בג”צ 349/1965 פרו נ’ קאדי-מד’הב, בית-הדין הדתי הדרוזי, פ”ד כ(2) 342 (1966)
בג”צ 349/1965
סלמאן-עלי פרו
נגד
קאדי-מד’הב – שיך לביב אבו-רוקון,
בית-הדין הדתי הדרוזי ו-בדיעה נאיף חסין (רבאח) פרו
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[08/12/1965, 13/12/1965, 24/05/1966]
לפני מ”מ הנשיא (זילברג), והשופטים לנדוי, הלוי
חוק בתי-הדין הדתיים הדרוזים, ה’תשכ”ג-1962 [סה”ח 383, ע’ 20] – חוק בתי-המשפט, ה’תשי”ז-1957 [סה”ח 233, עמ’ 148], סעיפים 7(ב)(4), 7(א) .
העותר והמשיבה השלישית הם בני העדה הדרוזית; ביניהם נערך “שטר נישואין” ולטענת המשיבה היא כבר נישאה בזה לעותר; טענת העותר היא שהיו אלה אירוסין בלבד, והוא מסרב להשלים את הנישואין מפני שבני כפרם החלו מרננים אחריה.
רינונים אלה הכריחו את המשיבה לבקש לה מחסה בביתו של המשיב הראשון, מנכבדי העדה. היא גרה בביתו בחדר נפרד, אבל איננה סמוכה על שולחנו אלא מתפרנסת מיגיע כפיה. העותר הגיש אל בית-הדין הדתי של העדה הדרוזית בקשה להכריז שהוא עדיין רווק והמשיבה הגישה בקשה לחייב את העותר בתשלום מזונות. בתביעת המזונות ניתנה החלטה על תשלום מזונות זמניים בסך 160 ל”י לחודש ועליה עירער העותר לפני בית-הדין הדתי הדרוזי לערעורים. המשיב הראשון הוא אחד משלושת חברי בית-הדין הדרוזי הדן בערכאה ראשונה בשתי התביעות הנ”ל, וטענת העותר היא, שבגלל מגורי המשיבה בביתו פסול הוא לשבת בדין בתביעות הנדונות, ומשום כך פסול גם ההרכב כולו. עתירתו היא למנוע את המשיב הראשון מלהמשיך ולדון בתביעות.
בית-המשפט העליון, בבטלו את הצו-על-תנאי, פסק –
א.
(1) ישיבתו של דיין הפסול לדון כמוה כפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, ופגיעה כזאת יכולה לעלות כדי חריגה מסמכותו של בית-הדין, בו משתתף הדיין הפסול. השתתפותו של שופט הפסול לדון שולל במישרין את סמכותו של הרכב בית-המשפט בו השתתף אותו שופט פסול.
(2) מכאן שלבית-משפט זה הסמכות להתערב, אם הוא רואה צורר לתת סעד-למען-הצדק, אך מתן הסעד מסור לשיקול-דעתו של בית-המשפט.
ב.
(1) העותר לא עורר את טענתו זו בהזדמנות הראשונה שהיתה לו, אם כי ידע על מקום מגורי המשיבה לפני התחלת הדיון, ובזה הוציא את עצמו מכלל ההוראה הספציפית שבסעיף 7(ב)(4) לחוק בתי-המשפט, ה’תשי”ז-1957.
(2) ייתכן שדבר מגורי המשיבה נודע לבא-כוחו של העותר, שעורר את ענין פסלותו של הדיין רק ביום פנייתו לבית-המשפט, אבל לא ידיעתו של עורך-הדין קובעת כאן אלא ידיעת מרשו, העותר.
ג. בנסיבות הענין נראה, כי מוטב שטענת פסלותו של דיין מן הנימוק האמור תתברר קודם כל בבית-הדין הדתי לערעורים של העדה הדרוזית. לא-כל-שכן, שההכרעה בשאלה, אם מקלט למשיבה פוסל את הדיין מלשבת בדינה, תלויה במידה רבה במנהגי העדה אליה משתייכים כל הנוגעים בדבר.
פסקי-דין ישראליים שאוזכרו:
[1] בג”צ 32/62 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ’ בית-הדין השרעי לאזור עכו, פד”י טז 1942.
[2] המ’ 525/63 שמואל נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פד”י יח(3) 452.
[3] בג”צ 302/63 המוסד לביטוח לאומי נ’ בית-הדין המקומי לביטוח לאומי תל-אביב-יפו, פד”י יח(4) 249.
[4] בג”צ 305/51 פרחי נ’ רשות מוסמכת לצרכי החוק להסדר תפיסת מקרקעים בשעת חירום ירושלים, פד”י ו 33.
[5] בג”צ 174/54 שימל נ’ רשות מוסמכת לצורך החוק להסדר תפיסת מקרקעית בשעת-חירום, ה’תש”י-1949, פד”י ט 459.
[6] בג”צ 26/51 מנשה נ’ יושב-ראש וחברי בית-דין הרבנות בירושלים, פד”י ה 714.
הערות:
1.
(א) על דיין הנוגע לנושא הדיון, כפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, עיין גם בג”צ 293/64 חסין נ’ רשות מוסמכת לפי חוק החכרת מקרקעין (הוראת שעה), ה’תשי”ט-1959, פד”י יט(1) 572 והערה 2 שם.
(ב) השווה גם ע”פ 68/66 עו”ד פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פד”י כ(2) 322.
3. על תרופה אלטרנטיבית וסמכות ה-בג”צ, עיין גם בג”צ 358/65 אדרי נ’ ראש המועצה המקומית חצור, פד”י, כרך כ(1) 542 והערה 2 שם.
התנגדות לצו-על-תנאי מיום יט כסלו ה’תשכ”א (13/12/1965), המכוון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם, מדוע לא יימנע המשיב מס’1 מלהמשיך לדון בתביעות ההדדיות שהוגשו על-ידי העותר והמשיבה מס’ 3 בתיקים מס’ 67/65 ו-80/65 של בית-הדין הדרוזי ומדוע לא יפסול את עצמו המשיב מס’ 1 מלשבת לדין בתיקים הנ”ל. הצו-על-תנאי בוטל.
נ’ כהן – בשם העותר;
ג’ שלהוב – בשם המשיבה מס’ 3;
צ’ טרלו, סגן פרקליט המדינה – בשם היועץ המשפטי לממשלה.
פסק-דין
השופט לנדוי:
העותר והמשיבה השלישית (להלן: המשיבה) הם בני העדה הדרוזית ותושבי הכפר עוספיה. ביוני 1965 נערך ביניהם “שטר נשואין”. המשיבה טוענת שפרוש הדבר כי היא כבר נישאה לעותר, והוא אומר שהיו אלה ארוסין בלבד. הוא מסרב להשלים את הנשואין, מפני שבינתיים החלו מרננים בכפר אחרי המשיבה.
רינונים אלה אילצו את המשיבה לבקש לה מקלט בביתו של אחד מנכבדי העדה, שיך לביב אבו-רוקון. כיום היא גרה בבית השיך בחדר נפרד ואין היא סמוכה על שלחנו אלא היא מתפרנסת מיגיע כפיה.
הסכסוך בין העותר ובין המשיבה הגיע אל בית-הדין הדתי של העדה הדרוזית, שהוקם לפי חוק בתי-הדין הדתיים הדרוזיים, ה’תשכ”ג-1962. שם הוגשו שתי תביעות – האחת (מס’ 67/65) של העותר, המבקש להכריז שהוא עדיי רווק, והשניה (מס’ 80/65) של המשיבה, המבקשת לחייב את העותר בתשלום מזונות. הדיון בתביעה הראשונה עוכב על-ידי צו-ביניים, שניתן על-ידי בית-משפט זה ביום 13/12/1965, ביחד עם הצו-על- תנאי. בתביעת המזונות ניתנה ביום 23/11/1965 החלטה לתשלום מזונות זמניים בסך 160 ל”י לחודש. על החלטה זו ערער העותר בפני בית-הדין הדרוזי לערעורים.
שיך לביב אבו-רוקון הוא אחד משלשת חברי בית-הדין הדרוזי הדן בערכאה הראשונה בשתי התביעות הנזכרות. טענת העותר היא שבגלל מגורי המשיבה בביתו פסול השיך לשבת לדין בתביעות אלה, ומשום כך פסול בית-הדין כלו בהרכבו זה לדון בתביעות, ודרושה התערבות בית-המשפט הזה כדי למנוע את השיך מלהמשיך ולדון בתביעות.
ישיבתו של דיין הפסול לדון כמוה כפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, ופגיעה כזאת יכולה לעלות כדי חריגה מסמכותו של בית-הדין, בו משתתף הדיין הפסול (בג”צ 32/62 [1]). לפי דעת מ”מ הנשיא (כפי שהיה אז) השופט אגרנט השתתפותו של שופט הפסול לדון שולל במישרין את סמכותו של הרכב בית-המשפט בו השתתף אותו שופט פסול (המ’ 525/63 [2]). מכאן שלבית-משפט זה הסמכות להתערב בדבר, אם הוא רואה צורך לתת סעד-למען-הצדק, כאמור בסעיפים 7(ב)(4) ו-7(א) של חוק בתי-המשפט, ה’תשי”ז-1957. אך מתן הסעד מסור לשקול-דעתו של בית-המשפט (בג”צ 302/63 [3]). במקרה שלפנינו שני טעמים כבדי משקל הם הפועלים נ’ מתן הסעד לעותר.
ראשית, לא עורר העותר את טענתו בהזדמנות הראשונה שהיתה לו, ובזה הוציא את עצמו מכלל ההוראה הספציפית של סעיף 7(ב)(4) . תנאי זה, יסודו ברעיון המניעות במובנו הרחב – שלא יורשה בעל-דין לכבוש את טענתו ולתת לדיון להמשך, עם כל הטרחה הכרוכה בכך ליריבו, ולהוציא את הטענה מאמתחתו רק כשנוח לו בכך. רעיון זה נתקבל על-ידי בית-משפט זה עוד לפני היות חוק בתי-המשפט (בג”צ 305/51 [4]; בג”צ 174/54 [5]).
מר נ’ בהן טען בשם העותר כי “רק ימים ספורים לפני יום 15/11/1965 נודע לעותר כי המשיבה עברה לגור בביתו של קאדי-מד’הב שיך לביב אבו-רוקון”. אך טענה זו אינה נכונה, כעולה בעליל מן הפרוטוקול של בית-הדין הדתי, שלפיו העיד העותר ביום 03/10/1965 דברים אלה (עמ’ 7):
“למחרת, באתי לבית-הדין הדתי הדרוזי ביום 02/08/1965 ובקשתי לבטל הנשואין מסבות שהזכרתי היום. כשנסעתי מחיפה שלח לי שיך לביב אבורוקון כי באותו יום עברה אצל שיך לביב אבורוקון מבית דודה.”
יוצא איפוא שעוד מתחילת אוגוסט ידע העותר על מגורי המשיבה בבית השיך. בכל זאת הופיע בבית-הדין באותו הרכב בישיבות מיום 12/09/1965 ושוב מיום 03/10/1965, כאשר נתן העותר את עדותו. רק אחרי ישיבה זו הגיש מר כהן בקשה בכתב שהשיך יפסול את עצמו. בבקשתו זו נאמר כי “לפי עדות מרשי – התובע, הנתבעת נמצאת בחזקתו של כבוד השופט שיך לביב אבו-רוקון ומתגוררת אצלו עד היום …”. הבקשה נדחתה על-ידי בית-הדין ביום 24/10/1965, ורק ביום 03/12/1965 פנה העותר לבית-משפט זה. יתכן שדבר מגורי המשיבה נודע למר כהן רק מפי מרשו בעת מתן העדות של זה.
אך לא ידיעתו של מר כהן קובעת כאן אלא ידיעת מרשו, העותר.
שנית, זהו מקרה מובהק בו רצוי שטענת הפסלות תתברר קודם כל בבית-הדין הדתי לערעורים. אמנם אפשרות של ערעור על החלטת בית-המשפט “הנמוך” אינו מחסום מוחלט בפני התערבותו של בית-משפט זה (בג”צ [6], עמ’ 718).
אבל בנסיבות הענין נראה לי שעל כל פנים בשלב זה מקומה הטבעי של הטענה אינו כאן אלא שם. בלאו הכי עומדת הטענה להתברר בפני בית-הדין הדרוזי לערעורים, בערעור של העותר על הצו לתשלום מזונות זמניים, שגם בו טען את טענת פסלותו של שיך לביב אבו-רוקון. זאת ועוד:ב ההכרעה בשאלה אם מתן המקלט למשיבה פוסל את השיך מלשבת תלויה במידה רבה במנהגי העדה אליה משתייכים כל הנוגעים בדבר. עצם מתן המקלט נעוץ במנהגים אלה, ולנו אין ידיעה בטוחה על כך אם מעשה כזה מצד נכבד
העדה הדרוזית נובע ממילוי חובה חברתית המוטלת עליו, או אם יש לראות משום כך את הנכבד כנוטה חסד למשיבה, וכיצד משתקף מעשה כזה בעיני העדה. מוטב שדייניה של העדה, היושבים בבית-הדין לערעורים, יתנו דעתם המוסכמת על שאלות אלה ודומיהן.
מטעמים אלה יש, לדעתי, לבטל את הצו-על-תנאי.
מ”מ הנשיא (זילברג):
אני מסכים.
השופט הלוי:
אני מסכים.
לפיכך הוחלט לבטל את הצו-על-תנאי, ולחייב את העותר לשלם למשיבה השלישית את הוצאות העתירה, בסכום כולל של 300 ל”י.
ניתן היום, ה בסיון תשכ”ו (24/05/1966).