בג”צ 3555/92 מירה גבעון נ’ בית הדין הרבני האזורי בירושלים ואח’ (24/03/1994)

בג”צ 3555/92 גבעון נ’ בית הדין הרבני האזורי בירושלים (24/03/1994)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 3555/92

 

בפני:

כבוד השופט א’ גולדברג

כבוד השופט א’ מצא

כבוד השופט צ’ טל

 

העותרת:

מירה גבעון

נגד

המשיבים:

1. בית הדין הרבני האזורי בירושלים

2. גבעון יוסף

 

התנגדות לצו על תנאי

 

בשם העותרת:

עו”ד הר אבן דיינה

בשם המשיב 2:

עו”ד משה דרורי

 

פסק-דין

 

השופט א’ גולדברג:

 

1. העותרת והמשיב מס’ 2 (להלן: המשיב) נשואים זה לזה כדמו”י מ- 30/12/1970. ב- 22/12/1985 הגישה המערערת תביעה לגט בבית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: בית הדין). מסיבות כלשהן לא נתבררה תביעה זו. ב- 03/06/1990 הגיש המשיב תביעת גירושין לבית הדין (תיק תש”ן/6382 – להלן: תיק הגירושין), תוך שהוא מבקש “בכרוך לתביעת גרושין זו … לדון ברכוש כולו”, וטוען כי כל הרכוש כולו – שלו הוא. בתביעת גירושין זו לא הוזכר נושא המזונות.

ביום 05/08/1990 הגישה המבקשת לבית-הדין בקשה לצו עיכוב יציאה מהארץ נגד המשיב. בקשה לצו דומה הוגשה על ידה ביום 05/09/1991. שתי הבקשות נומקו בחשש עגינות, ושתיהן נענו על ידי בית הדין.

בענין הצו שהוצא בעקבות הבקשה השנייה נערכו שתי ישיבות בבית-הדין בימים ד ו- ח תשרי ה’תשנ”ב (12/09/1991 ו- 16/09/1991), ונוכח הסכמת הצדדים על ערובות אותן יפקיד המשיב – הוסר צו עיכוב היציאה.

ביום 09/03/1992 הגישה העותרת לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה נגד המשיב לפירוק השיתוף בנכסים (ת.א. 165/92) וכן תביעה למזונות (מ.א. 209/92).

2. ב- 26/05/1992 פנה המשיב לבית-הדין וביקש לקבוע מועד לדיון בתיק הגירושין שפתח, כאמור, נגד העותרת. העותרת לעומתו פנתה לבית-הדין וביקשה לברר מה גורלו של תיק זה. בתשובתו לעותרת כתב המזכיר הראשי של בית הדין ביום ט’ סיון תשנ”ב (10/06/1992, ולא 10/05/1992 כפי שנכתב בה) כי: “הרינו מאשרים כי תיק גירושין תש”ן/6382 נסגר מחוסר טיפול והסגירה היא סטטיסטית בלבד”. המשיב ביקש הבהרה לתשובה זו, ועל כך השיב המזכיר הראשי:

“בהמשך לאישורנו בנדון מיום ט סיוון ה’תשנ”ב בתיק תש”ן/6382 הרינו להבהיר כי האישור שניתן על סגירת התיק הנ”ל מהווה אישור טכני בלבד לצורך סטטיסטיקה, ואילו בפועל הוגשה בקשה לדיון בנושא הגירושין וכל הכרוך ובית הדין אכן ביום כג אייר ה’תשנ”ב נעתר לבקשה והחליט לקבוע תאריך לפי היומן ולזמן שני הצדדים והתיק אמנם נקבע לדיון ליום ראשון ד תמוז ה’תשנ”ב (05/07/1992)”.

טרם שהגיע מועד הישיבה שנקבעה בפני בית-הדין, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בירושלים (בתאריכים 04/06/1992 ו- 06/06/1992) בקשות למחיקת תביעות העותרת על הסף, בטענה של חוסר סמכות. כיוון שבית המשפט החליט כי הצדדים יסכמו טענותיהם בכתב, ולא נקבע מועד להחלטה, פנתה העותרת בבקשה כי ידחה את הדיון שנקבע ליום 05/07/1992 ללא קביעת מועד. הדיון בבקשה זו נקבע ליום 05/07/1992.

3. בישיבה שהתקיימה בבית הדין ביום 05/07/1992, ביקשה באת כח העותרת מבית הדין כי לא יקיים דיון בתיק זה עד מתן החלטתו של בית המשפט המחוזי בנושא הסמכות, וכן הוסיפה טענות בדבר חוסר סמכותו של בית הדין לדון בענייני הרכוש והמזונות. בסופו של הדיון החליט בית הדין: “נדחה להחלטה בעניין הסמכות”, וביום 07/07/1992 נתן את החלטתו לפיה “דוחים בקשת בא כוח האשה ומחליטים כי הסמכות בתיק זה בכל העניינים שבין בני הזוג נתונה לבית הדין הזה בהיות ותיק הגירושין תש”ן/6382 לא נסגר על ידי החלטת בית הדין”.

4. לטענת באת כוח העותרת בעתירה שלפנינו, נסגר תיק הגירושין מחוסר מעש, ובכך נמחקה התביעה למעשה. לפיכך קדמו תביעותיה לבית המשפט המחוזי לפתיחתו מחדש של תיק הגירושין בבית הדין. על סגירת תיק הגירושין לומדת באת כחה המלומדת של העותרת ממכתבו של המזכיר הראשי של בית-הדין, וכן מהוראותיהן של תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל-ה’תש”ך (להלן: תקנות הדיון) (שהוחלפו בינתיים בתקנות חדשות משנת ה’תשנ”ג), ובעיקר מהוראות תקנות ע 2 ו-צא.

5. האם עלינו להידרש לטענות העותרת, טרם שמיצתה את הסעד החלופי שבידה, לערער על ההחלטה הנדונה? לעניין זה שבפנינו יפים הדברים שנאמרו בבג”צ 7/83 (ביארס נ’ בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ”ד לח(1) 673, 691):

“מדיניות משפטית תקינה מחייבת, כי פסק-דין של בית דין דתי ושל ערכאה שיפוטית אחרת יהא נתון, בראש לכול, לביקורת בפני ערכאת ערעור של אותה מערכת. ואכן, ככלל נוהג בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לדחות עתירות נגד בתי-דין או גופים שיפוטיים ומינהליים, כאשר העותר לא מיצה סעד חלופי יעיל שבערעור (ראה לדוגמא: בג”צ 352/82, בעמ’ 252, בג”צ 349/65, בעמ’ 345; בג”צ 578/82, בעמ’ 708; בג”צ 81/82; בג”צ 514/83 ורבים אחרים). אין בית משפט זה נוטל לעצמו סמכות של ערכאת ערעור על החלטות ופסקי-דין של בתי דין רבניים אזוריים (בג”צ 161/64, בעמ’ 504), וגם כאשר מצביע מתדיין על פגמים בהחלטה או בפסק הדין, מופנה המתדיין בראש ובראשונה אל ערכאת הערעור, שם יישמעו טרוניותיו ויתוקנו הפגמים, אם תמצא בהם ערכאת הערעור ממש (בג”צ 10/59, בעמ’ 1193; בג”צ 578/82 הנ”ל; בג”צ 514/83).”

(ור’ גם בג”צ 378/83 שער נ’ בית הדין הרבני האזורי בת”א-יפו, פ”ד לח(1) 778, 782-783; בג”צ 113/84 בנקובסקי נ’ בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ”ד לט(3) 365, 376, 380).

ועל אף שחוסר סמכות פונקציונאלי של בית הדין, מהווה עילה להתערבות בית-משפט זה (ר’ למשל בג”צ 1750/91 מסלתי נ’ בית הדין הרבני האזורי פתח-תקווה, פ”ד מה(5) 360), נקבעו שני מבחנים להתערבות זו טרם שמוצה סעד הערעור, והם, כניסוחם בבג”צ 115/89 (ירימי נ’ בית הדין הרבני האזורי רחובות, לא פורסם):

“א. כאשר משתכנע בית המשפט, כי ישנו צורך בפעולה מיידית או מהירה, ולא נראה כי יש בהפניית עותר אל הפרוצדורה של הגשת ערעור כדי למנוע את העוול או העיוות האפשריים, הצפויים.

ב. כאשר, על פי שיקולי צדק כלליים, בהתבסס על העובדות המיוחדת של המקרה הנדון, נראה לבית משפט זה, כי מן הדין שיכריע בעצמו בעתירה לגופה.”

במקרה דנא לא ניתן לומר כי נוצר צורך ב”פעולה מיידית או מהירה”, כשם שלא קיימות נסיבות מיוחדות.

6. לטענת באת כוח העותרת נראה בעליל כי לא הייתה כריכת מזונות לתיק הגירושין, ולפיכך היה בית הדין משולל סמכות לדון בה. ואילו לטענת בא כוח המשיב הקנתה העותרת עצמה סמכות לבית-הדין לדון בשאלת המזונות, וזאת כאשר תבעה מזונות בפני בית-הדין בדיון שהתקיים ביום 16/09/1991, ולכל הפחות – כרכה אז את עניין המזונות בתביעת הגירושין.

בעת שהתקיים הדיון לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא נגד המשיב ביום 05/09/1991, עמדו לדיון הערבויות שייתן המשיב כתנאי לביטול הצו, ונרשמו מפי הצדדים הדברים הבאים:

“ב”כ האשה: האשה לא תעכב את הבעל אם יופקדו הערבויות הנ”ל. אבל יש בעיה של מזונות, היא מוגבלת ומבקשת הבטחת המזונות בסך 1,000 ש”ח לחודש ולכן אני תובעת שבית הדין יחייב את הבעל להפקיד סך 10,000 ש”ח למזונות האשה אם לא יחזור מיד …

הבעל: הדיון היום הוא בנושא ביטול הצע”י (צו עיכוב יציאה – א.ג.) בלבד, ועצם הדברים שנאמרו מוכיחים שהמטרה היא קנטרנות בלבד. לגבי המזונות אני משלם כ- 1,000 ש”ח ובנוסף את כל הוצאות אחזקת הבית. אני מוכן להפקיד שיקים בבית הדין כ”א בסך 1,000 ש”ח ובנוסף להתחייב לשלם את הוצאות אחזקת הבית. יש לציין שהאשה מקבלת 700 מרק כל חודש.”

בתום הדיון, קבע בית הדין כי:

“א. על הבעל להפקיד יפוי כח … על הדירה …

ב. על הבעל להפקיד 10 שיקים על סך 1200 ש”ח כל שיק ביד עו”ד דיינה הר-אבן (ב”כ העותרת – א’ ג’), והיא תמסור לידי האשה כל חודש שיק אחד אם הבעל לא יחזור.

ג. הבעל ימשיך לשלם את הוצאות אחזקת הבית בהוראות קבע כפי שנהג עד היום. כאשר הבעל ימלא את ההחלטה זו (כך במקור- א’ ג’) יתבטל עיכוב היציאה.”

לטענת באת כוח העותרת אין לקשור דיון זה לתביעת מזונות מטעם העותרת, שכן המדובר בצו עיכוב יציאה שסיבתו חשש עיגון, וסיבה זו מהווה עילה עצמאית לבקשת עיכוב יציאה לפי תקנה צו(1) לתקנות הדיון. ואילו לטענת בא כוח המשיב היוו דבריה של באת כוח העותרת “תביעת נגד” למזונות לפי תקנה ל(2) לתקנות הדיון. היות וכך, הרי שלאחר שהגישה העותרת תביעה נפרדת למזונות לבית-הדין בתביעת-נגד זו, קנה בית הדין סמכות לדון במזונות. לחילופין טוען הוא כי המדובר בכריכת המזונות בתביעת הגירושין.

בטיעוניו מסתמך בא כוח המשיב על תקנה ל לתקנות הדיון (כיום – תקנה לב) הקובעת:

“(1) במהלך המשפט יכול התובע להביא תביעת-אגב, היינו תביעה הקשורה לתביעה העיקרית או שיש לה יחס אליה, וכן יכול הנתבע להביא במהלך המשפט תביעת-נגד על התובע.

(2) תביעות כאלה, אם הן מובאות בשעת הדיון, אין מן הצורך להגישן בכתב, ומספיק אם נרשמו בפרוטקול, בלבד אם בית-הדין החליט אחרת.

(3) בית-הדין רשאי להחליט שלא לצרף תביעת-אגב או תביעת-נגד לתביעה העיקרית. במקרה זה על בית-הדין לנמק החלטתו.”

7. גם אם ספק בעיני אם ניתן לראות את דברי באת כוח העותרת בדיון לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ בתביעה נגדית למזונות, או ככריכת מזונות לתביעת הגירושין, לא ניתן לומר כי לפנינו מקרה ברור של חריגת בית הדין מסמכותו. עניין זה, כקודמו, ראוי שיתברר בערעור, טרם שיוכרע (אם יוכרע) על ידי בית משפט זה לאחר מכן.

8. מסקנתי היא, על כן, כי דינה של העתירה להידחות, ומקומן של השאלות שניתעוררו בה להתברר תחילה בבית הדין לערעורים.

רשמנו לפנינו את הצהרת בא כוח המשיב כי אם יוגש ערעור על ידי העותרת כי אז מסכים הוא מעתה להארכת המועד להגשת הערעור.

העותרת תשלם למשיב שכר טרחת עורך-דין בסך 1,500 ש”ח.

 

השופט א’ מצא:

 

אני מסכים.

 

השופט צ’ טל:

 

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט גולדברג.

 

ניתן היום, יב ניסן ה’תשנ”ד (24/03/1994).