בג”צ 291/51 דיסקין נ’ שר-הבטחון, פד”י ו (1952) 454
בג”צ 291/51
א’ דיסקין
נגד
שר הבטחון ואח’
בבית המשפט העליון כבימ”ש גבוה לצדק
[23/05/1952, 21/04/1952, 25/01/1952, 4/01/1952, 13/12/1951]
לפני משיא (זמורה) והשופטים אגרנט, זוסמן
חוק שירות בטחון, ה’תש”ט-1949, סעיפים 2(א)-(ב) (כפי שתוקנו ב- 1950), 6 – צו שירות בטחון (קריאה לרישום, לבדיקה רפואית ולשירות סדיר) (מס’ 2), ה’תש”י-1950, סעיפים 2, 3.
הדיבור “ועד בכלל”, לגבי מרחק או פרק זמן, פירושו הוא, כי בהגיע אותו מרחק או פרק זמן ליחידתו הקיצונית, יחידת הגבול, לא ייעצר לפניה, אלא יכלול אותה בתוכה – לפיכך, הדעת נותנת כי בסעיף 6(א) הנ”ל התכוון המחוקק להחיל חובת שירות על הגיל האחרון (גיל 29) הנזכר בו – המחוקק נקט בסעיף 6 הנ”ל לשון בלתי מדוייקת; “באחד הגילים שמ- 18 עד 29 ועד בכלל”, כנוהג בני אדם, כדי להטיל את חובת הגיוס על יוצא צבא כל עוד יקראו לו בן 29, היינו כל עוד לא מלאו ל- 30 שנה.
פסקי-דין ישראליים שהוזכרו:
[2] בג”צ 94/52 לוי נ’ שר הבטחון, פד”י ו 325
פסקי-דין אנגליים שהוזכרו:
[1] in re Shurey, Savory v. Sburey: (1918), 1 Ch. D. 263; 87 L.J.Ch. 245; 118 L.T. 335; 34 T.L.R. 171; 62 Sol. Jo. 246.; 42 Digest, 962, 368.
בקשה למתן צו-על-תנאי’ המכוון אל המשיבים והדורש מהם ומכל אחד מהם להופיע וליתן טעם, מדוע לא יבוטל צו הגיוס שהוצא על ידי המשיב השלישי למבקש, ומדוע לא יימנעו המשיבים מלגייס את המבקש לשירות סדיר בצה”ל. הצu-על-תנאי בוטל.
י’ שבו – בשם המבקש;
י’ קוקיה – בשם המשיבים.
פסק-דין
השופט זוסמן:
1. זהו דיון בתשובת המשיבים לצו-על-תנאי בדבר צו גיוס לפיו נדרש המבקש להתייצב לשירות סדיר בצבא הגנה לישראל.
2 .מהצהרותיהם בשבועה של בעלי הדין נתבררו לנו עובדות אלו: בתאריך 11/01/1950 פורסם ע”י הפוקד מר אהרון ניב בקובץ התקנות תש”י-1950, עמ’ 394, “צו שירות בטחון (קריאה לרישום, לבדיקה רפואית ולשירות סדיר) (מס’ 2), ה’תש”י-1950”, מיום 05/01/1950, בהתאם לחוק שירות בטחון, ה’תש”ט-1949 (להלן, “החוק הנ”ל”), ובסעיף 2 של הצו נדרשו יוצאי צבא מסויימים להתייצב בתאריכים ובמקומות הנקובים באותו צו, לרישום ולבדיקה רפואית. סעיף 3 לצו הנ”ל אומר וזה לשונו:
“יוצא-צבא שהתייצב כאמור בסעיף 2 ונמצא כשר לשירות בטחון, נקרא בזה להתייצב לשירות סדיר במקום ובמועד שנקבע בסעיף 2”.
אין חולקים על כך, כי צו הפוקד הנ”ל חל על המבקש, ולפיכך התייצב המבקש ב- 22/08/1950 בלשכת הגיוס המחוזית אשר בחיפה לרישום ולבדיקה רפואית׳ וביום 24/08/1950 נמצא כשר לשירות. בו ביום נדרש המבקש, ע”י צו המשיב השלישי (להלן “המשיב“) להתייצב לשירות סדיר ביום 25/09/1950, אך לבקשת המבקש – שהוגשה באמצעות אגודת הימאים – נדחה ביצועו של הצו פעמים אחדות. ביום 16/10/1951 – עקב אחת מדחיות אלו – חתם המבקש על “בקשה והצהרה” לאמור:
“לכבוד משרד הבטחון מחלקת הגיוס חיפה
בקשה והצהרה
אני מבקש יבזה לשחררני מהשירות הסדיר שאני חייב בו ולהעבירני לחיל המילואים.
אני מצהיר בזה בהן צדקי ומתחייב שעם העברתי לחיל מילואים אמשיך לשרת בצי המסחרי עוד שתי שנים החל מתאריך העברתי לחיל המילואים. אני מתחייב להודיע למוסדות המוסמכים, ולפי דרישתם להחזיר את פנקס חיל המילואים, וכן לצאת לשירות סדיר אם לא אמלא את התחייבותי הנזכרת למעלה, או אם יחול איזה שינוי בעבודתי בים.
אני מודיע, כי הצהרה והתחייבות זו ניתנה מרצוני הטוב ללא כל כפייה מאיזה צד שהוא
חתימה”
ביום 05/12/1951, לאחר שעבר מועד כל הדחיות והמבקש חדל מלשרת בצי המסחרי, הוציא המשיב צו התייצבות חדש, בו נקרא המבקש לבוא לשירות סדיר ביום 12/12/1951.
המבקש נולד ביום 07/01/1921. ביום 16/10/1951, בו חתם על “בקשה והצהרה” כאמור, כבר מלאו לו, איפוא, למעלה מ- 30 שנה, ולפיכך הוציא בית משפט זה, לבקשתו, צו-על-תנאי, בו נדרשו המשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יבטלו את צו הגיוס.
3. בבג”צ 94/52 [2] דן בית משפט זה בפירושו של סעיף 3 לצו הנ”ל אשר הבאנו לעיל, ופסק כי נובעת ממנו חובה מותנית של יוצא צבא להתייצב לשירות סדיר, היינו מותנית בכך כי אותו יוצא צבא נבדק תחילה, בהתאם לסעיף 2 לצו הנ”ל, ונמצא כשר לשירות. היוצא מכאן, כי לאחר הבדיקה הרפואית אשר המבקש עבר, כאמור, ביום 24/08/1950 ובה נמצא כשר לשירות, נהפכה חובתו זו, להתייצב לשירות סדיר בהתאם לסעיף 3 הנ”ל, לחובה מוחלטת, והשאלה היא, איפוא, אם ביום 12/01/1950 (בו נכנס הצו הנ”ל לכלל תקפו בהתאם לסעיף 15 לחוק הנ”ל), היה המבקש חייב גיוס או לא.
4.סעיף 2(א) לחוק הנ”ל (כפי שתוקן ע”י חוק שירות בטחון (תיקון), ה’תש”י-1950) מורה כי חישוב הגילים, לצורך החוק, ייעשה לפי הלוח העברי, ובסעיף 2(ב) לחוק הנ”ל נאמר:
“מי שהגיע לגיל פלוני בשנה פלונית של הלוח העברי, הרי
1) אם הגיע לאותו גיל אחרי יום א’ בתשרי ולפני יום א’ בניסן של אותה שנה – רואים אותו כמי שהגיע לאותו גיל ביום א’ בתשרי לאותה שנה;
2) אם הגיע לאותו גיל אחרי יום א’ בניסן של אותה שנה – רואים אותו כמי שהגיע לאותו גיל ביום א׳ בניסן של אותה שנה.”
מאחר שהמבקש נולד אחרי יום א’ בתשרי ה’תרפ”א (1920) ולפני יום א’ בניסן של אותה שנה, רואים אותו, איפוא, כמי שנולד ביום א’ בתשרי ה’תרפ”א (1920).
5. סעיף 6(א) לחוק הנ”ל – אשר מכוחו ניתן צו הפוקד מיום 05/01/1950 – קובע כי
“פוקד רשאי, בצו, לקרוא –
1) ליוצא צבא, גבר, שנמצא כשר לשירות, והוא באחד הגילים שמ- 18 עד 20 ועד בכל;
…
להתייצב׳ תוך התקופות הנזכרות בסעיף קטן (ד), לשירות סדיר, במקום ובזמן שנקבעו בצו; ואותו יוצא צבא חייב להתייצב כאמור”.
סעיף 6(ד) לחוק הנ”ל מורה לאמר:
“ד) יוצא צבא לא ייקרא להתייצב לשירות סדיר אלא, אם הזמן שנקבע להתייצבות הוא תוך תקופות אלה:
1) …
2) אם ביום שנכנס חוק זה לתקפו הוא באחד הגילים שמ- 26 עד 29 ועד בכלל – תוך 12 חדשים מיום שנכנס חוק זה לתקפו”
סעיף 6(ד) הנ”ל – אשר עליו הסתמך מר קוקיה, סגן פרקליט המדינה – אינו נוגע כלל לעניננו, שכן נקבע בו רק המועד להתייצבות אשר הפוקד רשאי לקבוע בצו, במידה שהרשות בידו להוציא בכלל צו התייצבות, היינו במידה שיוצא צבא חייב להתייצב לשירות סדיר ולהיענות לצו זה. אך אין אנו עוסקים כאן במועד להתייצבות, אלא בשאלה אם חובת השירות מוטלת בכלל על המבקש, ושאלה זו היא ענינו של סעיף 6(א) לחוק הנ”ל.
הלכה ידועה היא, כי אדם מגיע לגיל פלוני לא ביום הולדתו, כי אם יום אחד קודם לכן:
[1] in re Shurey.
הלכה זו, אומר מר שבו, ב”כ המבקש, ביקש המחוקק לשנות כלפי החוק הנ”ל, ולמטרה זו הורה, בסעיף 6(א)(1) האמור, כי חובת ההתייצבות תימשך כל עוד יוצא צבא הוא “באחד הגילים שמ- 18 עד 29 ועד בכלל”. לפי טענתו של ב”כ המבקש נכלל, לאור המלים “ועד בכלל” רק יום הולדתו ה- 29 של יוצא צבא בתוך התקופה בה קיימת חובת ההתייצבות, ולפיכך, משעבר היום בו מלאו למבקש לפי החישוב בהתאם לסעיף 2 לחוק הנ”ל 29 שנה, לא היה עוד חייב גיוס לשירות סדיר.
6. טענה זו אין בידינו לקבלה. הדיבור “ועד בכלל” פירושו, לגבי מרחק או פרק זמן, הוא, כי בהגיע אותו מרחק או פרק זמן ליחידתו הקיצונית, יחידת הגבול לא ייעצר לפניה, אלא יכלול אותה, את היחידה הזאת, עוד בתוכה. וכך תוארו המונחים “עד ועד בכלל, עד ולא עד בכלל” במלון עברי ליהודה גור, מהדורה שלישית, בערך “עד ועד בכלל”:
“במקום שכתובה בו מלת “עד” לפעמים נחשב הזמן או המקום או המספר הכתובים אחרי המלה “עד בכלל” מה שכתוב לפני מלה זו ולפעמים אינם נחשבים.”
לפיכך, כיון שהמדובר בסעיף 6(א) הנ”ל הוא בגילים אשר המחוקק הורה לחשוב “ועד בכלל”, נותנת הדעת כי התכוון להחיל את חובת השירות על היחידה האחרונה מתוך היחידות שהוא הזכיר, וזו היא היחידה שנקראה “גיל 29”, שכן לא בימים עסק המחוקק כאן, אלא בגילים.
האם היה המבקש ביום 12/01/1950 – בו נכנס צו הפוקד לכלל תקפו – עוד בגיל 29, או האם עבר בבר אותו גיל? תשובתנו היא: המבקש טרם עבר בתאריך הנ”ל את הגיל 29, וצו הפוקד תופס בו. בתאריך הנ”ל, היה המבקש – לפי החישוב בהתאם לסעיף 2 לחוק הנ”ל – בן 29 שנה, אבל טרם מלאו לו 30 שנה; בלשון בני אדם הוא היה באותו תאריך “בגיל 29”, או בן 29. ברור, כי אין זה גילו המדוייק של המבקש, כי, לפי אותו חישוב, הגיע הוא בתאריך הנ”ל כבר לגיל 29 ועוד חודשים וימים אחדים, אך המחוקק נקט לשון בלתי מדוייקת זו – “באחד הגילים שמ- 18 עד 29 ועד בכלל” – כנוהג בני אדם, כדי להטיל את חובת הגיוס על יוצא צבא כל עוד יקראו לו בן 29 ,היינו כל עוד לא מלאו לו 30 שנה.
אמת היא כי לשם הבעת כוונה זו לא היה מקום לשימוש בדיבור “ועד בכלל”, שכן מה היה צריך להיכלל כאן בתקופה שנקבעה בחוק, הגיל 29? אלמלא לא רצה המחוקק לחייב בני 29 בחובת גיוס, יכול היה לאמר: “באחד הגילים שמ- 18 עד 28”. נראה, כי המחוקק השתמש במלים “ועד בכלל” כיון שחשש שמא לא יחשבו אדם אשר טרם מלאו לו 30 שנה, אחרי יום הולדתו ה- 29 כאדם “גיל 29”, אך דבר זה היה יוצא ביתר בהירות לו אמר המחוקק כי “יוצא צבא עלול להיקרא לשירות סדיר כל עוד לא מלאו לו 30 שנה”.
ברם, כוונת המחוקק מסתברת די צרכה על אף ליקוי הבעתה, ולפיכך מצודם אנו לבצע אותה.
7. במסקנה זו – שהמבקש היה ביום 12/01/1950 ב”גיל 29″ – מחזקת אותנו הוראה אחרת בחוק הנ”ל אשר אליה הפנה מר קוקיה את שימת לבנן, והיא ההוראה הכלולה בסעיף 6(ב) הקובע:
“”יוצא-צבא” גבר, שנקרא להתייצב לשירות סדיר על פי סעיף קטן (א), חייב בשירות סדיר –
1) של 24 חדשים – אם הוא נקרא להתייצב לשירות סדיר כשהוא באחד הגילים שמ- 18 עד 26 ועד בכלל;
2) של 18 חדשים – אם הוא נקרא להתייצב לשירות סדיר כשהוא באחד הגילים שמ- 27 עד 29 ועד בכלל.”
לפי פירושנו, מתחילה חובת השירות ביום בו מלאו ליוצא-צבא 18 שנה, יכל עוד לא מלאו לו 27 שנה, היינו כל עוד הוא בן 26, חלה עליו פסקא (1) של סעיף 6(ב) הנ”ל.
לאחר מבן חלה על יוצא צבא פיסקא (2) של סעיף 6(ב) הנ”ל, היינו מן היום בו מלאו לו 27 שנה, ותקפה נמשך עד אשר ימלאו לו 30 שנה. לעומת זה, היה הפירוש אשר הוצע לגו ע”י מר שבו מביא אותנו לידי מסקנה אבסורדית. ניקח, כדוגמה, יוצא צבא שמלאו לו 26 שנה ו- 3 חדשים. כאמור, אדם זה הוא בגיל 26 ,וסעיף 6(ב)(1) הנ”ל חל עליו, אך אם תאמר – כפי שמר שבו טען – כי אותו אדם אינו בגיל 26 כיון שמלאו לו כבר 26 שנה ועוד יום אחד, יוצא כי אינו כפוף עוד לסעיף 6(ב)(1) הנ”ל. מאידך, מן הנמנע הוא לומר כי אדם זה כבר בגיל 27, אשר תקופת שירותו נקבעה בסעיף 6(ב)(2). לפיכך, הייתה מתקבלת התוצאה, כי בקבעו את תקופת השירות הסדיר פסח המחוקק על שנתון אחד – יוצאי צבא אשר מלאו להם 26 שנה אך טרם מלאו להם 27 שנה – וזוהי תוצאה אשר הדעת אינה סובלת אותה.
8. כזכור, נדחה גיוסו של המבקש פעמים אחדות, ולאחרונה ביום 51.10.16 ,כשחתם המבקש על ה”בקשה והצהרה” הנזכרת בסעיף 2 של פסק-דיננו. משנפסקה עבודת המבקש בצי המסחרי, תמה תקופת הדחייה האחרונה, והמשיב היה רשאי, בהתאם לסעיף 6(1)(א) לחוק הנ”ל, לקרוא למבקש להתייצב לשירות סדיר בתאריך אשר הוא בתוך 12 חודשים מתום הדחייה האחרונה.
לפיכך אנו מבטלים את הצו-על-תנאי.
בסיום טענותיו, ביקש מר שבו, במקרה ולא נעשה את הצו-על-תנאי החלטי, כי נמליץ בפני המשיבים על שחרור המבקש מן השירות הסדיר. אין זה מתפקידנו ליתן המלצות לבעלי הדין, אך אנו מביעים את התקווה כי המשיבים יתנו את דעתם על טענות המבקש בסעיפים 5 עד 12 לבקשתו, ועל העובדה, שהמבקש, בפי שהוא אמר לנו, גויס עכשיו לחיל הרגלים.
ניתן בפומבי היום, כח אייר ה’תשי”ב (23/05/1952)