בג”צ 322/81 ד”ר נג’וא מחול נ’ הממונה על מחוז ירושלים (20/10/1982)

בג”צ 322/1981 ד”ר מחול נ’ הממונה על מחוז ירושלים – משרד הפנים, פ”ד לז(1) (1983) 789

 

בג”צ 322/1981

המ’ 672/1981

ד”ר נג’וא מחול

נגד

הממונה על מחוז ירושלים

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[08/03/1982, 20/09/1982, 20/10/1982]

לפני השופטים מ’

 

פקודת העתונות, חא”י כרך ב, (ע) 1191, (א) 1214- חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), ה’תשי”ט-1958, ס”ח 7(השם שונה:נ ס”ח תשכ”ט 147), סעיפים 3(1), 3(2), 3(5), 4 – תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, ע”ר תוס’ 2, (ע) 855, (א) 1055, תקנות 94, 94(2) – פקודת הראיות [נוסח חדש], ה’תשל”א-1971, נ”ח 421, סעיפים 44, 46 – תקנות סדרי הדין (עתירה לגילוי ראיה), ה’תשכ”ט-1969, ק”ת 1046, תקנה 6.

 

העתירה נסבה על סירובו של המשיב להתיר לעותרת להוציא לאור שבועון בשפה הערבית. המשיב סירב לנמק את החלטתו, בהסתמכו על תקנה 94(2) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, בציינו שהמדובר בטעמים שבביטחון המדינה.בעת הדיון בעתירה הוגשה מטעם המשיב תעודת חיסיון, ובא-כוח העותרת ביקש, על-פי האמור בסעיף 44לפקודת הראיות [נוסח חדש], ה’תשל”א-1971, את גילוי הראיה.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) הלכה פסוקה היא, כי ההוראה שבתקנה 94(2) לתקנות הגנה (שעת חירום) מצמצמת עד מאוד את סמכות הביקורת של בג”צ על סירוב הממונה על המחוז להעניק רישיון להוצאת עיתון.

(2) טענה סתמית של חוסר סבירות, של אפליה, של פגיעה בשלום הציבור, שאינה מבוססת על עובדות – ומפאת חוסר ידיעה גם אינה יכולה להיות מבוססת על עובדות – אין בה כדי לפתוח פתח בפני העותר לקבלת נימוקים, כדי שיוכל לתמוך בהם את טענותיו.

(3) דברים אלה אמורים, כל עוד משתמש הממונה על המחוז בזכותו על-פי דין שלא לגלות נימוקי סירובו. אך משגילה הממונה את נימוקיו, נפתחה הדרך לבחינתם של הנימוקים על-ידי בית המשפט.

ב. אימוץ דרך של הגשת תעודת חיסיון על-ידי הממונה לשם קבלת עול הכרעתו של בית המשפט העליון לעניין גילוי הראיות על-פי האמור בסעיפים 44 ו-46 לפקודת הראיות [נוסח חדש], ייטול מעוקצה הקשה שבסמכותו המוחלטת והבלעדית על-פי תקנה 94 הנ”ל. בדרך זו עוברת החלטת הממונה על המחוז, למעשה ולהלכה, ביקורת של בית המשפט העליון, ובכך יימצא האיזון – שהוא בבחינת הכרח שלא יגונה – בין צורכי ביטחון המדינה מחד גיסא ושמירה על זכויות יסוד והליכי דיון נאותים מאידך גיסא.

ג.

(1) בסעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש] מדובר בדיון בעתירת בעל דין, המבקש גילוי ראיה, המתקיים לפני שופט של בית המשפט העליון, אך הדעת נותנת, שאם דיון זה יכול שיתקיים לפני שופט אחד של בית-משפט זה, קל וחומר שיכול להתקיים לפני שלושה משופטיו, היושבים במותב תלתא כאחד.

(2) קנה המידה, שעל-פיו יחליט בית המשפט בעניין גילוי הראיה הוא אם מצא, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שלא לגלותה, ולשם כך ישקול בית המשפט את הצורך בדבר הגנה על ביטחון המדינה ושלום הציבור לעומת עשיית צדק שבהליכים משפטיים נאותים וגלויים ושמירה על זכויות היסוד של האזרח.

(3) האיזון בין צורכי ביטחון המדינה מחד גיסא וגילוי מידע לצורכי הניהול המשפטי מאידך גיסא מושג על-פי שיקולים וגורמים שונים. אחד מבין שיקולים אלה יכול שיהיה שיעור החלק החסוי של הראיות בתוך כלל חומר הראיות הגלוי והידוע לבעל הדין שכנגד, אך אין זה תנאי-בל-יעבור ואף לא גורם מכריע, שכמות הראיות החסויות תהא יחסית קטנה ומועטה בכלל הראיות הגלויות שבעניין. הכלל הוא, שהאיזון האמור יוכרע על-פי נסיבותיו המיוחדות של כל עניין ועניין. ויש שצורכי ביטחון המדינה וטיבו של העניין מחייבים להעדיף חיסויו של כל המידע ומקורותיו על פני עשיית צדק שבגילוי המידע לצורכי הניהול המשפטי.

 

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] בג”צ 2/1979 ‘אל אסעד’ נ’ שר הפנים, פ”ד לד(1) (1979) 505.

[2] בג”צ 39/1964 חברת ‘אל-ארד’ בע”מ נ’ הממונה על מחוז הצפון – משרד הפנים, פ”ד יח(2) (1964) 340.

[3] בג”צ 241/1960 כרדוש נ’ רשם החברות, פ”ד טו (1961) 1151.

[4] ב”ש 52/1982 – לא פורסם.

[5] המ’ 465/1981 – לא פורסם.

 

הערות:

להגבלת חופש העיתונות ראה: בג”צ 243/1982 זכרוני נ’ הוועד המנהל של רשות השידור, פ”ד לז(1) (1983) 757, והערה שם.

 

עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.

 

ד”ר ד’ קרצ’מר, ר’ גביזון – בשם העותרת.

ר’ יאראק, מנהל מחלקת בג”צים בפרקליטות המדינה – בשם המשיב.

 

פסק-דין

 

השופט מ’ אלון:

1. לפנינו עתירה למתן צו-על-תנאי, המכוון אל המשיב והדורש ממנו לבוא וליתן טעם, מדוע לא יתן לעותרת רישיון להוציא לאור עיתון בשפה הערבית בשם ‘מג’לת אל תקדם’.

.2העותרת היא אזרחית ישראלית ומשמשת כמרצה לבריאות הציבור בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. לפי האמור בעתירה, תחומי התעניינותה העיקריים של העותרת הם מודרניזאציה בחקלאות, בריאות הציבור ותזונה, סוציולוגיה של המדע, מעמדה של האישה בחברה וכלכלה פוליטית. רעיון הגתה העותרת, עוד כאשר שהתה לרגל לימודיה בחוץ-לארץ, והוא להוציא לאור עיתון בארץ בשפה הערבית, שיופיע אחת לשבוע, שיעסוק בניתוח מדעי של נושאי מדיניות, חברה, כלכלה וספרות. ועוד נאמר בעתירה, ייחודו של העיתון הוא באופיו הבלתי תלוי, בניתוח מדעי של הנושאים שיידונו בו וביישום הרעיון של ‘מדע לעם’. העותרת מייחסת גם חשיבות לעובדה, שאישה ערביה, שרכשה תואר אקדמי שלישי, תשמש כעורכת עיתון כנ”ל.

ביום 24/04/1980 הגישה העותרת בקשה לממונה על מחוז ירושלים, הוא המשיב, לקבלת רישיון להוצאת עיתון, כמחויב על-פי פקודת העתונות. לאחר עיכובים מספר במתן התשובה, ניתנה לעותרת על-ידי המשיב תשובה שלילית ביום 08/01/1981, ובה נאמר: “לאחר ששקלתי בקשתך להוציא לאור שבועון בשם ‘מג’לת אל תקדם’ החלטתי לסרב לבקשת האמורה בתוקף סמכותי לפי תקנה 94(2) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945”. ביום 24/02/1981 פנתה האגודה לזכויות האזרח, בשם העותרת, למשיב, “בבקשה להתיר הוצאתו לאור של השבועון ולחלופין, לתת נימוקים לסירובכם”. ביום 06/03/1981 השיב המשיב לאגודה הנ”ל לאמור:ב “הריני מתכבד לאשר קבלת מכתבך מיום 24/02/1981. תקנה 94(2) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, מדברת בעד עצמה. צר לי לכן כי אין באפשרותי לפרט הנימוקים לסרוב”. על-פי בקשה נוספת של האגודה ניאות המשיב לקבל משלחת מטעמה. בפגישה עם משלחת זו חזר ונתבקש המשיב לנמק את החלטתו, אך הוא הודיעה, כי טעמי ביטחון מונעים ממנו לגלות לה את נימוקיו.

3. ואלה הנימוקים בהם תומכת העותרת את עתירתה:

א. המשיב לא הודיע לעותרת את הטעם, על-שום מה נמנע הוא מלנמק את סירובו, ובכך פעל בניגוד לסעיף 4 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), ה’תשי”ט-1958;

ב. ההוראה שבתקנה 94(2) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, איננה “הולמת מושגי יסוד של מדינה דמוקרטית בדבר חופש הדיבור וחופש הביטוי” (בג”צ 2/1979 [1], בעמ’ 513), השימוש בה צריך לעמוד במבחן הסבירות, ואין להיזקק לה, אלא אם יש “ודאות קרובה”, כי הוצאת העיתון תפגע בשלום הציבור, ותנאים אלה לא נתקיימו במקרה שלפנינו;

ג. המשיב לא שקל את כל השיקולים הרלוואנטיים, ובסירובו יש משום אפליה בין העותרת למבקשים אחרים שקיבלו רישיונות. כן נטען בעתירה, כי אם נימוק הסירוב למתן הרישיון הוא משום שהעותרת שימשה כחברה בוועדה להכנת כנס, שנאסר על-ידי שר הביטחון, הרי נימוק זה לוקה בחוסר סבירות.

ליום הדיון בעתירה הוזמן היועץ המשפטי לממשלה, ובשמו טען לפנינו מר יאראק לדחות העתירה למתן צו-על-תנאי.

4. וזו לשון תקנה 94(2), במידה הנוגעת לענייננו: “הממונה על המחוז רשאי – ככל אשר יישר בעיניו ומבלי לתת כל טעם לדבר – להעניק או לסרב מלהעניק כל תעודת-היתר כזאת…”. הוראה זו פוטרת איפוא במפורש את הממונה על המחוז מהחובה להודיע למבקש, מה הם נימוקי סירובו (וראה: בג”צ 2/1979 [1] הנ”ל, בעמ’ 509). סעיף 3 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות) פוטר מחיוב ההנמקה, בין היתר, כאשר יש “בדין המעניק לו את הסמכות הוראה שהוא רשאי להשתמש בה לפי שיקול דעתו או ללא מתן נימוקים” (סעיף-קטן 1), או כאשר ביטחון המדינה מחייב שלא לגלות נימוקי ההחלטה (סעיף-קטן 2), או כאשר יש בגילוי הנימוקים, לדעת עובד הציבור, משום גילוי ידיעה סודית כמשמעותה לפי כל דין (סעיף-קטן 5). כאשר כתב איפוא המשיב, בתשובתו לעותרת ולאגודה שפעלה בשמה, כי סירובו לבקשתה ולאי-גילוי נימוקיו הוא על-פי האמור בתקנה 94(2), ממילא הודיע בכך את הטעם, שעל-פיו נמנע מלהודיע נימוקי סירובו, שהרי בנוסח תקנה זו מצוי הטעם המפורט בסעיף-קטן (1) הנ”ל שבסעיף 3 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות). זאת ועוד. בעתירה נאמר על-ידי העותרת, כי הממונה הודיע למשלחת האגודה, כי טעמי ביטחון מונעים ממנו לגלות את נימוקי החלטתו, וכפי שראינו, טעמים אלה מנויים הם בסעיפים-קטנים (2) ו-(5) שבסעיף 3 האמור. לשם כך המציא מר יאראק, במצורף להודעתו, תעודה בדבר ראיות חסויות בחתימת שר הביטחון, על-פי סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], ה’תשל”א-1971, בה מביע השר את דעתו, “כי מסירת הראיות אשר בידי הממונה על המחוז בכל הקשור לבקשתה של העותרת להוצאת עתון וגילוי נימוקיו המפורטים לדחיית בקשתה של העותרת עלולים לפגוע בבטחון המדינה”.

5. הלכה פסוקה היא, ואין לגביה חילוקי דעות, כי ההוראה שבתקנה 94(2) הנ”ל מצמצמת עד מאוד את סמכות הביקורת של בית-משפט זה על סירוב הממונה על המחוז להעניק רישיון להוצאת עיתון (בג”צ 39/1964 [2], בעמ’ 343; בג”צ 2/1979 [1] הנ”ל, בעמ’ 509, 512).

“באין גילוי הנימוקים, אין לעותר במה להיאחז … נוכח ניסוח גורף כזה של הוראה שבדין נחסמת למעשה גם כל דרך להוכיח טענה של העותר שהרשות המנהלית החליטה על-פי נימוקים שאינם לענין או שההחלטה נתקבלה שלא בתום לב” (בג”צ 2/1979 [1] הנ”ל, בעמ’ 513, מדברי הנשיא לנדוי).

וטענה סתמית של חוסר סבירות, של אפליה, של פגיעה בשלום הציבור ­שאינה מבוססת על עובדות, ומפאת חוסר ידיעה גם אינה יכולה להיות מבוססת על עובדות – אין בה כדי לפתוח פתח בפני העותר לקבלת נימוקים מאת המשיב, כדי שיוכל לתמוך בהם את טענותיו.

“אינני רואה יסוד לטענה, שכאילו על-ידי כלילת טענת זדון והפליה בעתירה נפתח הפתח לפנינו לדרוש תשובה מנומקת מהממונה. אילו עשינו זאת היינו עושים פלסתר את הוראת החוק המעניקה כוח לממונה שלא לתת נימוקים להחלטתו. זהו פרגוד אטום, שאיננו יכולים להציץ מאחוריו …” (בג”צ 39/1964 [2] הנ”ל, מדברי השופט ברנזון, בעמ’ 344).

במה דברים אלה אמורים? כל עוד משתמש הממונה בזכותו שעל-פי דין שלא לגלות נימוקי סירובו. אך משגילה הממונה את נימוקיו, נפתחה הדרך לבחינתם של הנימוקים על-ידי בית המשפט. על מידת פתיחות זו נחלקו הדעות בבג”צ 2/1979 [1] הנ”ל. לדעת הנשיא י’ כהן, מאחר שהמחוקק הביע את דעתו, שהוא סומך על שיקול-דעתה של הרשות המוסמכת ונותן בה אמון, על כדי כך שפטר אותה מחובת הנמקה, מחובתו של בית המשפט לצמצם את תחומי הביקורת – גם כאשר הממונה גילה את נימוקיו – כדי שלא תסוכל כוונת המחוקק, ואין לדרוש ממנו לגלות את התשתית העובדתית לביסוס הנימוקים שגילה. לעומת זאת, לדעת הרוב – הנשיא לנדוי והשופטת בן-פורת – משגילה הממונה את נימוקיו ופתח את השער הנעול בפני ביקורתו של בית-משפט זה, חייב הוא בגילוי הראיות, שהביאו לביסוסם של נימוקיו, כדי לאפשר העברתם תחת שבט הביקורת של בית המשפט.

6. במקרה שלפנינו השיב הממונה לעותרת, וכן חזר וטען לפנינו בהודעת הפרקליטות, כי פועל הוא “על יסוד טעמי בטחון מובהקים בלבד הנוגעים לעותרת ולעתון והמעוגנים בתקנה 94 הנ”ל, ואשר לגבי פרטיהם וביסוסם הראייתי הוצאה הודעת חסיון כדין”. משמשתמש הממונה בזכותו שעל-פי הדין לפי תקנה 94(2) הנ”ל שלא לגלות נימוקי סירובו, שוב אין בטענות האמורות של העותרת כדי להעביר החלטתו של הממנה תחת שבט ביקורתנו. “בתקנה (94) … נוכח ההוראה שהרשות אינה חייבת לתת נימוקים ברור ששיקול-הדעת שלה הוא למעשה מוחלט … שעלינו … לפעול על-פי החוק כמו שהוא, ולא כפי שהעותרת היתה רוצה שיהיה. העותרת אינה טוענת חריגה מסמכות ובהעדר כל אפשרות חוקית לבדוק את כשרות שיקוליו של הממונה, כשהוא רואה לנכון שלא לגלותם, לא נוכל להתערב. משום כך אינני רואה כל תועלת בהוצאת צו-על-תנאי” (מדברי השופט ברנזון, בג”צ 39/1964 [2] הנ”ל, בעמ’ 345; וראה: בג”צ 2/1979 [1] הנ”ל, בעמ’ 512).

7. קשיותה של הוראה מוחלטת זו שבתקנה 94 הנ”ל, שעניינה בזכויות יסוד של חופש הדיבור וחופש הביטוי, לא זכתה לאהדה יתרה בבית-משפט זה, ואין רוח שופטיו נוחה הימנה (ראה: בג”צ 241/1960 [3], בעמ’ 1168; בג”צ 2/1979 [1] הנ”ל, בעמ’ 513). מר יאראק הודיע לנו, כי על-כן אין הממונה נוהג – אף-על-פי שרשאי הוא לכך מצד הדין – להשתמש בסמכותו שלא לנמק סירובו למתן רישיון אלא במקרים מועטים מאוד. והמקרה דנן הוא אחד ממקרים אלה. אך גם במקרה שלפנינו אין הממונה מבקש לאטום את הפרגוד ללא אפשרות להציץ מאחוריו, אלא מוכן הוא לפתוח בו פתח של ממש לעיון ולשיקול הנימוקים והראיות, ששימשו יסוד להחלטת הסירוב של הממונה. כאמור, לא הסתפק הממונה בטענה סתמית, שאין הוא מגלה את נימוקי סירובו – כפי שמוסמך הוא לעשות לפי הסמכות המסורה בידו על-פי תקנה 94 הנ”ל ­אלא הוסיף ואמר, כי פועל הוא מטעמי ביטחון מובהקים, ולשם כך צירף תעודת חיסיון על-פי סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. אומר מר יאראק, כי בכך מבקש הממונה, ראשית לכול, לאפשר לשופט בית המשפט העליון לעיין ולבדוק את הראיות והנתונים שבידי הממונה ולהתרשם מתוכנם ומאמיתותם, ובנוסף לכך מוסר הוא בידי שופט בית-משפט זה את מתן ההחלטה, אם מוצדק הוא שלא לגלות ראיות ונתונים אלה – הכול לפי האמור בסעיפים 44 ו- 46לפקודת הראיות [נוסח חדש]. ואכן, בא כוח העותרת אף הגיש עתירה לגילוי ראיה על פי סעיף 44 הנ”ל, ונעתרנו לקיום הדיון בבקשה זו לפי האמור בסעיף 46 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. נוסיף ונעיר, שאם אכן יאמץ לעצמו הממונה דרך זו של הגשת תעודת חיסיון לשם קבלת עול הכרעתו של בית-משפט זה לעניין גילוי הראיות על-פי האמור בסעיפים 44 ו- 46 לפקודת הראיות [נוסח חדש] ­שהוכנסו לדיני הראיות שבמערכת משפטנו מאז שנת ה’תשכ”ח (1968) – הרי בכך ניטל עוקצה הקשה שבסמכות המוחלטת והבלעדית של הממונה על-פי תקנה 94 הנ”ל, הפרגוד מוסט ומורם, וניתן להציץ, ואף לעיין, מאחוריו. בדרך זו עוברת החלטת הממונה, למעשה ולהלכה, ביקורת של בית-משפט זה, אם כי שלא בדרך המקובלת של דיון בין בעלי הדין בנימוקים ובחומר ראיות שלפניהם. ובכך יימצא האיזון – שהוא בבחינת הכרח שלא יגונה – בין צורכי ביטחון המדינה מחד גיסא ושמירה על זכויות יסוד והליכי דיון נאותים מאידך גיסא.

8. את הדיון בעתירה לגילוי ראיה קיימנו לפני הרכב של שלושה. בסעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש] הנ”ל מדובר אמנם על דיון בעתירת בעל דין, המבקש גילוי ראיה, המתקיים לפני “שופט של בית המשפט העליון”, אך הדעת נותנת, שאם דיון זה יכול שיתקיים לפני שופט אחד של בית-משפט זה, קל וחומר שיכול שיתקיים לפני שלושה משופטיו, היושבים במותב תלתא כאחד. ואכן, בעלי הדין ביקשו, שנשב בהרכב של שלושה בדיון בעתירתם לגילוי ראיה כאמור. וגם לולא בקשתם נוהגים היינו כך, מאחר שהעתירה נשמעה לפני הרכב של שלושה, והדיון בגילוי הראיה הוא חלק נכבד משיקולינו לקראת ההחלטה בגורלה של עיקר העתירה, ומן הראוי ומן הנכון, כי גם ההחלטה בעניין העתירה לגילוי הראיה תתקבל בישיבת ההרכב כולו.

9. כאמור, לפי החלטתנו הובא המידע, שלגביו הוצאה תעודת חיסיון, לידיעתנו, ולשם כך ביקשנו לקבל הסברים ממר יאראק, כנציגו של היועץ המשפטי לממשלה, ומהאנשים הממונים על כך, בהעדר העותרת ובא-כוחה (סעיף 46 לפקודת הראיות [נוסח חדש]; תקנה 6 לתקנות סדרי הדין (עתירה לגילוי ראיה), ה’תשכ”ט-1969). עובר לעיוננו במידע האמור ובמקורותיו שמענו מפי באי-כוח בעלי הדין טענותיהם לעניין השיקולים שבדיון בדבר גילוי הראיה, שבעניינה ניתנה תעודת חיסיון. שני בעלי הדין תמכו את יתדותיהם בנימוקים שבהחלטות, שניתנו בבית-משפט זה מפי השופט בייסקי (ב”ש 52/1982 [4]) והשופט ברק (המ’ 465/1981 [5]). לפי האמור בסעיף 44, קנה המידה, שעל-פיו יחליט בית המשפט בעניין גילוי הראיה, הוא, “אם מצא … כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה”, ולשם כך ישקול בית המשפט את הצורך בדבר הגנה על ביטחון המדינה ושלום הציבור לעומת עשיית צדק שבהליכים משפטיים נאותים וגלויים ושמירה על זכויות יסוד של האזרח. טען לפנינו ד”ר קרצ’מר, כי מתוך האמור בב”ש 52/1982 [4] והמ’ 465/1981 [5] הנ”ל עולה, כי מקום יש לחיסוי ראיות אך ורק כאשר רובו של החומר והמידע גלוי וידוע לבעל הדין שכנגד, והחיסוי אינו אלא למקצתן של הראיות. ומאחר שבעניין שלפנינו טוען הממונה לחיסויו של כל חומר המידע שבידו, הרי בכגון דא יש להעדיף, מטעמים של עשיית צדק, גילוין של הראיות. טענה זו אינה מקובלת עלינו. האיזון בין צורכי ביטחון המדינה מחד גיסא וגילוי מידע לצוכי הניהול המשפטי מאידך גיסא מושג על-פי שיקולים וגורמים שונים, שבחלקם נדונו בשתי ההחלטות האמורות, ואחד מבין שיקולים אלה יכול שיהיה שיעור החלק החסוי של הראיות בתוך כלל חומר הראיות, הגלוי וידוע לבעל הדין שכנגד. אך אין זה תנאי-בל-יעבור ואף לא גורם מכריע, שכמות הראיות החסויות תהא, יחסית, קטנה ומועטה בכלל הראיות הגלויות שבעניין. דבר זה לא נקבע בהחלטות האמורות ואינו עומד במבחן ההיגיון והמציאות. הכלל הוא, שהאיזון האמור יוכרע על-פי נסיבותיו המיוחדות של כל עניין ועניין, ויש שצורכי ביטחון המדינה וטיבו של העניין מחייבים להעדיף חיסויו של כל המידע ומקורותיו על פני עשיית צדק שבגילוי המידע לצורכי הניהול המשפטי. ודבר זה נכון הוא במיוחד בסוגיה שלפנינו. הרי בתקנה 94(2) גילה המחוקק את דעתו, שמצד שורת הדין רשאי הממונה שלא לגלות דבר וחצי דבר משיקוליו ומנימוקיו בסרבו מתן רישיון להוצאת העיתון. הממונה, בעניין שלפנינו, קיבל על עצמו לנהוג בסוגיית חיסוי וגילוי נימוקיו לפי הוראת סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. כיצד ניתן להעלות על הדעת, שאין הממונה רשאי – אף-על-פי שבית המשפט ימצא, כי צורכי ביטחון מחייבים זאת – שלא לגלות את המידע שברשותו, כאשר מצד הדין אף אין הוא זקוק לביקורתו של בית המשפט כל עיקר.

10. כאמור, המציא מר יאראק לעיוננו את המידע, שעל-פיו החליט הממונה לסרב את מתן הרישיון לעותרת. כן שמענו הסברים מפורטים על מידע זה ומקורותיו מפי הגורמים המוסמכים לכך. לאחר העיון והשיקול באנו למסקנה, כי במקרה שלפנינו מחייבים צורכי ביטחון המדינה, כי המידע ומקורותיו יישארו חסויים, ובנדון דידן יש להעדיף צרכים אלה על הצורך של עשיית צדק על-ידי גילוי הראיות שבידי הממונה. נחה דעתנו, לאחר העיון והשיקול, שאין החלטת הסירוב של הממונה על המחוז בחינת גזירה שאין עמה טעם, ושכל כוחה הוא בכך שאסור להרהר אחריה. הרהרנו בה ואחריה, לאור המידע שהובא לידיעתנו ולעיוננו, ומצאנו, כי טעם רב יש בסירובו של הממונה לבקשתה של העותרת.

אשר על כל אלה אנו דוחים את העתירה למתן צו-על-תנאי.

 

השופט מ’ בייסקי:

אני מסכים.

 

השופטת ש’ נתניהו:

אני מסכימה.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אלון.

 

ניתן היום, ה חשוון ה’תשמ”ג (22/10/1982).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *