בג”צ 264/70 הרב מזרחי נ’ ועדת המינויים למינוי דיינים לבית הדין הרבני הגדול, פ”ד כד(2) (1970) 335
בג”צ 264/70
שלום מזרחי נגד ועדת המינויים למינוי דיינים לבית-הדין הרבני הגדול
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[23/09/1970]
לפני השופטים זוסמן, מני, קיסטר
חוק הדיינים, ה’תשט”ו-1955 [סה”ח 179, עמ’ 68], סעיפים 5, 6, 7, 7(ב) (כפי שתוקנו ב-ה’תשכ”ו-1966 [סה”ח 473, עמ’ 18]), 7(ג), 7(ד).
העותר הגיש עתירה נגד ועדת המינויים למינוי דיינים לבית-הדין הרבני הגדול, וביקש לצוות על חבריה לקיים את ההצעה למינוי העותר כחבר בית-הדין הרבני הגדול ולבטל את ההצעה למנות את הרב מרדכי אליהו כחבר באותו בית-דין.
בית-המשפט הגבוה לצדק פסק –
א.
(1) ועדת המינויים למינוי דיינים לבית-הדין הרבני הגדול רשאית לערוך הצבעות נוספות, מקום בו קיבלו כל המועמדים את הרוב הדרוש ויש להכריע ביניהם.
(2) הוועדה רשאית לשנות את החלטתה בדבר הצעת המועמדים לפי שיקול- דעתה כל עוד לא הועברה ההחלטה לנשיא המדינה ולא פורסמה ברבים.
עתירה למתן צו-על-תנאי המכוון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם, מדוע לא יקיימו את ההצעה למנות את העותר כחבר בית-הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, ומדוע לא יבטלו את ההצעה למנות את הרב מרדכי אליהו כחבר בית-דין גדול זה. העתירה נדחתה.
מקורות המשפט העברי שאוזכרו :
(א) ישראל מאיר הכהן חפץ חיים הלכות לשון הרע ב יא.
(ב) רמב”ם משנה תורה סנהדרין ב ח; ג י.
ח’ גרוסמן – בשם העותר.
צו
השופט קיסטר:
העותר שהוא דיין בבית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו הגיש עתירה נגד ועדת המינויים למינוי דיינים ונגד כל חברי ועדה זו, וביקש להוציא צו-על תנאי למה לא יקיימו את ההצעה למנות את העותר כחבר בית-הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים ומדוע לא יבטלו את ההצעה למנות את הרב מרדכי אליהו כחבר בית-הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים.
ביום שמיעת העתירה דחינו אותה ואלה הם נימוקינו:
חוק הדיינים, ה’תשט”ו-1955, קובע בסעיף 5 כי הדיינים יתמנו על-ידי נשיא המדינה לפי הצעת ועדת מינויים שתובא לפני הנשיא על-ידי שר הדתות.
סעיף 6 לאותו חוק קובע את הרכב ועדת המינויים. חבריה הם: שני הרבנים הראשיים, שני דיינים שייבחרו על-ידי חבר הדיינים, שר הדתות, וחבר אחד של הממשלה שייבחר על-ידיה (כעת מכהן בתפקיד זה שר המשפטים), שני חברי הכנסת שייבחרו על ידיה בבחירות חשאיות ושני עורכי-דין שייבחרו על-ידי המועצה המשפטית (כעת על-ידי לשכת עורכי-הדין).
סעיף 7 לחוק קובע סדרי העבודה של הוועדה ואלו הן ההוראות החשובות כאן:
“7.
(א) …
(ב) אלה רשאים להציע מועמדים: שר הדתות ; כל אחד משני הרבנים הראשיים לישראל; שלושה חברי הוועדה כאחד.
(ג) הצעת הוועדה על מינויו של דיין תהיה על דעת רוב חבריה שהשתתפו בהצבעה.
(ד) שאר סדרי דיוניה ועבודתה של ווועדה ייקבעו על-ידיה.”
ביום כד אב ה’תש”ל (26/08/1970) התקיימה ישיבת ווועדה בה השתתפו תשעה מבין עשרת חבריה. על סדר יומה של חטיבה זו היה בין השאר להציע שני דיינים לבית-הדין הגדול לערעורים.
לשתי משרות אלו הוצעו שלושה מועמדים והם: הרב יוסף קאפח, העותר והרב מרדכי אליהו; למותר להוסיף כי לפני זה עוד קיבלו שלושת המועמדים כושר למשרה זו מאת מועצת הרבנות הראשית.
העותר הגיש לנו העתק הפרוטוקול של ישיבת ווועדה (בה דנו גם בהצעת מינוי דיין לבית-דין אזורי), ונמנע אני מלהביע דעה אם העותר זכאי היה לקבל העתק של הפרוטוקול או אם מן הראוי היה למסור לו העתק כזה, ברם הפרוטוקול היה לנו לעזר רב בבירור העתירה.
והנה כפי שנטען בעתירה וכפי שנובע מן הפרוטוקול הסתיימה הישיבה בכך שנבחרו ברוב קולות הרב יוסף קאפח והרב מרדכי אליהו ושר הדתות המליץ על-סמך הצבעה שהיתה בוועדה על מינוי שני המועמדים האלה לבית-הדין הגדול.
מן הפרוטוקול אנו למדים כי בשלב סופי של הישיבה התקיימו הצבעות נפרדות על שתי המשרות; תחילה על המשרה הראשונה ואחר-כך על המשרה השנייה.
בהצבעה על המשרה הראשונה קיבל תחילה 4 קולות הרב קאפח, 3 קולות הרב אליהו והעותר קול אחד, ועל-כן התקיימה בהכרח הצבעה שניה על המשרה הראשונה ובהצבעה זו קיבל הרב קאפח 5 קולות, הרב אליהו 2 קולות ואילו העותר קול אחד, ובכן הרב קאפח קיבל רוב קולות הדרוש. אחר-כך התקיימה הצבעה על המשרה השניה בה קיבל הרב אליהו 5 קולות ואילו העותר רק 3 קולות. אמנם היו נוכחים בישיבה 9 חברי הוועדה אבל שר הדתות לא הצביע בשלב זה כך שהצביעו רק 8. על-כל-פנים הרב קאפח וגם הרב אליהו שקיבלו 5 קולות זכו לא רק ברוב קולות של המשתתפים בהצבעה, אלא ברוב הנוכחים, ואילו העותר לא זכה לשום רוב.
מהן איפוא טענותיו של העותר? קובלנתו היא שבאותה ישיבה בשלב יותר מוקדם התקיימה הצבעה על שתי המשרות ביחד (גם היא חשאית על-ידי פתקים וקלפי) ובה זכו אמנם כל שלושת המועמדים ברוב הדרוש לפי סעיף 7 (ב), אלא, העותר זכה במספר קולות יותר גדול מאשר הרב אליהו ; הרב קאפח קיבל 7 קולות, העותר 6 ואילו הרב אליהו 5 קולות, ולפי טענתו של בא-כוח העותר היתה הוועדה חייבת להציע את הרב קאפח ואת העותר, וכי אסור היה לה לערוך הצבעה נוספת בצורה אחרת. ברור שאילו היו פנויות שלוש משרות, הרי כל שלושת המועמדים קיבלו הרוב הדרוש והוועדה יכלה להציע את שלושתם, אבל מכיון שהיו רק שתי משרות פנויות יכלה להציע רק שניים מהם. ברור שאילו היתה הוועדה מחליטה ברוב דעות אחרי ההצבעה הראשונה הנ”ל להציע את הרב קאפח ואת העותר היה זה חוקי בהחלט, אבל אוסיף אגב אורחא שגם ללא הצבעה מוקדמת בבחירות חשאיות יכלה הוועדה להחליט ברוב דעות של 5 קולות להציעם. ברם, הוועדה לא החליטה להציעם אחרי ההצבעה הנ”ל, אלא, להצביע על כל משרה לחוד, על הראשונה והשנייה.
וכך היה המעשה: אחרי ההצבעה הראשונה התעורר ויכוח איך לנהוג מאחר שכל שלושת המועמדים קיבלו את הרוב הדרוש, והסתמנו שתי גישות: של שר הדתות ועורך דין שחור מזה ושל שר המשפטים מזה. שר הדתות וחבר הוועד עורך-דין יוסף דוד שחור סברו שיש לנהוג כמו בבחירות בגופים ובאירגונים שונים בהם נוהגים לפי הכלל שאם נבחרו יותר מאשר עמדו להיבחר יש לראות כנבחר את מי שקיבל מספר יותר גדול של קולות, אלא שעורך-דין שחור ביקש לקבוע שעל הוועדה לנהוג כך ולהציע מינוי שני מועמדים לפי מספר קולות שקיבלו ואילו שר הדתות היה בדעה, שיש להפסיק את הדיון ולקבל את חוות-דעתו של היועץ המשפטי. הצעתו של שר המשפטים היתה שאמנם נבחרו שלושה אבל כדי להציע שניים יש לערוך הצבעה נוספת. יערכו הצבעה חדשה על כל משרה לחוד היינו קודם יצביעו על משרה אחת ולאחר שייבחר אחד ברוב קולות יצביעו על המשרה השניה שיתחרו בה שני המועמדים הנותרים. כך שלמעשה היו שלוש הצעות כיצד לנהוג. כל שלוש ההצעות הועמדו להצבעה, ונתקבלה הצעתו של שר המשפטים ברוב של חמישה קולות, נגד ארבעה. יצויין, כי עוד לפני ההצבעה הראשונה (על שתי משרות ביחד) הביע חבר הוועדה הרב גולדשמידט את החשש שבבחירות על שתי משרות ביחד יכול להיווצר מצב כזה שכל שלושת המועמדים יקבלו את הרוב הדרוש ושר המשפטים בתשובה על כך הציע שלעת-עתה יסדרו את ההצבעה על שני המועמדים ביחד כי אולי לפי תוצאות ההצבעה, החשש של הרב גולדשמידט לא יהיה אקטואלי.
ובכן, עוד לפני ההצבעה הראשונה, היו ערים לכך כי על-ידי הצבעה על שני מועמדים ביחד יכולה האריתמטיקה של הבחירות להביא לתוצאות כאלו. אילו הוועדה, היינו רוב חבריה, היו בדעה שיש להציע את הרב קאפח ואת העותר כי הם הטובים בעיניהם לא היתה מתעוררת כל שאלה כי כאמור הוועדה היתה רשאית להחליט להציע את שני אלה, אך משדחתה הוועדה, ברוב דעות, את ההצעה לנהוג כך ברור שלא היתה בדעה כי העותר עולה על הרב אליהו בהתאמתו למשרה. כתוצאה מכך החליטה לפי הצעתו של שר המשפטים ואינני מוצא בהחלטה זו כל דופי לא מבחינת הדין ולי מבחינת הגינות.
כאמור אין כל הוראה או תקנה לגבי הצעת דיינים אשר תחייב לנהוג בהתאם לטענת בא-כוח העותר. אם גופים שונים נוהגים לפי הכלל שאותו הציעו לוועדה שר הדתות ועורך-דין שחור הרי עושים זאת מפני שכך קובע החוק, התקנה או התקנון החל שם, והוראה כזאת היא יעילה כדי לא להביא לקלפי מחדש המוני אנשים, ובמיוחד כאשר הבחירות הן לתקופה קצובה. הוראה כזו בחיקוקים אינה אמצעי עזר היחידי לסיים בחירות בהקדם. קיימת גם אפשרות הניתנת לפעמים שבמספר קולות שווה מטילים גורל בין שני מועמדים; ברם לא לגבי כל גוף ולגבי כל משרה מן הראוי להשתמש באמצעים כאלה. האם יעלה על הדעת שבבחירות של נשיא מדינה יטילו גורל ?
בכלל השאלה היא אם הדרך הנאותה לגבי הוועדה המשיבה מס’ 1 או ועדה למינוי שופטים הפועלת לפי הוראות דומות הדרך הנאותה היא בחירה על-ידי הצבעה חשאית, על-ידי פתקים בקלפי. לפי הרכבן הנכבד של ועדות אלו (נציגי שופטים, שרים בממשלה, נבחרי הכנסת ונציגי לשכת עורכי-הדין), ולפי חשיבות המשרה, וכן נוכח העובדה שאין לבטל את המינוי אחרי שנעשה, יש לצפות כי חברי הוועדה שמספרם אינו עולה על 10, יביעו דעתם בגלוי בדבר התאמת כל מועמד למשרה ועדיפות מועמד אחד על השני מבחינות שונות ומנקודות מבט שונות, ואחר-כך יצביעו בגלוי, באם יהא צורך בהצבעה אחרי דיון ובירור.
מותר לצפות או לדרוש מחברים שלא “ידליפו” או בשפה הפשוטה שלא יהיו בבחינת “הולך רכיל מגלה סוד”. במיוחד אמורים הדברים לגבי ועדה למינוי דיינים. יש לציין שבמקרה של דיונים סגורים של ועדות ציבוריות אומר החפץ חיים בהלכות לשון הרע (כלל ב’, סעיף יא) שסיפור על-ידי חבר הוועדה לאחר מה היתה דעתו או דעת חבריו, זהו איסור גמור. למותר להוסיף כי למעשה הסודיות בהצבעה חשאית בוועדות מצומצמות כגון אלו מפוקפקת ביותר. אך אחרי שהציע עורך-דין שחור שההצבעה על המועמדים תהא חשאית וההצעה נתקבלה אין לומר כי דרך זו פסולה, ואילו היו רק שני מועמדים מקבלים את הרוב הדרוש לא היה מקום לפסלה. אך כאמור כל שלושת המועמדים קיבלו את הרוב ולכן על הוועדה היה למצוא את הדרך הנכונה לברר מי משלושת המועמדים עדיף, ולא היתה חייבת להיזקק לאיזה כלל טכני. סוף סוף אם נעיין בחוק ובמטרותיו נראה שזהו תפקידה של הוועדה, שהרי אפילו היו מציעים שני מועמדים לשתי משרות נראה לי כי לפי פירושו ומטרתו של החוק אין הוועדה יכולה לומר : מכיון שיש שני מועמדים לשתי המשרות, יש לראותם כנבחרים כפי שנהוג בגופים אחרים, אלא הוועדה חייבת לברר אם המועמדים מתאימים לתפקידם ; ואם הוועדה לא תחליט ברוב דעות כאמור בחוק, לא יתמנו המועמדים.
קיים הבדל נוסף בין מינוי שופטים ודיינים לבין בחירות ומינויים למשרות אחרות ; הדרך המקובלת במינויים ובבחירות שהמועמד מבקש להתמנות או מסכים כי יוצע כמועמד לבחירות. לגבי מינוי שופטים ודיינים נקט המחוקק בדרך אחרת, וניתן לומר שהיא תואמת את המסורת הקדומה של עם ישראל.
על-פי האמור בתלמוד סוכם הדבר ברמב”ם משנה תורה סנהדרין ב ח:
“אמרו חכמים שמבית-דין הגדול היו שולחים בכל ארץ-ישראל ובודקין כל מי שימצאוהו חכם וירא חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו – עושין אותו דיין בעירו, ומשם מעלין אותו לפתח הר הבית, ומשם מעלין אותו לפתח העזרה, ומשם מעלין אותו לבית-דין הגדול.”
סגולות נוספות הדרושות לדיינים לפי דרגותיהן פורטו בהלכות אחרות באותו פרק וכאן לא אעמוד עליהן אלא אביא דברי הרמב”ם משנה תורה סנהדרין ג י:
“כך היה דרך חכמים ראשונה בורחין מלהתמנות ודוחקין עצמם הרבה שלא ישבו בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמותם ושאם ימנעו מן הדין תקלקל השורה. אף-על-פי-כן לא היו יושבין בדין אלא עד שמכבידין עליהם את העם והזקנים ופוצרים בהם.”
מותר לומר כי גם כיום ישנם אנשים שאינם מוכנים לבקש למנותם למשרה של שופט או דיין אך יהיו מוכנים לקבל את התפקיד, והמחוקק היה מעוניין כי ימונו הראויים ביותר ולאו דוקא אלה אשר יבקשו למנותם. המחוקק הרחיק לכת, לא זו בלבד שאין צורך שאדם יציע את מועמדותו אלא המחוקק לא איפשר לאדם לפנות לוועדה לבקש למנותו. אכן ישנה אפשרות לפנות לאותם אנשים אשר לפי החוק רשאים להציע מועמדים ואלה אם ירצו יציעו.
המחוקק החשיב את משרות דיין או שופט ולא נהג בהן כמו במינוי למשרה אחרת, וכן קבע כי אין להעביר שופט או דיין ממשרתו אלא בנסיבות מיוחדות ובדרך הקבועה בחוק.
מעמד זה של שופטים ודיינים מחייב את הוועדה לשקול היטב אם המועמד יתאים למשרתו; ואם ישנה אפשרות לבחור בין מספר מועמדים עליה לבחור את המתאים ביותר בעיניה, כדי למנוע “מעוות לא יוכל לתיקון”. על-כן לא זו בלבד שהוועדה היתה רשאית לערוך הצבעות נוספות אלא, אפילו היו מסכימים במפורש להציע את הרב קאפח ואת העותר, רשאית היתה הוועדה, אם היה הרהור בדבר, או לבם נקפם שמא לא הוצע המועמד המתאים ביותר, לשקול מחדש כל עוד ניתן הדבר. אין צורך לקבוע כאן מסמרות עד מתי רשאית הוועדה לשנות את החלטתה בדבר הצעת המועמדים. על כך קשה לענות, אבל בוודאי שתוכל לשנות את הסכמותיה או החלטותיה לפי שיקול-דעתה וללא כל קושי כל עוד לא הועברו לנשיא המדינה ולא פורסמו ברבים, כמו שחברי בית-משפט או טריבונל אחר אינם קשורים בהסכמותיהם או במה שהחליטו ביניהם כל עוד לא הודיעו את החלטתם לבעלי-הדין; אם הוועדה משנה את הצעותיה באותו שלב, אין אדם יכול לטעון, כי כבודו נפגע, כאשר לא פורסם ברבים ואף לא הודע לו רשמית על-ידי ווועדה שבכלל הוצע כמועמד. לא אדון כאן באילו תנאים וטעמים רשאית הוועדה לשנות את הצעתה אחרי שהועברה לנשיא המדינה ופורסמה מכיון שבעיה זו אינה מתעוררת כאן.
במקרה דנא לא היתה מקודם כל החלטה להציע מישהו, שהיה לשנותה כי מיד אחרי ההצבעה הראשונה בה ביקש עורך-דין שחור להציע על-פיה את הרב קאפח ואת העותר, נדחתה ההצעה ברוב קולות.
אין איפוא כל יסוד לעתירה וכאמור נדחתה ביום שמיעתה.
ניתן היום, כב אלול ה’תש”ל (23/09/1970).