בג”צ 264/65 דישון נ’ זהבי, פד”י יט(4) (1965) 348
בג”צ 264/65
גאולה דישון
נגד
יעקב זהבי
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[03/09/1965, 23/11/1965]
לפני השופטים זוסמן, כהן, קיסטר
בהסכם הגירושין של בעלי-הדין ניקבע ששלושת ילדיהם יישארו אצל האם והיא תשגיח עליהם ותגדל אותם. ההסכם אושר על-ידי בית-הדין הרבני וקיבל תוקף של פסק-דין. כעבור שנה נעשה בין בעלי-הדין הסכם נוסף, אשר על-פיו קיבל האב את שני הילדים היותר גדולים ורק הבן הקטן הראל נישאר בבית האם. אף להסכם זה ניתן תוקף של פסק-דין על-ידי בית-הדין הרבני. באוגוסט 1965 שלחה האם-העותרת את הראל לביקור במשך החופש בבית האב-המשיב, וכאשר באה כעבור עשרה ימים לקבלו בחזרה, נימסר לה באמצעות הבת, כי המשיב יביא את הילד למחרת לבית העותרת בבאר-שבע. העותרת הטילה ספק בכנות כוונתו של המשיב לעשות כן ופנתה מיד, בו במקום, ללשכת הסעד בחדרה וביקשה את היתערבותה. המשיב לא החזיר את הילד למחרת היום, כהבטחתו, ובספטמבר 1965 הוציא בית-משפט זה צו-על-תנאי נגדו. טענות המשיב היו, בין הייתר, כי הילד סירב לעזוב את בית האב והוא לא יכול היה לעמוד נגד סירובו זה, וכי טובת הילד דורשת להשאירו אצל האב.
בית-המשפט העליון, בעשותו את הצו-על-תנאי החלטי, פסק –
א.
(1) אומנם, בדונו בבקשת ה’ביאס קורפוס’ להחזרת ילד, יניח, בדרך כלל, בית-המשפט הגבוה לצרק את טובת הילד נר לרגליו. אולם במיקרים כגון זה שלפנינו, כאשר בית-דין רבני פסק רק כשנתיים לפני הגשת הבקשה, כי הילד יישאר, בהסכמת האב, בבית אמו; חזקה היא על בית-הדין הרבני שגם הוא שקל את טובת הילד.
(2) בנסיבות אלו, משבא האב, לאחר שעשה דין לעצמו, לבקש שבית-משפט זה יימנע, מפני טובת הילד, מלהורות לו על החזרתו, דרושות ראיות בעלות משקל רב כדי לשכנע את בית-המשפט שאומנם טובת הילד היא המצדיקה את היתנהגות האב; דבר זה לא עלה בידו במקרה דנן.
הערות:
על הכלל כי בעניינים של החזקת קטינים, השיקול העליון הוא טובת הילד, עיין גם: בג”צ 56/65 פלוני נ’ אלמונית, פד”י יז (1963) 2213 והערה 2 שם; בג”צ 95/62 רואי נ’ רואי, פד”י טז (1962) 1384 והערה 2 שם.
התנגדות לצו-על-תנאי מיום ו אלול ה’תשכ”ה (03/09/1965), המכוון למשיב והדורש ממנו לבוא וליתן טעם, מדוע לא יביא את הקטין הראל זהבי לפני בית-משפט זה ביום שייקבע, על מנת למסרו להחזקתה ולהשגחתה של העותרת. הצו-על-תנאי נעשה החלטי.
ע’ זאבי – בשם העותרת;
מ’ גרוסמן – בשם המשיב.
צו
השופט זוסמן:
1. בעלי-הדין היו נשואים זו לזה ומנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים: יפתח, בן 14; רונית, בת 10, והראל, בן 5. בשנת 1962 הסכימו בעלי-הדין להתגרש, ובהסכם הגירושין נקבע ששלושת הילדים יישארו אצל האם והיא תשגיח עליהם ותגדל אותם. ההסכם הנ”ל אושר על-ידי בית-הדין הרבני בבאר-שבע. וקיבל תוקף של פסק-דין. בשנת 1963 עשו בעלי-הדין הסכם נוסף, אשר על-פיו קיבל האב את יפתח ואת רונית לחזקתו, ורק הראל נשאר בבית האם. אף הסכם זה אושר על-ידי בית-הדין הרבני ונעשה לפסק-דין.
2. ביום 20 באוגוסט 1965, שלחה האם-העותרת את הראל לבית האב-המשיב, לביקור במשך החופש, וכאשר ביקשה, ביום 30 באוגוסט, לקבלו בחזרה ונסעה לשם כך אל המשיב, לחדרה, נימסר לה, באמצעות הבת, כי המשיב יביא את הראל למחרת אל בית העותרת בבאר-שבע. העותרת אומרת בתצהירה, ועל הדברים האלה לא באה הכחשה בתצהיר-התשובה, כי היא הטילה ספק בכנות כוונתו של המשיב להחזיר לה את הילד למחרת היום. מטעם זה פנתה מיד, בו במקום, ללשכת הסעד בחדרה, וביקשה את התעבותה. מנהל לשכת הסעד ביקש להתקשר בטלפון עם המשיב. אך לא נענה מפני שאמרו לו כי המשיב ובני משפחתו אינם בבית. דקות ספורות לאחר מכן עברה העותרת סמוך לבית המשיב, וראתה אותו ואת הילדים בבית.
3. המשיב לא החזיר את הילד הראל לעותרת כהבטחתו, וביום 03/09/1965 הוציא בית-משפט זה צו-על-תנאי. בו הורה למשיב להראות טעם מדוע לא יחזיר את הילד אל בית העותרת.
4. בתצהיר התשובה – שאגב אינו תצהיר מפני שאיש לא הצהיר על נכונותו – מעלה המשיב טענות מטענות שונות כלפי העותרת. ואולם, רוב רובם של העניינים המובאים על-ידו לא מעלים ולא מורידים לעניין החזקת הילד ואין להם שייכות לשאלה העומדת לפנינו. המשיב אומר, בסעיף 5 לתצהירו, כי לאחר ששהה הראל תקופה קצרה בביתו הוא היסתגל במהרה, ונקשר בקשר מיוחד אל האחות רונית שנמצאת בבית האב. והמשיב ממשיך ואומר כך: “כאשר רצתה העותרת לקחתו חזרה אליה, הוא סירב בכל תוקף לעזוב את ביתי, ואני, בתור אב, לא יכולתי לעמוד נגד סירובו זה. והפצרותיו להישאר בביתי”.
אם אומנם אמת היא, שהילד לא רצה לחזור לבית אמו כאשר זו באה לחדרה כדי לקחתו בחזרה, תמוה בעיניי על שום מה לא גילה המשיב לאם כבר אותה שעה מה רצון הילד, וקשה להבין על שום מה דחה אותה בהבטחת שווא שיחזיר את הילד למחרת היום.
5. מר גרוסמן, בשם המשיב, ביקש לשכנענו שטובת הילד דורשת להשאיר אותו אצל האב. אמת, בדונו בבקשת ה’ביאס קורפוס’ להחזרת ילד, יניח בית-המשפט את טובת הילד נר לרגליו. ואולם, בעניין שלפנינו יצא רק בשנת 1963 פסק-הדין מבית-הדין הרבני, אשר פסק שהראל יוסיף להיות בבית אמו, ופסק-דין זה ניתן בהסכמת האב. חזקה על בית-הדין הרבני שגם הוא שוקל את טובת הילד. משבא עכשיו המשיב לפנינו, לאחר שעשה דין לעצמו, ומבקש שאנו נימנע, מפני טובת הילד, מלהורות לו על החזרתו, דרושות ראיות בעלות משקל רב כדי לשכנע אותנו שאומנם טובת הילד היא המצדיקה את היתנהגות האב.
בחומר הראיות המונח לפנינו אין שמץ של הוכחה לכך, כי לאחר מתן פסק-הדין הרבני נתגלו נסיבות חדשות המראות שהעותרת אינה ראויה לגדל את הילד. לעומת זה, יש לפנינו ראה לכאורה המעמידה את כושרו של המשיב לגדל את ילדיו בסימן שאלה. בחודש מאי 1965, דן שופט הנוער בבקשתו של פקיד הסעד להכריז על הבן הבכור, יפתח, כעל קטין הזקוק להשגחה ולהגנה, והוא נעתר לבקשה זו. בדיון לפני שופט הנוער דיבר המשיב על הקשיים שיש לו עם יפתח. ובחקירה נגדית הודה בכך שכאשר ברח יפתח מביתו, ומשטרת חדרה ביקשה ממנו להחזירו הביתה לפחות ללילה, סירב ואמר שהוא מפריע את הסדר בביתו. המשיב הוסיף ואמר: “אינני מעונין בו”.
6. כשהעותרת סומכת את עתירתה על פסק-הדין של בית-הדין הרבני, ואין בידי המשיב להראות כי לילד נשקפת סכנה בבית האם, ולעומת עובדות אלו עומד פסק-דינו של שופט הנוער לגבי הבן הגדול ועומדים הדברים שנתגלו בעדותו של המשיב לפני שופט הנוער, לא נישאר ספק בלבי שעלינו לעשות את הצו-על-תנאי החלטי. אם חפץ המשיב בשינוי המצב, ישכנע את בית-הדין הרבני שטובת הילד דורשת לשנות את פסק-הדין שניתן בהסכמתו.
השופט כהן:
אני מסכים.
השופט קיסטר:
אני מסכים.
אנו עושים את הצו-על-תנאי החלטי ומצווים על המשיב להחזיר את הילד אל בית העותרת בבאר-שבע לא יאוחר מיום 25 לנובמבר 1965, בשעה 17:00. המשיב ישלם לעותרת את הוצאותיה, ובכללן סך 500 ל”י שכר-טרחת עורך-דין.
ניתן היום. כה חשוון ה’תשכ”ו (23/11/1965).