
חקיקה ראשית שאוזכרה:
– חוק השבות, ה’תש”י1950-, סעיף 4א(א).
– חוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב1952-, סעיף 11(ב).
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] בג”צ 6163/1992 אייזנברג נ’ שר הבינוי והשיכון, פ”ד מז(2) (1993) 229.
[2] בג”צ 442/1971 לנסקי נ’ שר הפנים, פ”ד כו(2) (1972) 337.
[3] בג”צ 7555/1998 קריגר נ’ מדינת ישראל – משרד הפנים (12/08/1999).
[4] בג”צ 1227/1998 מלבסקי נ’ שר הפנים, פ”ד נב(4) (1998) 690.
עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.
לורה מקסיק, ירון אופק – בשם העותרים.
חני אופק, סגנית לפרקליטת המדינה – בשם המשיבה.
פסק-דין
השופט ת’ אור
עיקרי העובדות וההליכים
1. נימושין גנאדי (להלן – העותר) נולד בשנת 1949 בעיר קרסנאורלסק אשר ברוסיה. בשנת 1997 פנו העותר והעותרת 2 (להלן – אשת העותר) לקונסול הישראלי בבקשה לקבל אשרות עולה. העותר סמך בקשתו לעלות לישראל על זכותו לעלות לישראל כבנו של יהודי לפי סעיף 4א(א) לחוק השבות, ה’תש”י-1950. העותר הציג בפני הקונסול תעודת לידה משוחזרת שלו. כמו כן הציג תעודת פטירה משוחזרת של אדם בשם זרחוביץ איליה בן יעקב (להלן – זרחוביץ) בן הלאום היהודי, אשר נפטר בשנת 1980. לטענת העותר, זרחוביץ היה אביו. הקונסול הנפיק אשרות עולה לעותרים על סמך המסמכים שהוגשו לו.
2. העותרים הגיעו ארצה ביום 17/02/1998. הם קיבלו תעודות עולה וסיוע כספי. כאשר פנו למשרד הפנים – מינהל האוכלוסין (להלן – המשיב) בבקשה להנפיק להם תעודות זהות, העלתה פקידת מינהל האוכלוסין ספקות בנוגע לתעודת הלידה המשוחזרת שהציג העותר. העותר הסביר לה כי הוא נולד לאם חד-הורית וכי תעודת הלידה שלו שוחזרה בעקבות הליך משפטי אשר במסגרתו הוצא פסק-דין המצהיר על אבהותו של זרחוביץ. הפקידה פנתה ללשכת הקשר לבדיקת עניינו של העותר. בתגובה לפנייתה המליצה רמ”ח קונסולרית בלשכת הקשר לבטל את אשרות העולה שהוענקו לעותרים.
3. בעקבות האמור הגישו העותרים את העתירה דנן ובה הם מבקשים כי ייאסר על המשיב לגרשם מהארץ ולחייבו להעניק להם אזרחות ישראלית. ביום 15/06/1998 הוציא בית-משפט זה צו-ביניים האוסר על המשיב לגרש את העותרים מהארץ.
4. בהודעתו מיום 20/06/1999 טען המשיב כי העתירה מוקדמת מדי. לטענתו, העותר התבקש על-ידיו להגיש את מסמכי בית-המשפט ברוסיה בנוגע להליך ההכרה באבהות ואת תעודת הלידה המקורית שלו על-מנת שיהיה ניתן לערוך בדיקה מעמיקה יותר בעניינו, אולם העותר לא סיפק מסמכים אלה. המשיב הצהיר בהודעה מטעמו כי הוא עדיין מוכן לקיים שימוע לעותרים אשר במסגרתו תתברר שאלת זכאותם למעמד בארץ.
5. ביום 13/10/1999 פנו העותרים בבקשה לצרף לעתירה פסק-דין מבית-משפט במחוז דזרז’ינסקי ברוסיה המכיר בזרחוביץ כאביו של העותר (להלן – פסק-הדין הזר). לטענתם, העתק פסק-הדין הושג רק לאחרונה ברוסיה. בקשתם נענתה.
6. ביום 29/11/1999 נערך שימוע לעותרים במשרד הפנים. בשלב הראשון נערך השימוע לעותר לבדו ובמסגרתו הוצגו לעותר שאלות שונות לבירור שאלת זכאותו לעלות לישראל מכוח חוק השבות. בשלב השני של השימוע הוצגו שאלות לאשת העותר בנוגע לפרטים שמסר העותר. בשלב השלישי נשאל העותר שנית שאלות הבהרה נוספות אשר התעוררו בעקבות השימוע שנערך לאשתו.
המשיב לא שינה, בעקבות השימוע, את החלטתו לבטל את אשרות העולה של העותרים.
7. בצד עתירתם לבית-משפט זה הגישו העותרים ערר לשר הפנים על ההחלטה לבטל את אשרות העולה ואת תעודות הזהות שהוענקו להם. ביום 03/10/2000 החליט שר הפנים לדחות את הערר. לפיכך העתירה שבפנינו נותרה בעינה.
התשתית הנורמטיבית וגדר המחלוקת
8. הסמכות לבטל אשרת עולה קבועה בסעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952, ולפיו:
“שר הפנים רשאי בהחלטה מנומקת לבטל אשרת עולה ותעודת עולה שניתנו לפי חוק השבות, ה’תש”י-1950, אם הושגו על ידי מתן ידיעות כוזבות”.
השאלה המתעוררת במקרה דנן היא אם יש עילה להתערב בהחלטת המשיב, שלפיה יש לבטל את אשרות העולה של העותרים מהטעם שהן הוענקו על יסוד מצג עובדתי והנחה שהעותר יהודי, מצג והנחה שהסתברו, לטענת המשיב, כבלתי מהימנים.
בקליפת אגוז העותר טוען כי הוא הרים את הנטל, ברמת הראייה המינהלית, להיותו בנו של יהודי. הוא מסתמך לצורך כך בעיקר על פסק-הדין הזר שבו הוכר זרחוביץ כאביו. לטענת העותר, פסק-הדין הזר הוא פסק-דין חלוט אשר ניתן על-ידי בית-משפט במסגרת סמכותו, ואל לו למשיב לחלוק עליו או ‘לערער’ עליו. כל עוד לא נמצאו ראיות שהמסמכים התקבלו במירמה או כתוצאה מזיוף, יש לקבלם כראייה טובה
המעידה על הרשום בהם. לעומתו, המשיב טוען כי בנסיבות העניין משקל פסק-הדין הזר אינו רב, וכי ממכלול הראיות המצויות בפניו עולה כי לעותר לא הייתה ואין כל זכות לעלות לישראל לפי חוק השבות.
יוער, כי בכתבי-טענותיהם התייחסו הצדדים אף לשאלה אימתי יכיר בית-משפט בישראל הכרה אינצידנטלית בפסק חוץ הדן בענייני סטטוס אישי. אולם בטיעון בפנינו הבהיר בא-כוח העותרים כי אין הם טוענים במקרה דנן שיש להכיר בפסק-הדין הזר כבר-אכיפה בישראל. בקשתם היא שנראה בפסק-הדין ראייה מינהלית ככל ראייה מינהלית, ולא פסק-דין אשר יש בו תוקף מחייב בישראל.
בחינת שיקול-דעתו של המשיב
9. כל רשות הפועלת במסגרת סמכותה חייבת להפעיל את שיקול-דעתה בסבירות. במסגרת זו עליה ליתן לראיות אשר בפניה משקל ראוי וסביר. אם הרשות נתנה לראייה משקל שאינו עומד במבחן הסבירות, קרי משקל שרשות סבירה לא הייתה נותנת לראייה כזו, אפשר שבית-משפט יתערב כדי לפסול החלטה המתבססת על אותה ראייה (בג”צ 6163/1992 אייזנברג נ’ שר הבינוי והשיכון [1], בעמ’ 268; בג”צ 442/1971 לנסקי נ’ שר הפנים [2], בעמ’ 357). בנסיבות העניין, לאחר שהמשיב שקל את הראיות השונות שעמדו בפניו, הוא החליט כי לא די בהן כדי להעניק לעותרים מעמד בישראל. הוא גם הגיע למסקנה כי יש מקום להפעיל את סמכותו לפי סעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל. ההכרעה בעתירה זו היא בשאלה אם במקרה דנן הונחה בפני המשיב תשתית ראייתית המצדיקה את מסקנתו כי אשרות העולה שהוענקו לעותרים הושגו על סמך ידיעות כוזבות. רק אם התשובה לכך שלילית, תהיה הצדקה להיעתר לעתירה.
10. הראיות והנימוקים אשר סיפקו את היסוד להחלטת המשיב לבטל את אשרות העלייה של העותרים הן, בין היתר, כדלקמן:
(א) פסק-הדין הזר ניתן בהסתמך, בעיקר, על עדותה של אם העותר ועל עדותו של אדם בשם ראחוביץ אשר טען כי הוא בנו של בן-דוד של העותר (להלן – ראחוביץ). המשיב סבר כי בנסיבות העניין משקלו הראייתי של פסק-הדין הזר הוא קטן. שני פגמים עיקריים נמצאו על-ידי המשיב המפחיתים, לדעתו, ממשקלו הראייתי של פסק-הדין הזר, עד כי אין בו להוות ראייה משכנעת בדבר היות העותר בנו של זרחוביץ.
ראשית, בפני בית-המשפט ברוסיה, אשר דן בהליך הכרת האבהות, לא נפרסה על-ידי העותר התשתית העובדתית במלואה. הוא גם לא צירף בעלי-דין ראויים כצד להליך.
העותר לא צירף להליך את משפחתו הקרובה של זרחוביץ. מבדיקות שערך המשיב הסתבר כי זרחוביץ היה נשוי עד שנת 1979, עת הלכה רעייתו לעולמה. מקשר נישואין זה נולדו לזרחוביץ שני ילדים; ולדמיר אשר נולד בשנת 1927 ומריה אשר נולדה בשנת 1936. כמו כן לזרחוביץ היה אח אשר הלך לעולמו אך הותיר אחריו ילדים. מבירור טלפוני שערך המשיב עם רעיית בנו של זרחוביץ עלה כי משפחתו של זרחוביץ לא הייתה מודעת כלל לקיומו של העותר. כמו כן היא לא ידעה כלל שניתן פסק-דין המצהיר כי זרחוביץ הוא אבי העותר. איש מבני המשפחה לא הוזמן ליטול חלק בהליך אשר נפתח על-ידי העותר.
בתגובה משלימה מטעמו של המשיב מיום 19/04/2000 מצוין כי בתאריך 2/03/2000 נתקבלה אצלו הודעתו של ולדמיר בן איליה (בנו של זרחוביץ), אשר נגבתה על-ידי הקונסול בתאריך 24/11/1999. בהודעה זו מוסר ולדמיר שאין הוא מכיר איש בשם נימושין גנאדי בן איליה וכי אדם זה אינו אחיו. לכך מוסיף המשיב כי בשימוע שנערך לעותר הסתבר כי העותר ידע שלזרחוביץ יש אח ובן, אולם הוא לא טרח לידעם בנוגע להליך שבו פתח בפני בית-המשפט ברוסיה. הצטרפותן של נסיבות אלה מחזקת את המשיב בעמדתו כי הימנעות העותר מלצרף את שארי בשרו הקרובים של זרחוביץ להליך ההכרה באבהות פגעה פגיעה קשה בכללי הצדק הטבעי, ועקב כך נפגעה באופן מהותי תקינות ההליך. פגיעה זו גורעת, לדעת המשיב, ממשקלו הפנימי של פסק-הדין הזר.
שנית, כאמור, פסק-הדין ניתן, בין היתר, על סמך עדותו של ראחוביץ. המשיב טוען כי קירבת המשפחה בין ראחוביץ לזרחוביץ לא הוכחה כלל בפני בית-הדין באמצעות ראיות אובייקטיביות. עצם הדבר ששמות המשפחה שונים (הגם שנטען לקשר דרך אבות) מעורר תמיהות. בנוסף, ראחוביץ העיד כי את העותר הוא מכיר שנה בלבד וכי הקשר עם זרחוביץ היה רופף. המשיב טוען שספק רב אם יש בהיכרות כזו כדי לבסס מימצאים. זאת ועוד, בדיקה פנימית שערך המשיב העלתה כי כאשר בתה של אשתו של העותר (מנישואין קודמים) ביקשה לעלות ארצה, היא מסרה כי שם אביו של בעלה הוא ראחוביץ יפים בן מרק. בעת השימוע, כאשר נשאל העותר מה שם משפחת הבת, הוא ענה כי שם משפחתה הוא ראחוביץ אך אין מדובר באותו ראחוביץ אשר הופיע כעד בהליך ההכרה באבהות. אולם כאשר נשאלה על כך אשת העותר בשימוע שנערך לה אחריו בנפרד, היא אישרה כי בתה נשואה לבנו של ראחוביץ יפים, וכי הוא זה אשר הופיע כעד בהליך ההכרה באבהות. כאילו בדרך מקרה, ראחוביץ אבי בעלה של בת אשתו של העותר מנישואין קודמים הוא אותו ראחוביץ שהינו קרוב של זרחוביץ המנוח. מציאות מקרית כזו כשמדובר בשתי משפחות – משפחת אשתו של העותר מנישואין קודמים ומשפחת זרחוביץ – אשר חיו במקומות שונים בברית-המועצות מעלה מטבע הדברים חשדות. החשד הוא שבן משפחה של העותר (מכוח חיתון) היה מוכן לסייע לו בהליך שהתקיים בבית-המשפט ברוסיה כדי לאפשר את בואו של העותר כעבור זמן ארצה. חשד זה גובר נוכח ניסיונו של העותר להעלים את העובדה שהעד ראחוביץ הינו אבי בעלה של בת אשתו מנישואין קודמים.
נוכח הפגמים האמורים לא היה המשיב מוכן לייחס משקל של ממש לפסק-הדין הזר.
(ב) במסגרת בדיקות שערך המשיב לבדיקת מעמד העותר בארץ התקשרה הגב’ רינה קיבמן, ראש ענף תיעוד במינהל אוכלוסין, פעמים מספר לוולדמיר, בנו של זרחוביץ. בהיעדרו, התקיימה השיחה עם רעייתו. זו סיפרה כי החל משנת 1946 עבר זרחוביץ עם משפחתו להתגורר בקלינגרד, וכי הוא לא יצא משם פרט לתקופה קצרה מאוד בסוף שנות החמישים. עובדה זו אינה עולה בקנה אחד עם גירסת העותר ועם עדות אמו שלפיה היא הרתה לזרחוביץ בשנת 1948 והוא נולד בשנת 1949. כמו כן הדבר סותר את עדות האם, שלפיה זרחוביץ הגיע לבקרה בשנת 1952.
(ג) העותר פנה לבית-משפט ברוסיה בבקשה להכיר באבהותו של זרחוביץ רק שבע-עשרה שנים לאחר פטירת זרחוביץ וזמן קצר טרם הגעתו ארצה. בפסק-הדין מצוין במפורש הקשר בין בקשתו להכרה באבהות לבין רצונו להגיע לישראל. במצב דברים זה סבר המשיב שעיתוי הפנייה לבית-המשפט מעלה חששות לגבי אמיתותה של טענת האבהות.
(ד) העותר לא הצליח להמציא למשיב ראיות אובייקטיביות כלשהן המעידות על הקשר שלו לזרחוביץ. העותר טען כי ברשות אמו תמונות מהתקופה שבה חיה עם זרחוביץ, אולם בידיו לא מצוי העתק מהן והוא לא טרח להשיגן מאמו.
יתר-על-כן, בתצהיר המצורף לעתירה מציין העותר שהוא היה בקשר מכתבים עם אביו, וכן שהם שלחו זה לזה תמונות (סעיף 7 לתצהיר). הוא מספר גם שבן-דודו של אביו נתן לו תמונות מהאלבום המשפחתי. דבר מכל אלה – מכתבים ותמונות שנתקבלו מאביו – לא הוצג כראייה.
בתצהירו הוא מציין שהציג במהלך הדיון בבית-המשפט הרוסי, בין היתר מסמכים ותמונות כסיוע לעתירתו. גם אלה, או צילום שלהם, לא הוצגו לא בפני המשיב ולא בפנינו.
(ה) לאמור לעיל ניתן להוסיף שבין גירסותיו השונות של העותר התגלו סתירות. בעוד שבתצהיר הנספח לעתירה הוא מציין שהייתה התכתבות בין הוריו, במהלך השימוע שערך לו המשיב הוא ענה תשובות אחרות בנושא זה. בהזדמנות אחת ענה כי “למיטב ידיעתי לא”, ובהזדמנות אחרת כי “הם בטח התכתבו אבל אני לא קראתי, לא ראיתי ולא התעניינתי” (ראו פיסקה 21 לתגובת המדינה שהתקבלה ביום 23/12/1999).
11. אין ספק כי החלטת המשיב היא בעלת השלכה מהותית על העותרים. בנסיבות אלה אין די בראיות של מה בכך כדי לבטל את האשרות שהוענקו לעותרים ולסרב להשלים את הליך קליטתם בארץ באמצעות מתן תעודות זהות. עם זאת דעתי היא כי לאור הנתונים שהיו בפניו של המשיב אין הצדקה שנתערב בהחלטתו.
לאור האינפורמציה שהייתה בפניו ייחס המשיב משקל נמוך לפסק-הדין הזר. אכן, פסק חוץ עשוי להוות ראייה שבאמצעותה ינסה הפונה להוכיח את זכאותו. מנימוקים של כיבוד הדדי של פסקי-דין בין מדינות ומתוך הנחה שבית-משפט זר בדרך-כלל פועל כהלכה, ראוי שרשויות ציבוריות ובתי-משפט ינהגו זהירות קודם שיחליטו שאין לסמוך על פסק-דין זר. ואולם אין מחסום בפני בדיקות נוספות מטעם הרשות, ואין מניעה כי המשיב יגיע לאחר בדיקה למסקנה שאין כוחו של פסק החוץ לשכנעו על-פי “כלל הראייה המינהלית” כי הפונה זכאי לעלות לישראל על-פי חוק השבות (ראו בג”צ 7555/1998 קריגר נ’ מדינת ישראל – משרד הפנים [3]). לגבי הסתמכות על ראיות מינהליות כתשתית למסקנה כי תעודת עולה התקבלה על סמך ידיעות כוזבות ולביטול התעודה בהסתמך על סעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל, ראו בג”צ 1227/1998 מלבסקי נ’ שר הפנים [4], בעמ’ 718-717).
בנסיבות העניין נראה כי למשיב היה יסוד סביר למסקנה שאין לייחס לפסק-הדין הזר משקל רב. בית-המשפט ברוסיה לא היה ער למידע חיוני אשר היה עשוי להשפיע על החלטתו. כאמור, בית-המשפט לא היה מודע לעובדה כי לזרחוביץ שארי בשר מדרגה ראשונה אשר אינם מכירים כלל את העותר, וקיומו של הליך הצהרת אבהות כלל לא הובא לידיעתם. נתון זה פגע באופן מהותי ביכולתו של בית-המשפט לבסס כהלכה את היותו של זרחוביץ אביו של העותר. בנוסף, למשיב היו חשדות, אשר אומתו בשימוע על-ידי אשת העותר, כי העד ראחוביץ היה קרוב ומכר של העותר ועל-פי הנסיבות אין לשעות לעדותו. בנסיבות אלה אל לעותרים להלין על כך כי המשיב מייחס ערך ראייתי נמוך ביותר לפסק-הדין הזר.
מעבר לכך חשוב להזכיר כי לעותר היו הזדמנויות רבות לנסות ולהוכיח את זיקתו לזרחוביץ על סמך ראיות אובייקטיביות. בעתירתו טען העותר כי בזמנו הוא קיבל תמונות של זרחוביץ וכן שהם התכתבו תקופה מסוימת. כמו כן בפסק-הדין הזר סיפרה אם העותר כי היא מחזיקה תמונות של זרחוביץ. בשימוע נשאל העותר על תמונות אלה, הוא הסתפק בכך שטען כי הן נותרו אצל אמו. העותר לא טרח לספק למשיב או לבית-המשפט את המכתבים והתמונות אשר לו היו בנמצא היו יכולים לסייע לטענותיו.
במהלך הדיון הצענו לבא-כוח העותרים שהדיון יידחה ותינתן לעותרים הזדמנות להביא ראיות נוספות לתמיכה בעתירה. נענינו, שהעותרים מבקשים שיוחלט בעתירה על-פי חומר הראיות אשר בפני בית-המשפט וכי הדיון לא יידחה עוד.
12. מאחר שהמשיב השתכנע שאשרות העולה ניתנו לעותרים על יסוד מצג שאינו אמת בדבר יהדות העותר, היה המשיב רשאי לבטל את האשרות שניתנו להם. בנסיבות המקרה אין עילה שנתערב במסקנתו.
העתירה נדחית.
השופט י’ זמיר
אני מסכים.
השופט א’ ריבלין
אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אור.
ניתן היום, א כסלו ה’תשס”א (28/11/2000).