בג”צ 2757/96 אלראי נ’ שר הפנים, פ”ד נ(2) 18 (1996)
בג”צ 2757/96
הילה אלראי
נגד
1. שר הפנים
2. יגאל עמיר
3. היועץ המשפטי לממשלה – משיב פורמאלי
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[02/06/1996]
לפני הנשיא א’ ברק והשופטים מ’ חשין, י’ זמיר
המשיב 2 הורשע ברצח ראש הממשלה יצחק רבין. בשל כך, מבקשת העותרת לשלול ממנו את אזרחותו ואת הזכות להשתתף בבחירות לכנסת ולראש הממשלה. לדעת העותרת, עשה המשיב 2 מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל עד כדי כך שיש להוציאו מקהל ישראל. המשיב 1 סירב לבטל את אזרחותו של המשיב 2. מכאן העתירה. לטענת העותרת, לוקה החלטתו של המשיב 1 בחוסר סבירות קיצוני, שכן אין לאפשר לרוצח של ראש ממשלה לשאת אזרחות ישראלית. עוד טענה העותרת, כי על בית המשפט לעשות שימוש בסעיף 5לחוק-יסוד: הכנסת ולשלול את זכות הבחירה של המשיב 2.
בית המשפט הגבוה לצדק פסק:
א.
(1) הבסיס המשפטי לשלילת האזרחות מעוגן בחוק האזרחות, תשי”ב-1952. חוק זה, המפקיד את הסמכות לשלול אזרחות בידי שר הפנים, קובע בסעיף 11(ב), כי שר הפנים רשאי לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם אשר עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל (20ז).
(2) יש נסיבות, שבהן שיקול-דעת המוקנה לרשות מינהלית הופך חובה. בנסיבות כאלה אומר בית המשפט לעתים, כי “רשאי” משמעו “חייב” (21ז).
(4) עצם העובדה שאדם עשה מעשה של הפרת אמונים אינה מטילה על המשיב 1 חובה לבטל את אזרחותו של אותו אדם; מעשה של הפרת אמונים הוא רק תנאי להפעלת הסמכות. אם מתקיים תנאי זה, ורק אם מתקיים התנאי, ניתן להפעיל את הסמכות. משמע, נדרש מעשה של הפרת אמונים כדי שהמשיב 1 יהיה רשאי להחליט, לפי שיקול-דעתו, אם לבטל את האזרחות (22ב-ג).
ב.
(1) האזרחות היא זכות יסוד. אף כי האזרחות לא זכתה למקום של כבוד בחוק יסוד, היא נמנית עם זכויות היסוד, בין היתר משום שהיא היסוד לזכות הבחירה לכנסת, שממנה צומחת הדמוקרטיה (22ה-ו).
(2) חובה היא על כל רשות מינהלית להימנע מפגיעה בזכות יסוד, והאזרחות בכלל זה, אלא לתכלית ראויה ובמידה ראויה; קל וחומר בשלילת אזרחות, להבדיל מפגיעה אחרת, ובן-בנו של קל וחומר בשלילת אזרחות העושה אדם שיש לו אזרחות מלידה לחסר כל אזרחות (22ז).
(3) בנסיבות דנן, ביטול אזרחותו של המשיב 2 היה מוסיף עוד דרך אחת לדרכים הרבות שבהן כבר הובעה ההסתייגות החברתית מן הרצח. אולם המשיב 1 החליט כי בנסיבות המקרה אין די בכך כדי להצדיק שלילה של זכות יסוד, גם אם היא זכותו של רוצח. אין זה בשל כבודו של הרוצח, אלא בשל כבודה של הזכות (24ה-ו).
(4) החוק מסמיך את המשיב 1 ולא את בית המשפט, לשקול אם האינטרס הציבורי מצדיק ביטול האזרחות במקרה זה או אחר. המשיב 1 היה רשאי להחליט את אשר החליט. בית המשפט אמור רק לברר אם החלטתו לוקה בחוסר סבירות קיצוני. בנסיבות דנן, העותרת, שהנטל עליה לצרף הוכחה לטענה, לא הצליחה להוכיח, כלל ועיקר, כי החלטתו של המשיב 1 לוקה בחוסר סבירות קיצוני (25ב).
ג.
(1) אין יסוד לטענת העותרת, שלפיה סעיף 5לחוק-יסוד: הכנסת מקנה לבית המשפט סמכות לשלול מאזרח את הזכות לבחור לכנסת. סעיף 5אומר, כי ניתן לשלול את זכות הבחירה “על פי חוק”, ועד כה לא נחקק חוק לעניין זה (25ו).
(2) אילו התכוון המחוקק להסתפק בסעיף 5לחוק היסוד כמקור לשלילת הזכות, לא היה צריך להוסיף באותו סעיף כי שלילת הזכות תיעשה “על פי חוק” (25ז).
(3) הזכות לבחור, כמו הזכות להיבחר, היא זכות יסוד. זו וזו הן תשתית הדמוקרטיה. לפיכך, יש להקפיד מאוד בכל חברה דמוקרטית שלא לפגוע בזכות לבחור, אלא בנסיבות קיצוניות שנקבעו בחוק בצורה ברורה. אין זה מתקבל על הדעת, כי הסמכות לשלול את הזכות לבחור תוקנה לבית המשפט באופן סתמי, כבדרך אגב, בלי לציין איזהו בית המשפט המוסמך לכך, מי רשאי לפנות לבית המשפט בעניין זה, באיזו דרך יש לפנות ומה הן העילות לשלילת הזכות. הפירוש המוצע מטעם העותרת לסעיף 5לחוק היסוד אינו מתיישב עם יחס הכבוד הראוי לזכות הבחירה (25ז-26ד).
(4) מעולם לא התיימר בית-משפט – ואפילו לא התבקש – לשלול את זכות הבחירה. הדעה המקובלת היא, שזכות הבחירה מותנית כיום, כפי שנקבע בחוק היסוד, רק בשתיים אלה: אזרחות (ישראלית) וגיל (שמונה-עשרה שנים). מכאן שהעתירה, ככל שהיא מבקשת שבית המשפט ישלול את זכות הבחירה, מופרכת לחלוטין (26ה).
עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.
ל’ כץ, ר’ הר-זהב – בשם העותרת;
ע’ פוגלמן, סגן בכיר א לפרקליט המדינה וממונה על ענייני בג”צים בפרקליטות המדינה – בשם המשיבים.
ניתן היום, ט”ו בסיוון ה’תשנ”ו (02/06/1996).