בג”צ 32/50 קטה הנסי אש נ’ נשיא משרד ההוצאה לפועל ביה”מ המחוזי חיפה (03/07/1950)

בג”צ 32/50 אש נ’ נשיא משרד ההוצאה לפועל ביה”מ המחוזי חיפה, פד”י ד 501 (1950) – DOCX / PDF

 

בג”צ 32/50

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

לפני השופטים חשין, אסף, זילברג

המבקשת:

קטה הנסי אש

נגד

המשיבים:

1. נשיא משרד ההוצל”פ ביה”מ המחוזי חיפה

2. אריה ליאון אש

 

הוצאה לפועל, סרוב להוציא לפועל פסק רבני בענין מזונות – בית דין רבני – מתן החלטה שאיננה נראית כסופית – הסתמכות על הוכחות שנתקבלו על ידי בית הדין מאחד הצדדים בלא ידיעתו של הצד שכנגד – מתן פסק בהעדר של אחד הצדדים על סמך חומר ראיות מקוצץ בלי נתינת אפשרות לצדנעדר להשלים את החסר

 

התנגדות לצו-על-תנאי, שניתן ביום כ”ה בניסן תש”י (12.4.50), המכוון אל המשיבים והדורש מהם ומכל אחד מהם, לבוא וליתן טעם מדוע לא תבוטל ההחלטה, שניתנה על ידי המשיב הראשון בתיק הוצל”פ חיפה מס’ 134/49, בתאריך כ’ בשבט תש”י (7.2.50), לפיה סרב להוציא לפועל נגד המשיב השני את פסק הדין של בית הדין הרבני בחיפה מיום י”ג בכסלו תש”י (4.12.49), בתיק מס’ תש”י/א/29, שניתן לטובת המבקשת. הצו-על-תנאי בוטל.

טענו למבקשת: ה. גולדשמיד

טענו למשיב מס’ 1: אין הופעה

טענו למשיב מס’ 2: ק’ סטנר

 

שמיעת הבקשה ומתן צו-על-תנאי בהרכב הנשיא והשופטים אגרנט וזילברג – 12.4.50; תשובה לצו-על-תנאי – 17.6.50, יום מתן הצו – 3.7.50.

 

צו

 

השופט חשין:

1. זו היא תשובה לצו-על-תנאי, בו נדרשו המשיבים ליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטתו של המשיב הראשון מיום 7.2.50, אשר ניתנה תוך מהלך ההוצאה לפועל של פסק דין רבני.

2. המבקשת והמשיב השני – אשה ובעלה – התדיינו ביניהם לפני בית הדין הרבני בחיפה על עניני מזונות, החל משנת 1947. בראשית שנת 1948 פסק בית הדין לחייב את הבעל לשלם לאשתו דמי מזונות לתקופה קצובה, אך פסק זה נשאר עקר מסיבות שאינן נוגעות לעניננו כאן. לפי בקשת האשה המשיך בית הדין לדון בתביעתה, ובמעמד שני היריבים החליט ביום י”ב באלול, תש”ט (6.9.49) לאמר:

“מכיון שהתובעת (המבקשת כאן) מסכימה לחזור לבעלה ולגור אתו יחד בכל מקום שימצא דירה, רק לא עם חמותה – הצדק אתה. לכן נותנים לנתבע (המשיב השני כאן) חודש אחד, שימצא דירה, ואם לא ישכור דירה יקבע בית הדין מזונות ויוציא פסק דין למזונות.”

ב- 19 באוקטובר פנתה האשה אל בית הדין הרבני בבקשה לתת פסק דין, בהתאם להחלטת הרבנים מיום י”ב באלול תש”ט (6.9.49), הואיל והבעל לא המציא דירה תוך חודש ימים, כאמור באותה החלטה. העתק מבקשה זו נשלח לבעל, ובתשובה לבא כוחה של האשה, הד”ר גולדשמיד, הציע הבעל, על ידי בא כוחו הד”ר קלוג, כי האשה תלך אחריו למקום מושב אשר בחר לו, לרגל עבודתו, בנגב. בא כוח האשה השיב על כך בשאלה “באיזה מקום בנגב הוא (הבעל) עומד להתישב ומה תנאי השכון שם?” התשובה על שאלה זו נתאחרה משום מה, ובטרם הגיעה לבא כוח האשה, פנה זה בבקשה שניה אל בית הדין הרבני להוציא פסק דין. אל הבקשה ההיא צורפו המכתבים אשר נכתבו עד אותה שעה על ידי בא כוח הבעל והאשה, כאמור, אך העתקי הבקשה -השניה – והמסמכים לא נשלחו זאת הפעם אל בא כוח הבעל. כמו כן לא הומצא לבית הדין הרבני מכתבו האחרון של בא כוח הבעל – אשר נתאחר, כאמור – בו הסביר על שום מה הוצרך הבעל להעתיק את מקום מושבו לנגב. ביום י”ב בכסלו תש”י (4.12.49) פסק בית הדין הרבני לחייב את הבעל לשלם לאשתו דמי מזונות בסך 15 ל”י לחודש, למשך תקופה של ששה חדשים, “היות והנתבע (הבעל) לא קיים את ההחלטה הנ”ל (בדבר המצאת דירה) כפי שמתברר מחלופי המכתבים בין בא כוחו ובא כוח התובעת (האשה). פסק זה הועבר על ידי האשה למשרד ההוצאה לפועל בחיפה, אולם המשיב הראשון סירב לצוות על ביצועו, משום שניתן בהעדר הבעל. על סירוב זה פנה הבעל אל בית משפט זה.

3. בשעתו הודענו את החלטתנו לבטל את הצו-על-תנאי, ואלה נימוקינו: החלטת הרבנים מיום י”ב באלול תש״ט איננה סופית, אלא מרמזת על שלב נוסף אשר יבוא, היינו מתן פסק המחייב את הבעל בתשלום דמי מזונות או פוטרו. אילו נאמר באותה החלטה, כי על הבעל להמציא הוכחות לבית הדין תוך זמן קצוב כי שכר דירה למענו ולמען אשתו, והוא לא המציאן, או אילו נקבע באותה החלטה מועד לישיבה סופית, והבעל לא הופיע לישיבה זו – בכל אחד משני המקרים האלה רשאי היה אולי בית הדין לפסוק כאשר פסק. אך לא כן היו פני הדברים. לבעל נאמר, כי עליו לשכור דירה תוך חודש ימים. בטרם פסק בית הדין מה שפסק, בא הבעל בדברים עם אשתו, והציע מה שהציע. הצעה זו באה אמנם לאחר עבור הזמן הקצוב, אך בא כוח האשה מסכים לכך, כי אילו, למשל, היה נשוא ההצעה חוילה בהר הכרמל, היה בית הדין רואה בזה הצעה הוגנת ומתעלם מעבירת הזמן. אך מי לידינו יתקע כי לו שמעו הרבנים את דברי הבעל, או – לפחות – אילו היה לנגד עיניהם גם מכתבו האחרון – בו הוא מסביר על שום מה אנוס הוא להעתיק לנגב – לא היו רואים בהצעתו משום רצון כן לקיים את ההחלטה מיום י”ב באלול.

4. יש לציין, כי בפסק דינם – המחייב את הבעל במזונות – אין הרבנים המלומדים אומרים, כי הבעל לא קיים את ההחלטה מיום י”ב באלול תש”ט, מאחר שעבר החודש האמור באותה החלטה, אלא הם מסיקים מסקנות “מחילופי המכתבים בין בא כוחו (של הבעל) ובא כוח התובעת (האשה). אולם לא מצינו, כי בית משפט רשאי לקבל הוכחות בין ישיבה לישיבה מאחד מבעלי הדין, בהעדרו ובלי ידיעתו של בעל הדין חברו. יש בכך משום פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, ובמהלכם הנכון של סדרי הדיון. אומר בא כוח האשה: “העיקרון של שויון הצדדים לא הופר, כי גם הבעל יכול היה להגיש ניירות וטענות בכתב”. אך אין אנו רואים בדברים אלה ממין הטענה. דרכו של דיון צודק, שהוא נעשה במעמד שני בעלי הדין, האחד טוען והשני משיב כנגדו. אין בית הדין עשוי להגיע למסקנת אמת אם מובאים לפניו שתי מערכות של טענות, ושני סדרי מסמכים שהגישו בעלי הדין, זה בלא ידיעתו של זה, והניחו לבית הדין למצוא את הקשר הפנימי שביניהם.

5. בשתים הוכשל, איפוא, בית הדין הרבני: ראשית, הוגשו לו – והוא קיבל – ראיות מאחד הצדדים, בלא ידיעתו של הצד שכנגד, וסמך עליהן; שנית, פסק בהעדרו של אחד הצדדים על סמך חומר ראיות מקוצץ ולא נתן אפשרות לאותו צד נעדר להשלים את החסר. אין בדעתנו לקבוע כלל ועיקר, כי הצעתו של הבעל הוגנת היא מכל הבחינות. יתכן מאד – כפי שאמר בא כוח האשה – כי כל רצונו של הבעל, בהצעתו להרחיק נדוד אל הנגב, אינה אלא להטיל אימה ופחד על האשה ולא להקים בית משותף לו ולאשתו, כאשר התכוונו הרבנים. אך בפרשה זו לא לנו להחליט, אלא לרבנים הנכבדים; ואת החלטתם עליהם לתת רק לאחר שישמעו את אשר בפיהם של שני הצדדים.

צדק, איפוא, המשיב הראשון, בסרבו לצוות על הוצאתו של פסק הדין מן הכוח אל הפועל.

הודע בפומבי היום י”ח בתמוז תש”י (3.7.50), בהעדר המבקשת וב”כ המשיב מס’ 1 ובמעמד הד”ר ק. סטנר, עו”ד, בשם המשיב השני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *