בג”צ 3267/97 רובינשטיין נ’ שר הביטחון, פ”ד נה(2) (1999) 241
בג”צ 3267/97
בג”צ 715/98
העותרים בבג”צ 3267/97:
1. אמנון רובינשטיין
2. חיים אורון
3. ברק כץ
4. יוסי נחושתן
5. ברוך אולשק
6. אלון פורת
7. אילן פרידמן
העותרים בבג”צ 715/98:
1. רס”ן (מיל’) יהודה רסלר
2. אגודת הסטודנטים החדשה של אוניברסיטת תל-אביב
3. 15,604 סטודנטים ממוסדות שונים להשכלה גבוהה בארץ
4. 1,100 תלמידי תיכון מבתי ספר תיכוניים שונים בארץ
5. רס”ן (מיל’) אהוד פלג
נגד
שר הביטחון
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[06/12/1999)
לפני הנשיא א’ ברק, המשנה לנשיא ש’ לוין והשופטים ת’ אור, א’ מצא, מ’ חשין, י’ זמיר, ט’ שטרסברג-כהן, ד’ דורנר, י’ טירקל, ד’ ביניש, י’ אנגלרד
בפסק-דינו שניתן ביום 09/12/1998 בעתירה בבג”צ 3267/97 [1] הצהיר בית-המשפט כי פעולתו של שר הביטחון בעניין דחיית השירות של בחורי ישיבה ש”תורתם אומנותם” אינה כדין. עם זאת נקבע כי יש מקום להשעות את תוצאות ההחלטה לתקופה של שנים-עשר חודשים מיום מתן פסק-הדין על-מנת לאפשר קיום ההליכים לשינוי המצב הקיים. בבקשה הנוכחית מבקש שר הביטחון להאריך את מועד ההשעיה בחצי שנה נוספת.
בית-המשפט העליון פסק:
א.
(1) נקודת המוצא העקרונית הינה כי משניתן פסק-דין, מהווה פסק-הדין סוף פסוק להתדיינות נוספת בעניין נושא הפסק. זהו העיקרון של “מעשה-בית-דין”. ביסודו של עיקרון זה עומד אינטרס הציבור, וכמותו אינטרס הצדדים להליך, כי יהיה סוף לדיוני משפט וכי ייעשה צדק עם הפרט, שלא יהיה נתון להליכים נוספים בשל אותה עילה או בשל אותה פלוגתא (244ד-ה).
(2) עם זאת לבית-המשפט יש סמכות טבעית לסטות מכלל הסופיות. אחד מאותם מקרים שבהם ניתן לסטות מכלל הסופיות הוא המקרה שבו בית-משפט מצהיר על בטלותו של הסדר נורמטיבי כללי. כדי למנוע היווצרותו של חלל הפוגע באינטרס הציבור, ניתן להשעות את מועד הכניסה לתוקף של הצהרת הבטלות (244ה-ו).
(3) לעתים ניתן לקבוע מראש במדויק את מועד ההשעיה. אך לעתים מועד זה קשור בגורמים שונים שאין לצפותם מראש. בוודאי כך אם הדבר קשור בפעילות החקיקה של הכנסת. במצב דברים זה מוסמך בית-המשפט להאריך את תקופת ההשעיה המקורית שקבע, אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות העניין. השימוש בסעד ההשעיה והארכתה צריך להיעשות בזהירות ראויה (244ו-ז).
ב. במקרה הנדון מונתה ועדה ציבורית ליישום המסקנות הנובעות מפסיקת בתי-המשפט ועבודתה מצויה בעיצומה. עם סיום עבודת הוועדה יידרש פרק זמן נוסף לגיבוש עמדת הממשלה ולהליכי חקיקה בכנסת. בנסיבות אלו ההארכה המתבקשת היא סבירה (245ב-ה).
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] בג”צ 3267/97 רובינשטיין נ’ שר הביטחון, פ”ד נב(5) 481.
[2] בג”צ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ’ שר האוצר, פ”ד נא(4) 367.
פסקי-דין קנדיים שאוזכרו:
[3] Schachter v. Canada [1992] 2 S.C.R. 679.
ספרים ישראליים שאוזכרו:
[4] נ’ זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (תשנ”א).
בקשה להארכת מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות שנקבעה בבג”צ 3267/97 [1]. הבקשה נתקבלה.
רענן הר-זהב, ליאור כץ-בשם העותרים בבג”צ 3267/97;
יהודה רסלר-בשם העותרים בבג”צ 715/98;
עוזי פוגלמן, מנהל מחלקת הבג”צים בפרקליטות המדינה-בשם המשיב.
החלטה
1. בפסק-דיננו (מיום 09/12/1998) הצהרנו כי פעולתו של שר הביטחון בעניין דחיית השירות של בחורי ישיבה ש”תורתם אומנותם” אינה כדין. עם זאת הוספנו, כי יש מקום להשעות את תוצאות החלטתנו. בנמקנו החלטה זו, ציינו:
“… אין אפשרות מעשית לשנות את המצב הקיים בעניין זה, זמן רב כל כך, מהיום למחר. יש לאפשר לשר הביטחון או לכנסת לקיים דיון ענייני ומסודר בסוגיה זו, על כל השלכותיה. זאת ועוד: אם יוחלט על שינוי המצב הקיים, יש להכין את המסגרות הנדרשות לכך. אין כל אפשרות לעבור בן יום מההסדר הקיים להסדר חלופי. בנסיבות אלה, אין כל אפשרות לקבוע כי ההסדר הקיים בטל באופן מיידי. עלינו להשעות את תוצאות החלטתנו” (בג”צ 3267/97 רובינשטיין נ’ שר הביטחון [1], בעמ’ 530-531).
בעקבות זאת קבענו תקופת השעיה של שנים-עשר חודשים אשר תחל מעת פסק-דיננו, כלומר עד ליום 09/12/1999. לפנינו בקשה של שר הביטחון להאריך את מועד ההשעיה בחצי שנה, עד ליום 08/06/2000.
2. בנמקו את בקשתו עומד שר הביטחון על ההתפתחויות הבאות. בסמוך לאחר מתן פסק-דיננו התפזרה הכנסת. הבחירות לכנסת ולראש-הממשלה נערכו במאי 1999. בנסיבות אלה, לא נדונו השלכות פסק-דיננו בכנסת ובממשלה עד שהממשלה החדשה נכנסה לתפקידה, בחודש יולי 1999. ביום 22/08/1999 מינה ראש-הממשלה ושר הביטחון ועדה לגיבוש הסדר ראוי בנושא גיוס בני ישיבות. בוועדה מכהנים תשעה חברים. השופט (בדימוס) צ’ טל מונה לעמוד בראש הוועדה. הוועדה נתבקשה לסיים את עבודתה בתוך תשעים יום. ראש הוועדה פנה (ביום 11/11/1999) אל ראש-הממשלה ושר הביטחון ומסר לו, כי נוכח מהות הסוגיה והיקף החומר שהוצג בפני הוועדה, יידרש לוועדה פרק זמן נוסף של כשלושה חודשים, עד להשלמת עבודתה. ראש-הממשלה ושר הביטחון נענה לבקשה, והאריך את המועד להגשת המלצות הוועדה עד ליום 29/02/2000, וזאת, כמובן, כפוף להחלטתנו בדבר הארכת ההשעיה. צוין בפנינו, כי עם הגשת המלצות הוועדה יידרש פרק זמן נוסף להליכי החקיקה. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שלא ניתן בשלב הנוכחי להעריך במדויק את פרק הזמן שיידרש להליכים אלה, נתבקשנו להאריך את המועד בשלושה חודשים נוספים מעבר לזמן שיידרש להשלמת עבודתה של הוועדה. לעניין סמכותנו להאריך את מועד ההשעיה של הצהרת אי-החוקיות, הופנינו אל החלטתנו בבג”צ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ’ שר האוצר (להלן – פרשת מנהלי ההשקעות [2]) שבה נעתרנו (פעמיים) לבקשת המשיב (שר האוצר) להאריך את מועד ההשעיה שנקבע באותה החלטה.
3. בהתייחס לבקשה להארכת תקופת ההשעיה שבפנינו, ציינו העותרים בבג”צ 715/98 כי “מבלי להתייחס לשאלת הסמכות ובלבד שתהיה זו הארכת המועד האחרונה” הם מסכימים להארכת מועד כמבוקש. לעומתם, מתנגדים העותרים בבג”צ 3267/97 לבקשה. הם מלינים על כתב-המינוי שניתן לוועדה בראשותו של השופט (בדימוס) טל. לטענתם, אין כל כוונה לתקן את החקיקה ברוח פסק-דיננו. העותרים מצביעים על שוני בין מצב הדברים בענייננו לבין מצב הדברים שעמד בפרשת מנהלי ההשקעות [2]. בין השאר הודגש כי באותה פרשה ציינו בפסק-דיננו כי ניתן יהיה לפנות אלינו בבקשה להארכת מועד ההשעיה. דברים דומים לא נקבעו בפסק-דיננו בעניין דחיית שירותם של בחורי הישיבה ש”תורתם אומנותם”. לטענת העותרים בבג”צ 3267/97, אין אנו מוסמכים להיענות לבקשתו של שר הביטחון, שכן סיימנו את מלאכתנו.
4. נקודת המוצא העקרונית הינה, כי משניתן פסק-דין, מהווה פסק-הדין סוף פסוק להתדיינות נוספת בעניין נושא הפסק. זהו העיקרון של “מעשה-בית-דין”. ביסודו של עיקרון זה עומד אינטרס הציבור, וכמותו אינטרס הצדדים להליך, כי יהיה סוף לדיוני משפט וכי ייעשה צדק עם הפרט, שלא יהיה נתון להליכים נוספים בשל אותה עילה או פלוגתא (ראו נ’ זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי [4], בעמ’ 12). עם זאת, אין זה כלל בל יעבור. אינטרס הציבור, המונח ביסוד הכלל, קובע, בין היתר, גם את המקרים שבהם ניתן לסטות ממנו. במקרים אלה נתונה לבית-המשפט סמכות טבעית לסטות מכלל הסופיות. אחד מאותם מקרים שבהם ניתן לסטות מכלל הסופיות הוא המקרה שבו בית-משפט מצהיר על בטלותו של הסדר נורמטיבי כללי. כדי למנוע היווצרותו של חלל הפוגע באינטרס הציבור, ניתן להשעות את מועד הכניסה לתוקף של הצהרת הבטלות. לעתים ניתן לקבוע מראש במדויק את מועד ההשעיה. אך לעתים מועד זה קשור בגורמים שונים שאין לצפותם מראש. בוודאי כך, אם הדבר קשור בפעילות החקיקה של הכנסת. במצב דברים זה, מוסמך בית-המשפט להאריך את תקופת ההשעיה המקורית שקבע, אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות העניין. כמובן, ההשעיה והארכתה הן עניין רציני ביותר. ההשעיה מאפשרת המשכתו של מצב דברים שבית-המשפט הצהיר על אי-חוקיותו. יש להשתמש בסעד זה בזהירות ראויה (ראו
Schachter v. Canada (1992) [3]).
מכאן, שהשאלה הניצבת בפנינו אינה שאלת סמכותנו להאריך את מועד ההשעיה. סמכות ההארכה נתונה בידינו. מכוח סמכות זאת הארכנו את מועד ההשעיה בפרשת מנהלי ההשקעות [2]. השאלה הניצבת בפנינו הינה אם מוצדק הוא, בנסיבות העניין שלפנינו, להאריך את ההשעיה. לשאלה זו נפנה עתה.
5. פסק-דיננו ניתן ביום 09/12/1998. חצי שנה חלפה בלא שהכנסת או הממשלה דנו בעניין, וזאת לאור החלטתה של הכנסת על התפזרותה. הטיפול החל, כאמור, רק לאחר הבחירות (במאי 1999) ועם מינויה (ביום 22/08/1999) של ועדת טל. הוועדה התכנסה לישיבתה הראשונה ביום 02/09/1999. מאז קיימה הוועדה שש ישיבות. היא שמעה סקירות מטעם הגורמים השלטוניים, שלהם סמכויות ותחומי אחריות בעניינים שבהם עוסקת הוועדה, ובהם משרד הביטחון, צה”ל ומשרד הדתות. נציגי משרד האוצר יופיעו בפני הוועדה בשתיים מישיבותיה הקרובות. כן הופיעו בפני הוועדה אנשי ציבור, מומחים וגורמים נוספים. בנוסף, הוועדה פנתה לציבור בבקשה לקבל פניות ועמדות בעניין מושא סמכותה. נמסר לנו כי החומר שהצטבר עד כה בידי הוועדה הוא רב. הוועדה קבעה ישיבות נוספות להמשך עבודתה. בישיבות אלה ייסקרו נושאים נוספים שבתחומי סמכותה של הוועדה. כן יקוימו דיונים פנימיים בין חברי הוועדה לבחינת הצעות שונות. בהתחשב בכל אלה, נראה לנו כי בקשה לארכה של שלושה חודשים לסיום עבודת הוועדה היא סבירה, ויש להיענות לה.
6. אך טבעי הוא כי עם סיום עבודת הוועדה יידרש פרק זמן נוסף לגיבוש עמדות הממשלה ולקיומם של הליכי חקיקה בכנסת. בקשה לארכה של שלושה חודשים (נוספים) לסיום הליכים אלה נראית אף היא בעינינו סבירה.
התוצאה הינה כי אנו נענים לבקשתו של שר הביטחון. אנו מאריכים את מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות עד ליום 08/06/2000.
ניתנה היום, כז כסלו ה’תש”ס (06/12/1999).