בג”צ 2578/03 פלוני נ’ פלונית ואח’ (08/05/2006)

בג”צ 2578/03 פלוני נ’ פלונית (08/05/2006)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 2578/03

 

בפני:

כבוד המישנה לנשיא (בדימ’) מ’ חשין

כבוד השופטת א’ פרוקצ’יה

כבוד השופט ס’ ג’ובראן

 

העותר:

פלוני

נ ג ד

המשיבים:

1. פלונית

2. בית הדין השרעי בחיפה

3. בית הדין השרעי לערעורים

 

עתירה למתן צו על תנאי

 

תאריך הישיבה:

ז’ בניסן תשס”ו (5.4.06)

 

בשם העותר:

עו”ד סוהייר זיידאן

בשם המשיבה 1:

עו”ד חוסאם מוחסן

בשם היועץ המשפטי לממשלה:

עו”ד רננה קידר

 

פסק-דין

 

השופט ס’ ג’ובראן:

 

האם יש מקום להתערב בקביעות בית-הדין השרעי ובית-הדין השרעי לערעורים, לפיהן טובת הקטינה תהיה במשמרת אמה ובהסדרי הראיה שנקבעו לאב? זוהי השאלה המרכזית העומדת לדיון בעתירה שלפנינו.

1. העתירה שלפנינו עניינה בבקשת העותר לבטל את פסק-הדין של בית-הדין השרעי בחיפה מיום 26.3.02 (תיק מס’ 5/2001) ואת פסק-הדין של בית-הדין השרעי לערעורים מיום 11.12.02 (ערעור מס’ 111/2002), אשר ניתנו בעניינם של הצדדים, ולהחזיר את התיק לבית-הדין השרעי להמשך שמיעת ההוכחות; לחייב את משרד העבודה והרווחה לשאת בעלות שכרו של פסיכולוג קליני וכן ליתן הנחיות לבית-הדין בעניין עריכת חוות-דעת מומחה לצורך בדיקת המסוגלות ההורית של העותר והמשיבה מס’ 1.

 

העובדות הצריכות לעניין

2. העותר והמשיבה מס’ 1 (להלן: המשיבה או האם) נישאו ביום 17.4.1998 ומנישואיהם נולדה, ביום 11.4.1999, בתם הקטינה ס’ (להלן: הקטינה).

3. לטענת העותר, ביום 26.12.2000 תקפה המשיבה אותו ואת בתם הקטינה, כלאה אותם כליאת שווא ואף איימה לרצוח אותם בסכין שאחזה בידה ולכן נאלץ העותר לצאת עם הקטינה מן הבית. בשל מעשים אלה, ביום 27.12.00, הגיש העותר, כנגד המשיבה תלונה במשטרת ישראל בגין תקיפת הקטינה ותקיפתו ואיומיה של המשיבה לרצוח אותם.

לטענת המשיבה, ביום 26.12.2000, חטף העותר את הקטינה מביתם ולכן המשיבה הודיעה על כך למשטרה. כמו-כן, המשיבה הגישה כנגד העותר תלונה במשטרה, בה טענה, כי העותר תקף אותה וגרם לה חבלות שבעקבותיהן נזקקה לטיפול רפואי.

4. ביום 1.1.2001 הגישה המשיבה לבית-המשפט לענייני משפחה בחיפה בקשה למתן צו הגנה במעמד צד אחד (תמ”ש 1041/01) וכן בקשה למתן צו עשה במעמד צד אחד להורות על החזרת קטין חטוף.

5. ביום 10.1.2001 הגישה המשיבה לבית-המשפט לענייני משפחה בקשה דחופה למשמורת קטין.

6. ביום 11.1.01 דחה בית-המשפט לענייני משפחה (כבוד השופט א’ גלובינסקי) את הבקשה להורות על החזרת קטין חטוף בשל חוסר סמכות עניינית והורה על העברת הבקשות לבית-הדין השרעי בחיפה.

7. המשיבה הגישה לבית-הדין השרעי בחיפה תביעת משמורת וביקשה מתן החלטה, לפיה היא הזכאית למשמרת והחזקת הקטינה בהיותה בגיל ההשגחה והטיפול (תיק מס’ 5/2001). מנגד, הגיש העותר תביעה, לפיה ביקש לקבל לחזקתו את הקטינה בטענה, כי המשיבה חמת מזג, גסת רוח ומהווה סכנה לבריאות הקטינה וחייה ובנוסף היא רשלנית בטיפול בה (תיק מס’ 9/2001).

8. בית-הדין השרעי איחד, ביום 26.3.2002, את הדיון בשתי התביעות והחליט – על סמך התסקיר מיום 15.5.01 של המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית סח’נין ובהסתמך על התסקיר מיום 27.6.01 של הלשכה לשירותים חברתיים במועצה המקומית בפרדיס – למסור את הקטינה, שהייתה אצל משפחה אומנת, לחזקתה של המשיבה עם מתן זכות ראיה לעותר. עוד קבע בית-הדין, בהסתמכו על חוות-דעת הפסיכולוג, כי אין כל מניעה נפשית או שכלית או רגשית בהשארת הקטינה בחזקת אמה ובמיוחד לאור גילה.

9. על החלטת בית-הדין השרעי ערער העותר לבית-הדין השרעי לערעורים. העותר טען, בין היתר, כי בית-הדין השרעי לא נתן לו את ההזדמנות להציג את ראיותיו ולהשמיע את כל עדיו ולא נתן משקל לדברי העדים, אשר שמע ובמיוחד לפסיכולוג שעדותו לא נסתרה על-ידי המשיבה. עוד טען העותר, כי בית-הדין הסתמך בהחלטתו על דו”חות ישנים וכי לא אפשר לעותר לחקור את עדיו.

10. בית-הדין השרעי לערעורים דחה, ביום 11.12.2002, את הערעור בקובעו, כי הנהוג הוא, שעד שהקטינה מגיעה לגיל 9, המשמרת היא לאם הטבעית, באם היא כשירה לכך ואם האב טוען אחרת, עליו נטל הראיה. ברם, במקרה דנן, נקבע, כי העותר לא הביא ראיות המוכיחות את הנזק המוחשי שהוא טוען שנגרם לקטינה. עוד נקבע, כי העותר לא הביא כל ראיה שיש בה כדי להוכיח את אי כשרות האם. נהפוך הוא. כל התסקירים של הלשכות לשירותים חברתיים בדלית אל כרמל ובפרדיס וכן דו”ח הפסיכולוג המליצו, כי טובת הקטינה להיות במשמרת אמה.

מכאן העתירה שלפנינו.

יש לציין, כי בהתאם להחלטת בית-משפט זה (השופט א’ ריבלין) מיום 20.4.03, בה נתבקשה עמדת פקידת הסעד של משרד הרווחה בסכנין לעניין הבקשה למתן צו ביניים בנוגע למשמורת, הגיש היועץ המשפטי לממשלה את תגובתו לעתירה.

 

טענות העותר

11. לטענת באת-כוח העותר, בית-הדין השרעי בחיפה חרג מסמכותו בכך שביסס את פסק-דינו על נימוקים מוטעים, תוך קביעת עובדות מוטעות והסקת מסקנות מוטעות. לטענתו, לא ניתנה לו ההזדמנות לחקור את עדיו שזומנו על-ידו וטרם העידו ואף פסק-הדין מבוסס על תסקירים ישנים ולא עדכניים.

לטענת באת-כוח העותר, לא ניתן משקל לטובת הקטינה. שכן, הקטינה שוהה כל היום בביתה, מוזנחת נפשית, חינוכית ורגשית וללא השגחה, שעה שהמשיבה עסוקה בעבודתה. בשל כך, העברת הקטינה לחזקת המשיבה עשויה, לטעמו, לגרום לקטינה נזקים כבדים, הן פיזית והן נפשית.

באת-כוח העותר טוענת, כי קביעת בית-הדין השרעי לגבי מסוגלותה ההורית של המשיבה לגדל את הקטינה בטעות יסודה, שכן היא מבוססת על חוות-דעת פסיכולוג חינוכי, שאינו מוסמך לערוך בדיקת מסוגלות הורית, ולא על חוות-דעת פסיכולוג קליני. בעניין זה טוענת באת-כוח העותר, כי ביום 31.7.01 החליט בית-הדין השרעי לצוות על משרדי הרווחה של דלית אל כרמל ושל פרדיס למנות פסיכולוג קליני לצורך בדיקת המסוגלות ההורית שלו ושל המשיבה ולכן לא היה מקום להתייחס לחוות-דעתו של הפסיכולוג החינוכי.

עוד טוענת באת-כוח העותר, כי אף בית-הדין השרעי לערעורים חרג מסמכותו, תוך התעלמותו מטובת הקטינה וכללי הצדק הטבעי ותוך חסימת דרכו של העותר מלהוכיח את טענותיו.

 

טענות המשיבה

12. לטענת בא-כוח המשיבה, העותר לא דייק בגילוי העובדות בעתירה. שכן, המשיבה מעולם לא תקפה אותו ולא איימה עליו, הגם שעדיין הדבר לא הוכח ולמרות שהעניין מתנהל משנת 2001. בא-כוח המשיבה טוען עוד, כי העותר הוא האלים והוא זה שאיים עליה ובעקבות איומים אלה נעצר על-ידי המשטרה ושוחרר.

כמו-כן, טוען בא-כוח המשיבה, כי העותר אינו נקי כפיים מאחר וטענותיו בנוגע להזנחת הקטינה על-ידי המשיבה ואיומיה על הקטינה אינם נכונים.

עוד טוען בא-כוח המשיבה, כי אשר לטובת הקטינה, הן בית-הדין השרעי והן בית-הדין השרעי לערעורים שוכנעו וקבעו, כי טובת הקטינה להיות במשמרת המשיבה וכך אף סבורה המשיבה.

 

טענות היועץ המשפטי לממשלה

13. כאמור בהחלטותינו מיום 20.4.03 ומיום 20.7.05, ביקשנו מרשויות הרווחה, באמצעות היועץ המשפטי לממשלה, לנקוט עמדה בשאלת משמורת הקטינה.

לטענת באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ”ש), עמדת פקידת הסעד המחוזית של מחוז חיפה והצפון, אשר מפקחת על המחלקה בכפר פרדיס, מקום מגוריהן של האם והקטינה הינה, כי אין מקום, בשלב זה, לשנות את המלצותיהם הקודמות של פקידי הסעד, לפיהן יש להשאיר את בתם הקטינה של הצדדים במשמורת האם.

פקידי הסעד הגישו שני תסקירים. תסקיר אחד מיום 15.5.01 ותסקיר נוסף מיום 27.6.01. ההמלצות בשני התסקירים היו דומות ועיקרן, כי יש להעביר את המשמרות על הבת לידי האם; לקבוע לאב הסדרי ראיה עם בתו ולשלוח את ההורים לבדיקת מסוגלות הורית.

בית-הדין השרעי קיבל את המלצות פקידי הסעד וביום 17.5.01 החליט להעביר את המשמורת על הקטינה לאם. בנוסף קבע בית-הדין השרעי הסדרי ראיה בין האב לבתו. בהחלטה מאוחרת יותר מיום 25.9.01, שונו הסדרי הראיה וההסדרים החדשים שנקבעו מתקיימים עד היום.

ככל הידוע לפקידי הסעד, המשיבה ניגשה לבדיקת מסוגלות הורית אצל פסיכולוג חינוכי ונעזרה במימון הבדיקה בסיוע של מחלקת הרווחה בפרדיס, ואילו העותר לא ניגש עד למועד הגשת תגובה זו, ביום 25.6.03, לבדיקה שכזו. כיום המצב הוא, שהקטינה מתגוררת עם המשיבה בבית הסבים בפרדיס. העותר רואה את הקטינה במסגרת הסדרי הראיה שנקבעו על-ידי בית-הדין השרעי.

בדיקה שערכו גורמי הסעד המטפלים במשפחה, בשנת 2003, העלתה, כי לבני-הזוג תלונות שונות האחד כנגד השני. המשיבה התלוננה כי העותר מסית את בתם נגדה. תלונות אלו נבדקו על-ידי העובדים הסוציאליים. העותר מכחיש את ההסתות ולא ניתן לאמת או לסתור טענותיו, אולם בתסקיר השני מיום 27.6.01 נאמר במפורש, כי התנהגות השל הקטינה ליד אביה, בעיקר כאשר אמה נמצאת אף היא בקרבת מקום, וכן התנהגותה של הקטינה כאשר שמו של העותר מוזכר על-ידי אמה, מרמזת, כי היא אכן מוסתת על ידו.

מנגד, טוען העותר, כי המשיבה נעדרת שעות רבות מהבית ונוטשת את הקטינה. בשיחה שנערכה עם המשיבה ביום 19.6.03 מסרה זו, שהיא אכן עובדת שלוש פעמים בשבוע אחר-הצהריים כמרכזת של פרויקט “הילה” (השלמת השכלה) ואז הקטינה נמצאת בהשגחתה של הסבתא ולחילופין נמצאת עם המשיבה במקום העבודה. עם זאת, מדיווחי מנהל מחלקת שירותי רווחה בפרדיס ופקיד הסעד לסדרי דין העוקבים אחר מצבה של הקטינה עולה, כי מצבה של הקטינה משביע רצון – מצבה הפיזי והנפשי של הקטינה טוב, היא חיה בקרב משפחה מורחבת, כאשר לבני המשפחה קשרים טובים האחד עם השני. הקטינה מבקרת באופן קבוע בגן הילדים ונמצאת בקשר קבוע כל סוף שבוע עם העותר.

לאור האמור, פקידת הסעד המחוזית באזור מגוריהן של המשיבה והקטינה אינה רואה מקום לשנות את ההמלצות שניתנו בשני התסקירים של המחלקה לשירותים חברתיים בפרדיס ובדלית אל כרמל – מיום 15.5.01 ומיום 27.6.01 – בכל הנוגע למשמורת על הקטינה.

14. יש לציין, כי ביום 19.1.06, הוגש לבית-משפט זה תסקיר משלים של רשויות הרווחה, שהוכן על-ידי פקידת הסעד לסדרי דין באום אל פחם, גב’ אמל מחאמיד, בליווי מרכזת השירות לרווחת הפרט ומשפחה גב’ אתי ברגמן ופקידת הסעד המחוזית לסדרי דין של מחוז חיפה והצפון, גב’ זהבה קורין.

בתסקירה ממליצה פקידת הסעד על השארת המשמורת על הקטינה בידי המשיבה, תוך הרחבת הסדרי הראיה באופן שיחזק את הקשר בין הקטינה לאביה, העותר, כמפורט בתסקיר.

לטענת באת-כוח היועמ”ש, באשר לבדיקת פסיכולוג קליני, סבורות רשויות הרווחה, כי אין להן צורך מבחינה מקצועית בעריכתה של בדיקה כאמור וכי יש בידיהן את החומר הנדרש לשם גיבוש עמדתן המקצועית והמלצותיהן בעניין הקטינה. יחד עם זאת, מאחר והבדיקה הפסיכולוגית מהווה כלי במאבק בין ההורים, ככל שההורים יהיו מעוניינים בעריכתה של בדיקה כאמור מכספם במטרה להרגיע את הקונפליקט בין ההורים, לא יתנגדו רשויות הרווחה לעריכתה של בדיקה פסיכולוגית ואף יהיו מוכנות לסייע לצדדים באיתור מומחה והעברת מידע רלוואנטי לצורך עריכתה.

כמו-כן, המליצה פקידת הסעד, כי שני ההורים יהיו בטיפול עובדים סוציאליים במחלקות לשירותים חברתיים בפרדיס ובדלית אל כרמל לצורך הדרכה וליווי, כאשר הקטינה אף היא תקבל טיפול פסיכולוגי, כדי לסייע לה בהתמודדות עם קשייה הרגשיים כתוצאה מן המאבק המתמשך בין הוריה.

 

דיון

15. השאלה המרכזית העומדת לדיון בעתירה שלפנינו הינה, כאמור, האם יש מקום להתערב בקביעות בית-הדין השרעי ובית-הדין השרעי לערעורים, לפיהן טובת הקטינה תהיה במשמרת אמה ובהסדרי הראיה שנקבעו לאב?

 

המסגרת הנורמטיבית

16. סעיף 380 לספר הדינים השרעיים בענייני המעמד האישי (להלן: ספר הדינים השרעיים) קובע, כי האם זכאית למשמרת הקטין וחינוכו במהלך קיום הנישואין ולאחר הפירוד אם התקיימו בה תנאי הכשרות שהם: “מסירות, דאגה לקטין ומניעת הזנחה”.

סעיף 391 לספר הדינים השרעיים קובע, כי תקופת משמרת קטין אצל האם באה לקיצה בהגיעו לגיל שבע שנים ותקופת משמרת קטינה באה לקיצה בהגיעה לגיל תשע שנים.

במקרה שלפנינו קבע בית-הדין השרעי, בהתבסס על התסקירים מיום 15.1.01 ומיום 27.6.01 ובהתבסס על חוות-דעתו של הפסיכולוג החינוכי מיום 3.7.01, כי למשיבה מסוגלות הורית, כי היא עובדת בעבודה קבועה ומסודרת וביכולתה להחזיק את הקטינה. כמו-כן, בהתאם לסעיף 391 לספר הדינים השרעיים האמור, במועד מתן החלטת בית-הדין השרעי, לקטינה טרם מלאו שלוש שנים, משמע, שהיא נמצאת בתקופה בה היא באופן טבעי נמצאת במשמרת האם.

עוד ציין בית-הדין השרעי, כי השיקול העיקרי בקביעת משמרת הקטין הוא בטובתו, ובמקרה דנן קבע – בהסתמך על התסקירים הנ”ל – כי טובת הקטינה להישאר במשמרת אמה.

העותר שב וטוען, בין היתר, כי בית-הדין השרעי הסתמך בהחלטתו על דו”חות ישנים ולא מעודכנים מטעם לשכות הרווחה.

לאחר עיון בהחלטות בית הדין השרעי ובית הדין השרעי לערעורים; בתסקירים של הלשכות לשירותים חברתיים; וכן בתגובות הצדדים, לרבות תגובת העותר מיום 25.4.06, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין טענה זו להידחות. שכן, בשני התסקירים האמורים, ההמלצות היו דומות, כשעיקרן היה, כי יש להעביר את המשמרות על הקטינה לידי האם; לקבוע לעותר הסדרי ראיה עם בתו ולשלוח את ההורים לבדיקת מסוגלות הורית.

בית-הדין השרעי קיבל את המלצות פקידי הסעד לסדרי דין וביום 17.5.01 החליט להעביר את המשמורת על הקטינה לאם. בנוסף קבע בית-הדין השרעי הסדרי ראיה בין העותר לבתו. בהחלטה מאוחרת יותר מיום 25.9.01, שונו הסדרי הראיה וההסדרים החדשים שנקבעו מתקיימים עד היום.

משמע, פקידת הסעד המחוזית באזור מגוריהן של המשיבה והקטינה לא מצאה מקום לשנות את ההמלצות שניתנו בשני התסקירים משנת 2001 בכל הנוגע למשמורת הקטינה.

יתרה מכך, כאמור, גם ביום 19.1.06, הוגש לבית-משפט זה תסקיר משלים מטעם רשויות הרווחה, שהוכן על-ידי פקידת הסעד לסדרי דין באום אל פחם, גב’ אמל מחאמיד, בליווי מרכזת השירות לרווחת הפרט ומשפחה גב’ אתי ברגמן ופקידת הסעד המחוזית לסדרי דין של מחוז חיפה והצפון, גב’ זהבה קורין, בו ממליצה פקידת הסעד על השארת המשמורת על הקטינה בידי המשיבה, תוך הרחבת הסדרי הראיה באופן שיחזק את הקשר בין הקטינה לעותר, כמפורט בתסקיר.

לאור העובדה, כי קביעת בית-הדין השרעי, לפיה טובת הקטינה להיות במשמרת אמה, תוך התבססות על התסקירים של הלשכות לשירותים חברתיים ובהתקיים התנאים האמורים בסעיף 380 לספר הכללים השרעיים, סבור אני, כי אין מקום להתערבותו של בית-משפט זה במקרה שבפנינו.

 

התערבותו של בית-משפט זה בהחלטות בית-הדין השרעי

17. בית-הדין השרעי הינו רשות שיפוטית עצמאית, בעל סמכות השיפוט בכל הנוגע לענייני המעמד האישי של בני העדה המוסלמית בישראל. ככזה, תחום הביקורת אותה מפעיל בית-משפט זה בכל הנוגע לפעולתו של בית-הדין מצומצמת בהיקפה, בהתאם לקבוע בסעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה, אשר לפיו:

“15. בית המשפט העליון

(א) …

(ב) …

(ג) בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר.

(ד) מבלי לפגוע בכלליות ההוראות שבסעיף קטן (ג), מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק –

(1) …

(2) …

(3) …

(4) לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בעניין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני שלא לפי סמכותם; ובלבד שלא ייזקק בית המשפט לבקשה לפי פסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו; ואם לא היתה לו הזדמנות סבירה לעורר שאלת הסמכות עד שניתנה החלטה על ידי בית הדין הדתי, רשאי בית המשפט לבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה על ידי בית הדין הדתי ללא סמכות.”

כמו-כן, בנוגע להיקף הביקורת של בית-משפט זה על החלטות בתי-הדין הדתיים, יפים לענייננו דברים שנאמרו בבג”צ 1923/91 רוזנצויג נ’ בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פ”ד מ”ו(2) 1, 11, לעניין התערבות בית-המשפט הגבוה לצדק בהחלטות בית-הדין הרבני בפרט והחלטות בתי-הדין הדתיים בכלל:

“בתי הדין הרבניים, כבתי הדין הדתיים המוכרים האחרים, הם רשות שיפוט עצמאית בכל נושא ועניין הבא בגדר סמכותם. במסגרתם תתברר המחלוקת עד תום ושם תוכרע, כי זה רצון המחוקק, אנו, כבית-משפט גבוה לצדק, איננו משמשים ערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הרבני הגדול, בין אם מקובלות הן עלינו מבחינת העקרונות או התוצאה ובין אם לאו. כוחנו וסמכותנו להתערב בהליכים המתקיימים ברשויות שיפוט אלה ובהחלטותיהן יונקים ממקור שבסעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה ובתחום הצר והמוגבל של ביקורת סמכותו של בית הדין לדון בעניין. מכוח סמכותנו זו, אם נתבקש לכך, נברר, אם בית הדין דן במחלוקת פלונית על-פי הסמכות הקנויה לו בחוק או אם נמנע הוא מלדון בעניין, שעל-פי הדין הוא בגדר סמכותו דווקא.

בתחום צר זה בכוחנו להידרש גם לשאלה, אם – ועד כמה – התנהלו ההליכים באותה רשות שיפוטית תוך פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, אם משום שכך נהגו הדיינים או אפילו אם משום שראו חירות לנהוג כך על-פי המשפט החל עליהם.

הלכה היא מלפנינו, כי פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי כמוה כחריגה מסמכות, והרי בסוגייה זו ודווקא בה הוסמכנו לדון.”

כן ניתן לראות באותו עניין את הדברים שנאמרו בבג”צ 5227/97 דויד נ’ בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ”ד נ”ה(1) 453, 458-459:

“סמכותנו להתערב בהחלטותיו של בית-דין רבני נקבעה בהוראת סעיפים 15(ג) ו15-(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה, ומקובל עלינו כי עילות הביקורת השיפוטית מקבצות עצמן מאחורי כמה-וכמה ראשים: אחד, חריגה מסמכות (במובנו המצומצם של מושג הסמכות); שניים, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי; שלושה – וכהוראת סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה, מקרים אשר בית-המשפט ‘רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק’. ראו, למשל: בג”צ 1842/92 בלויגרונד נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים [פ”ד מו(3) 423], בעמ’ 439-438; בג”צ 5182/93 לוי נ’ בית הדין הרבני האזורי רחובות [פ”ד מח(3) 1], בעמ’ 8-7).

עילת התערבות זו האחרונה – ‘למען הצדק’ – הינה עילת-מסגרת ותחת חופתה יסתופפו עניינים מעניינים שונים. עניינים אלה, בריח התיכון של כולם הוא הצורך להעניק סעד למען הצדק בנסיבותיו של מקרה פלוני, ואין בהכרח קשר לוגי-פנימי ביניהם. במהלך השנים יצרה ההלכה בראש זה של ‘למען הצדק’ – ובצדם של עניינים פרטיקולריים העומדים לעצמם – עילות ממוסדות: ראשי-משנה העומדים איתן על רגליהם-שלהם בלא שיידרשו לנפנף כל העת בַדגל של ‘למען הצדק’ כדי להצדיק את קיומם. כך, למשל, יתערב בית-המשפט הגבוה לצדק – ‘למען הצדק’ – בהחלטת בית-דין דתי הפוגעת שלא במידתיות בזכויות-יסוד אזרחיות של האדם, אם תרצה: בהחלטה הפוגעת בעקרונות-יסוד של שיטת המשפט בישראל. ראו למשל בג”צ 3914/92 לב נ’ בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו [פ”ד מח(2) 491]. הוא הדין, כמשל נוסף, במקום שבית-דין דתי אמור להחיל נורמות מן המשפט האזרחי שאינן חלק מענייני המעמד האישי, ובית-הדין סוטה מן המשפט האזרחי הכללי כפי שפורש בבית-המשפט העליון. ראו בג”צ 1000/92 בבלי נ’ בית הדין הרבני הגדול [פ”ד מח(2) 221].”

כפי שעולה מן הפסיקה, עלינו לבחון האם פעולתו של בית-הדין השרעי נעשתה מתוקף הסמכות המוענקת לו בחוק וכחלק מכך, האם אין היא עומדת בסתירה לעיקרי הצדק הטבעי וכן האם אין היא סותרת הוראת חוק המופנית כלפי בית-הדין.

בבג”צ 1689/90 עאסי נ’ בית הדין השרעי אזור התיכון, פ”ד מה(5) 148, בעמ’ 154-155 נקבע, כי:

“כלל גדול בידינו, והדבר אינו שנוי במחלוקת, כי אין בית-משפט זה מתערב בפסיקתו של בית-דין דתי, הדן בעניין שנמסר לסמכות שיפוטו על-פי הדין הנוהג בו (פרט למקרה של התעלמות מהוראת חוק מפורשת המכוונת אליו, כגון חוק שיווי זכויות האשה, תשי”א-1951), אלא כאשר יש בה משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי… מהותה של פגיעה זו נתפרשה בשורה ארוכה של פסקי-דין כמכוונת לפגיעה בכללים פרוצדוראליים אלמנטאריים, היינו “פגיעה בעקרונות יסוד של דיון צודק”…, כגון הכלל האוסר משוא (BIAS) והעיקרון “כי יישמע הצד השני”.”

עוד נקבע בבג”צ 150/59 ועד עדת הספרדים בירושלים נ’ ביה”ד הרבני האזורי בירושלים, פ”ד טו(1) 106, 114, כי התערבותו של בית-משפט זה בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק תתמקד בבחינת התאמתם של סדרי הדין, אותם קבע לעצמו בית-הדין, לכללי הצדק הטבעי ולהוראות החוק המופנות אליו:

“בית-דין שחוק המדינה לא קבע לו סדרי דין ולא התווה דרך לקביעתם, מוסמך, מכוח הסמכות הטבעית שהוא נושא בחובו, לקבוע בעצמו את סדרי הדין שיהיו נוהגים בו. בנדון זה – במידה שחוק המדינה לא הצר את צעדיו – בית-דין הוא אדון לעצמו. אבל תנאי הוא שהסדרים שהוא קובע לא יהיה בהם דבר הנוגד את חוקי המדינה הכלליים שיש להם שייכות לענין (בג”צ 187/54 [ברייה נ’ קאדי בית-הדין השרעי המושלמי עכו, פ”ד ט 1193]), ושיקויימו בהם עיקרי הצדק הטבעי, שקיומם כסדרם וכהלכתם הם חובה על כל גוף הדן ומחליט בענינים משפטיים או מעין-משפטיים […]. כאשר קיימת מערכת בתי-דין עם היררכיה של ערכאות והמחוקק אינו אומר את דברו בענין סדרי דין, הרי זה בדרך כלל ענין פנימי שלהם מי יקבע אותם וכיצד ייקבעו.”

בפסיקה עקיבה וממושכת כבר נקבע, כי סדרי הדין בבתי-הדין הדתיים חייבים לשקף עקרונות יסוד של דיון… וכי פגיעה בהם מצדיקה התערבות של בית המשפט הגבוה לצדק בהכרעותיהם (ראו בג”צ 5182/93 לוי נ’ בית הדין הרבני האזורי רחובות, פ”ד מ”ח(3) 1).

בהמשך לכך, לסוגית המגבלות על סדרי הדין אותם קובעים לעצמם בתי-הדין הדתיים התייחסה השופטת ד’ דורנר בבג”צ 1912/97 עו”ד ריש נ’ מועצת הרבנות הראשית לישראל, פ”ד נב(5) 650, 660 (להלן: עניין ריש), שם קבעה, כי:

“… סדרי הדין בבתי-הדין הרבניים אינם יכולים לסתור את חוקי המדינה (בג”צ ועד עדת הספרדים הנ”ל, בעמ’ 114); עליהם לקיים את כללי הצדק הטבעי, המחייבים, בין היתר, מתן הזדמנות לצדדים להשמיע טענותיהם ולהביא ראיות (בג”צ ועדת עדת הספרדים הנ”ל, שם; בג”צ 10/59 לוי נ’ ביה”ד הרבני האזורי תל-אביב-יפו; בג”צ 816/80 גוטהלף נ’ בית הדין הרבני בתל-אביב-יפו, פ”ד ל”ה(3) 561); עליהם לקיים צדק טבעי דיוני מעבר לקיום הכללים שפורטו לעיל, לרבות כללים המבטיחים את טוהר השיפוט, פומביות הדיון ונגישות לערכאה שיפוטית (בג”צ לב הנ”ל, בעמ’ 506), ועליהם להתחשב בזכויות היסוד של האדם, ובתוכן הזכות לשוויון, הזכות לכבוד, חופש הביטוי, חופש התנועה וחופש המצפון והדת.”

(וראו גם בג”צ 7/83 ביארס נ’ בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ”ד לח(1) 673, 687).

בהתאם לכללים אלו, כפי שהתעצבו בפסיקה, תבחן החלטתו האמורה של בית-הדין השרעי.

 

עיקרי הצדק הטבעי

18. אחד מעיקרי הצדק הטבעי, בהם מחויב בית-הדין הדתי, בדומה לכל גוף המפעיל סמכויות שיפוטיות או מעין-שיפוטיות, הוא החובה להעניק למי שעלול להיפגע כתוצאה מהפעלת סמכותו של הגוף, אפשרות מהותית לטעון בפני הגוף המכריע בעניינו. כך, למשל, בבג”צ 295/72 בכר נ’ בית-הדין הרבני האזורי ברחובות, פ”ד כ”ז (1) 568, 573, נקבע, כי:

“… את עיקרי הצדק הטבעי אנו חייבים ליישם כפי שאנו מבינים אותם וכפי שנתגבשו בפסיקה במשך הדורות. אנו חייבים לדרוש את קיומם גם על-ידי כל רשות שיפוטית, מעין-שיפוטית, ואף מינהלית גרידא, כשהיא עושה פעולה או מחליטה החלטה שיש בה כדי לפגוע באזרח. הלכה פסוקה היא משכבר הימים, כי פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי על-ידי רשות כזאת, השוללת מאדם את האפשרות להשמיע את טענותיו ולהביא את ראיותיו בעניין הנוגע לו, היא בבחינת חריגה מסמכות הפוסלת מעיקרו את הפעולה או ההחלטה שנעשתה כך.”

כאמור, גם בקביעת סדרי הדין הנהוגים בפניו, קביעה הנמצאת בתחום סמכותו הטבועה של בית-הדין, מחויב בית-הדין בשמירה על עיקרי הצדק הטבעי הדיוני ועל עקרונות היסוד של השיטה המשפטית הישראלית. כפי שציין המשנה לנשיא (כתוארו דאז) א’ ברק, בבג”צ 3914/92 לב נ’ בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, פ”ד מח(2) 491, 505:

“שיטת המשפט בישראל אינה קונפדרציה של שיטות נפרדות. שיטת המשפט בישראל היא אחדות, המכירה בשונות ובייחוד של מרכיביה השונים. על-כן, בעניינים המהותיים של המעמד האישי חל המשפט העברי, העשוי לעתים לדחות הסדר משפטי כללי זה או אחר. אך דחייה זו מוגבלת אך לענייני המעמד האישי, ‘לא פחות ולא יותר’ (השופט לנדוי בבג”צ 80/63 גורפינקל נ’ שר-הפנים, פ”ד יז 2048, בעמ’ 2068). היא אינה חלה על מה שאינו נופל לגדר ענייני המעמד האישי […] היא אינה חלה, למשל, על ‘המסה’ האזרחית (ובמסגרתה זכויות הקניין השונות) שעמה פונה כל אדם לבית הדין הרבני (ראה בג”צ 1000/92 בבלי נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד מח(2) 221). היא אינה חלה גם לעניין השימוש בסמכות הטבועה של בית הדין הרבני להסדיר את ענייני הדיון שלפניו. בשימוש בסמכות זו, על בית הדין הרבני לכבד את זכויות האדם, וכמו כל ערכאת שיפוט אחרת, עליו לערוך איזון ראוי בין מלוא הערכים, העקרונות והאינטרסים המתנגשים בכל סוגיה וסוגיה. איזון זה מוטל על הסמכות הטבועה ‘מבחוץ’, מכוח מכלול ערכיה של שיטת המשפט הישראלית. הוא משקף את מהותה ועקרונותיה של שיטת המשפט הישראלית, אשר גם בתי הדין הדתיים הם חלק ממנה.”

(וראו גם בג”צ 5182/93 לוי נ’ בית הדין הרבני האזורי רחובות, פ”ד מח(3) 1, 7).

במקרה דנן, טוען העותר, כי לא ניתנה לו הזכות להשמיע טענותיו ולחקור את עדיו.

אם כן, השאלה המתעוררת במקרה דנן – אפשרות של העדר מתן הזדמנות לצדדים להשמיע טענותיהם ולהביא ראיותיהם בדיון שנערך בפני בית הדין השרעי – היא עניין מובהק של פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, ואם יתברר, שלצדדים לא ניתנה הזדמנות זו, העניין ראוי להתערבותנו.

בענייננו, בית-הדין השרעי בחיפה ציין במפורש בפסק-דינו, כי נתן הזדמנות מלאה לעותר להוכיח את טענותיו, כפי שהעלה בתביעתו. עוד ציין בית-הדין, כי העותר, באמצעות באת-כוחו, הציף את בית-הדין בבקשות שונות ומרובות, שיתקשה למנותם.

בדומה לכך קבע בית-הדין השרעי לערעורים, כי בכל הראיות שהגיש העותר, לא נמצאה כל ראיה, המעידה על הנזק המוחשי לו הוא טוען, שנגרם לטענתו לקטינה על-ידי המשיבה. עוד קבע בית-הדין לערעורים, כי אין מחלוקת, שהתביעה שהגיש העותר נבנתה בצורה שאינה נכונה ולא קיימים בה התנאים שהיה על העותר להוכיח ולא קיימות בה הטענות אותן היה עליו לטעון. לפיכך נקבע, כי אין מנוס, אלא לדחות את טענותיו ואת ערעורו.

אני סבור, כי לאור קביעות אלה של בית-הדין השרעי ובית-הדין השרעי לערעורים, לפיהן זכה העותר להשמיע טענותיו, אולם לא עלה בידו להביא ראיות המעידות כי טובת הקטינה הינה דווקא במשמרתו, כפי שטען, וכן לאור התסקירים של פקידי הסעד, אשר המליצו, כי טובת הקטינה במשמרת אמה, אין לומר, כי בכך לא ניתנה לעותר ההזדמנות להשמיע טענותיו. העותר אומנם טען בפני בית הדין השרעי, כי טובת הקטינה במשמרתו הוא, אולם לא נימק טענה זו ולא הביא כל ראיה המוכיחה זאת. בכך ניתנה לעותר ההזדמנות לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו, אך נראה, כי העותר לא עשה זאת.

19. עוד טוען העותר, כאמור, כי ביום 31.7.01 החליט בית הדין השרעי לצוות על לשכות לשירותים חברתיים של דלית אל כרמל ושל פרדיס למנות פסיכולוג קליני לצורך בדיקת מסוגלות הורית שלו ושל המשיבה. ברם, לטענתו, קביעת בית-הדין השרעי, לפיה למשיבה המסוגלות ההורית לגדל את הקטינה, מבוססת על חוות-דעת שניתנה על-ידי פסיכולוג חינוכי, שאינו מוכשר ומוסמך, לטענתו, לערוך בדיקת מסוגלות הורית.

אף דינה של טענה זו להידחות.

לבית-הדין הוגשה חוות-דעת של פסיכולוג מומחה בכיר, ד”ר מחמוד סאלח, אשר בחן את המסוגלות ההורית של המשיבה וקבע, כי אין כל בעיה נפשית או שכלית או רגשית אשר תמנע את המשך הימצאותה של הקטינה בחסות אמה ובמיוחד בגיל זה, בו היא זקוקה לטיפול פיזי ונפשי תמידי וקרוב מאוד. כמו-כן, בית-הדין לא הסתמך אך ורק על חוות-דעתו של הפסיכולוג. ראשית, בית-הדין הסתמך על הוראות סעיפים 380 ו- 391 לספר הדינים השרעיים, לפיהם על הקטינה להישאר במשמרת אמה הטבעית בהתקיים תנאי הכשרות למשמרת אצל האם. שנית, בית-הדין הסתמך על התסקירים שהוכנו על-ידי פקידי הסעד, אשר המליצו, כי טובת הקטינה – במשמרת אמה.

לטעמי, בנסיבות העניין, יש לומר, כי גם אם חוות-הדעת האמורה ניתנה על-ידי פסיכולוג חינוכי ולא פסיכולוג קליני, בהתקיים טעמים נוספים, כאמור, המעידים על חשיבות הישארותה של הקטינה במשמרת אמה, אין בטענה זו של העותר כדי להוציא את העוקץ מקביעה זו של בית הדין השרעי, לגופו של עניין.

 

סוף דבר

20. לסיכום, ומכל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את העתירה.

 

בנסיבות העניין, לא הייתי עושה צו להוצאות.

 

המישנה לנשיא (בדימ’) מ’ חשין:

 

אני מסכים.

 

השופטת א’ פרוקצ’יה:

 

אני מסכימה.

 

הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט ס’ ג’ובראן.

 

ניתן היום, י’ באייר תשס”ו (8.5.06).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *