בג”צ 3193/09 יהודה גליק נ’ משטרת ישראל (05/05/2009)

בג”צ 3193/09 גליק נ’ משטרת ישראל (05/05/2009)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 3193/09

 

בפני:

כבוד השופט א’ גרוניס

כבוד השופטת מ’ נאור

כבוד השופטת א’ חיות

 

העותר:

יהודה גליק

נ ג ד

המשיבה:

משטרת ישראל

 

עתירה למתן צו על תנאי

 

העותר:

בעצמו

בשם המשיב:

עו”ד גלעד שירמן

 

פסק-דין

השופטת מ’ נאור:

1. העותר מבקש להורות למשיבה לאפשר לו לעלות להר הבית, לאחר שלטענתו מאז 25.1.2009 המשיבה אינה מאפשרת עוד את כניסתו להר הבית.

2. ביום 25/01/2009 ביקש העותר לעלות להר הבית, כמנהגו בשנים האחרונות, אלא שקצין המשטרה במקום מנע ממנו להיכנס למתחם. למחרת, כשניסה העותר לעלות שוב להר הבית, הוא נעצר לאחר שהתנגד לעיכוב, כשלטענתו אמר לו קצין המשטרה במרחב דוד כי נאסר עליו לעלות להר הבית “לצמיתות”. לדבריו המשיבה פעלה בהחלטתה זו משיקולים תוך פגיעה בחופש הביטוי ובחופש הפולחן. העותר העלה טענותיו גם במסגרת הליך פלילי שהתנהל בעניינו, כמפורט בהחלטת כב’ השופט מלצר ב-בש”פ 2787/09 גליק נ’ משטרת ישראל – מרחב דוד (07/04/2009)). משמיצה העותר את ההליך הפלילי, פנה בעתירה זו, ביום 12/04/2009, למתן צו על תנאי. הוא ביקש גם צו ביניים להתיר לו להיכנס להר הבית “לאלתר” וכן ביקש דיון דחוף בעתירה.

3. בהחלטתי מיום 12/04/2009 דחיתי את הבקשה לצו ביניים ואת הבקשה לדיון דחוף בעתירה, והוריתי על קבלת תגובה מקדמית לעתירה.

4. המשיבה, באמצעות פרקליטות המדינה, הגישה תגובה מקדמית לעתירה בה ביקשה לדחות את העתירה. המשיבה טענה כי העותר הודה בשיחה שערך עם קצין המשטרה במרחב דוד כי מטרתו ארוכת הטווח היא להביא לשינוי בסטטוס קוו על הר הבית, ולצורך זה מפרסם הוא פרסומים בתקשורת המזמינים את הציבור להשתתף בתפילות רבות משתתפים על הר הבית. להערכת המשטרה, עלייתו של העותר להר הבית בנסיבות אלה עלולה, ברמה של קרבה לוודאות, להביא לפגיעה חמורה בשלום הציבור ובסדר הציבורי. המשיבה הדגישה כי האיסור שהוטל על העותר לעלות להר הבית נבע משיקול ענייני, והוא סירובו להפסיק להפר את המדיניות הנהוגה ואת הסטטוס קוו בנוגע לתפילת יהודים על ההר. המשיבה ציינה בהקשר זה כי מאז אוגוסט 2003 מותרת כניסת מבקרים להר תחת מגבלות. מטעמים אלה ביקשה המשיבה לדחות את העתירה. עם זאת, בסעיפים 5 ו-24 לתגובה הציעה המשיבה פתרון פרקטי, לפיו אם “העותר יתחייב להימנע מהפרת תנאי הביקור הנהוגים בהר, ולחדול מהפרסומים המטעים את הציבור וגורמים למתיחות רבה בקרב הציבור המוסלמי סביב סוגיית ביקורי היהודים בהר הבית, אין מניעה עקרונית לכך שיתאפשר לו לעלות להר”. המשיבה הדגישה כי תנאים אלה נועדו לשמור על הסדר הציבורי.

5. בתגובה להצעת המשיבה הודיע העותר ביום 03/05/2009 כי הוא אינו מתנגד לתנאים שהציבה המשיבה לעלייתו להר הבית. לדבריו אילו היתה המשיבה מציעה תנאים אלה לפני הגשת העתירה, הרי שהעתירה לא היתה מוגשת. בסעיף 10 לתגובה צוין כי “העותר מקבל עליו את תנאי המשיבה בס’ 5 ו-24 לתגובתה להימנע מהפרת תנאי הביקור הנהוגים בהר ולחדול מהפרסומים (שלטענת המשיבה) מטעים את הציבור וגורמים למתיחות רבה בקרב הציבור המוסלמי סביב סוגיית ביקורי יהודים בהר הבית”. עם זאת, סירב העותר למחוק את העתירה, לדבריו, “לאור נסיונו המר עם מעשיה ומחדליה של המשיבה בכל הנוגע לעלייתו להר הבית”. כן מבקש העותר להטיל הוצאות על המשיבה.

6. לאור הודעות המדינה והעותר, דין העתירה להידחות על הסף. העותר הצהיר כי הוא מסכים לתנאים שפירטה המשיבה בסעיפים 5 ו-24 לתגובה המקדמית (כאמור בסעיף 10 לתגובתו שצוטט לעיל) בנסיבות אלה לא נותרה עוד מחלוקת בין הצדדים ביחס לתנאי עלייתו של העותר להר הבית והעתירה מיצתה את עצמה. לפיכך אין כל צורך להכריע לגופו של עניין בשאלה, האם התקיים בעניינו של העותר, כטענת המשיבה, חשש קונקרטי המצביע על סכנה קרובה לוודאי לפגיעה קשה בביטחון הציבור (ראו בג”צ 10450/07 ‘נאמני הר הבית בא”י’ נ’ מפקד מחוז ירושלים – משטרת ישראל (11/12/2007), פסקה 4 לפסק דינה של חברתי השופטת חיות).

7. לאור הודעת המדינה, וקבלתה על ידי העותר העתירה נדחית על הסף. אין צו להוצאות.

 

ניתן היום, ‏יא אייר ה’תשס”ט (05/05/2009).