בג”צ 296/80 איציל בוקובזה נ’ מדינת ישראל (18/11/1980)

בג”צ 296/80 בוקובזה נ’ מדינת ישראל, פ”ד לה(1) (1980) 492

 

בג”צ 296/80

איציל בוקובזה

נגד

מדינת ישראל

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[10/07/1980, 09/10/1980, 18/11/1980]

לפני הנשיא מ’ לנדוי, והשופטים ד’ בכור, ה’ בן-עתו

 

חוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952, ס”ח 146, סעיפים 2(ב)(2), 6(א), 10, 10(א), 10(ב) 10(ג), (סעיף 10 הוחלף: ס”ח (ה’תשי”ח) 84, ס”ח (ה’תש”ם) 222), 12, 14(ג)­ תקנות שירות בטחון (מיועדים לשירות בטחון ויוצאי צבא השוהים בחוץ לארץ), תשל”ב-1972, ק”ת 1728 – חוק שירות בטחון [נוסח משולב], ה’תשי”ט-1959, ס”ח 286, סעיף 41(א) (הוחלף: ס”ח (ה’תשל”א) 148) – חוק האזרחות (תיקון מס’ 4), ה’תש”ם-1980, ס”ח 222 – חוק מרשם האוכלוסין, ה’תשכ”ה-1965, ס”ח 270, סעיף 1 (המונח: “תושב”) (תוקן: ס”ח (התשכ”ח) 28 – חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, ס”ח 165.

 

העותר עלה לארץ בהיותו בן 12 ורכש אזרחות ישראלית מכוח שבות; כשלוש וחצי שנים לאחר מכן יצא לצרפת בדרכון ישראלי. בהגיעו לגיל 21 ביקש לוותר על אזרחותו לפי סעיף 10 לחוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952. שר הפנים דחה הבקשה מהטעם שהעותר חייב שירות בטחון בישראל. מכאן העתירה.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א. (1) סעיף 10(ב) לחוק האזרחות (לפני תיקונו בשנת תש”ם), הדן במי שהינו תושב ישראל, מחמיר עם המבקש לוותר על אזרחותו, שכן עליו חובת הראיה לשכנע את שר הפנים, שקיימת סיבה המצדיקה את הוויתור. לעומתו, מקל סעיף-קטן 10(א) (לפני תיקונו כאמור) עם מי שאינו תושב ישראל, באשר לגביו קיים רק שיקול הדעת הכללי של השר הנתון לו בסעיף 10(ג).

(2) התושבות, לעניין חוק האזרחות, אינה תלויה בסטטוס פורמלי, אלא בכוונותיו של אדם, כפי שהן מתגלות בעובדות החיצוניות של עניינו.

(3) אזרחות היא סטטוס, שיש עמו זכויות וחובות על-פי דין. זכויות וחובות אלה אינן כתובות בחוק האזרחות עצמו, אלא בחוקים אחרים של המדינה, חובת השירות הצבאי היא אחת מחובות אלה.

ב. אין פגם בכך, שהנחיות משרד הפנים בקשר עם הסכמה לוויתור על אזרחות של מבקשים בגיל גיוס, נקבעו לאחר התייעצות עם שלטונות הצבא, או בכך שהן קובעות, כי יש לקבל את חוות-דעתם במקרה מסוים. מותר לשר הפנים לתאם את מדיניותו עם גורמי ממשל אחרים, כל עוד ההחלטה הסופית נשארת בידיו.

 

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] בג”צ 129/63 מטלון (מזרחי) נ’ בית-הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו, פ”ד יז (1963) 1640.

[2] בג”צ 95/63 פלונית נ’ בית-הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו, פ”ד יז (1963) 2222.

[3] בג”צ 258/52 מכביאן נ’ שר-הבטחון, פ”ד ו (1952) 844.

[4] בג”צ 84/54 לונסקה נ’ שר-הבטחון, פ”ד ח (1954) 945.

[5] בג”צ 182/58 רוטנברג נ’ סגן ראש אגף כוח האדם ומנהל מחלקת הגיוס, פ”ד יג (1959) 469.

 

הערות:

1. לפירוש המונח “תושב” בחוק האזרחות ראה: מ’ ורדי “‘תושב’ (לעניין חוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952)” הפרקליט 10 (1954) 365.

2. לחובת השירות בצה”ל של אזרח ישראלי מכוח שבות, החפץ להינתק מהמדינה, ראה: בג”צ 122/58 קלמן נ’ שר הבטחון, פ”ד יב (1958) 1884.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 06/05/1980. הצו-על-תנאי בוטל. העתירה נדחתה.

 

ב’ צאירי, ג’ כפיר – בשם העותר;

א’ בן-טובים, סגן בכיר א לפרקליט המדינה – בשם המשיבה.

 

פסק-דין

הנשיא מ’ לנדוי:

 

עתירה זו הוגשה על סירובו של שר הפנים לתת את הסכמתו לבקשת העותר לוותר על אזרחותו הישראלית, לפי סעיף 10 לחוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952.

העותר נולד בטוניס ביום 01/01/1959. ביום 17/03/1971, כאשר היה בן 12, עלה ארצה מטוניס עם הוריו, ויחד עמם רכש אזרחות ישראלית מכוח שבות, לפי סעיף 2(ב)(2) לחוק האזרחות. ביום 14/10/1974, בהיותו בן 15 ו- 10 חודשים, יצא לצרפת, בדרכון ישראלי, שניתן לו על-פי בקשה, שבה נאמר, כי מטרת נסיעתו “ביקור וטיול”. בצרפת שהה תחילה בישיבה, וכעבור שנה החל ללמוד בבית-ספר מקצועי “אורט” בשטרסבורג, וגמר את חוק לימודיו בשנת 1978. גם אחרי זה המשיך לשהות בצרפת, שם הוא נתמך על-ידי קרובי משפחה. במשך שנות שהותו שם ביקר מדי פעם בארץ, בחודשי החופשה מבית הספר, בשנים 1977 ו-1978. בשנת 1979 הגיע לישראל פעמיים: בפעם הראשונה שהה כאן שלושה חודשים, מיום 04/03/1979 עד 24/06/1979, ושוב נכנס לישראל ביום 26/09/1979. בכל כניסותיו אלה לארץ, עד לאחרונה, השתמש בדרכון טוניסאי, שהיה בידיו, ותוקפו כיום עד ליום 05/01/1981, ובאשרות כניסה, שהיה מקבל מן הקונסוליה הישראלית בפריז, שבפניה הסתיר היותו בעל דרכון ישראלי (שאינו זקוק לאשרת כניסה לישראל). עובדה זו נתגלתה לבסוף, וביום 26/09/1979 האריכה לו הקונסוליה את תוקף דרכונו הישראלי לכמה ימים לשם נסיעה לישראל. בו ביום חזר ונכנס לישראל על-פי דרכונו הישראלי.

מספר ימים אחרי הגיעו הנה, ביום 30/09/1979, פנה העותר למשרד הפנים בבקשה לוותר על אזרחותו הישראלית. בתצהיר שצירף לבקשתו אמר, כי אינו רואה עצמו כאזרח ישראלי או כתושב בישראל, אלא כתושב צרפת “לכל דבר וענין”, ושבגמר לימודיו בבית-ספר “אורט” נדרש לחזור לטוניס, אך הוא לא רצה לחזור לטוניס, אלא להישאר בצרפת ולקבל אזרחות צרפתית.

ביום 10/03/1980 הודיע משרד הפנים, במכתב של מר א’ לוי, מנהל המחלקה לעלייה, אזרחות ודרכונים, לפרקליט העותר, כי “אין אנו רואים מקום לאישור הצהרת הנ”ל לויתור מאחר ועל פי הודעה שנתקבלה ממרכז גיוס צה”ל הנ”ל חייב שרות בטחון בישראל”.

העותר אינו רוצה לשרת בצה”ל. עוד בשנת 1976, אחרי שמלאו לו 17 שנה, נדרש, באמצעות הודעה שנמסרה למשפחתו בארץ, להתייצב לרישום בנציגות ישראלית הקרובה למקום מגוריו בחוץ לארץ, לפי תקנות שירות בטחון (מיועדים לשירות בטחון ויוצאי צבא השוהים בחוץ לארץ), ה’תשל”ב-1972, אך הוא לא עשה כן, ובשל כך הוכרז על-ידי שלטונות הצבא כשוהה בחוץ לארץ ללא רשות. גם כניסותיו לארץ בתור תייר על-פי דרכונו טוניסאי בשנים 1977, 1978 ו- 1979 (בפעם הראשונה) מעידות על אותו רצון להתחמק משירות צבאי. יש להניח, שגם בקשתו לוותר על אזרחותו הישראלית, שבה אנו דנים בעתירה זו, נובעת למעשה מאותו רצון, וזו דווקא הסיבה לסירובו של משרד הפנים לאשר את בקשתו. לאחרונה, ביום 08/04/1980, התייצב העותר בלשכת הגיוס כאן והודיע, שאינו מוכן לעבור בדיקות רפואיות והסתלק מלשכת הגיוס. על כך הוצאה נגדו פקודת מעצר, לפי סעיף 41(א) חוק שירות בטחון [נוסח משולב], ה’תשי”ט-1959, שביצועה עוכב בינתיים עד להכרעה בעתירה זו.

האם זכאי העותר לקבלת מבוקשו? בקשת הוויתור צריכה להידון לפי סעיף 10 של חוק האזרחות, כתיקונו בשנת תשי”ח, הקובע לאמור:

” 10.

(א) אזרח ישראלי בגיר שאינו תושב ישראל, רשאי להצהיר שרצונו לוותר על אזרחותו.

(ב) אזרח ישראלי בגיר המצהיר שרצונו לחדול מהיות תושב ישראל, רשאי, אם ראה שר הפנים סיבה מיוחדת המצדיקה זאת, להצהיר שרצונו לוותר על אזרחותו.

(ג) כל ויתור על אזרחות טעון הסכמת שר הפנים.

(ד) …

(ה) …

(ו) …”

יושם לב להבדל בין הסעיפים הקטנים (א) ו-(ב) של הסעיף: סעיף-קטן (ב) מדבר על “אזרח ישראלי בגיר המצהיר שרצונו לחדול מהיות תושב ישראל” – שמע מינה, שהאזרח המוותר על אזרחותו הוא תושב ישראל בעת הצהרתו על הוויתור. לגבי תושב כזה ניתן לשר הפנים שיקול-דעת כפול: ראשית, שיקול-דעתו הכללי הנתון לו בסעיף-קטן (ג) להסכים או שלא להסכים לוויתור, ושנית, שיקול-דעת ספציפי, הנובע מסעיף-קטן (ב) עצמו, שלא הסכים, אלא אם קיימת, לדעת השר, סיבה המצדיקה את הוויתור. ברי שסעיף-קטן (ב) מחמיר עם המוותר, כי עליו חובת הראיה לשכנע את השר, שקיימת סיבה המצדיקה את הוויתור. ואילו סעיף-קטן (א) מקל יותר עם מי שאינו תושב ישראל, כי לגביו קיים רק שיקול הדעת הכללי של השר הנתון לו בסעיף-קטן (ג) (כיום אין עוד הבדל כזה בין תושב ומי שאינו תושב, לאור תיקון סעיף 10 של חוק האזרחות בחוק האזרחות (תיקון מס’ 4), ה’תש”ם-1980, אבל תיקון זה אינו חל על המקרה דנן הנידון עדיין לפי נוסח הסעיף הישן).

השאלה הראשונה, שיש לדון בה, היא אפוא, אם העותר הוא כיום תושב ישראל. לפי פשוטו של מונח זה, התשובה היא שלילית, מפני שזה שש שנים הוא יושב בצרפת ובא הנה רק מדי פעם לביקורים. אבל פירוש המונח אינו פשוטו, כי סעיף 14(ג) של חוק האזרחות קבע חזקה, וזה לשונו:ו

“תושב ישראל הגר בחוץ לארץ, רואים אותו, לענין חוק זה, כתושב ישראל כל עוד לא השתקע בחוץ לארץ.”

בסעיף זה השתמש המחוקק בשלושה מושגים – תושבות, מגורים והשתקעות – שביניהם ביקש בעליל להבחין, אך אף אחד מהם אינו מוגדר בחוק האזרחות עצמו, והגדרתם אינה פשוטה. לעניין זה ניתן למצוא בפסיקה של בית-משפט זה הדרכה, שהיא על-פי רוב רק בדרך השלילה: שלמונחים אלה אין משמעות קבועה בתחיקה, אלא משמעותם יכולה להשתנות מחוק לחוק. למשל, לא הרי “תושב” בחוק מרשם האוכלוסין, ה’תשכ”ה-1965 (או בפקודה שקדמה לו) כהרי “תושב” בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953: בג”צ 129/63 [1], בעמ’ 1651; בג”צ 95/63 [2]. אני מניח, שגם ה”תושב” שבחוק האזרחות חייב להתפרש מתוך אותו חוק עצמו, בלי שנוכל להיעזר בפירושים, שניתנו למונח זה בחוקים אחרים. שנית, התושבות האמורה בחוק האזרחות אינה תלויה בסטטוס הפורמלי אלא בכוונותיו של אדם, כפי שהן מתגלות בעובדות החיצוניות של עניינו. כך הוחלט עוד בפרשת מכביאן (בג”צ 258/52 [3], בסוף עמ’ 850, שנידון אמנם לפי הדין שלפני חוק האזרחות), בבג”צ 84/54 [4] ובבג”צ 182/58[5]. במקרים אלה נמצא על-פי תנהגותו של העותר, לפי המופיע כלפי חוץ, שהעותר הנו תושב ישראל, למרות רצונו בלבו פנימה להגר מן הארץ. מוכן אני לנהוג בעותר על אותה דרך ולדון אותו לפי סימני התנהגותו כלפי חוץ ובלי לשאול שאלה, שעליה לא קיבלנו תשובה, מהו הסטטוס הפורמלי שלו כיום בצרפת בעיני השלטונות הצרפתיים. גם בלי זאת הדברים רחוקים מלהיות ברורים:ו אין הוא עובד בצרפת לפרנסתו אלא הוא עדיין תלוי בתמיכת קרוביו שם. הוא שומר על דרכונו הטוניסאי. בעתירתו הוא אומר (בפיסקה 4), שאין בדעתו לחזור לטוניס, אם כי נדרש לעשות כן, אך עם זאת טוען פרקליטו (בפיסקה 6ב של עיקרי הטיעון) כנימוק נגד גיוס העותר לצה”ל, שהוא מעונין להחזיק אזרחותו הטוניסאית, כי גיוסו כאן יגרום לאבדן האזרחות הטוניסאית. האם על עותר המשנה את טיעונו כך, כפי שנוח לו, ייאמר כי הוא הוכיח שכבר השתקע בחוץ לארץ, בצרפת, בגדר סעיף 14(ג), סיפא של החוק? ספק בעיניי, אם צעיר זה כבר קבע סופית לאן פניו מועדות, כאשר הוריו ואחיותיו יושבים בארץ מאז עלייתם ועד היום. נראה לי שלעת עתה ברור לו רק דבר אחד והוא שאין ברצונו לשרת שירות צבאי. למרות זאת מוכן אני להניח לזכותו (בלי ששוכנעתי בדבר) שהצהרתו, כי הוא רואה את מרכז חייו בצרפת, היא הצהרה כנה, ושאכן השתקע בצרפת, ועל-כן יש לראותו כמי שחדל להיות תושב ישראל וחל עליו סעיף 10(א) של החוק. כנראה גם משרד הפנים התייחס כך אל פנייתו, ורק בטיעון מטעם המדינה בעתירה זו הועלתה הגסה, שדינו חייב להיחתך על-פי ההוראה המחמירה יותר שבסעיף 10(ב) . אבל עדיין קיים שיקול הדעת של שר הפנים לפי סעיף 10(ג), שלא להסכים לוויתור העותר על אזרחותו.

טעם הסירוב של משרד הפנים היה, כזכור, שהעותר חייב שירות ביטחון בישראל. מר כפיר טען בשם העותר, שנימוק זה זר לעניין, ועל שר הפנים להתעלם ממנו כליל. ועוד טען, ששר הפנים לא השתמש בשיקול-דעתו באופן עצמאי, כי אם הוא פעל לפי הדרכתם של שלטונות הצבא. לדעתי יש לדחות את שתי הטענות הללו. אזרחות היא סטטוס, שיש עמו זכויות וחובות על-פי דין. זכויות וחובות אלה אינן כתובות בחוק האזרחות עצמו, הקובע בעיקר את התנאים לרכישת האזרחות ולאבדנה, אלא בחוקים אחרים של המדינה. אחת החובות הללו היא חובת השירות הצבאי המוטלת על האזרח (וגם על התושב הקבוע) לפי חוק שירות בטחון [נוסח משולב]. בחוק האזרחות יש זכר לשירות צבאי סדיר כמקל את התנאים להתאזרחות, לפי סעיף 6(א) . אבל גם אלמלא הוראה זו, שיקול לגיטימי הוא בשביל שר הפנים לשאול אם העותר קיים חובה, שחוק המדינה – ולאו דווקא חוק האזרחות עצמו – הטיל עליו בהיותו אזרח דווקא, ושעד כה לא קיים אותה תוך הפרת החוק. ממילא קובע סעיף 12 של חוק האזרחות כי “איבוד האזרחות הישראלית אינו פוטר מאחריות שנובעת מאזרחות ישראלית ונוצרה לפני שאבדה האזרחות”, ובדברו על “אחריות שנובעת מאזרחות ישראלית” התכוון המחוקק בוודאי גם לאחריות האזרח לשרת שירות צבאי.

מה שעולה אצלנו מפרשנות החוקים נקבע במדינות אחרות בהוראה מפורשת של המחוקק: בסעיף 31 של חוק האזרחות הצרפתי משנת 1973 נאמר, כי “צרפתים ממין זכר, בני פחות משלושים וחמש, אינם יכולים לחתום על הצהרה לאבדן האזרחות אלא אם יצאו ידי חובותיהם לשרות פעיל לפי חוק השרות הלאומי או ששוחררו או קיבלו פטור מן השרות”. בדומה לזה גם החוק הבלגי (צו מלכותי מיום 14/12/1932, סעיף 18): אם המבקש לוותר על אזרחותו הבלגית חייב עדיין בשירות צבאי, טעון אבדן האזרחות הבלגית היתר מיוחד מאת המלך.

אשר לשימוש עצמאי בשיקול הדעת על-ידי שר הפנים, הוכח לנו, שעוד בשנת 1971 נקבעה מדיניות משרד הפנים ביחס לוויתור על אזרחות, בהנחיות כתובות על דעת שר הפנים. בסעיף 5, “חובת שרות בטחון”, נאמר שם:

“גיל גיוס – העמדה לגבי הטיפול בבקשות נקבעה לאחר דיונים עם ראש ענף גיוס ומדיניות במטכ”ל צה”ל, בה נקבע כי יוצא צבא שביצע שרותו הצבאי ונמצא בחו”ל או ילד שיצא מן הארץ בטרם מלאו לו 14 שנה אין מקבלים חוות דעת המטכ”ל. לגבי הנותרים מקבלים חוות דעת משרד הבטחון. נמצא שהמבקש הוכרז כעריק או כמי ששהה בחו”ל ללא רשות, אין ממליצים על אישור בקשתו.”

אינני רואה שום פגם בכך, שהנחיות אלה נקבעו אחרי התייעצות עם שלטונות הצבא או שהן קובעות, כי יש לקבל את חוות-דעתם במקרה מסוים. מותר לשר הפנים לתאם את מדיניותו בכגון דא עם גורמי ממשל אחרים, כל עוד ההחלטה הסופית נשארת בידיו ­ואין אני רואה סימן שהדבר אינו כן. ואשר לתוכנו של סעיף 5הנ”ל של ההנחיות: העותר עזב את הארץ אחרי הגיעו לגיל 14, והוא הוכרז כמי ששהה בחוץ לארץ ללא רשות.

במרץ 1980 הוצאו הנחיות נוספות על שירות ביטחון של אזרחים ישראליים השוהים בחוץ לארץ. מר בן-טובים, שטען למדינה, הגיש לנו הנחיות אלה (שהוצאו כנראה על-ידי המטה הכללי של צה”ל, והן לא פורסמו ברבים), בתגובה על טענת מר כפיר, שהסתמך על ספרו של א’ רובינשטיין המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (שוקן, מהדורה 2, ה’תשל”ד)416 . שם הוזכרו הנחיות המשחררות לכאורה משירות צבאי ישראלים, שהיגרו לחוץ לארץ בגיל שלמטה מ- .165. בהנחיות הקיימות כיום, לא מצינו הוראה כזאת, אלא מדובר בהן בבעלי אזרחות ישראלית, אשר היגרו לחוץ לארץ עם הוריהם בהיותם בגיל עד 15. כזכור, היה העותר למעלה מגיל זה כאשר עזב את הארץ לראשונה, והוריו יושבים בארץ עד היום בתור אזרחים ישראליים.

מר בן-טובים הזכיר עוד גורם המונע, לטענתו, את אישור ויתורו של העותר על אזרחותו הישראלית והוא שאם הוויתור יאושר, עלול העותר ליהפך לחסר נתינות כלשהי, כי נתינות צרפתית טרם רכש, ואין אנו יודעים מה סיכויו לרכשה ויחסו אל נתינותו הטוניסאית אינו ברור, ואם אמנם יסרב לחזור לטוניס, כדרישת השלטונות הטוניסאיים, הוא עלול לאבד גם נתינות זו. קיימת אמנה בינלאומית משנת 1961 על צמצום חוסר הנתינות

(convention on the reduction of statelessness).

ישראל חתמה על אמנה זו, אך טרם אישררה אותה. על-כן אין אני מתרשם מן המשקל המשפטי של טענה זו.

אבל נכון הוא, כי יש לחשוש שאישור ויתורו של העותר על אזרחותו הישראלית יוכל אולי להועיל לו בשאיפתו להתחמק משירות צבאי, אבל לאורך זמן עלול אבדן אזרחותו הישראלית להיות לו לרועץ. אמרתי שאולי היה יכול להועיל אישור הוויתור, כי גם אחרי אבדן אזרחותו הישראלית עדיין אפשר היה לדרוש מן העותר שימלא את חובת השירות, בתוקף סעיף 12 של החוק.

נכון הדבר, שמקרהו של העותר הוא מקרה גבול, כי את אזרחותו הישראלית רכש לא מרצונו אלא דרך הוריו, בהיותו קטין בן 12. אחר-כך אמנם גדל כאן במשך למעלה משלוש שנים, אבל הייתה זאת תקופה קצרה יחסית, שלא הספיקה כדי להשרישו עמוקות בהווי הארץ. שאלה היא, אם על צעיר, שכאלה קורותיו, יש לכפות שירות צבאי, שאין הוא רוצה בו. אבל ממילא רק טובי הצעירים מעמיקים חשוב עד כדי תפיסת השירות הצבאי לא רק כחובה קשה אלא גם כזכות יקרה של צעיר יהודי במדינתו. על האחרים אין בררה אלא להטיל את השירות בכפיית החוק, וההכרעה עד היכן וכלפי מי יש להרחיב את הכפייה הזאת הלכה למעשה היא הכרעה שבמדיניות, שתתקבל אחרי בדיקת נתוניו האישיים של העותר. אך כנגד זה יש להביא בחשבון את צורכי הצבא ואת השפעתה של כל החלטה במקרה אינדיווידואלי על מקרים דומים בעתיד. הכרעה זו מסורה לשר הפנים, ואין אני סבור, שהחלטתו במקרה דנן, נתקבלה בהתאם למדיניות שנקבעה עוד מזמן, הנה פסולה, לפי אחת מעילות הפסילה המצדיקות את התערבותו של בית-משפט זה בהחלטה של רשות מינהלית.

על יסוד האמור יש, לדעתי, לבטל את הצו-על-תנאי ולדחות את העתירה, ללא צו להוצאות.

 

השופט ד’ בכור:

אני מסכים.

 

השופטת ה’ בן-עתו:

אני מסכימה.

 

הוחלט לבטל את הצו-על-תנאי ולדחות את העתירה, ללא צו להוצאות.

 

ניתן היום, י כסלו ה’תשמ”א (18/11/1980).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *