בג”צ 243/62 אולפני הסרטה בישראל בע”מ נ’ לוי ואח’ (10/12/1962)

בג”צ 243/62 אולפני הסרטה בישראל בע”מ נ’ לוי, פ”ד טז (1962) 2407

 

בג”צ 243/62

אולפני הסרטה בישראל בע”מ

נגד

גרי לוי

המועצה לביקורת סרטים ומחזות – משרד הפנים

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[25/09/1962, 01/11/1962, 10/12/1962]

לפני השופטים זילברג, לנדוי, ויתקון

 

פקודת סרטי הראינוע [חא”י, כרך א, פרק ז, עמ’ 128], סעיפים 3(1) (כפי שהוחלף ב-ה’תש”ח-1948 [תוס”א 16, עמ’ 45]) 6(2) – פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש”ח-1948 [תוס”א 1, עמ’ 1], סעיף 11 – פקודת העתונות [חא”י, כרך ב, פרק קטז, עמ’ 1191], סעיף 19(2)(א) (כפי שהוחלף ב-1937 [תוס”א 660, עמ’ 97]).

 

המועצה לביקורת סרטים ומחזות (המשיבה מס’ 2) פסלה קטע מ’יומן כרמל-הרצליה’ של אולפני הסרטה בישראל, בע”מ (המבקשת), המתאר הוצאה-לפועל של צו פינוי נגד אחד מתושבי שכונת סומייל בתל-אביב. הקטע מראה תגרת ידיים המונית שפרצה בעקבות התנגשות בין תושבי המקום ובין המשטרה, שעזרה לפקידי ההוצאה-לפועל לבצע את הצו האמור. המועצה-המשיבה החליטה שאין להתיר את הצגת הקטע האמור, הואיל והוא “פוגע בטעם הטוב, וכן משום שאינו משקף את הבעיה בכללותה ועל-כן עלול הוא להטעות את דעת הציבור ולפגוע בו” ניתן צו-על-תנאי נגד המשיבים.

בית-המשפט העליון, בעשותו את הצו-על-תנאי החלטי, ברוב דעות, פסק –

א. תחום פיקוחו של בית-המשפט הגבוה לצדק על השימוש בסמכות מינהלית כגון זו, שיש עמה שיקול-דעת “רגיל” משתרע, כידוע, על בדיקת שיקוליה של הרשות המינהלית, כדי לבחון “אם הרשות נתפסה לשיקולים בלתי-סבירים או לא הביאה בחשבון שיקולים רלבנטיים”.

ב.

(1) אין בית-המשפט הגבוה לצדק מעמיד את שיקול-דעתו היא תחת שיקול-דעתה על הרשות המינהלית, שבידיה סמכות ההחלטה על-פי החוק.

(2) בנדון זה אין הבדל של ממש בין סמכות הנתונה בידי עובד הציבור ובין סמכותה של רשות מינהלית, כמו המועצה המשיבה, שעליה נמנים גם חברים נציגי הציבור. אם טעתה הרשות בנוגע למהות השיקולים החשובים לעניין שלפניה, יתערב בית-המשפט, אף אם הטעות היתה טעותם של נציגי הציבור.

ג.

(1) קיים הבדל יסודי בין סרט שעשועים ובין יומן חדשות קולנועי; הבדל זה מן ההכרח שישפיע מכמה בחינות על השימוש בכוח הצנזורה על-ידי המועצה במקרה זה.

(2) אפשר היה להבין פסילת קטע כגון שלפנינו בסרט עלילתי משום פגיעה בטעם הטוב, אך האירוע הנדון לא בויים כדי לגרות יצרים, זה אירוע שאירע בחיים; כאן קנה-המידה חייב להיות אחר לגמרי.

(3) לפי בג”צ 146/1959 אין להרשות הצגת סרט העלול לפגוע במוסר או בטעם הטוב, או העלול לגרום לשחיתות המידות. הסרט בימינו הינו אמצעי חינוך ויש למנוע, כי הוא יחנך לערכי רוח ותרבות הנחשבים כשליליים בעיני הציבור.

(4) אין ללמוד מהדברים הנ”ל שכל סרט חייב להטיף לערכי חינוך חיוביים, ואם לא יעשה כן, דינו לפסילה. די לסרט בידור שיהיה נייטרלי במובן זה ולא יחנך לערכים שליליים.

(5) יומן קולנועי, המופק על-ידי חברה מסחרית, בא לספק חדשות לקהל, ואין החברה המפיקה אותו חייבת לצמצם את תוכן היומן רק לתיאור אירועים, שלהם איזה השפעה חינוכית חיובית.

(6) יומן קולנועי אינו מסוגל להציג בעיות בשלמותן ולהסבירן עד תומן. די בכך שימסור את המאורעות בלי כחל ושרק, כפי שנקלטו על-ידי המצלמה; את מלאכת ההסברה יוכל להניח לאחרים.

ד.

(1) זכות האזרח להפיץ ולקבל ידיעות על המתרחש סביבו, בתוך גבולות המדינה, בה הוא חי, ומחוצה לה, קשורה קשר אמיץ עם הזכות לחופש הביטוי, ומשום כך שייכת גם היא לאותן זכויות יסוד “שאינן כתובות על ספר”, אלא הן נובעות במשרין מאפיה של מדינתו כמדינה דמוקרטית שוחרת חופש.

(2) בפסיקתו שם בית-משפט זה זכויות יסוד אלו נר לרגליו בפירוש חוקים ובביקרתו על מעשיהן של רשויות המינהל במדינה, וברי שגם רשות מינהלית חייבת לכלכל את מעשיה מתוך כיבוד הזכויות הללו.

(3) ב-בג”צ 73/1953 הוסבר הסבר היטב, מדוע חופש הביטוי הוא מעיקרי המשטר הדמוקרטי; ואם בחופש להביע דעות כך, קל-וחומר בחופש להפיץ ולקבל ידיעות.

(4) כדי שהאזרח יוכל ליהנות מחירותו להחליף דעות, דרושה לו גם החירות להחליף ידיעות ולגשת ללא מעצור למקורות האינפורמציה שברצון אזרחים אחרים לספק לו, כל עוד אין בכך נזק לאינטרסים חיוניים אחרים של המדינה או של הפרט.

ה. שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע גם מה טוב לאזרח לחשוב; ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה אמיתית, שאינה “מודרכת” מלמעלה.

ו.

(1) היסוד החזותי שבהצגת הסרט עשוי לעורר תגובה רגשית יותר חזקה מאשר קריאה בעתון, אך הבדל זה אין בו כדי לבטל את הדמיון היסודי בין מסירת ידיעה בעתון ומסירתה בדרך הקרנה על הבד. מצד שני חסר התיאור העתונאי את הדייקנות הגמורה של הצילום המהווה כשלעצמה תריס בפני סילוף האירועים, במידה שהם צולמו.

(2) מסירת ידיעות נכונות על הנעשה במדינה – על כל הנעשה ב, וגם על תופעות שליליות – משרתת מטרה ציבורית חשובה, בין שהדברים נמסרים על-ידי העתונות ובין באמצעי אחר, כמו יומן קולנועי.

ז. (1) ב-בג”צ 73/1953 הנ”ל נפסקה הלכה, שבאשר למניעת סכנה לשלום הציבור יש להעדיף את המבחן, אם קיימת ודאות קרובה שהפרסום יסכן את שלום הציבור, על מבחן ‘הנטיה הרעה’ של הפרסום. נוסף על כך יש להבטיח שהפרסום לא יפר את החוק על-ידי פגיעה במוסר, ברגשי דת או בשמו הטוב של הזולת, וכיוצא באלה.

(2) ב-בג”צ זה פורשה הוראה סטטוטורית ספציפית שבסעיף 19(2)(א) לפקודת העתונות, בעוד שבמקרה שלפנינו נדון שיקול-דעת מינהלי שלא הוגדר הגדרה נוספת בסעיף 6(2) לפקודת סרטי הראינוע. אך ההחלטה במשפט הנ”ל הועמדה על בסיס רעיוני רחב, ההולם במלואו גם את העניין שלפנינו.

ח. אין טעם לנהוג בדרכי בת-יענה. בענינים כגון אלה שלפנינו, ואין מסלקים תופעה חברתית שלילית על-ידי כך שמעלימים את גילוייה מעיני הציבור, במקום להילחם בה בדרך החינוך וההסברה הנאותה.

ט. העקרון של חופש האינפורמציה הינו כה חיוני למשטר השורר במדינתנו שיש לקיימו גם בשטח הפרסום של יומני חדשות קולנועיים. אלא אם קיימת סיבה מכרעת לסטיה מהפעלתו; סיבה כזאת לא נמצאת במקרה שלפנינו.

 

פסקי-דין ישראליים שאוזכרו:

[1] בג”צ 241/60 כרדוש נ’ רשם החברות, פ”ד טו (1961) 1151.

[2] ד”נ 16/61 רשם החברות נ’ כרדוש, פ”ד טז (1962) 1209.

[3] בג”צ 92/1956 וייס נ’ יושב ראש המועצה המשפטית, פ”ד י (1956) 1592.

[4] בג”צ 146/1959 כהן נ’ יושב-ראש המועצה לביקורת סרטים, פ”ד יד (1960) 283.

[5] בג”צ 73/1953 חברת ‘קול העם’ בע”מ נ’ שר הפנים, פ”ד ז (1953) 871.

[6] בג”צ 10/1948 זיו נ’ הממונה בפועל על האזור העירוני תל-אביב, פ”ד א (1948) 85.

[7] בג”צ 260/60 פורום פילם בע”מ נגד המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ”ד טו (1961) 611.

 

פסקי-דין של בתי-המשפט המחוזיים הישראליים שאוזכרו:

[8] תי”פ 40/61 (מחוזי ירושלים) היועץ המשפטי לממשלה נ’ אייכמן, פ”מ כז (1961) 169.

 

פסקי-דין אמריקניים שאוזכרו:

[9] Grosjean, Sup’r of Public Accounts of Louisiana v. American Press Co., Inc., U.S. 297 (1936) 233.

[10] United State v. Associated Press, F. Suppl. 52 (1943) 362, 372.

[11] Mutual Film Corporation v. Industrial Commission of Ohio, U.S. 236 (1915) 230.

[12] Whitney v. People of State of California, U.S. 274 (1926) 357.

[13] In re Appeal from Board of Censors, Phila C.P. Ct. No. 6, Phila Legal Intelegencer, 26/11/1937; University of Pennsylvania Law Review 86 (1938) 305; see, Yale Law Journal 49 (1939-40) 95, note 53.

 

מקורות המשפט העברי שאוזכרו:

[א] תלמוד בבלי בבא בתרא טו ב.

 

הערות:

1. עיין גם:

American Jurisprudence 11 1108 ff; American Jurisprudence 39 14ff; American Jurisprudence 52 282; Kingsley International Pictures Corporation v. Regents of the University of the Stats of New York, U.S. 360 (1959) 684.

2. ראה גם בג”צ 206/61 המפלגה הקומוניסטית הישראלית נ’ ראש העיר ירושלים, פ”ד טו (1961) 1723.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום כו באלול ה’תשכ”ב (25/09/1962), המכוון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם, מדוע לא יתירו להציג במלואו את הקטע מתוך יומן הקולנוע מס’ 367, שצולם על ידי המבקשת, המתייחס להתנגשות שאירעה ביום 12/09/1962, בין המשטרה ובין תושבים מתושבי שכונת סומייל בתל-אביב-יפו. הצו-על-תנאי נעשה החלטי ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט ויתקון.

 

פסק-דין

 

השופט לנדוי:

המבקשת, אולפני הסרטה בישראל בע”מ, מפיקה יומן קולונעי, הידוע בתוך ‘יומן כרמל-הרצליה’, ובו תצלומי ראינו של אירועים המתרחשים במדינה, בליווי דברי פרשנות (תמליל). ביום 12/09/1962 צילם צלם של המבקשת מראות ממה שהתרחש בשכונת סומייל בתל-אביב, כאשר באו לשם שוטרים בלוויית פקידי הוצאה-לפועל, כדי לבצע צו-פינוי נגד אחד מתושבי השכונה. המבקשת התכוונה לכול תצלומים אלה ביומן שעמדה לפרסם בבתי-קולנוע במדינה, אך אותו קטע של היומן נפסל על-ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות (להלן – המועצה), היא המשיבה השניה לבקשה זו, שבראשה עומד המשיב הראשון, מר לוי גרי.

הקטע הנדון הוקרן בפני המועצה בישיבתה מיום 17/09/1962, ובפרוטוקול של הישיבה הוא מתואר כך:

“חוליית משטרה באה בלוויית פקידי ההוצאה-לפועל במגמה לפנות דיירים משכונת סומייל בתל-אביב. הדיירים מתנגדים לשוטרים והם (כלומר השוטרים) מתגוננים וגוררים אשה בידיה ורגליה ותוך כדי כך מופשלת שמלתה ורגליה מתערטלות עד למותניה.”

הקטע הוקרן גם לפנינו בבית-המשפט, לפי החלטה שניתנה על-ידינו ברוב דעות, ונראה לי שהתיאור הנזר הוא נכון, פרט לגוזמה קלה בנוגע להתערטלות רגליה של האשה: נכון הוא ששמלתה מתרוממת עת השוטרים גוררים אותה, ותוך כדי כך מתגלות רגליה, אך הן אינן נחשפות ממש עד לגובה מותניה.

וזהו התמליל שהוכן לשם השמעה בעת הקרנת הקטע:

“בלב תל-אביב, בצדם של בניני פאר ענקיים שוכנת שכונת סומייל. חברת בנין שרכשה חלק מן השטח למטרות פיתוח, השיגה צו-פינוי נגד אחד הדיירים. פקידי ההוצאה-לפועל, אשר באו למקום, כשהם מצויידים בצו-פינוי ובליווי משטרתי נתקלו בהתנגדות מצד תושבי המקום.

תושבים השכונה רואים בעניין זה את מאבקם הם ולאו דוקא את מאבקו של מר לוי אשר נגדו הוצא צו-הפינוי. האזרחים הנזעמים מנעו מכוח הזרוע את ההוצאה לפועל של הצו ומקום פרצה קטטה שנהפכה עד מהרה לתגרת ידיים המונית.”

זמן הצגתו של הקטע הוא כדקה אחת.

המועצה נימקה את החלטתה לפסול את הקטע בנימוקים אלה, לפי הרשום בפרוטוקול ישיבתה:

“חברי המועצה אשר חזו בקטע החליטו, בלי היסוסים, כי אין להתיר הצגתו הואיל והוא פוגע בטעם הטוב וכן משום שאינו משקף את הבעיה בכללותה ועל-כן עלול הוא להטעות את דעת הציבור ולפגוע בו.”

ההחלטה ניתנה פה אחד.

בתצהיר התשובה שניתן על-ידי מר גרי, הוא מוסיף ומסביר:

“מי שרואה את הקטע האמור מקבל רושם כאילו פשטה המשטרה על שכונה ופעלה כפי שפעלה ללא צידוק. היומן איננו משקף את מצב הדברים לאמיתו, דהיינו כי תושבים בסומייל מנעו בכוח את רשויות המדינה מלבצע צו של בית-המשפט. חברי המועצה היו סבורים כי ‘מראה העיניים’ עשוי לפגוע מבחינת חינוכית בציבור, ואף עשוי לעודד בקרבו תופעות של הפרת חוק והתפרעות. נוסף לכך ישנה, לדעת חברי המועצה, בכל הסצינה משום פגיעה בטעם טוב. במיוחד אמורים דברים אלה לגבי בני הנוער העשויים לראות את היומן.”

בא-כוח המבקשת טוען שהחלטת המועצה “מהווה מעשה שרירותי ופסול… והינו נוגד את החוק והצדק כאחד”. יצויין שינוי נימה בטענותיו בעל-פה לפנינו, לעומת בקשתו בכתב למתן הצו-על-תנאי. בבקשה בכתב מסופר כי רואים בקטע הנדון “שוטרים מכים כמה מתושבי השכונה, ובין היתר, גוררים באכזריות אשה הנמצאת בהריון” (פיסקה 3, ופיסקאות 7(ג) ו-8(א)) וכן “שימוש תקפני ואכזרי בכוח” על-ידי השוטרים (פיסקה 8(ה)) (אגב, בהקרנת הקטע קשה להבחין בכך שהאשה הרה). בעת טענותיו לפנינו עשה בא-כוח המבקשת בחכמה וביצע “נסיגה טקטית” מהאשמותיו שהשוטרים התנהגו באכזריות, ואף הסכם שייתכן כי הם רק עשו את חובתם על-פי החוק, נוכח ההתנגדות הפעילה בה נתקלו במילוי תפקידם. אכן, אבק דמגוגיה דבק באותן ההאשמות שבבקשה בכתב, שלא היה להן מקום מלכתחילה. על-כל פנים, נאמר כבר בבקשה בכתב (בסוף עמ’ 59 שבצילום הקטע הנדון לא היתה למבקשת מגמה למתוח ביקורת על המשטרה ועולותיה. מצד שני אומר מר גרי בתצהירו (פיסקה 9(ח)) כי “לא היה בכוונת המועצה לפגוע במבקשת מבחינה מסחרית, או מכל בחינה אחרת, או להגן על רשות ממשלתית כל-שהיא. שיקוליה היו עניינים והיא מילאה את חובתה לפי מיטב הבנתה ובתום-לב”. אינני רואה סיבה שלא לקבל הצהרות אלו של שני בעל-הדין כאמת, ומכאן שלא היתה כוונה לפגוע במשטרה על-ידי עצם צילום האירועים, ולא כוונה לחפות על המשטרה על-ידי איסור הצגת הקטע. בזה נפתחה הדרך לבירור עניני של המחלוקת העקרונית בין הצדדים, ללא תוספת מיותרת של האשמות והאשמות-נגד.

המועצה הוקמה לפי פקודת סרטי הראינוע (חא”י, פרק טז), והרכבה לפי סעיף 3(1) (תיקון משנת תש”ח) הוא “יושב-ראש ומספר חברים, וביניהם לפחות אשה אחת, אשר ימונו מדי פעם בפעם על-ידי שר הפנים על דעת הממשלה”. כיום מכהנים במועצה שמונה חברים, נוסף על היושב-ראש, מהם שני עובדי מדינה (דובר משטרת ישראל והמפקח על בתי-ספר יסודיים במשרד-החינוך, מחוז ירושלים) ושישה, מהם אשה אחת, נציגי הציבור. לפי סעיף 6(2) של הפקודה –

“רשאית המועצה, לפי שיקול-דעתה, לתת רשות תוך הטלת תנאים או בלעדיהם, או לסרב מתן רשות להצגת סרט או חלק ממנו, או מודעה על סרט.”

תחום פיקוחו של בית-משפט זה על השימוש בסמכות מינהלית כגון זו, שיש עמה שיקול-דעת “רגיל”, משתרע, כידוע, על בדיקת שיקוליה של הרשות המינהלית, כדי לבחון “אם הרשות נתפסה לשיקולים בלתי-סבירים או לא הביאה בחשבון שיקולים רלבנטיים” (מ”מ הנשיא, השופט אגרנט, בבג”צ 241/60 [1], בעמ’ 1164).

במקרה שלפנינו הקלה המועצה את מלאכת הבדיקה על-ידי בית-משפט זה, בגלותה נימוקיה בפרוטוקול ישיבתה ובתצהירו של מר גרי, ועל-כן “דין הוא שבית-המשפט הזה בודק אם היו הנימוקים כשרים או שמא היו מופרכים” (השופט זוסמן ב-ד”נ 16/61 [2], בעמ’ 1218, ואחרים המצוטטים שם).

בדקתי את נימוקיה של המועצה בכובד ראש, ומצאתי שהם לוקים בחסר וביתיר, באופן שאין לקיים את החלטתה. הגעתי למסקנה זו בזכרי ובכבדי את הכלל הנוסף, החייב להנחות את בית-המשפט הזה: שאל לו לשים את שיקול-דעתו שלו תחת שיקול-דעתה של הרשות המינהלית, שבידיה סמכות ההחלטה על-פי החוק. בנדון זה אינני רואה הבדל

של ממש בין סמכות הנתונה בידי עובד הציבור ובין סמכותה של רשות מינהלית, כמו המועצה המשיבה, שעליה נמנים גם חברים נציגי הציבור. אם טעתה הרשות בנוגע למהות השיקולים החשובים לעניין שלפניה, יתערב בית-המשפט, אף אם הטעות היתה טעותם של נציגי ציבור. לדעתי נעשו במקרה שלפנינו טעויות יסודיות מסוג זה, והעניין אינו בכך בלבד “ששי לשאלה פנים לכאן ולכאן, והיא עשויה להיות שנויה במחלוקת כנה בין אנשים בעלי-תבונה רגילה” כמו שנאמר ב-בג”צ 92/1956 [3], בעמ’ 1595.

את הפגם העיקרי בהחלטת המועצה אני רואה בכך שהיא התעלמה, גם במה שאמרה וגם במה שלא אמרה, מן ההבדל היסודי בין סרט שעשועים ובין יומן חדשות קולנועי. הבדל זה מן ההכרח שישפיע מכמה בחינות על השימוש בכוח הצנזורה על ידי המועצה במקרה זה. אתחיל בנקודה הנראית לי צדדית, והיא עניין “הטעם הטוב” שנפגע לדעת המועצה. אכן, נאמר על ידי בית משפט זה ב-בג”צ 146/1959 [4], כי –

“… הקו המנחה את הוועדה בשקלה את סירוב או ביטול הרשיון, צריך להיות: שאין להרשות הצגת סרט העלול לפגוע במוסר או בטעם הטוב, או העלול לגרום לשחיתות המידות, כי הסרט, בימינו, הינו אמצעי חינוך, ויש למנוע, כי הוא יחנך לערכי רוח ותרבות הנחשבים כשליליים בעיני הציבור” (שם [4], בעמ’ 284).

הדברים נאמרו לגבי סרט בידור “הבקכנטיות היפות” או “נשים הוללות”. אין ללמוד מהם שכל סרט חייב להטיף לערכי חינוך חיוביים, ואם לא יעשה כן, דינו לפסילה; די לסרט בידור, שיהיה נייטרלי במובן זה ולא יחנך לערכים שליליים. אילו עסקנו כאן בסרט עלילתי בו מוצגת אשה כשהיא נגררת בצורה משפילה בידיה וברגליה, הייתי מבין לרוחה של המועצה, אילו פסלה סצינה זאת משום פגיעה בטעם הטוב, אם כי בוודאי לא כל המותר בהצגה בבתי-הקולנוע שלנו, אף בפני בני נוער, הוא כליל הטעם הטוב, במובן של צניעות ועדינות דוקא. אך האירוע הנדון לא בויים כדי לגרות את היצרים; זהו אירוע שאירע בחיים, וכדברי חברי הנכבד, השופט זילברג בעת הדיון, לחיים אין תמיד טעם טוב. כאן קנה-המידה חייב להיות אחר לגמרי. במובן, אם האירוע שצולם יש בו משום מראות זוועה או אכזריות מופלגת או גירזי מיני מובהק – וקורה שכל אלה או כמה מהם כרוכים זה בזה – אין ספק שהמועצה תצדק אם תאסור את הצגתו, אף שכך התרחשו הדברים במציאות. אולם איש לא יוכל לומר ברצינות שהקטע הנדון מגיע לדרגה קיצונית שכזאת. יודגש גם שאין סימן לכך, ואף לא נטען, שהדברים צולמו בכוונה תחילה להבליט דווקא את הצד המשפיל שבהם, או שהתצלומים נגזרו והורכבו לאחר מכן בכוונה כזאת.

מסופקני, אם המועצה היתה פוסלת את הקטע, אילו דאגתה היתה נתונה רק לטעם הטוב. מר גרי אמר בעדותו, שהרושם הכללי של הקטע הוא שהשפיע על המועצה. עצם הנימוק שהדברים שתוארו אינם משקפים את הבעיה בכללותה מראה שבעיני המועצה הפסול לא היה כל כך במה שנכלל בקטע, אלא במה שלא הוסף עליו. לא אטעה אם אומר שהדגש בהחלטתה הוא על כך, שהקטע אינו מציג לדעתה את הבעיה בכללותה, כלומר שהצופה בקטע זה של היומן עלול להתרשם, כאילו השוטרים פשטו “סתם ככה” על תושבים שלווים, וסחבו אותם בכוח הזרוע מבתיהם העלובים, ותוך כדי כך אף לא נרתעו מלפגוע באשה בצורה משפילה. בעדותו לפנינו הפליג מר גרי בלשונו וטען שאחד הצילומים שבקטע, המראה אשה אחרת המשקיפה על המתרחש בעינים מבוהלות מבעד לחלון או לגדר, מזכיר לו מראות זוועה של התנפלות אנשי ס”ס על יהודים. השוואה זו אינה יאה לאיש בעל כוח הבחנה כמר גרי. את כוונת המועצה אני מפרש כך: מראה הצילומים הללו עלול להרתיח את דמו של קהל פרימיטיבי, שיצדד מתוך תגובה רגשית עם “המותקפים”. על-כן יש צורך להסביר לקהל כזה בו במקום, שאין זו הפרשה כולה, אלא שהשוטרים עשו את חובתם, בבצעם צו של בית-משפט נוכח התנגדות התושבים. ללא הסברה כזאת עלולה הצגת הקטע לעורר אהדה למפירי החוק ולעודד מעשים דומים בעתיד, וכן להעמיד את המשטרה באור שלילי, מתוך סילוף האמת.

פירשתי את החששות של המועצה כמתייחסים על החלק הפרימיטיבי של קהל הצופים, כי כיצד התרשמו חברי המועצה עצמם ממראה עיניהם – זאת אנו למדים מקטע הפרוטוקול שצוטט לעיל, בו מתואר תוכן הצילומים באור אחר לגמרי, ואמנם רואה הצופה שתושבי המקום הם הפותחים בהרמת ידיים עלה שוטרים, ואלה פועלים מתוך התגוננות. יתר-על-כן, אם כי התמליל המלווה את הצגת הקטע אינו ללא דופי, כי הדיבור על “תושבים נזעמים” רומז על אהדה למתנגדים לפעולה מבוצעת כחוק, הרי בסך-הכל ניתן בו תיאור נכון, תוך הזכרת העובדה שהשוטרים פועלים על סמך צו של בית-המשפט.

רחוק אני מלהקל בחומרתה תופעות, הנישנות והולכות במדינה, של אזרחים הממרים צווים שיצאו על-פי החוק, מתוך הלך-רוח שכל המרבה לגרום שערוריות, עד כדי הפרת הסדר הציבורי, סופו להשיג את מבוקשו. דרושה עבודת חינוך רבה ובמיוחד בקרב הנוער, כדי להילחם בתופעות אלו. אבל השאלה שעמדה לפני המועצה היתה, אם זהו שיקול מספיק כדי לאסור פרסום צילומים של אירוע מדאיג מסוג זה, כפיש קרה במציאות.

נראה לי שהמועצה התעלמה גם לעניין זה של “הבעיה בשלמותה” ממהותו הטבעית של יומן קולנועי. יומן כזה, המופק על-ידי חברה מסחרית, בא לספק חדשות לקהל, ואין החברה המפיקה אותו חייבת לצמצם את תוכן היומן רק לתיאור אירועים שלהם איזו השפעה חינוכית חיובית. יתר-על-כן, יומן קולנועי אינו מסוגל להציג בעיות בשלמותן ולהסבירן עד תומן. מסיבות טכניות אין הצלם יכול, בדרך כלל, להקיף את מלוא האירוע המתרחש לנגד עיניו; ובוודאי אין לדרוש ממפיק היומן שישלב עם צילום האירוע, שאירע לעיני הצלם שלו, תמונות של אירועים אחרים, שבהם צלמיו לא היו נוכחים, כדי להסביר כיצד הגיעו הדברים לאותו אירוע שצולם. די בכך שימסור את המאורעות בלי כחל ושרק, כפיש נקלטו על-ידי המצלמה; את מלאכת ההסברה יוכל להניח לאחרים.

ושוב, אילו תמה הביקורת על החלטת המועצה בכך, הייתי אותי אומר שאמנם נימוקיה אינם נראים לי, אבל הסמכות ניתנה בידיה, ועל-כן אין כאן טעם מספיק להפוך את החלטתה על פיה. אולם לזה מתווסף טעם, היורד לדעתי לשורש העניין, כי בו כרוך עקרון כללי חשוב, השקול כנגד כל השאר, והחלטת המועצה מעידה על עצמה שלא ניתן לו המשקל הראוי, אם הוא נשקל על-ידיה בכלל. כוונתי לזכות האזרח להפיץ ולקבל ידיעות על המתרחש מסביבו, בתוך גבולות המדינה, בה הוא חי, ומחוצה לה. זכות זו קשורה קשר אמיץ עם הזכות לחופש הביטוי, ומשום כך שייכת גם היא לאותן זכויות ייסוד “שאינן כתובות על ספר”, אלא הן נובעות במישרין מאפיה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית השוחרת חופש. בפסיקתו שם בית-משפט זה זכויות יסוד אלו נר לרגליו בפירוש חוקים ובביקרתו על מעשיהן של רשויות המינהל במדינה, וברי שגם רשות מינהלית חייבת לכלכל את מעשיה מתוך כיבוד הזכויות הללו. הדוגמה הקלסית לכך מצויה בפסק-דינו של השופט אגרנט, בג”צ 73/1953; 87/1953, “קול-עם” בע”מ נ’ שר הפנים [5], שם הוא אומר בעמ’ 884, בין יתר דבריו הנוקבים:

“מערכת החוקים, לפיהם הוקמו ופועלים המוסדות הפוליטיים בישראל, מעידים כי אכן זוהי מדינה שיסודותיה דמוקרטיים. כמו-כן, הדברים שהוצהרו בהכרזת העצמאות – ובפרט בדבר השתתת המדינה ‘על יסודות החירות’ והבטחת חופש המצפון – פירושם, כי ישראל היא מדינה השוחרת חופש. אמנם, ההכרזה ‘אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים וביטולם’ (בג”צ 10/1948 [6]), אך במידה שהיא מבטאה את חזון העם ואת האני-מאמין שלו’ (שם [6]), מחובתנו לשים את לבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה, לרבות הוראות חוק שהותקנו בתקופת המנדט ואומצו על-ידי המדינה, לאחר הקמתה, דרך הצינור של סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש”ח-1948; הלא זו אכסיומה ידועה, שאת המשפט של עם יש ללמד באספקלריה של מערכת החיים הלאומיים שלו.”

עוד הוסבר שם, במלים שכל המוסיף עליהן גורע, מדוע חופש הביטוי הוא מעיקרי המשטרה הדמוקרטי; ואם בחופש להביע דעתו כך, קל-וחומר בחופש להפיץ ולקבל ידיעות. למעשה שתיים אלו יונקות זו מזו: כדי שהאזרח יוכל ליהנות מחירותו להחליף דעות, דרושה לו גם החירות להחליף ידיעות ולגשת ללא מעצור למקורות האינפורמציה שברצון אזרחים אחרים לספק לו, כל עוד אין בכך נזק לאינטרסים חיוניים אחרים של המדינה או של הפרט. רק בדרך זו הוא יוכל ליצור לעצמו דעה עצמאית ככל האפשר על אותן שאלות העומדות ברומן של עולם החברה והמדינה, שההכרעה עליהן נתונה בסופו שד בר בידיו, בתוקף זכותו לבחור את מוסדות המדינה. וכה מוחלטת אמונתו של המחוקק שלנו בעקרון-יסוד זה של הדמוקרטיה, שהוא מפקיד זכות עליונה זו, היא זכות הבחירה, אף בידי אותם אזרחים שמקרוב באו, והם טרם הכירו את המדינה ובעיותיה. גם אלה נמצאו ראויים להשתתף מיד בהכרעת גורלה של המדינה, וממילא זכאים גם הם לדעת על הנעשה במדינה מכל מקור המוכן לספק להם ידיעות על כך.

שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע גם מה טוב לאזרח לחשוב; ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה אמיתית, שאינה ‘מודרכת’מלמעלה.

בהצהרה הכללית על זכויות האדם, שנתקבלה על-ידי עצרת האומות המאוחדות בדצמבר 1948, נזכר חופש האינפורמציה בסמיכות אל חופש הביטוי, במילים אלו:

“לכל אדם הזכות לחופש דעה וביטוי; זכות זו כוללת את החופש להחזיק בדעות בלי הפרעה ולבקש, לקבל ולהקנות אינפורמציה ורעיונות בכל האמצעים ובלי לשים לב לגבולות” (ראה שנתון האו”ם לשנים 1948/1949, בעמ’ 536).

וכך נאמר בפסק-דינו של בית-המשפט העליון הפדרלי של ארצות הברית, מפי השופט Sutherland בעניין

Grosjean, Sup’r of Public Accounts of Louisiana v. American Press Co., Inc. [9]

(שם, בעמ’ 446):

“הטענה הראשונה מעוררת שאלה חמורה וחשובה ביותר; אם יש לה יסוד, היא יורדת אל עצם זכותם הטבעית של חברי כל ציבור מאורגן, המאוחדים לטובתם המשותפת, להקנות ולרכוש אינפורמציה בנוגע לעניניהם המשותפים.”

מטבע הדברים הוא, שידיעות על עניני דיומא אינן משקפות תמיד את התמונה במלואה, בין שחוסר השלמות נובעת ממיגבלות טכניות או מזוויות הראייה שממנה ראה מוסד הידיעה את המתרחש. אך חזקה על אזרח שמתוך הפסיפס של ידיעות שונות או אף סותרות, המגיעות אליו ממקורות שונים הוא יידע ליצור לעצמו דעה לפי מיטב הבנתו. כמו שאמר השופט

Learned Hand

בעניין

United State v. Associated Press [10]

שכבר הוזכר בעניין ‘קול-העם’ נ’ שר הפנים [5]:

“… תעשיה זו (העתונות) משרתת אחד האינטרסים הכלליים החיוניים ביותר: הפצת ידיעות ממקורות רבים ככל האפשר, רב-צדדיות ורב גוניות ככל האפשר. אינטרס זה קרוב מאד, אם איננו זהה, עם האינטרס המוגן על-ידי התיקון הראשון לחוקה (בדבר חופש הדיבור וחופש העתונות); יסודו בהנחה שהמסקנות נכונות עשויות לעלות יותר מריבוי לשונות מאשר מתוך ברירה אוטוריטטיבית כלשהי. בעיני רבים זוהי איוולת, ותוסיף להיות איוולת; אך אנו שמנו בזה את כל מבטחנו.

חדשות הן היסטוריה. אכן היסטוריה חדישה, אך אף-על-פי-כן זוהי היסטוריה אמיתית; והיסטוריה איננה העלאת העניין כולו מחדש, אלא גיזום מכוון ולקיטת דבירם מתוך זרם המאורעות. אילו היה אפשר, על-ידי איזה קסם טלפתי, ליצור מחדש מאורע על כל פרטיו, כי אז היו כל אותן יצירות מחדש ניתנות להחלפה זו בזו; לציבור לא היתה שום אפשרות של ברירה, אילו תהליך כזה היה מושלם מבחינה טכנית. אולם קסם כזה אינו בנמצא, ואילו היה קיים, היתה התוצאה משעממת ללא גבול וחסרת כל טעם” (שם [10], בעמ’ 372).

הנני מצטט מתוך פסקי-דין שניתנו על נושא זה בארצות-הברית, כי אמנם מפרשים השופטים שם את הוראותיה של חוקת ארצות-הברית בדבר זכויות האזרחי, אבל דבריהם יכולים להאיר את עיניו גם באשר לעקרונות המונחים ביסוד של כל משטרה דמוקרטי; וכך גם שאב בית-משפט זה מ ן המקורות ההם בהרחבה בעניין ‘קול העם’ נ’ שר הפנים [5].

בשנת 1915 פסק בית-המשפט העליון בארצות-הברית שחוקי מדינות המטילים צנזורה מוקדמת על סרטים, אינם נוגדים את החוקה

Mutual Film Corporation v. Industrial Commission of Ohio [11]

החלטה זו ניתנה, כאשר תעשיית הסרטים היתה עדיין בחיתוליה. כיום דעה רווחת היא שאילו הובאה השאלה מחדש להכרעה, יש להניח שבית המשפט היה משנה או לפחות מתקן את עמדתו הקודמת, ראה

Colombia Law Review 39 1383; Yale Law Journal 49 87; Yale Law Journal 60 696.

מכל מקום, הוכר שם מזמן ההבדל היסודי בין יומני קולנוע ובין סרטים אחרים, באשר לצורך וההצדקה להטלת צנזורה. עד שנת 1939 כבר שוחררו סרטים על עניני דיומא

(current events)

מחובת הצנזורה בכמה ממדינות ארצות-הברית (ראה המאמר הנ”ל ב-

Yale Law Journal 49

בעמ’ 93), וכיום שחרור זה חל, כפי הנראה, בכל המדינות של ארצות הברית,

(Cushman Civil Liberties in the United States (1959) 17)

את הטעם להבחנה בין יומני קולנוע ובין סרטים אחרים מביע Chafee בספרו הידוע

Free Speech in the United States (1948)

במלים אלו (שם, בעמ’ 543):

“איסור יומני חדשות שווה במידה רבה לאיסור עתונים.”

בפסק-דין משנת 1937 [13], שיצאו לו מוניטין בספרות על הסוגיה של צינזור סרטים, דן השופט לוינטל (Levinthal), בשבתו בבית-משפט במדינת פנסילבניה, בסרט מורכב מצילומי יומנים שתיאר את מלחמת האזרחים בספרד (בפסק-הדין צוטט במאמר הנ”ל ב-[13],

Yale Law Review

הערה 53, בעמ’ 95). יומני קולנוע חפשיים מצנזורה כלשהי על-פי חוק המדינה ההיא. מועצת הצנזורים אסרה את הצגת הסרט, בגלל דברי הפרשנות שליוו את הסרט, ובהם קריאת תגר על הפשיזם. בית-המשפט ביטול את החלטת הצנזורים בפסק-דינו הממצה אומר השופט:

“סרט המחזה הרגיל הוא במידה מסויימת תולדת הדרמה של הבמה. תכליתן של הצגות תיאטרון אלו היא בראש ובראשונה לשעשע ולספק פורקן מן המציאות. מצד שני, יומני חדשות קולנועיים מיועדים להפיץ ידיעות ולתאר מציאות … מתן אינפורמציה איננו שעשוע רק מפני ששניהם יכולים להיות מוצגים על אותו בד.

אין לחשוש משחרור של יומני חדשות מן הצנזורה. הקריין לא ישלב יותר כזב וידיעות מסולפות אל תוך השורות המלוות יומן מאשר כתב עתון המערבב עובדות עם דמיון. אין להטיל על יצרן של יומן חדשות צנזורה שממנה משוחרר אף המו”ל המשוחד ביותר של עתון.”

צודק מר טרלו, בא-כוח היועץ המשפטי, בטענתו, שדוקא היסוד החזותי שבהצגת הסרט עשוי לעורר תגובה רגשית יותר חזקה מאשר קריאה בעתון. אך הבדל זה אין בו כדי לבטל את הדמיון היסודי בין מסירת ידיעה בעתון ומסירתה בדרך ההקרנה על הבד. מצד שני חסר התיאור העתונאי את הדייקנות הגמורה של הצילום, המהווה כשלעצמה תריס בפני סילוף האירועים, במידה שהם צולמו. יוזכר כאן שאותו שיקול, בדבר דיוק הצילום לעומת הכתבה העתונאית, היה בין השיקולים שהמריצו את בית-המשפט המחוזי בירושלים בת”פ 40/61 היועץ המשפטי נ’ אייכמן [8], בעמ’ 172, להרשות את שידור הדיון בבית-המשפט בדרך הטלביזיה.

מן האמור עד כה יוצא שמסירת ידיעות נכונות על הנעשה במדינה – על כל הנעשה בה, וגם על תופעות שליליות – משרתת מטרה ציבורית חשובה, בין שהדברים נמסרים על-ידי העתונות ובין באמצעי אחר, כמו יומן קולנועי. מן ההקבלה הקרובה בין צילום קולנועי של מאורעות שאירעו לבין כתבה עתונאית נובע שמן הדין הוא, כי נאמץ לעצמנו את עיקר הנמקתו של בית-משפט זה בעניין ‘קול-העם’ נ’ שר הפנים [5], גם לגבי העניין דנן. נפסקה שם הלכה, שבאשר למניעת סכנה לשלום הציבור יש להעדיף את המבחן, אם קיימת ‘ודאות קרובה’ שהפרסום יסכן את שלום הציבור, על מבחן ‘הנטיה הרעה’ של הפרסום. כמו שאמר השופט אגרנט, שם [5], בעמ’ 884:

“אותה גישה של ‘נטיה רעה’ מתאימה אולי לשיטה הפוליטית הנהוגה במדינה המושתתת על משטר אוטוקרטי או טוטליטרי, אך היא מסכלת או לפחות עושה לבלתי-יעיל, את השימוש באותו תהליך המהווה עצם מעצמו של כל משטר דמוקרטי – דהיינו, התהליך של בירור האמת.”

נוסף על כך יש, כמובן, להבטיח שהפרסום לא יפר את החוק על-ידי פגיעה במוסר, ברגשי דת או בשמו הטוב של הזולת, וכיוצא באלה (ראה שם [5], בעמ’ 879).

בעניין ‘קול-העם’ [5], פירש בית-המשפט את ההוראה הסטטוטורית הספציפית שבסעיף 19(2)(א) לפקודת העתונות, בעוד שכאן אנו דנים בשיקול-דעת מינהלי, שלא הוגדר הגדרה נוספת בסעיף 6(2) של פקודת סרטי הראינוע. אך ההחלטה בעניין “קול-העם” הועמדה על בסיס רעיוני רחב, ההולם במלואו גם את העניין שלפנינו. עוד יש להעיר שגם ההבדל בין הצנזור המוקדמת של סרט לבין סגירת עתון לאחר מעשה אינו מכריע לעניננו. בית-המשפט הסביר שם [5], בעמ’ 885, שגם בסגירת עתון בגלל פרסום חומר מסויים –

“… המדובר באמצעי מניעתי, שאינו נושא אופי פלילי במובן המקובל, משום שמטרתו הראשונית והמיידית היא להבטיח אי-יציאת עתון לאור, מחמת שהוא עלול להכיל חומר פסול דומה בעתיד.”

נחזור עתה לעובדות המקרה שלפנינו. בוודאי, האירועים בסומייל, כפי שצולמו על-ידי צלם המבקשת, הינם מצערים ומבישים, ועלולים לעורר רגשות מרירות בלבם של צופים בעלי-כוח שיפוטי לקוי. עם זאת ספק בעיני אם דוקא מתן פרסום לאירועים אלה עלול לעודד תופעות נוספות של הפרת חוק אצל אותו חלק של קהל הצופים, הנוטה להתפרצויות. אולי נהפוך הוא, ואלה ילמדו מתקיפות פעולתם של השוטרים, שהמפר את הסדר הציבורי נתקל בתגובה נמרצת. אוסיף ואומר שאפילו יש יסוד כלשהו לחשש כזה, הרי שוב אין כאן יותר מאשר ‘נטיה רעה’, ולא ‘ודאות קרובה’ של סיכון שלום הציבור בפועל ממש. מוטב לאפשר לציבור לראות את הדברים, כפי שקרו במציאות, שאם לא כן גדולה הסכנה שהוא יפול קרבן לניפוח המאורע על-ידי שמועות פורחות המועברות מפה לאוזן. אין טעם לנהוג בדרכי בת-היענה בענינים כגון אלה, ואין מסלקים תופעה חברתית שלילית על-ידי שמעלימים את גילוייה מעיני הציבור, במקום להילחם בה בדרך החינוך וההסברה הנאותה. גם בצד זה של הבעיה נגד בית-המשפט בעניין “קול-העם” [5], בדברו על פרסום ידיעות כוזבות בעתונות (בעמ’ 891 [5]):

“בדרך כלל קיים סיכוי טוב, שסופה של האמת לנצח, אשר על-כן אם רק ישנה שהות מספקת, מוטל לפעול… בדרך של בירור, חינוך והסבר נגדי. אם אך יש זמן לגלות על-ידי בירור את הכזב ואת הטעויות, ולמנוע את העוול על-ידי תהליכים חינוכיים, אזי התרופה שיש לנקטה היא דוקא דיבורים ולא שתיקה שכופים אותה” (השופט ברנדיס Brandeis במשפט

Whitney [12])

מה שנאמר שם על פרסום ידיעה כוזבת, בוחן יפה על אחת כמה וכמה לגבי פרסום שאינו משקף את הבעיה בכללותה. בימינו שוקדים השלטונות במדינה דמוקרטית על כך, שיהיו בידיהם כלים מספיקים להסרת עמדתם לציבור, וגם במדינתנו אין לך משרד או מוסד ממשלתי בלא דובר או ממונה על קשרי ציבור.

סוף דבר: העקרון של חופש האינפורמציה הינו כה חיוני למשטר השורר במדינתנו, שיש לקיימו גם בשטח הפרסום של יומני חדשות קולנועיים, אלא אם קיימת סיבה מכרעת לסטיה מהפעלתו. סיבה כזאת לא נמצאה כאן. בהחלטת המועצה ובתשובתה לבקשה שלפנינו אין לגלות שהיא התחשבה באותו עקרון חיוני; אילו עשתה כן, לא היתה יכולה להגיע להחלטה, אליה הגיעה.

מטעמים אלה יש, לדעתי, לעשות את הצו-על-תנאי החלטי.

 

השופט ויתקון:

המועצה לביקורת סרטים ומחזות מפעילה את סמכותה בהתאם להוראות פקודת סרטי הראינוע (חוקי א”י, פרק טז), ולפי סעיף 6(2) לפקודה זו, רשאית היא, בשיקול-דעתה, לתת – בכפוף לתנאים או ללא תנאים – או שלא לתת רשיון להציג כל סרט. זוהי סמכות רחבה מאד, שאין דוגמתה בתחום האתונות. וכבר נאמר בבית משפט זה, בעניין כהן נגד שר הפנים, בג”צ 146/1959 [4], מפי השופט זילברג:

“החוק אינו מפרט את הנימוקים אשר בגללם רשאית המועצה לבטל את הרשיון; אך לא ייתכן, כי המועצה תהיה חפשית לגמרי בשיקוליה בבואה לעשות כן. חל כאן איפוא הכלל שהובע פעמים אין ספור על-ידי בית-משפט זה, והוא כי על הרשות המוסמכת לשקול שיקולים השייכים, לפי מהותם, לעצם העניין, ואינם זרים לו. נראה לנו – בלי להיכנס לפרטי פרטים – כי הקו המנחה את הוועדה בשקלה את סירוב או ביטול הרשיון, צריך להיות: שאין להרשות הצגת סרט העלול לפגוע במוסר או בטעם הטוב, או העלול לגרום לשחיתות המידות. כי הסרט, בימינו, הינו אמצעי חינוך, ויש למנוע, כי הוא יחנך לערכי רוח ותרבות הנחשבים כשליליים בעיני הציבור” (שם [4], בעמ’ 284).

ועוד בעניין אחר – פורס פילם בע”מ נגד המועצה לביקורת סרטים ומחזות, בג”צ 260/60 [7] – באה לביטויה, אף כאן מפי אותו שופט נכבד, סלידתו של בית-משפט זה בכל התערבות בהחלטות המועצה. ואלה דבריו הקולעים:

“המועצה היא גוף ציבורי, רפרזנטטיבי, המביע את השקפותיהן של שכבות שונות של העם; משום כך ניתנה לה סמכות רחבה בסעיף 6(2) של פקודת סרטי הראינוע, 1927, ואם היא סברה כי פרשנות גרמניה אינם הולמת את תכנו ותפקידו של הסרט הנדון, אין אנו מוכנים לומר כי הסברה ההיא בלתי סבירה היתה” (שם [7], בעמ’ 613).

עיניו הרואות, בית-המשפט לא נכנס בעובי הקורה ולא שקל, הוא בעצמו, אל כל השיקולים, בעד ונגד, העשויים להכריע בשאלה כה עדינה, כמו זו אם רצוי להציג סרט תעודתי על ישראל, מעשה ידם של מפיקים גרמניים, עם דברי פרשנות בשפתם המקורית, הגרמנית. השיקולים – כך עולה בעליל מהחלטה זו – שיקולי המעוצה הם. היא מורכבת ברובה מאנשי ציבור, וביניהם מחנכים, אמנים ועתונאים. חזקה עליה שהיא יודעת את נפש העם ומייצגת את דעת הקהל המתמקדת. לא די בכך איפוא שבית-המשפט יחלוק על שיקולי המועצה או שהיה מגיע למסקנה אחרת, שכן לא בערעור יושבים אנו על החלטותיה; וכדי להצדיק את התערבותנו צריך להראות שהיא סטתה מן הכל, שהוגדר כה ברור בדברים שהובאו לעיל, דהיינו “כי על הרשות המוסמכת לשקול שיקולים השייכים, לפי מהותם, לעצם העניין, ואינם זרים לו”.

אם היה צורך להביא אסמכתה נוספת להלכה, שנפסקה בשני תקדימים אלה, לא יכלתי למצוא טובה ונאמנה מזו שגילה חברי הנכבד, השופט לנדוי; כוונתי לפסק-דינו המזהיר של השופט לוינטל [13], בעניין הסרט

‘Spain in Flames’,

שבא בשנת 1937 לפני בית-המשפט במדינת פנסילווניה. פסק זה מתחלק לשלושה פרקים. בראשון מוקיע השופט המלומד את כל אשר שלילי במוסד הצנזורה, ואין צורך לומר, שבכל לבי מסכים אני לדבריו. ברם בפרק השני קובע השופט, כי אין זה מתפקידו של בית-המשפט ליטול לעצמו את סמכותה של המועצה. בדברי השופט:

“… We should be loath to assume our own infallibility and to substitute our standard of morality for that of the Board. Every reasonable doubt must be resolved by us in behalf of the administrative action, lest we arrogate to ourselves the function of legislator and administrator”.

ואילו בפרק השלישי נאמר, כי לגבי יומנים, להבדיל מסרטים אחרים, אין החוק שבאותה מדינה מעניק סמכות למועצה לאסור את הצגתם. משום כך – ומשום כך בלבד – זכה המבקש בערעור והחלטת המועצה בוטלה.

יוצא איפוא שעל אף ביקרתו החריפה והבלתי-מסוייגת של השופט על החלטת המועצה ועל אף סלידת נפשו בכל פגיעה בחופש הפרט, לא היה רואה עילה לשים את שיקול-דעתו תחת שיקול-דעתה של המועצה, ואם בכל זאת ביטל את החלטתה, לא היה זה אלא מכיוון שהיא חרגה מסמכותה. פסק זה חשוב לעניננו משתי בחינות: ראשית הוא מראה לנו, שעל אף הכל היה השופט נמנע מלהתערב בהחלטתה של מועצה, כשלא יכול היה לומר עליה שהיא פעלה capriciously or arbitrarily; ושנית, רק משום שהחוק הפנסילווני (להבדיל מהחוק שלנו) כולל הוראה מפורשת המוציאה יומנים מכלל סמכות הצנזור, ראה השופט מקום להתערב בהחלטת המועצה. לא התעלמתי מאימרות השופט, בהן הבחין בין יומנים לבין סרטים אחרים ודימה צנזורה של יומנים לזו של עתונים, אך יחד עם זאת ברור, שאילמלא השוני האמור שבחוק לגבי יומנים היה מאר את האיסור, על אף היותו מכוון לסרט תעודתי, אשר, בדומה ליומן, לא בא אלא לשקף את המציאות. אין לומר איפוא כאילו מושכל ראשון הוא, שלגבי יומן מוגבלת יותר סמכות המועצה לאסור את הצגתו, או רחבה יותר סמכותנו להתערב בהחלטת האיסור, מאשר לגבי כל סרט אחר.

הפועל-יוצא מכל הנ”ל הוא שלדעתי אין כל מקום להתערבותנו אלא אם-כן סבורים אנו שהחלטת המועצה היתה מבוססת על עקרונות או הנחיות פסולים; אך אם נמצא שהעקרונות וההנחיות, שהדריכו את המועצה, בדין יסודם, אסור לנו להתערב בשל כך בלבד, שאילו אנחנו ישבנו במקום המועצה, היינו מגיעים, על פי אותם עקרונות והנחיות, לידי מסקנה אחרת. וכאן אוסיף, שדוקא מכיון שההחלטה בכל מקרה ומקרה מוטלת במידה רבה בתחושת האדם – ובשטח זה קשה לתחום תחומים ברורים ומוגדרים – רואה אני חשיבות בכך, שהרשות המוסמכת היא מועצה המורכבת ברובה מאנשי ציבור, ולא פקיד הכפוף למשמעת מינהלית. אם בדרך כלל יהסס בית-המשפט להתערב בשיקול-דעתה של הרשות, לגבי מועצה כזאת על אחת כמה וכמה.

האם הגיעה המועצה למסקנתה על סמך עקרון פסול? הנימוק היה, בתכלית הקיצור, שהקטע מראה תמונות זוועה אשר, בשקפן בעיה אקטואלית בצורה בלתי-מאוזנת, עלולות להשפיע השפעה חינוכית שלילית, מבחן זה של השפעה חינוכית שלילית בעניין, שברגע זה הוא “רגיש” – לא מצאתי בו פסול, והייתי אומר, שמי ששולל את המבחן הזה כמבחן לגיטימי, שולל את מוסד הצנזורה בכללותו. וכאן רואה אני, עם כל הכבוד, שני כיוונים בהנמקתו של חברי הנכבד, השופט לנדוי. מחד גיסא, אף הוא מסכים, ש”אם האירוע שצולם יש בו מראות זוועה או אכזריות מופלגת או גירוי מיני בוהק… אין ספק שהמועצה תצדק, אם תאסור את הצגתו, אף שכך התרחשו הדברים במציאות; אלא שלדעתי חברי, אין הקטע מגיע לדרגה קיצונית שכזאת. ומאידך גיסא סבור חברי שהמבחן המקובל לפסילת סרט אין כוחו יפה לגבי יומנים; לדעתו, דומה היומן לעתון, ואותו חופש הנהוג במשטר דמוקרטי לגבי זה, דין הוא שיחול גם על זה. היומן והעתון, שניהם באים לשקף את המציאות, ובמידה שהם עושים זאת חזקה על האזרח שידע להסיק ממנה את המסקנות הרצויות.

אכן, לפי ההנחיה הראשונה אין העובדה, שהסרט משקף את המציאות, מחסנת אותו בפני הצנזורה, אם יש בו מראות זוועה או אכזריות מופלגת או גירוי מיני מופלג. מן הראוי שנדע, מדוע זה מוכרח להיות כך. נדמה לי, שמה שעשוי להצדיק במקרה זה את פסילת הקטע הנדון מחמת מעשי האלימות או המיניות שבו, הוא היותם של מעשים אלה “אקטואליים” בעיני המסתכל ובשל כך עלולים להתיר תגובות של התפרקות ופורענות. הסכנה היא ההשפעה החינוכית השלילית. השאלה אינה איפוא אם ראינו מעשי אלימות אכזריים יותר או התערטלויות גסות יותר בהרבה סרטים אחרים, שעברו את ביקורת הצנזורה; השאלה היא, אם תמונות אלו של התנקשות פיזית על רקע של בעיה אקטואלית ביותר אינן עלולות לפרוץ מעצורים נפשיים ולהפוך מסתכל שליו ואדיש לשותף בכוח של הצד, שמאבקו ממלא את לבו אהדה.

אסביר את דברי ביתר פירוט. הסכנה, ממנה חוששת המועצה, וחומרתה המיוחדת, נובעת מהצטברותם של כמה גורמים., שכל אחד מהם, בנפרד, לא היה, אולי, מספיק להצדיק את פסילת הקטע. אין לפצל גורמים אלה, אלא צריך לשקלם ביחד. ואלה הגורמים:

(א) הקטע מתאר התנהגות אנטי-סוציאלית: התקוממות נגד שלטון החוק והמשפט במדינה וזלזול בשופטיה ושוטריה; הוא מראה שאפשר גם שלא לציית לצו בית-המשפט.

(ב) התנהגות זו נוגעת לתחום ‘רגיש’ בחברתנו, המועד לפורענות; מקרים כאלה הולכים ומתרבים בצורה מדאיגה.

(ג) התיאור עשוי לעורר אהדה לפורצי הגדר ולפורקי עול המשפט, בלי להיות מאוזן על-ידי קורקטיבים מספיקים, שבכוחם למנוע את ההשפעה החינוכית השלילית.

(ד) תיאור זה אינו פונה אל שכלו של המסתכל; אילו עשה זאת, קרוב לוודאי שהיה נכשל במזימתו; אלא כוח משיכתו פונה יש אל האינסטינקט האימוציונלי שבאדם, הנוטה לצדד עם החלש ואינו מרבה לבדוק, אם הדל גם צודק בריבו.

(ה) כאמצעי-עזר חשוב עומדת לתיאור זו העובדה (הנכונה כשלעצמה), שקרו מעשי אלימות מחרידים, ואלימות – וביחוד אלימות, שיש בה משום פגיעה בצניעות (מאבק פיזי עם אשה תוך הפשלת שמלתה וחשיפת גופה) – עשויה לגרות יצרים ולהכשיר ביתר יעילות את הקרקע לתגובות רגשניות שליליות. כלום יש עוד צורך להסביר את הקשר בין אלימות וסדיסם?

זהו אפקט המצטבר מכל הגורמים הללו. ברור איפוא שכלל ועיקר אין מקום לטענה, שמעשי האלימות המתוארים בקטע הנדון אינם מגיעים לדרגה, שהציבור רגיל להם בכל סרט על “המערב הפרוע” או על השואה הנאצית; וכמו-כן, לא היתה זו אלא תמימות מצד מר תמיר, כשטען, שרואים תמונות של נשים מעורטלות ואירוטיקה בסרטים אין ספור, שעברו את ביקורת המועצה, ומדוע איפוא יצא הקצף דוקא על הקטע הנדון? התשובה היא, כמובן, שאין מקום להכללות ולהשוואות כאלו. מראה אלימות, למשל בסרט על השואה הנאצית, או על רקע מלחמה, עשוי אמנם אף הוא להוציא את המסתכל משאננותו, אך הוא מוסער בכיוון הרצוי מבחינה מוסרית, לאומית או סוציאלית, ושוב, שונה דינם והשפעתם של סרטים, שאינם באים אלא לבדר או לשעשע או שעלילתם או נושאם רחוקים הם מתודעת הציבור. הקטע הנדון, לעומת זאת, מראה תמונות של אלימות על רקע אקטואלי ביותר והוא עלול לכוון את הציבור (או חלק בלתי מבוטל ממנו) בכיוון הלא-רצוי.

זוהי הסכנה, שלשם מניעתה קיימת הביקורת. היא עשויה להפריז במקרה זה או אחר ולהיות פסימית יתר על המידה; אך ככלות הכל, השאלה היא שאלה של דרגה, והיא מסורה לשיקול-דעתה של המועצה. עליה – ולא עלינו – לשקול את מידת הסכנה שבהצגת הקטע וכן את השאלה, אם אולי נמנע או הופחתה הסכנה על-ידי תיאור מקיף ומאוזן של הבעיה בשלמותה. כשנמצא שלא טעתה המועצה בקביעת המבחן, שצריך להדריכה, אך בהפעילה את המבחן הנכון נהגה בזהירות, שאולי נראית בעינינו כזהירות יתירה בהערכת הסכנה, אין מקום להתערבותנו. כדי להצדיק התערבות כזאת, עלינו למצוא פסול בעצם המבחן, שהדריך את המועצה. ואמנם פסול כזה רואה המבקשת בפגיעה בחופש הביטוי, המובטח, לטענתה, ליומן כלעתון בהיותם שניהם משקפים את המציאות. טענה זו, כמה תשובות לה, לדעתי.

ראשית – ואני מתחיל בנקודה זו כדי להסיר אותה מן הפרק – אין זה נכון, שהקטע הנדון כאן משקף את המציאות כמות שהיא, ללא כחל ושרק, ואם תמצי לומר, היתה זו “מציאות” מקוטעת בלבד. המציאות היא שיש בארצנו חוסר הבנה וחוסר הכרה בערכי המשפט, ובתחומים רבים אין הציבור (ולא רק שכבותיו “הפרימיטיביות”) נוהג דרך-ארץ כלפי הצו, שיצא מפי בית-משפט. זוהי, לעניות דעתי, אחת הבעיות הכאובות והחשובות ביותר, שמדינתנו הצעירה מתלבטת בהן, ומכאן שכל תיאור של מקרה שקרה על רקע זה, ואינו מביא לתודעתו של המסתכל אתה עוול שבזלזול בחוק ובשליחיו, אינו מתאר את המציאות בשלמותה. כאן פסק בית-משפט מוסמך את פסקו, ועלינו להניח שבדין פסק ובדין נמסר פסקו להוצאה-לפועל. לאומללים צריך לעזור, אך לא בדרך ההסתה וההתקוממות על כוחות הסדר והמשפט, וכשבאים שוטרים כדי להגן על פקידי הוצאה לפועל, והם נאלצים לשבור התנגדות פיזית מאורגנת, ודאי הוא שיתרחשו סצינות המעוררות סלידה; אך המציאות היא שהשוטרים הם הנתקפים והנעלבים, והם ראויים לאהדת הציבור ולתמיכתו.

האם זהו הרושם המתקבל מראיית הקטע הנדון, בליווי דברי הפרשנות או בלעדיהם? הייתי מסתפק בתשובתם השלילית של המשיבים; הם – ולא אנו – שבידם התפקיד להעריך את רישומו והשפעתו של כל סרט, משום כך הסתייגתי מהחלטתנו להציג את הקטע באולם בית-המשפט. הם אמרו ברורות, שהקטע מראה את המאורע באופן חד-צדדי, וכעת, אחרי שהסתכלתי בעצמי, אין אני יכול אלא להסכים עמם. כשאדם מסתכל ביומן, התעניינותו מרוכזת בעיקר על מראה עיניו, וזה ממלא לבו אהדה ורחמנות על המסכנים, יושבי שכונת העוני המנושלים, וזעם על אכזריות השוטרים ורשעותם, וכנגד הרושם החזק הזה מבוטל כמעט רישומם של דברי הפרשנות המסבירים – בצורה חלשה מאד – את השתלשלות העניין. ואם תאמר שמטבע העניין הוא שיומן אינו מסוגל להבהיר בעיה מכל צדדיה, הרי לדעתי חשוב רק, מה הרושם המתקבל מן הקטע כמות שהוא.

אך אפילו נשאר ספק בלבנו, אם אמנם חסרה מן הקטע האובייקטיביות הדרושה, בא בא-כוח המבקשת בעצמו והסיר כל ספק כזה. בבקשתו תיאר את תוכן הקטע במלים אלו:

“3. בקטע הנ”ל רואים, בין היתר, שוטרים מכים כמה מתושבי השכונה הנ”ל, ובין היתר, גוררים באכזריות אשה הנמצאת בהריון”.

על תיאור זה חזר מר תמיר בחלקים אחרים שבבקשתו וכן, לפנינו, בשעה שחקר את המשיב וטען את טענותיו. נכון הדבר, כשהרגיש מר תמיר, שלא זו הדרך לסבר אזנם של שופטים, הפך את טיעונו מן הקצה אל הקצה וביקש להראות, שכל הקטע לא בא אלא לתאר דברים כהווייתם, ושמוסר השכל שבהם, שהממרה פי בית-המשפט, בא על ענשו. היה זה שינוי קו הטיעון, שלדעתי אין לעבור עליו תוך מתן נזיפה קלה; כאן אי-אפשר לה למבקשת לחזור בה מטיעונה הראשון, מכיון שהוא מעיד כמאה עדים, לא על הרושם שהיא התכוונה ליצור בהסרטת הקטע (שכן כוונתה לא מעלה ולא מורידה), אלא על הרושם העלול להיווצר בעיני הציבור או חלק ממנו. ואם לא היה די בעדות זו אפשר לעיין בפרסום שניתן לתמונות מן הקטע הנדון בשבועון “העולם הזה” מיד לאחר שמיעת הבקשה – כנראה בניגוד לרצונה של המבקשת – ואף כאן המגמה ברורה.

אך נניח – ובזה אני בא לעיקר – שיש לנו עניין בקטע של יומן, שאין בו שמץ של הטעיית הציבור או הסתה, אלא שהוא מתאר דברים שקרו במציאות, אם כי בעוונותינו הרבים, אותם דברים אינם יפים; יש בהם אימה, תוקפנות ואלימות, ואולי גם קצת מן הפגיעה בכללי הצניעות, ולגבי הקטע כולו, בהשתלבות חלקיו זה בזה, החליטה המועצה שאינו ראוי להצגה בציבור, ונימוקה הוא שהמעשים המתוארים עלולים לעורר תגובות שליליות אצל חלק מן הקהל ולשמש לו דוגמה רעה. הנמקה כזאת היתה לגיטימית, אליבא דכל הדעות, לגבי סרט עלילתי. כלום נפסול אותה, כשהמדובר ביומן, אם כי מבחינת “האקטואליות” של הבעיה, יומן (אם הוא צולם היטב) יכול להיות מסעיר או מזעזע יותר מכל סרט עלילתי?

לדעתי אין כל מקום לאבחנה כזאת.

ראשית כל, חיים אנו מפי החוק, ופקודת סרטי הראינוע, כפי שראינו, אינה מבדילה בין יומן לבין כל סרט אחר, כמו שעשה החוק במדינת פנסילווניה אשר שימש בסיס – ובסיס יחידי – להחלטת השופט לוינטל לביטול החלטת המועצה. ליומן אין כל מעמד-יתר לפי החוק שלנו. שמא אפשר לראות דמיון בין יומן ועתון ולהחיל אף על זה את העקרון הגדול של חופש-הביטוי, שהוא אחד מחירויות היסוד בכל משטר דמוקרטי? חושש אני שגם דרך זו אינה נראית בעיני. עלינו לזכור, קודם כל, שלגבי סרטים קיימת, לפי החוק, צנזורה, מה שאין כן לגבי עתונים, פרט לתחום הבטחוני. כפי שציינתי הרגע, אין יסוד לסברה, שפקודת סרטי הראינוע, המטילה צנזורה על סרטים, לא התכוונה ליומנים, ואם כן אין להחיל עליהם דין עתונים במקום דין סרטים, מכיוון שעתונים נמצאים במצב משפטי אחר לגמרי מזה שחל על סרטים.

אך גם לגופו של עניין רואה אני טעם רב בהפליה זו בין עתון ובין סרט, ויהא זה אפילו סרט תעודתי או יומן. אינה דומה הקריאה בעתון לראייה בבתי-קולנוע. הכותב בעתון פונה אל הקורא כאל פרט, ואפילו עתון שכל כולו דמגוגיה ודברי השמצה והבל, חזקה על קוראיו שידעו לבחון את הכתוב במבחנת השכל. לפחת, שהות יש להם להרהר על החומר, להחליף דעות ולהימנע ממסקנות נמהרות, רגשניות. ואילו סרט, שבכוחו להסעיר רוחות בשאלה בת חשיבות ציבורית, פונה יש אל ההמון, ופעולתו, בעיקר, וקל דעת, כאן, בקולנוע קל הרבה יותר מאשר על-ידי העתון. להגיע אליו וללבות יצריו. כאן, בסרט, אין למסתכל השהות, ואולי אף לא הרצון, לבדוק את הדברים ולהשלים את ידיעותיו כדי להגיע לדעה שקולה; תגובתו היא ספונטנית, אמוציונלית ולפעמים המונית. אלה דברים שמכללי היסוד בתורת הפסיכולוגיה, והם מונעים, לדעתי, את ההשוואה בין יומן ועתון. ויהא הדבר ברור: סבור אף אני שבדרך כלל אפשר לסמוך על בגרות, קור רוחו וכוח אבחנתו של ציבורנו, וגם אני רואה בצנזורה אמצעי, שרק בלית ברירה ובמקרים הנדירים ביותר יהא מקום להשתמש בו. לא מצאתי שהמשיבים מחזיקים בדעה אחרת. זהו המקרה הראשון, שבו נפסל קטע מיומן החדשות. הוא לא נפסל מתוך כוונה להסתיר מעיני הציבור תופעה משפילה ומבישה, או לחפות על המשטרה, כפי שטען מר תמיר. הוא נפסל מתוך דאגה כנה, שבעניין רגיש ועדין ביותר עלול הקטע להוליך את דעת הקהל שולל ולהוליד תגובות חמורות. אינני מוכן לומר, כי החשש הזה קלוט מן האוויר או שהסכנה אינה קרובה די צרכה. הייתי מניח שאלה זו בידי המועצה, אך אם מסמכותי הוא לענות עליה, הייתי מצטרף לדעתה.

הצעתי איפוא לבטל את הצו-על-תנאי.

 

השופט זילברג:

מצטרף אני לפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט לנדוי.

אין אני כופר בכלל הנודע – כלל אשר, מרוב שימוש בו, נהפך כמעט ממטבע לאסימון – כי אין בית-המשפט הגבוה לצדק מעמיד את שיקוליו-הוא במקום שיקולי הרשות המוסמכת. ואף-על-פי-כן, כאשר העניין הוא בעל חשיבות ציבורית מרובה, וגדרי הספקות שבו אינם מצריכים מומחיות מיוחדת, אלא נהירים ובהירים וברורים לכל – במקרה כזה אין חולקין כבוד לרב, היא הרשות המוסמכת, ובית-משפט זה, אם ייראו לו הדבר, יהפוך על פיה את קערת החלטת הרשות.

העניין שאנו דנים בו, הוא בעל חשיבות ציבורית מרובה, לא בשל האוצר הגנוז של ‘יומן סומייל’ אשר עדיין לא שזפתו עין הציבור הקולנועי, אלא משום גזירה שמא תנצל הצנזורה את כוחה להטלת איפול – שלא מטעמי בטחון או טעמים כשרים אחרים – על הנעשה בקרב רשויות המדינה.

ארצנו היא מדינה דמוקרטית, מן הדמוקרטיות ביותר לא רק בפינת תבל זו, אלא בעולם הנאור כולו. דמוקרטיה היא שלטון העם; שלטון העם מתבטא בחופש הצבעתו, לכאן או לכאן, בבחירות הנערכות לגוף המחוקק; הצבעה חפשית פירושה: ברירה שקולה, מודעת, בין אידיאל ואידיאל, אינטרס ואינטרס, מפלגה ומפלגה. ו”אם אין דעה – הבדלה מנין?”; אם מעשי השלטונות מוסתרים בעיני האזרח, שיקוליו של זה מוטעים יהיו בבוא יום פקודה לשלטון, הוא יום הבחירות, ונמצא מידת הדמוקרטיה לוקה. “מעשיך יקרבוך, ומעשיך ירחקוך”, זהו חשבון הנפש של השלטון בכל מדינה דמוקרטית, בעוד אשר הממשל הרודני – העומד כביכול למעלה מן הביקורת – מעניין, לשם קיום המשטר, לכסות ולחפות על מעלליהן הרעים של רשויותיו, ויוקרתו היא כבוד-מלא-עולם של בערות האזרח.

קיצורו של דבר: האפשרות הנתונה לאזרח המתעניין לקבל ולהפיץ אינפורמציה על הנעשה בקרב המדינה ורשויותיה – פרט לענינים שהם מעצם מהותם סודיים – היא תנאי-בלעדיו-אין לקיום משטר דמוקרטי במדינה, ובלעדיה לא תיכון כל דמוקרטיה אמיתית.

מדינתנו היא, כאמור, מדינה דמוקרטית ולא רודנית, והיא אינה נוהגת לפאר ולשבח את השלטונות שסרחו. מעשיהם של אלה עומדים לביקורת צולבת בכנסת, והצדקתם מתקבלת רק אם יש להם צידוק. על שום מה, איפוא, ראתה הצנזורה הקולנועית (המשיבה השניה) לאסור את הקרנתו של היומן הנדון, הוא ‘יומן סומייל’? אם אמנם יש מה להסתיר – מדוע יוסתר הדבר?!

טען לפנינו מר גרי (המשיב הראשון), כי מכיון שרואים ביומן אשה הנגררת על-ידי אחד השוטרים ושולי שמלתה מופשלים הרבה אגב כך – הוא הגזים קצת בתיאור העניין, כפי שהעיר חברי, השופט לנדוי – הרי דבר זה פוגע בטעם הטוב מבחינה מינית.

תשובתי לכך היא: אין אני מאמין כי נימוק “מיני” זה הוא שהניע את המועצה לאסור את הקרנת ‘יומן סומייל’. אומר בגלוי וללא כל הסוואה: צנזורה שאינה נרתעת מלהרשות הצגת סרטים המעבירים לעיני הצופה את כל פרטי פרטיו של תשמיש המיטה – צנזורה “ליברלית”, סלחנית. שכזאת לא ייפגעו רגשי הצניעות שלה, כאשר רגב גררא וגרירה של אשה תקפנית המתנגדת לצו-הפינוי, מופשלים קמעא, שלא במתכוון שולי שמלתה. על כגון זה כבר אמרו חכמינו (תלמוד בבלי בבא בתרא טו ב): “אומר לו (ראובן לשמעון): טול קיסם מבין עיניך, אומר לו (שמעון לראובן): ‘טול קורה מבין עיניך'”.

גם הנימוק השני לסירוב, שהודגש בפרוטוקול ישיבת המועצה מיום 17/09/1962, והוא כי היומן “אינו משקף את הבעיה בכללותה”, אין בידי לקבלו מן הטעמים שבוארו באר היטב על-ידי חברי הנכבד, השופט לנדוי. לדבריו של מר גרי, עשה טיפול המשטרה בסמוייל “רושם של טיפול נאצי”, אך תמה אני, כיצד יכול אדם משכיל להוציא מפיו השוואה אומללה שכזאת.

סיכומו של דבר: אין אני יכול להשתחרר מן הרושם, כי המניע של המשיבה השניה לאיסור הקרנת היומן, היה “מפני המלעיזין”, היינו שלא לספק חומר העלול להוריד ברבים את כבוד המשטרה. ובזה היאלא צדקה אלא טעתה, משני כיוונים גם יחד:

(א) אם התנהגותה של המשטרה באמת מבישה או פסולה היתה, לא היה כל יסוד חוקי להסתיר את הדבר. אדרבא! מצוה היה לגלותו לעיני כל, למען יראה האזרח וישפוט.

(ב) מעיקרא דדינא פירכא! אינני מוצא פסול כל שהוא בהתנהגותה של המשטרה בסומייל כפי שעולה מן הדיונים שלפנינו. חלק גדול של האוכלוסיה בארץ עדיין נושא אתו את מושגי הגלות, בה ה’נאטשאלסטבו’ (השררה) היתה – או נראתה – אויבת העם היהודי. את ההרגשה הגלותית הזאת חייבים אנו לעקור מן השורש. שופטינו הם שופטים ישראל, ושוטרינו הם שוטרי ישראל, ואם השופט נותן צו-פינוי, מחוייבת המשטרה, אם יש צורך בכך, לעשות את כל אשר בידה כדי לבצע את הצו. ודאי פינוי דיירים בכוח אינני מן המחזות האסתטיים ביותר, אבל האסתטיקה איננה קנה-המידה היחיד, לפיו עלינו לפעול בבואנו להשלים את החוק והצדק.

דעתי היא, איפוא, כי יש לעשות את הצו החלטי.

 

לפיכך הוחלט ברוב דעות לעשות את הצו-על-תנאי החלטי. על המשיבה השניה לשלם למבקשת סכום של 200 ל”י כהוצאות הבקשה ושכר טרחת עורך-דין כולל.

 

ניתן היום, יג כסלו ה’תשס”ג (10/12/1962).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *