בג”צ 281/69 קפלן (14/11/1969): בית משפט עליון דחה בקשה לאיסור שידור טלויזיה בשבת

בג”צ 281/69 עדי קפלן נגד ראש ממשלת ישראל ורשות השידור, פד”י כג(2) 394 (1969)

 

בג”צ 281/69

המ’ 704/69

המ’ 708/69

עדי קפלן נגד ראש ממשלת ישראל ורשות השידור

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

[11.11.69, 14.11.69]

לפני השופטים זוסמן, לנדוי, ברנזון

 

ביום 6.11.69 קיבלה מליאת רשות השידור שתי החלטות. בהחלטה הראשונה מביעה המליאה דעתה בזכות שידורי הטלוויזיה במשך שבעה ימים בשבוע. בהחלטתה השניה החליטה המליאה, ברוב דעות, לא להיענות להמלצת הממשלה להשהות את שידורי הטלוויזיה בליל השבת. על ההחלטה השניה עררו 12 חברי המליאה בפני ראש הממשלה, בהסתמכם על סעיף 12א לחוק רשות
השידור, תשכ”ה-1965. ראש הממשלה החליטה “לא לדחות את הערר, להעבירו להכרעת הממשלה ולעכב את ביצוע ההחלטה עד להכרעה”

 

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) הערר שהוגש, וכמוהו גם החלטת העיכוב שניתנה על ידי ראש הממשלה, מתייחסים אך ורק להחלטה השניה של מליאת רשות השידור מיום 6.11.69.

(2) רק פעולה חיובית – בניגוד להימנעות מפעולה – ניתנת לעיכוב.

(3) אין שום משמעות לעיכוב החלטה של אדם או גוף משפטי שלא לעשות פעולה, ואין להפוך אותו לחיוב האדם או הגוף המשפטי לעשות את הפעולה שהוא נמנע מלעשותה.

(4) את סמכות העיכוב של השר לפי סעיף 12א(ג) לחוק רשות השידור תשכ”ה-1965, ניתן להפעיל רק לגבי החלטת הרשות לעשות מעשה, ולא לגבי החלטת להימנע ממעשה או מהתנהגות.

ב.

(1) צו-ביניים שניתן במעמד צד אחד והצד שכנגד מבקש לבטלו, הדיון בו אינו בבחינת ערעור, אלא דיון מחדש בנשוא הצו, והשאלה המהותית העומדת לדיול היא מה יהא מכאן ואילך ולא מה היה בעת מתן צו-הביניים במעמד צד אחד.

(2) השאלה אם צו-ביניים שניתן בליל שבת היה בטל בשעת נתינתו נעשית שאלה אקדמית גרידא בדיוני ביניים, ובשאלות אקדמיות אין בית המשפט הגבוה לצדק נוהג לעסוק.

 

בקשה בהמ’ 704/69 לבטל צו-הביניים שניתן על-ידי בית המשפט זה (השופט ברנזון) ביום 7.11.69, המורה למשיבה מס’ 2 להימנע מלעכב את ביצוע ההחלטה מיום 6.11.69, בה החליטה מליאת רשות השידור, ברוב דעות, “לא להיענות להמלצת הממשלה להשהות את שידורי הטלוויזיה בליל-שבת כדי לאפשר דיון בנושא לאחר כינונה של הממשלה החדשה”, עד להחלטה הסופית בצו-על-תנאי נגד ראש הממשלה ורשות השידור; ובקשה בהמ’ 708/69 להורות למשיבה מס’ 2 להימנע מלעכב את ביצוע ההחלטה נשוא העתירה בבג”צ 281/69 עד להחלטה הסופית של בית המשפט בתיק בג”צ 281/69 הנ”ל. הבקשה בהמ’ 704/69 נדחתה; הבקשה בהמ’ 708/69 בוטלה.

 

מ’ שמגר, היועץ המשפטי לממשלה, צ’ טרלו, המנהל הכללי של משרד המשפטים, וד”ר מ’ חשין, סגן פרקליט המדינה – בשם ראש הממשלה;

י’ רסלר – בשם המשיב מס’ 1 בהמ’ 704/69;

א’ שמרון – בשם המשיבה מס’ 2.

 

החלטה

בבקשתו בהמרצת 704/69 מבקש היועץ המשפטי לממשלה בשם ראש הממשלת לבטל את צו-הביניים שניתן על ידי בית-משפט זה (השופט ברנזון כדן יחיד) ביום 7.11.69, בו הורה למשיבה השניה, רשות השידור, להימנע מלעכב את ביצוע החלטתה עד להחלטה הסופית בצו-על-תנאי שהוצא באותו מעמד נגד ראש הממשלת ונגד רשות השידור. המדובר בהחלטתה של מליאת רשות השידור מיום 6.11.69, בה החליטה המליאה ברוב דעות “לא להיענות להמלצת הממשלה להשהות את שידורי הטלוויזיה בליל שבת בדי לאפשר דיון בנושא לאחר כינונה של הממשלה החדשת”. על החלטה זו הגישו ביום 7.11.69 שנים-עשר חברי המליאה ערר; בהסתמכם על סעיף 12א של חוק רשות השידור, תשכ”ה-1965 (תיקון מס’ 2 משנת תשכ”ט-1968).

וזה לשון הסעיף 12א:

“(א) עשרה מחברי המליאה רשאים לערור. בפני השר על החלטה שנתקבלה בניגוד לדעתם.

(ב) הערר יוגש לשר באמצעות יושב-ראש הרשות.

(ג) לאחר ששמע את נציגי העוררים ונציגי הרוב במליאה רשאי השר לדחות את הערר; לא דחה את הערר כאמור, יעבירנו להכרעת הממשלה ויעכב את ביצוע ההחלטה עד להכרעה.

(ד) הממשלה תקבל מן השר את תוכן טענותיהם של העוררים ושל הרוב במליאה ותחליט בערר.”

ראש הממשלה. הממלאת את תפקיד השר לפי סעיף זה, שמעה את נציגי העוררים ונציגי הרוב במליאה, כדרוש לפי סעיף-קטן (ג) הנ”ל והחליטה ביום 7.11.69 “לא לדחות את הערר, להעבירו להכרעת הממשלה ולעכב את ביצוע ההחלטה עד להכרעה” (ראה פיסקה 5 בתצהיר של סגן מזכיר הממשלה, שהוגש לתמיכת בקשתו של היועץ המשפטי). ברור שהכוונה בהחלטת ראש הממשלה על כל חלקיה היתה להחלטה עליה הוגש הערר, דהיינו החלטת המליאה שלא להיענות להמלצת הממשלה. יודגש כאן שלפני החלטתה זו קיבלה המליאה ביום 6.11.69 החלטה ראשונה האומרת :

“המליאה מביעה דעתה בזכות שידורי הטלוויזיה במשך שבעה ימים בשבוע כולל שבתות, פרט ליום הכיפורים” (פיסקה 3 בתצהיר סגן מזכיר הממשלה).

החלטה זו נתקבלה ברוח החלטה קודמת של מליאת הרשות מיום 4.5.69. בזו הלשון : ְ

“להפעיל בהדרגה שידורי טלוויזיה סדירים יומיים. הפרטים ייקבעו עלידי הוועד המנהל.”

על ההחלטה הראשונה מיום 6.11.69 לא הוגש שום ערר. אין אנו סבורים שיש לראות את הערר שהוגש כמתייחס גם להחלטה זו. כל אחת משתי ההחלטות של מליאת הרשות מאותו יום עומדת בפני עצמה, ונושאיה שונים: ההחלטה הראשונת נוגעת לגוף הענין; השניה – זו הנדונה כאן – נוגעת להצעה לדחות את השידורים בשבת זמנית, כדי לאפשר דיון בנושא לאחר כינונה של הממשלה החדשה. ערר על ההחלטת הראשונה, אילו הוגש והועבר להכרעת הממשלה, היה מחייב דיון מיידי בממשלה לגוף הענין; ואילו הערר שהוגש בפועל יכול להביא רק להיענות להמלצת הממשלה הגוכחית להשהות את שידורי הטלוויזיה בליל שבת, כדי לאפשר דיון בנושא לאחר כינונה של הממשלה החדשה. מסתבר שמגישי הערר מבקשים להשיג את התוצאתה השניה, אך לא את הראשונה. מכאן שגם החלטת העיכוב, אשר ניתנה על-ידי ראש הממשלה, יכולה להתייחס רק להחלטה השניה של מליאת חרשות מיום 6.11.69.

אנו דוחים את הבקשה בהמרצה 704/69. ממילא מתבטלת בקשתו הנוספות של העותר בהמרצה 708/69.

אנו מחייבים את המדינה לשלם למשיב הראשון בהמרצה 704/69 את הוצאות הדיון הזה, בסכום כולל של 300 ל”י ְ

ניתן היום, ד’ בכסלו תש”ל (14.11.1969).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *