בג”צ 260/1960 ‘פורום פילם’ בע”מ נ’ המועצה לביקורת סרטים ומחזות (30/03/1961)

בג”צ 260/1960 ‘פורום פילם’ בע”מ נ’ המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ”ד טו (1961) 611

 

בג”צ 260/1960

‘פורום פילם’ בע”מ

נגד

המועצה לביקורת סרטים ומחזות

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כצית-משפט גבוה לצדק

[11/10/1960, 20/03/1961, 30/03/1961]

לפני מ”מ הנשיא (אגרנט) והשופטים זילברג, לנדוי

 

פקודת סרטי הראינוע [חא”י, פרק טז, עמ’ 128], סעיף 46.

 

חברת סרטים קבלה על המועצה לביקורת סרטים המתנה רשות להקרין סרט דוקומנטרי אוהד על מדינת ישראל בתנאי שדברי הפרשנות יושמעו בעברית ולא בגרמנית.

בית-המשפט הגבוה לצדק, בבטלו את הצו-על-תנאי, פסק –

המועצה לביקורת סרטים ומחזות היא גוף ציבורי, רפרזנטטיבי, מוסמך לפי החוק, המביע את השקפותיהן של שכבות שונות של העם, ואם היא סברה כי פרשנות גרמנית אינה הולמת את תוכנו ותפקידו של הסרט הנדון, לא יהיה בית-משפט זה מוכן לומר כי סברתה היא בלתי-סבירה.

 

הערות:

1. השווה: בג”צ 146/1959 כהן נ’ שר הפנים, פ”ד יד (1960) 283.

2. להתערבות בית המשפט הגבוה לצדק בשיקול-דעת, השווה: בג”צ 92/1956 וייס נ’ המועצת הַמשפטית, פּ”ד י (1956) 1592; בג”צ 195/1957 קום נ’ מועצת רואי-חשבון, פַ”ד יב (1958) 206; בג”צ 158/1951 עו”ד אדלרשטיין נ’ שר התחבורה, פ”ד ה (1051) 5559; בג”צ 114/1951 ‘פלס’ חברה לפרסומים בע”מ נ’ שר החינוךְ והתרבות, פ”ד ה (1051) 1227.

3. להנמקת החלטות פקיד הציבור, ראה: חוק לתיקן סדרי המינהל (הנמקות), ה’תשי”ט-1958; בג”צ 143/1956 אחג’יג’ נ’ המפקח על התעבורה, פ”ד יא (1957) 370; בג”צ 87/1957 גולדברג נ’ שר המסחר והתעשייה, פ”ד יא (1957) 1557.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום כ תשרי ה’תשכ”א (11/10/1960), המכוון למשיבה והדורש ממנה לבוא וליתן טעם” מדוע לא יבוטל התנאי שבהודעה מיום 12/07/1960, כי הסרט ‘גן עדן במדבר’ יוצג רק כשהפרשן ידבר עברית; ולחלופין: מדוע לא תבוטל ההחלטה שהודיעה עליה המשיבה במכתב הנ”ל; ומדוע לא תדון המשיבה ותחליט בעצמה בבקשת המבקשת מיום 19/11/1058, בהתאם להנחיות שניתנו לה על-ידי בג”צ. הצו-על-תנאי בוטל.

 

רוטנשטרייך – בשם המבקשת.

פ’ לנדא, סגן פרקליט המדינה; צ’ טרלו, סגן פרקליט המדינה – בשם המשיבה.

 

צו

השופט זילברג:

לפנינו התנגדות לצו שניתן, ועניינו הוא: החלטת המשיבה (להלן: המועצה) המתנה את הרשות להקרין את הסרט

Paradies und Feuerafen

בתנאי שדברי הפרשנות יושמעו בעברית ולא בגרמנית. אין אנו יודעים בדיוק מה תוכנו של סרט זה, אך נראה הדבר כי זה הוא סרט דוקומנטרי המתאר, תוך עמדה אוהדת, את חיי ישראל במדינת ישראל.

המועצה החליטה – תחילה תוך הסתמכות על החלטת הממשלה (מוצג כא), ולאחר – מכן על יסוד דיון ממצה ונוקב בקרב המועצה גופה (מוצג לג/6) – להרשות את הקרנת הסרט על הבד ב”מהדורה עברית” בלבד, היינו כי דברי הפרשנות שבו יושמעו רק בעברית, ולא בעברית וגרמנית, הכל לפי בחירה, כפי שדרשה המבקשת.

שתhים הן טענותיה של המבקשת כלפי ההחלטה הנ”ל, אחת פורמלית ואחת מהותית:

(א) כי המועצה לא נימקה את החלטתה, כפי שהתחייבה לעשות, תוך הסכמה שאושרה על-ידי בית-משפט זה לאחר מתן צוּ”על-תנאי (מוצג לג/4).

(ב) כי נימוקיה – אם אומנם יש כאלה – הם נימוקים בלתי-סבירים, שאינם עומדים בפני ביקורת השכל הישר.

אשר לטענה הראשונה, הרי היא מופרכת מעיקרה. נימוקם של רוב חברי הוועדה, שוללי המהדורה הגרמנית, עולה בעליל מתוך דיוני הוועדה (מוצג לג/6), ואם אומנם לא כל השוללים התנבאו בסגנון אחד, הרי כולֶם הצטרפו, אם בקצירת האומר ואם בהרחבת הדיבור, לטעמו של מר גרי, ראש המדברים, שאמר כי אין “להציג סרט על ישראל בגרמנית”, וכי “מקרה זה מחייב עמידה על התנאי שלפחות הפרשנות תהיה בעברית”. ניקוד על המלים “סרט על ישראל”, ו-“מקרה זה”, וכולם ידעו מה נשתנה מקרה זה מכל המקרים, כפי שיוסבר להלן.

טענתה השניה, האלטרנטיבית, של המבקשת היא כי הנימוק ההוא הינו בלתי- סביר. אילו אסרה הממשלת או המועצה הצגת סרטים גרמניים בכלל – טוען בא-כוח המבקשת – החרשתי! אבל ‎ -‏ תמה הפרקליט המלומד  – אם הממשלה מרשה, והמועצה אינה אוסרת, הקרנת סרטים דוברי גרמנית, כגון

Nichts; als Aerg-er mit der Liebe, Alle Suenden unserer Erde, Menschen im Hotel

למה ייגרע חלקו של הסרט הנדון שהוא, לכל הדעות, סרט רציני העשוי להוסיף כבוד למדינת ישראל.

טענה זו נדחית על ידינו. כִי הקל-וחומר שבה אינו חד-סטרי בלבד. אפשר לומר איפכא מסתברא, וכך סברו רוב חברי הוועדה, כפי שעולה בעליל מתוך הציטטות דלעיל. אפשר לומר, כי דווקא מפני שהסרט הנדון אינו סרט שעשועים סתם, אלא סרט דוקומנטרי המתאר את המציאות החדשה בארץ הזאת, אין זה מן המידה ומן הטעם הטוב, כי הפרשנות וההסברים שבו יינתנו דוקא בשפה הגרמנית.

המועצת היא גוף ציבורי, רפרזנטטיבי, המביע את השקפותיהן של שכבות שונות של העם; משום כך ניתנה לה סמכות רחבה בסעיף 2(6) של פקודת סרטי הראינוע, 1927; ואט היא סברה כי פרשנות גרמנית אינה הולמת את תוכנו ותפקידו של הסרט הנדון, אין אנו מוכנים לומר כי הסברה ההיא בלתי-סבירה הייתה.

לפיכך הוחלט לבטל את הצו-על-תנאי, ולחייב את המבקשת לשלם למשיבה סך 300 ל”י בהוצאות הבקשה ושכר טרחת עורך-דין (כולל).

 

ניתן היום, יג בניסן ה’תשכ”א (30/03/1961).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *