בג”צ 35/70 מרזוק נ’ שר הפנים, פד”י כד(2) (1970) 628
בג”צ 35/70
מוריס מרזוק נגד שר הפנים, פקיד רישום ראשי, ו- 4 אח’
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[05/02/1970, 02/07/1970, 09/11/1970, 01/12/1970]
לפני השופטים ברנזון, קיסטר, י’ כהן
פקודת הנישואין והגירושין (רישום) [חא”י, כרך ב, פרק פח, עמ’ 876], סעיף 2 – חוק מרשם האוכלוסין, ה’תשכ”ה-1965 [סה”ח 466, עמ’ 270], סעיפים 19ג (כפי שהוסף בחוק מרשם האוכלוסין (תיקון), ה’תשכ”ז-1967 [סה”ח 509, עמ’ 145]), 15, 16, 17 – חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 [סה”ח 134, עמ’ 165].
בשנת 1963, נערך טכס קידושין, לפיו נשא העותר, יהודי קראי, לאשה את המשיבה, אף היא יהודיה קראית. בהסתמך על פסק-דין של בית-הדין הרבני האזורי, בו הוחלט שהעותר מותר להתחתן שוב “רק כקראי”, פנה העותר מחדש למשרד הפנים ודרש, שיירשם במרשם שהוא רווק.
בית-המשפט הגבוה לצדק פסק –
א.
(1) העותר דנא רשום כנשוי והיתר הנישואין שניתן לו לא הוציא אותו מכלל נשוי, ואין לכן לספק את מבוקשו בדרך של הצהרה על-ידי בית-המשפט הגבוה לצדק.
(2) העותר לא הצליח למלא אחרי התנאים לשינוי הרישום המנויים בסעיף 19ג לחוק מרשם האוכלוסין, ה’תשכ”ה-1965.
ב. משהכיר שר הדתות באדם כרשות רושמת לפי פקודת הנישואין והגירושין (רישום), יש להניח שלאותו אדם יש תנאי הכשירות הנחוצים לפי פקודה זו.
ג. השיהוי הארוך בהגשת העתירה נגד בתי-הדין הרבניים מצדיק דחייתה.
הערות:
1. לבקשת שינוי בפרט רישום לפי סעיף 19ג לחוק מרשם האוכלוסין, ה’תשכ”ה-1965, עיין בג”צ 147/70 שטדרמן נ’ שר הפנים, פד”י כד(1) (1970) 766, והאסמכאות שם.
2. לשיהוי בפניה ל-בג”צ, עיין בג”צ 129/68 רומנוביץ נ’ יושב-ראש ההוצאה-לפועל תל-אביב-יפו, פד”י כב(2) (1968) 239, והערה 1 שם.
התנגדות לצו-על-תנאי מיום כט שבט ה’תש”ל (05/02/1970), המכוון למשיבים מס’ 1, מס’ 2 והדורש מהם לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבוטל כל רישום במרשם האוכלוסין לפיו נשוי העותר למשיבה מס’ 6 (שרה מרזוק) ומדוע לא יתוקן רישום מצבו האישי של העותר מ”נשוי” ל”רווק”; ולמשיב מס’ 3 (שר הדתות) מדוע לא יצווה כי אין נפקות משפטית לתעודת נישואי העותר לשרה מרזוק (תעודת נישואין מיום 30/05/1963), או מדוע לא יבטל תעודת נישואין זו; למשיב מס’ 4 (בית-הדין הרבני הגדול), מדוע לא יורה למשיב מס’ 5 (בית-הדין הרבני האזורי לנפת אשקלון) לדון בתביעת הגירושין שהגיש העותר נגד המשיבה מס’ 6; למשיב מס’ 5, מדוע לא ידון בתביעת הגירושין הנ”ל. הצו-על-תנאי בוטל.
מ’ קורינלדי – בשם העותר.
ד”ר מ’ חשין, סגן פרקליט המדינה – בשם המשיבים.
פסקי-דין ישראליים שאוזכרו:
[1] בג”צ 51/69 רודניצקי נ’ בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, פד”י כד(1) (1970) 704.
[2] ע”א 348/58 ששון נ’ ששון, פד”י יג (1959) 2069.
פסקי-דין א”י שאוזכרו:
[3] H.C. 5/42 Rokach v. The District Commissioner Jaffa, P.L.R. 9 (1942) 191.
פסק דין
השופט י’ כהן:
1. בסיום שמיעת טענות באי-כוח בעלי-הדין הודענו על החלטתנו לבטל את הצו-על-תנאי ולדחות את העתירה. להלן הנימוקים להחלטה זו.
2. העותר הוא יהודי קראי. בשנת 1963 נערך טכס קידושין, לפיו נשא העותר לאשה את המשיבה הששית, שגם היא יהודיה קראית (להלן – המשיבה). טכס קידושין זה נערך על-ידי עמנואל מסעודה, שהוא רב העדה הקראית ושהוכר על-ידי שר הדתות (המשיב השלישי) כרשות רושמת לפי פקודת הנישואין והגירושין (רישום). נישואי העותר והמשיבה נרשמו במרשם תושבים על-סמך תעודת נישואין, שנחתמה על-ידי הרב מסעודה הנ”ל. הנישואין לא עלו יפה, ובשנת 1964 החליט בית-הדין הדתי של עדת היהודים הקראים לחייב את העותר לתת גט למשיבה. העותר לא ציית לצו הנ”ל ואותו בית-דין נתן למשיבה בשנת 1965 גט כריתות, וכן הוציא תעודת גירושין ועל-סמך אותה תעודה נרשם במשרד הרישום, שהעותר והמשיבה הם גרושים. העותר לא השלים עם כך והגיש עתירה לבית-משפט זה (בג”צ 302/65 ) למתן צו בדבר ביטול תוקף תעודת הגירושין, על יסוד טענה, שבית-הדין הנ”ל פעל ללא סמכות כלשהי. אחרי שניתן צו-על-תנאי באותה עתירה, הוגשה לבית-המשפט הודעה משותפת של משרד הדתות ושל בא-כוח העותר, בה הצהיר משרד הדתות שאין תוקף לתעודת הגירושין, וכתוצאה מכך בוטל הצו-על-תנאי וכן בוטל רישום העותר כגרוש והוחזר לקדמתו הרישום שהעותר הוא נשוי. בשנת 1966 נישאה המשיבה לאדם אחר, ומנישואין אלה נולדו לה שני ילדים. במאי 1967 הודיע העותר לחבר ועד היהודים הקראים באשדוד, שהוא מוכן לתת גט לאשתו. בתשובה לכך, ענה ועד היהודים הקראים לעותר, שעליו להודיע למשרד הדתות שהוא מקבל על עצמו את פסק-הדין של בית-הדין של העדה. העותר אמנם פנה אל שר הדתות, אך לא היה מוכן להשלים עם פסק-הדין הנ”ל, אלא טען שזכותו היא להתגרש “ככל אזרח וכיהודי לכל דבר” וביקש משר הדתות, שזה יורה שיסודר גט כריתות ותוצא תעודת גירושין לעותר. משנדחתה בקשתו זו, העלה העותר טענה חדשה והיא – שלא היה תוקף לנישואין שלו עם המשיבה וביקש משר הפנים ומשר הדתות, שרישום העותר והמשיבה כנשואים זה לזו יבוטל. גם בקשתו זו של העותר נדחתה.
במקביל לפניות הנ”ל של העותר, הוא פתח בהליכים משפטיים בבתי-דין רבניים. בתחילת 1967 הגיש העותר בקשה לבית-הדין הרבני האזורי, ובה הצהיר שאין הוא מאמין “בדעותיהם, דרכיהם ומנהגיהם של היהודים הקראים”, שהוא רוצה “להסתפח על נחלת ה’, ומסכים לשוב ולקבל עליו עול תורה ומצוות”. באותה הבקשה טען העותר, שאין תוקף לנישואין למשיבה, מכיון שהם לא נערכו כדת משה וישראל ועצם הקידושין היו פסולים. העותר ביקש שבית-הדין הרבני יצהיר, שהוא יהודי כשר לכל דבר “לאחר שיקבל על עצמו דברי הברית” ושיינתן לו היתר להינשא לכל אשה יהודיה. בקשת העותר נדחתה על-ידי בית-הדין הרבני האזורי מבלי שזה דן לגופו של ענין, מתוך הנימוק, שלפי החלטת הרבנות הראשית אין להתיר לקראי להתחתן עם יהודיה-רבנית. ערעורו של העותר נדחה על-ידי בית-הדין הרבני הגדול. לאחר-מכן פנה העותר בבקשה חדשה לבית-הדין הרבני האזורי ובה ביקש להצהיר על נישואיו כבטלים או לחלופין, לחייב את המשיבה לקבל גט ממנו. גם בקשתו זו נדחתה על-ידי בית-הדין הרבני האזורי בנימוק שכל מטרתה אינה אלא לאפשר לעותר לחדש את בקשתו להיתר נישואין, בקשה שכבר נדחה. העותר עירער לבית-הדין הרבני הגדול וזה החליט להחזיר את הענין לבית-הדין האזורי, כדי שאותו בית דין ישמע הוכחות בדבר כשרות הנישואין ואם יתברר שהקידושין תפסו, ידון בענין מתן היתר נישואין לעותר “בתור קראי”. משחזר הענין לבית-הדין הרבני האזורי, החל בית הדין בבירור מחודש ובפסק-דינו החליט, שמותר לעותר להתחתן “רק כקראי”. את החלטתו זו נימק בית-הדין כדלהלן:
“היות של העדים שהוזמנו בעבר לא הופיעו בביה”ד אף פעם, וכנראה מאותה הסיבה שגם הנתבעת לא הופיעה, כי אינם מכירים בביה”ד כאן לטפל בעניני העדה הקראית. ואין דעתם כדעת התובע ורק ביה”ד כאן מוסמך לדון בעניניו, ואינו מכיר ‘בגירושיו’ מאשתו, והיות שאחד מהעדים מת והיתר הם זקנים מופלגים לא נראה שנוכל להביאם בפקודת מעצר, והקשיים לברר טענות התובע הם גלויים וברורים וגם אם היינו מצליחים לברר אם היה מעשה קדושין, לא נוכל לברר אם הקדושין נעשו כדין ובעדים כשרים. לכן בא ביה”ד לכלל דעה, שהיות שלפי דברי התובע שלא הוכחשו על-ידי הנתבעת מחמת אי-הופעתה העקרונית – בכלל לא היה מעשה קדושין. וגם אם נניח שהיה מעשה קדושין, יש לביה”ד ספיקות רציניים ביותר על כשרות הקדושין לפי הדין. וגם אם האשה היתה מופיעה לפנינו ייתכן שהיינו פוסקים גט רק לחומרא מחמת חומר אשת-איש. אבל אחרי שהאשה התחתנה,ברבנות’ הקראית עם אחר והולידה ילדים כי לפי דעתה,גרושה’ היא מבעלה התובע בתיק זה, ואין לה כל ענין שנפסוק בדינה, הרי שבהתחשב עם כל הנ”ל שנשואי התובע עם הנתבעת הם בספק, אם בכלל היו, או אם בכשרות היו והיה תפיסת קדושין, וכן בהתחשב שהאשה נשואה לאחר, ביה”ד מתיר לתובע להינשא כקראי, ואין כל מניעה שישא אשה מחמת נשואי הספק הקודמים.”
בהסתמך על פסק-הדין האחרון הנ”ל פנה העותר מחדש למשרד הפנים ודרש, שיירשם במרשם שהוא רווק. משנדחתה דרישתו זו, הגיש את העתירה שבפנינו, וניתן צו על-תנאי על-ידי בית-משפט זה.
העותר לא ביקש כל צו נגד המשיבה וזו לא השיבה על העתירה ולא התייצבה בדיון שהתקיים בפנינו. כמו-כן לא ענו על העתירה ולא התייצבו בפנינו המשיבים מס’ 4 ומס’ 5 שהם בית-הדין הרבני הגדול, ובית-הדין הרבני האזורי לנפת אשקלון. לעומת זה השיבו על העתירה המשיבים מס’ 1 עד מס’ 3 (שר הפנים, פקיד רישום ראשי ושר הדתות), וד”ר חשין שהופיע בשמם טען, שיש לדחות את העתירה.
3. המשיבים ראשון ושני נדרשו בצו-על-תנאי ליתן טעם, מדוע לא ישונה רישומו של המשיב מנשוי לרווק. טענתם העיקרית היא, שאין העותר זכאי לדרוש את שינוי הרישום, מכיון שהוא לא מילא אחרי התנאים שנקבעו לשם כך בחוק מרשם התושבים. יחד עם זה הודיע לנו ד”ר חשין, שמשרד הפנים מוכן לרשום את העותר כגרוש, אולם הצעה זו נדחתה על-ידי העותר.
בסעיף 19ג לחוק מרשם האוכלוסין, ה’תשכ”ה-1965, כפי שתוקן על-ידי חוק מרשם האוכלוסין (תיקון), ה’תשכ”ז-1967, נאמר, ששינוי בפרט רישום של תושב “יירשם על-פי מסמך שנמסר לפי סעיפים 15 או 16 או על-פי הודעה לפי סעיף 17 שהציגו יחד אתה תעודה ציבורית המעידה שהרישום לא היה נכון”.
בא-כוח העותר, עורך-דין קורינלדי, טוען, שפסק-הדין האחרון הנ”ל של בית-הדין הרבני האזורי מהווה “החלטה המצהירה על שינוי בפרטי הרישום של אדם או החלטה שיש בה שינוי כאמור” לפי האמור בסעיף 16 לחוק הנ”ל, וכן שאותו פסק-דין מהווה “תעודה ציבורית המעידה על השינוי”. לפי טענת בא-כוח העותר נקבע באותו פסק-דין, שלא נערכו קידושין כדין בין העותר והמשיבה ולכן העותר אינו נשוי, אלא רווק.
לדעתי מגלה בא-כוח העותר פנים שלא כהלכה בפסק-הדין הנ”ל. בית-הדין לא קבע כלל שהעותר לא היה נשוי למשיבה, אלא הגיע לכלל דעה שאין באפשרותו לברר, מהסיבות שפורטו בפסק-הדין, “האם הקידושין נעשו כדין ובעדים כשרים”. התוצאה היא, שטענתו של העותר, שאין הוא נשוי למשיבה, לא הוכחה, אך בית-הדין במקום לדחות את תביעתו, החליט, בגלל הספקות שהיו לו בדבר כשרות הנישואין ובגלל השינוי שחל במצב המשיבה, לתת לעותר היתר לשאת אשה כקראי. היתר זה מוכנים המשיבים ראשון ושני לרשום.
בא-כוח העותר, שעשה כל מה שניתן היה לעשות לטובת שולחו, טען שבית-משפט זה צריך במקרה דנא ללכת באותה הדרך שהותוותה בפסק-הדין ב-בג”צ 51/69 [1], ולהורות למשרד הרישום לרשום את העותר כרווק, כי אם ניתן לעותר היתר נישואין הרי הוא קרוב יותר לרווק מאשר לנשוי. באותו פסק-דין הצהיר בית-המשפט ברוב דעות, שמחמת ספק אסורים העותר באותו ענין והאשה שאותה נשא בנישואין פרטיים, להינשא עם אחר (אחרת), כל עוד לא נותק הקשר ביניהם על-ידי גט פיטורין, ולכן ציווה על משרד הרישום לרשום את העותר והאשה כנשואים. במקרה דנא – העותר רשום כנשוי והיתר הנישואין שגיתן לו לא הוציא אותו מכלל נשוי (ע”א 348/58 [2], בעמ’ 2071), ואין לכן לספק את מבוקשו של העותר בדרך של הצהרה על-ידי בית-משפט זה.
בטענותיו בפנינו הסתמך בא-כוח העותר בין היתר על חוות-הדעת של הוועדה לבדיקת המעמד האישי של הקראים, שנתמנתה על-ידי הממשלה בעקבות הפניה הראשונה של העותר לבית-משפט זה. ושהוטל עליה לבדוק את המצב המשפטי בתחום הדיון בעניני הנישואין והגירושין בין קראים. ועדה זו, שבראשה עמד מי שהיה אז מ”מ נשיא בית-המשפט העליון, השופט זילברג המליצה, ברוב דעות, לחוקק חוק “שיפוט בתי-דין קראים (נישואין וגירושין)”. אך המלצה זו לא הוגשמה עד כה. בדין-וחשבון הוועדה נאמר בין היתר (בסעיף 13), שציבור הקראים חי “ללא חוק ומשפט בעניני המעמד האישי. נישואיהם לא נישואין, גירושיהם לא גירושין”. ברור, שדברים אלה אינם יכולים לשמש כאסמכתה לעותר שנישואיו למשיבה לא תפסו, אלא היה עליו להוכיח טענתו זו בהליכים משפטיים מתאימים ובכך הוא לא הצליח.
מהאמור לעיל, ברור, שהעותר לא הצליח למלא אחרי התנאים שבסעיף 19ג לחוק הנ”ל לשם שינוי הרישום והמשיבים ראשון ושני היו רשאים לדחות את בקשתו.
4. המשיב השלישי, שר הדתות, נדרש בצו-על-תנאי ליתן טעם מדוע לא יצווה, כי אין נפקות לתעודת נישואי העותר למשיבה ומדוע לא יבטל את תעודת הנישואין הנ”ל. בענין זה טענת בא-כוח העותר היא, שמי שערך את הנישואין בין העותר והמשיבה, אינו רב לפי דיני ישראל, ולכן המינוי של אותו אדם כ”רשות רושמת” לפי פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (דרייטון, פרק 88) לא היה בר-תוקף.
בסעיף 2 לפקודה הנ”ל מוגדר המונח “הרשות הרושמת” והוא כולל בין היתר את “הרב, בנישואין לפי דיני ישראל”. בתצהיר שהוגש מטעם המשיב השלישי נאמר (בסעיף 2(ג)) שתעודת הנישואין הנ”ל הוצאה “על-ידי הרב עמנואל בן משה מסעודה, שהוכר כדין על-ידי שר הדתות כ”רשות רושמת” במובן פקודת הנישואין והגירושין (רישום) … לענין נישואין הנערכים בין יהודים קראים לבין עצמם. משהוצאה תעודת הנישואין הנזכרת שוב אין שר הדתות מוסמך,לתת לה תוקף’ או,לבטלה'”.
נראה לי, שתשובה זו של המשיב השלישי מהווה טעם מספיק לדחיית העתירה נגד משיב זה. בפקודה הנ”ל אין כל הגדרה של המונח “הרב”
(the Rabbi
בנוסח האנגלי של הפקודה). עוד בתקופת המנדט נפסק (בג”צ 5/42 [3]), כי אין השלטונות חייבים למסור טפסים של תעודות רישום נישואין וגירושין לרב שלא הוסמך כרשות רושמת על-ידי המוסדות הדתיים המוסמכים של הקהילה היהודית. במקום אותם מוסדות בא שר הדתות. משהכיר שר הדתות באדם כרשות רושמת לפי הפקודה הנ”ל, עלינו להניח שלאותו אדם יש תנאי הכשירות הנחוצים לפי הפקודה הנ”ל. על-כל-פנים לא הצליח בא-כוח העותר להראות כל דין, לפיו זכאי שר הדתות לבטל תעודת נישואין, שניתנה על-ידי אדם אשר כיהן בתפקיד רשות רושמת ושנרשמה לפי הוראות הפקודה הנ”ל.
5. כלפי בית-הדין הרבני הגדול וכלפי בית-הדין הרבני האזורי טוען העותר, שהם נמנעו מלדון בתביעת הגירושין שהעותר הגיש נגד המשיבה. החלטת בית-הדין האזורי, שלא לדון בתביעת הגירושין, ניתנה בטז חשוון ה’תשכ”ח (19/11/1967). פסק הדין בתי-הדין הרבני הגדול ניתן ביום ב’ בשבט תשכ”ח, ובו הורה בית הדין הגדול לבית הדין האזורי לדון רק בענין כשרות נישואי העותר ובענין היתר הנישואין. מכאן שההליכים בבתי-הדין הרבניים בענין תביעת הגירושין הסתיימו ביום ב שבט ה’תשכ”ח, ומאותו יום היה ברור לעותר, שתביעת הגירושין שלו נדחתה.
העתירה בתיק זה הוגשה בתחילת פברואר 1970, כשנתיים אחרי שניתן פסק-הדין של בית-הדין הרבני הגדול. שיהוי ארוך זה מצדיק, כשלעצמו, דחיית העתירה נגד בתי הדין הרבניים. גם לגופו של ענין לא נראה, שקביעת בית הדין האזורי, שהגשת תביעת הגירושין מהווה שימוש לרעה בהליכי בית הדין, היא מופרכת.
מן הראוי להבהיר שבדין-וחשבון הוועדה הנ”ל נאמר (בסעיף 4), שהקראים הם בכלל ישראל, והם בבחינת יהודים לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953); לא הוטל ספק על ידי בעלי הדין בטיעונם בפנינו בנכונות קביעה זו של הוועדה, וגם אנחנו יצאנו מתוך הנחה שהחוק הנ”ל על הקראים.
6. ד”ר חשין טען בפנינו, שהעותר לא היה נקי כפיים בפנייתו לבית משפט זה, וכי כל מטרת העתירה היא – לרדת לחיי המשיבה, כי אם יתן לה העותר גט כעת עלולה התוצאה להיות שילדיה יהיו ממזרים, ואם ייקבע שנישואין למשיבה, תפשו – יהווה הדבר פגיעה בכבוד המשיבה. מאידך טוען העותר, שכל מטרתו היא – להשיג פתרון לבעייתו האישית בדרך שלא תהיה מנוגדת להכרתו ולאמונתו. לצרכי ההכרעה בעתירה זו אין זה נחוץ לברר טענות אלה. אעיר רק, שלדעתי יכול העותר להסדיר את ענינו האישי בדרך נאותה, אם יסכים לקבל את הצעת המשיבים מס’ 1 ומס’ 2 – לרשום אותו כגרוש, אם לפי אמונתו של העותר, הגירושין לא היו בני תוקף, יכול היה גם ענין זה מבחינה שלו לבוא על מקומו בשלום, בדרך שהוזכרה על ידי חברי הנכבד השופט קיסטר בזמן הדיון, והיא הפקדת גט על ידי המערער במשרד הרבנות.
7. מהטעמים הנ”ל החלטנו לבטל את הצו-על-תנאי ולדחות את העתירה.
ניתן היום, ג כסלו ה’תשל”א (01/12/1970).