בג”צ 2828/2000 קובלבסקי נ’ שר הפנים, פ”ד נז(2) (2003) 21
בג”צ 2828/2000
1. סבטלנה קובלבסקי
2. ציפורה רודריגז
3. אלן רודריגז
נגד
1. שר הפנים
2. משרד הפנים
3. מינהל האוכלוסין ירושלים
4. מנהל מינהל האוכלוסין
5. משטרת ישראל
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[16/01/2003]
לפני הנשיא א’ ברק והשופטים ט’ שטרסברג-כהן, י’ טירקל
העותרת ילידת 1978 ואזרחית אוקראינה הגיעה לישראל בסיועם של זוג ישראלים אשר פגשו אותה בהיותה כבת 18 בבית יתומים בקייב, שם גדלה מאז היותה ילדה. היא שהתה בבית אותה משפחה עם אחיה מאז 1996, ובמהלך שהותה הגישה בקשה לקבל מעמד בישראל מכוח חוק השבות, ה’תש”י-1950. בקשתה נסמכה על טענתה כי היא נכדה לסב יהודי שנרצח על-ידי הנאצים במחנה ריכוז במהלך מלחמת העולם השנייה. בקשתה נדחתה. מכאן העתירה.
בית-המשפט העליון פסק:
א.
(1) מדיניות משרד הפנים שלפיה על יהדותו של הסב יש ללמוד מתוך תעודה ציבורית, מתמצית ממרשם האוכלוסין או מהעתק של מסמך מקורי היא מדיניות סבירה. דא עקא, כי מסמכים כגון אלה אינם מצויים בידי העותרת. ואילו הראיות האחרות שהיא מנסה לבסס עליהן את טענתה לגבי יהדותו של הסב אינן משכנעות (26ז – 27ה).
(2) אשר-על-כן החלטת משרד הפנים על דחיית בקשתה של העותרת, ככל שהיא מבוססת על היותה בת משפחתו של יהודי, על-פי סעיף 4א לחוק השבות, היא סבירה ומבוססת היטב על חומר הראיות בנסיבות העניין (26ו – ז, 27ה).
ב.
(1) על-פי סעיף 2(א)(4) לחוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952, יש לשר הפנים סמכות להעניק אשרה לישיבת קבע על סמך שיקולים הומניטריים מיוחדים. שיקול-דעתו של שר הפנים בעניין זה הוא רחב (27ו – ז).
(2) על-פי הקריטריונים שנקבעו להפעלת הסמכות האמורה על-ידי שר הפנים, מדיניות משרד הפנים היא שלא להעניק אשרות לישיבת קבע אלא במקרים חריגים בלבד שקיימים בהם שיקולים מיוחדים (28ב – ג).
(3) במקרה הנדון מדובר בזרה בגירה אשר נכנסה לישראל חודשים ספורים טרם הגיעה לגיל 18 והמעוניינת להצטרף למי שאינם הוריה על-פי חוק. זאת לאחר ששהתה בישראל שנים מספר ללא אישור שהייה כחוק. לאור כלל נסיבות המקרה אין במקרה מעין זה כדי להטיל פגם בהחלטת שר הפנים ולהיות טעם הומניטרי המצדיק התערבות בג”צ (28ד – ה, 29ב).
חקיקה ראשית שאוזכרה:
– חוק השבות, ה’תש”י-1950, סעיפים 4א, 4א(א).
– חוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952.
– חוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952, סעיף 2(א)(4).
חקיקת משנה שאוזכרה:
– תקנות הכניסה לישראל, ה’תשל”ד-1974.
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] בג”צ 3615/1998 נימושין נ’ משרד הפנים – מינהל האוכלוסין, פ”ד נד(5) (2000) 780.
[2] בג”צ 7555/1998 קריגר נ’ משרד הפנים (12/08/1999).
[3] בג”צ 8377/1999 צ’רבקוב נ’ משרד הפנים – מנהל האוכלוסין (13/11/2000).
[4] בג”צ 758/1988 קנדל נ’ שר הפנים, פ”ד מו(4) (1992) 505.
[5] בג”צ 282/1988 עווד נ’ שר הפנים, פ”ד מב(2) (1990) 424.
[6] בג”צ 3403/1997 אנקין נ’ משרד הפנים, פ”ד נא(4) (1997) 522.
[7] בג”צ 1689/1994 הררי נ’ שר הפנים, פ”ד נא(1) (1995) 15.
[8] בג”צ 4182/1997 מרקוביץ נ’ שר הפנים (17/07/1997).
עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.
דבורה פרנקל – בשם העותרים;
חני אופק, סגנית לפרקליטת המדינה – בשם המשיבים.
פסק-דין
הנשיא א’ ברק
העובדות
1. העותרת 1 (להלן – העותרת), אזרחית אוקראינה, נולדה בברית-המועצות ביום 1408/1978 וגדלה מאז היותה ילדה קטנה בבית יתומים בקייב, אוקראינה. בראשית שנת 1996 ביקרה בבית היתומים הגברת ציפורה רודריגז (העותרת 2), יהודייה אזרחית ישראל, אשר היא ובעלה (העותר 3) ביקשו לאמץ ילד. נמסר לה כי העותרת וארבעת אחיה, אשר שהו אף הם בבית היתומים, הינם נכדים לסב יהודי. אף שבני-הזוג רודריגז לא התכוונו לאמץ את העותרת בשל גילה, הם סייעו בהסדרת הגעתה לישראל במהלך חודש מאי 1996. עם הגיעה לארץ ניתנה לעותרת אשרת ביקור, ומאז התגוררה אצל משפחת רודריגז. כחודש לאחר הגעת העותרת לארץ הצטרף אליה אחיה, אשר היה כבן 21 באותה עת. אף הוא התגורר אצל משפחת רודריגז במשך שנתיים לאחר הגיעו ארצה.
2. בסמוך לאחר הגעתם לישראל פנו העותרת ואחיה למשרד הפנים (המשיב 2) בבקשה לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות, ה’תש”י-1950, שכן לטענתם הם נכדים ליהודי אשר נרצח על-ידי הנאצים במחנה ריכוז במהלך מלחמת העולם השנייה. ביום 18/06/1996 נתקבלה החלטה על-ידי משרד הפנים, ולפיה אין במסמכים שהוגשו כדי להוכיח כי הינם נכדים לסב יהודי. משרד הפנים הורה להם (ביום 27/02/1997) לעזוב את ישראל ולנסות להסדיר מקייב את זכאותם לעלות לארץ. העותרת, אחיה והזוג רודריגז הוסיפו ופנו למשרד הפנים בעניין זה פעמים מספר במהלך השנים 1998-1999 תוך שטענו לקיומן של ראיות מספקות להוכחת יהדות סבה של העותרת. גם פניותיהם אלה נענו בשלילה, ונמסר להם כי עליהם לצאת מישראל.
3. ביום 2/04/2000 נעצרה העותרת על-ידי המשטרה בחשד לאחזקת סמים. לאחר שנתגלה כי אין ברשותה אישור תקף לשהייה בארץ הוצא כנגדה (ביום 3/04/2000) צו גירוש, והיא הושמה במעצר. ביום 13/04/2000 עתרה העותרת לבית-משפט זה בבקשה לביטול צו הגירוש, שחרורה ממעצר והענקת אזרחות או תושבות מכוח סעיף 4א לחוק השבות. על-פי החלטת בית-משפט זה (מיום 13/04/2000), ניתן צו-ביניים למניעת גירושה. בהחלטתנו (מיום 14/04/2000) נקבע כי העותרת תשוחרר ממעצר בכפוף להפקדת ערבות על-ידי הגברת רודריגז.
4. ביום 04/09/2000 הגישו העותרים עתירה מתוקנת, ובה חזרו על בקשותיהם כפי שהופיעו בעתירה המקורית. העותרים הוסיפו וטענו כי לזוג רודריגז זכות טבעית למשמורת על העותרת, שהיא בתם הפסיכולוגית, ולפיכך יש להעניק לה אישור שהייה בארץ. לחלופין נטען כי יש להעניק לעותרת אישור שהייה בארץ מכוח עקרון טובת הילד או מסיבות הומניטריות.
5. במהלך הדיון שהתקיים בפנינו (ביום 15/02/2001) נמסר לנו על-ידי המשיבים כי עניינם של העותרת ואחיה יובא לוועדת החריגים הבין-משרדית, ועד לקבלת החלטת הוועדה יוצא לעותרת אישור שהיה מסוג ב/1. ביום 15/05/2002 החליטה הוועדה שלא לשנות את מעמדם של העותרת ואחיה. הוועדה קבעה כי על-פי התרשמותה, אין מדובר במקרה הומניטרי מיוחד. האמור בשני בגירים השוהים בארץ שלא כחוק אף שנתבקשו לא אחת לעזוב. לשניים אחים בחו”ל, ולדעת הוועדה, אין מדובר בצעירים התורמים באופן יוצא דופן לחברה, וייתכן שאף ייפלו לנטל עליה לאורך השנים. הוועדה הוסיפה כי לא התרשמה שיש להעניק מעמד לעותרת ולאחיה מתוך התחשבות מיוחדת בזוג רודריגז, שכן אין מדובר בקטינים. כמו כן בני-הזוג יוכלו להמשיך לתמוך בעותרת ובאחיה בחו”ל, לבקרם וגם להזמינם לביקורים מעת לעת, עם זאת החליטה הוועדה להעניק להם רישיון עבודה לתקופה של שישה חודשים על-מנת ליתן בידיהם אפשרות להתארגן לקראת היציאה מן הארץ.
6. ביום 22/11/2002 התקיים בפנינו דיון נוסף, ובמהלכו ביקשנו מן המשיבים לשוב ולשקול את ההיבט ההומניטרי. הוספנו כי אם ההחלטה תהיה שלילית יינתן פסק-דין על יסוד החומר שבפנינו. ביום 17/10/2002 דחה שר הפנים (המשיב 1) את בקשת העותרת ואחיה להעניק להם תושבות בישראל מטעמים הומניטריים. בהחלטתו קבע שר הפנים כי גם במקרים שקיים בהם קשר הורות ביולוגי – בשונה מהמקרה שלפניו – אין בגירים זכאים למעמד מכוח הוריהם. בנוסף, על-פי מכתבה של מנהלת השירות למען הילד במשרד העבודה והרווחה, אשר בחנה את נסיבות המקרה, אין מדובר במקרה של הורות מאמצת בפועל היות שהעותרת ואחיה בגירים. כמו כן צוין כי השניים שהו בישראל תקופה ארוכה שלא כדין אף שידעו כי נדרשים הם לעזוב את הארץ. לדעת שר הפנים, לא נמצאו נימוקים הומניטריים אחרים המצדיקים להיעתר לבקשה תוך סטייה מהמדיניות הרגילה לעניין זה, עם זאת נקבע כי השניים יוכלו לבקר את הזוג רודריגז מעת לעת. על-פי החלטת שר הפנים, על העותרת ואחיה לצאת את ישראל תוך שלושה חודשים. עניינה של העותרת חזר אפוא להכרעתנו.
טענות העותרים
7. טענותיהם של העותרים מושתתות על שני נדבכים עיקריים: הראשון, זכאות העותרת לאזרחות ישראלית מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות, המקנה אזרחות לנכדו של יהודי. לטענתה, המסמכים, התצהירים והעדויות שהציגה בפני משרד הפנים, ואשר צורפו לעתירה שבפנינו, מעידים במידה הנדרשת על היות סבה מצד אביה יהודי. העותרת מוסיפה כי הסיבה שבעטייה נבצר ממנה להציג הוכחות מספקות, כמותית ואיכותית, כדרישת משרד הפנים, הינה העברתה לבית יתומים בגיל צעיר וכן הירצחו של הסב במהלך מלחמת העולם השנייה במחנה ריכוז על-ידי הנאצים. לטענתה, אי-הדיוקים והחסרים במסמכים שהמשיבים מצביעים עליהם הינם פעוטים, אינם מביאים בחשבון את מאורעות מלחמת העולם השנייה ונובעים מן הקשיים האובייקטיביים הרבים שבדליית המידע הרלוונטי באוקראינה. הנדבך השני לטענות העותרים עניינו הטעמים ההומניטריים המעורבים בפרשה. לטענתם, במהלך שנות שהותה בארץ התפתח קשר הורות פסיכולוגי בין בני-הזוג, חשוכי הילדים, לבין העותרת, אף שאינה ילדתם הביולוגית. קשר זה מבוסס הן על האחריות ההורית המלאה שבני-הזוג קיבלו כלפי העותרת הן על היותם ההורים היחידים שאי פעם גידלוה כבת. בנוסף, אין לעותרת משפחה תומכת באוקראינה, מקום עבודה או מגורים שתוכל לשוב אליהם אם תגורש מישראל. היא אינה רואה באמה הביולוגית את אמה האמיתית, שכן זו נטשה אותה בבית יתומים בגיל צעיר ביותר. מנגד, השתלבותה בישראל הייתה מופתית ובאה לידי ביטוי הן בשליטתה בשפה העברית, הן בקליטתה המוצלחת במקומות עבודה שונים, הן בהיטמעותה בחברה הישראלית ובתרומתה המתבטאת, בין היתר, ברצונה לשרת בצה”ל. כמו כן מוכנה העותרת להצטרף לכיתת גיור, שכבר התקבלה אליה, מתוך אמונתה הכנה ביהדותו של סבה. לאור כל זאת יש להותיר את העותרת במשמורת בני-הזוג רודריגז, אשר אף שלא אימצוה על-פי חוק, הרי טיב היחסים ביניהם עולה כדי “אימוץ בפועל”. קשר הורות זה, כך טוענים העותרים, אינו ניתק עם הגיעו של הילד לבגרות, אלא מוסיף ומתקיים אף לאחר שחדל מלהיות קטין. העותרים מוסיפים כי דחיית הבקשה למתן תושבות על בסיס הומניטרי הינה בלתי סבירה ומבוססת על שיקולים זרים ועל עובדות שאינן נכונות.
8. המשיבים מצדם סומכים ידם על החלטתו של שר הפנים. לטענתם, לא הונחה תשתית ראייתית המבססת את טענת העותרת בדבר זכאותה מכוח חוק השבות, שכן אין אף באחד מן המסמכים השונים שהציגה העותרת בפני משרד הפנים, ואשר מרביתם אינם העתקי מסמכים מקוריים, כדי להוכיח כי סבה מצד האב אכן היה יהודי. העותרים מוסיפים כי העותרת לא עשתה כל ניסיון להמציא תעודת לידה של הסב מעיר הולדתו ורשה או כל מסמך או תעודה ציבורית לעניין זה. באשר לטעמים ההומניטריים שהעותרים טוענים להם, הרי לדעת המשיבים אין די בקשר הרגשי בין העותרת לבין הזוג רודריגז כדי לבסס טעמים אלה. שיקול-דעתו של שר הפנים לעניין מתן אשרה ורישיון ישיבת קבע, כך טוענים המשיבים, הינו רחב ביותר. מדיניות שרי הפנים לאורך השנים הינה כי אין להעניק אשרה לישיבת קבע אלא במקרים חריגים שמתקיימים בהם שיקולים מיוחדים, כאמור בנוהל שקבע משרד הפנים בנושא. לטענת המשיבים, אין העותרים באים בגדרי הקריטריונים שנקבעו בנוהל, כמו כן על פני הדברים לא הונחה תשתית ראייתית לנסיבות הומניטריות מיוחדות וחריגות המצדיקות חריגה מן הקריטריונים. המשיבים מוסיפים כי הקשר הרגשי בין העותרת לזוג רודריגז אין בו כדי לבסס הורות משפטית, ודאי מקום שהעותרת הינה בגירה.
דיון
9. סעיף 4א לחוק השבות קובע את זכאותם של בני משפחתו של יהודי – הגם שהם עצמם אינם יהודים – לזכויות מכוח חוק השבות ומכוח חוק האזרחות, ה/תשי”ב-1952. על-פי לשון החוק:
“(א) הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון.
(ב) אין נפקא מינה אם יהודי שמכוחו נתבעת זכות לפי סעיף קטן (א) עודו בחיים או לאו ואם עלה ארצה או לאו.
(ג) …”.
העותרת שלפנינו טוענת כי היא נכנסת בגדר החוק בשל היותה נכדתו של יהודי, וכי סירובן של רשויות הפנים להכיר בסבה כיהודי אינו מעוגן במסמכים, בתצהירים ובתעודות אשר הציגה בפניהם.
10. לאחר שמשרד הפנים בחן את חומר הראיות שהגישה העותרת, החליט כי לא עלה בידיה להרים את הנטל במבחן הראיה המינהלית לביסוס היותה נכדתו של יהודי (ראו והשוו בג”צ 3615/1998 נימושין נ’ משרד הפנים – מינהל האוכלוסין (להלן – פרשת נימושין [1]), בעמ’ 787). לאחר שעיינו בחומר הראיות שבפנינו ושמענו את טיעוני הצדדים, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת שר הפנים שלפיה אין במסמכים שבידי העותרת כדי לבסס זכאותה מכוח סעיף 4א לחוק השבות. מסמכים אלה הם בעיקרם נסיבתיים. שר הפנים קבע כי התצהירים השונים אשר הוגשו על-ידי שכניו של הסב, ושלפיהם פקד את בית הכנסת והיה יהודי, אין בהם כדי להיות ראיה מספקת להיותו יהודי. לשיטתו, על יהדותו של הסב יש ללמוד מתוך תעודה ציבורית, תמצית ממרשם האוכלוסין או העתק של מסמך מקורי. מדיניות זו היא מדיניות סבירה. דא עקא, כי מסמכים כגון אלה אינם מצויים בידי העותרת. כך למשל בתעודת הלידה של אבי העותרת מצוין שמו של הסב והיותו בן הלאום הפולני בלא ציון יהדותו. לעומת זאת בתעודת הלידה החדשה של דודתה של העותרת שנכתב בה כי לאום אביה “יהודי” אין די. עיתוי הוצאת התעודה (22/08/2000) גורע מאמינותה, והעותרת אינה מפרטת מהי התשתית העובדתית למתן התעודה. זאת ועוד, אף אם התעודה הוצאה על יסוד פסק-דינו של בית-משפט אוקראיני, שלפיו הסב היה יהודי, הרי שפסק-הדין לא צורף כראיה בפנינו, ובכל מקרה אין בו בהכרח כשלעצמו כדי להוות בסיס להתערבות בהחלטת שר הפנים (ראו והשוו: פרשת נימושין [1], שם; בג”צ 7555/1998 קריגר נ’ משרד הפנים [2]; בג”צ 8377/1999 צ’רבקוב נ’ משרד הפנים – מנהל האוכלוסין [3]). גם התעודות ממחנה הריכוז מטהאוזן אינן מסייעות לעותרת. אכן, בהחלט אפשר כי אותו
Zygmunt Kowalski,
אשר שמו מופיע בתעודות, הינו
Sigismund Kovalevski,
אשר שמו מופיע בתעודת הלידה של אבי העותרת. זאת לאור שנת הלידה הזהה של השניים, עם זאת דמיון זה כשלעצמו אינו מבסס במידה הנדרשת כי מדובר באותו אדם, ולבטח אין בו כדי להצביע על יהדותו. כך גם לגבי המסמכים מ”יד ושם” אשר מצביעים על המספר הרב של היהודים אשר חיו באזור מגוריו של הסב, ואשר נרצחו במחנות הריכוז על-ידי הנאצים ועוזריהם. כן יש לזכור כי במכתב שצורף לעתירה מצהיר מנהל בית היתומים בקייב כי בפגישה עם אמה של העותרת נמסר לו כי סבתה של העותרת מצד אביה היא יהודייה. דברים אלה של האם עומדים בניגוד לטענת העותרת שלפיה סבה מצד האב יהודי. עוד יצוין כי העותרת לא הביאה מהעיר ורשה, שבה נולד סבה, תעודה כלשהי לעניין יהדותו. אף אם הדבר נובע מן הטעמים הכאובים של מאורעות מלחמת העולם השנייה ומהקשיים שבהשגת המידע, אין בכך כדי לסייע בידיה, לפיכך החלטת המשיבים בעניינה של העותרת היא סבירה ומבוססת היטב על חומר הראיות בנסיבות העניין.
11. הטיעון החלופי שהעותרים מבקשים להישען עליו עניינו טעמים הומניטריים. לטענתם, כלל נסיבות המקרה, כמו גם השתלבותה המהירה והאמיתית של העותרת בישראל, מצדיקות הענקת תושבות על בסיס הומניטרי. העותרת שלפנינו מבקשת כי שר הפנים יעניק לה אשרה ורישיון לישיבת קבע לפי סעיף 2(א)(4) לחוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952. עיון בחוק ובתקנות שהוצאו מכוחו מעלה כי בעוד נושא מתן אשרות ביקור ואשרות ישיבה ארעיות לסוגיהן מוסדר בתקנות הכניסה לישראל, ה’תשל”ד-1974, אין הקריטריונים למתן אשרת ישיבת קבע ורישיון ישיבת קבע קבועים בחוק או בתקנות. הסמכות להחליט בעניין מסורה לשר הפנים, אשר מאז ומתמיד ראה בסמכותו זו כמעניקה לו שיקול-דעת רחב ביותר להחליט בעניין בהתבסס על כך שלמבקש, על-פי חוק הכניסה לישראל, אין זכות קנויה לרכישת מעמד של תושב קבע. עם זאת בית-משפט זה חזר וקבע כי שיקול-דעתו של שר הפנים לעניין חוק הכניסה לישראל נתון לביקורתו של בית-המשפט כשיקול-הדעת של כל רשות אחרת (ראו: בג”צ 758/1988 קנדל נ’ שר הפנים [4], בעמ’ 525 ו-528; בג”צ 282/1988 עווד נ’ שר הפנים [5], בעמ’ 434; בג”צ 3403/1997 אנקין נ’ משרד הפנים (להלן – פרשת אנקין [6]), בעמ’ 525). כן נקבע כי על השר לקבוע כללים להפעלת שיקול-הדעת אשר יועלו על הכתב (ראו בג”צ 1689/1994 הררי נ’ שר הפנים [7], בעמ’ 19-20). כך אכן נעשה במסגרת ה”קריטריונים למתן אשרה לישיבת קבע בישראל”.
12. על-פי קריטריונים אלה, מדיניות משרד הפנים היא שלא להעניק אשרות לישיבת קבע אלא במקרים חריגים בלבד שקיימים בהם שיקולים מיוחדים. לענייננו רלוונטי קריטריון ד’, שלפיו יינתן רישיון כאשר לפנינו:
“מקרים חריגים מיוחדים מסיבות הומניטריות או כשיש למדינת ישראל אינטרס מיוחד במתן הרשיון לישיבת הקבע”.
לאחר שבחנו את החומר בעניינה של העותרת לא ראינו בסופו של יום מקום להתערב בהחלטת שר הפנים ולשנות ממנה. מדיניותו הכללית היא רבת שנים, ובית-משפט זה לא מצא לנכון להתערב בה (ראו בג”צ 4182/1997 מרקוביץ נ’ שר הפנים (להלן – פרשת מרקוביץ [8]); פרשת אנקין [6], בעמ’ 527). יישומה בעובדות המקרה שבפנינו אינו מעלה פגם המצדיק התערבותנו. בפרשת אנקין [6] הוגשה בקשה למתן רישיון לישיבת קבע בישראל מטעמים הומניטריים על-ידי אזרח זר, בן הדת הנוצרית, אשר הגיע לארץ בהיותו בן 18 לאחר כשלוש שנים שבהן חי בנפרד מאמו שעלתה לארץ בעקבות בעלה השני, שעליו חל חוק השבות. בדחותנו את העתירה קבענו:
“נטען לפנינו עוד מטעם המדינה, כי עניינו של העותר אינו שונה מעניינם של זרים רבים אשר להם הורה שעלה לישראל, והם מבקשים להצטרף אליו. ביניהם, על-פי הטענה, עשרות אלפי מקרים של אנשים הנשואים בשנית, שחוק השבות אינו חל על ילדיהם מנישואין קודמים. כן מוגשות בקשות רבות כאלה לילדים הבגירים של עובדים זרים שנישאו לישראלים, וכן קרוב מבקש למען קרוב, וגדלה השרשרת של המבקשים לבוא בשערי הארץ ולהשתקע בה כי ראו בה טוב.
לטענת המשיב, החלטה להתיר חריגים כאלה עלולה ליצור סחף וכרסום שאינם תואמים את המדיניות הכללית בעניין זה.
לאחר שבחנו את הטענות הפרטניות והכלליות האמורות, שוכנעו כי בהחלטת שר הפנים שלפיה אין העותר נכלל בגדר מקרה חריג ומיוחד למדיניות הכללית, לא נפל כל פגם המצדיק התערבותנו” (שם, בעמ’ 528).
ודוק, בענייננו אין האמור בזר בגיר המבקש להצטרף להורה, אלא בזרה בגירה אשר נכנסה לישראל חודשים ספורים טרם הגיעה לגיל 18, והמעוניינת להצטרף למי שאינם הוריה על-פי חוק, לאחר ששהתה בישראל שנים מספר ללא אישור שהייה כחוק. לאור כל זאת, ובלי להביע ספק בטיב הקשר הקיים בין העותרת לבני-הזוג רודריגז, הרי שאין בקשר זה ובכלל נסיבות המקרה כדי להטיל פגם בהחלטת שר הפנים ולהיות טעם הומניטרי המצדיק את התערבותנו (ראו והשוו פרשת מרקוביץ [8]).
משהגענו לתוצאה זו בטל צו-הביניים (מיום 13/04/2000) המונע את גירושה של העותרת מן הארץ. על המשיבים ליתן בידי העותרת זמן סביר לשם התארגנות ליציאתה מן הארץ. תשומת לבם של המשיבים מופנית לכך כי בהחלטתו מיום 17/10/2002 העניק שר הפנים ארכה של שלושה חודשים לשם התארגנות כאמור. נראה כי לכל הפחות תקופה זו (מיום מתן פסק-דין זה בעניינה של העותרת) היא הראויה בנסיבות העניין.
אשר-על-כן העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
השופטת ט’ שטרסברג-כהן
אני מסכימה.
השופט י’ טירקל
אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא ברק.
ניתן היום, יג שבט ה’תשס”ג (16/01/2003).