בג”צ 243/1981 חברת יקי יושע בע”מ ואח’ נ’ המועצה לביקורת סרטים מחזות (10/05/1981)

בג”צ 243/1981 חברת יקי יושע בע”מ נ’ המועצה לביקורת סרטים מחזות, פ”ד לה(3) (1981) 421

 

בג”צ 243/1981

1. חברת יקי יושע בע”מ

2. יקי יושע

נגד

המועצה לביקורת סרטים ומחזות

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[08/05/1981, 10/05/1981]

לפני הנשיא מ’ לנדוי והשופטים מ’ שמגר, משה כהן

 

תקנות המועצה לביקורת סרטים ומחזות, ה’תש”ם-1979, ק”ת 159, תקנות 7, 17­ – פקודת הפרשנות [נוסח חדש], נ”ח 2, סעיף 16(1) – פקודת סרטי הראינוע, חא”י כרך ב, (ע) 128, (א) 135, סעיף 7(1)

 

העותרת 1 הפיקה והעותר 2 ביים סרט עלילתי, ובו ביקורת חברתית קשה על מסחור ההנצחה של חללי מלחמות ישראל. בתחילה אושר הסרט להקרנה בשלמותו על-ידי המשיבה. אולם לאחר שהוא זכה לביקורות חריפות בציבור, וסגן שר הביטחון פנה לשר הפנים, התכנסה המשיבה בשנית והחליטה להורות על ביצוע קיצוצים בסרט. מכאן העתירה.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) גוף סטטוטורי, כמו המשיבה, חייב לגלות לנוגע בדבר, מה היו נימוקי ההחלטה, הדוחה את בקשתו. כן מחייבת ההגינות הדיונית, שהנוגע בדבר ידע מראש – כאשר הוא מוזמן להופיע לפני המשיבה – מהם עיקרי הדברים, שישמשו נושא לדיון בעניינו.

(2) אך אין קיימת חובה כוללנית על-פי הדין להמציא את הפרוטוקולים של דיוני המשיבה למי שעלול להיפגע מהחלטותיה.

ב.

(1) ביטול היתר, שכבר ניתן על-ידי המשיבה, כאילו מטיל חובת ראיה על מי שמציע את הביטול, להראות שקיימים נימוקים מיוחדים המחייבים זאת, ויש להתחשב גם בנזק החומרי, שמקבל ההיתר עלול לסבול בשל שינוי ההחלטה.

(2) הוא הדין, אם כי במידה פחותה, גם בהחלטה להשמיט קטעים מסרט, שהצגתו הותרה תחילה בשלמותו.

ג. נושא השכול של בני משפחות הנופלים במערכות ישראל הוא רגיש מאין כמוהו, והחובה להיזהר ברגשותיהם שקולה כנגד הסלידה מכל צורה של צנזורה.

ד. המשיבה היא המופקדת על הביקורת על סרטים, כגוף המייצג בעצמו את הציבור, ובעניין דנן לא נמצאה עילה מספקת לסתור את החלטתה.

 

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] בג”צ 549/1975 חברת סרטי נח בע”מ נ’ המועצה לבקורת סרטי קולנוע, פ”ד ל(1) (1976) 757.

[2] בג”צ 351/1972 קינן נ’ המועצה לבקורת סרטים ומחזות, פ”ד כו(2) (1972) 811.

 

הערות:

1. לסמכות המועצה לביקורת סרטים ומחזות לבטל היתר שניתן על-ידיה, ראה: בג”צ 381/1966 היועץ המשפטי לממשלה נ’ המועצה לבקורת סרטים ומחזות, פ”ד כ(4) (1966) 757.

2. למידת נטייתו של בג”צ להתערב בשיקוליה הענייניים של המועצה לביקורת סרטים ומחזות, ראה: בג”צ 260/1960 פורום פילם בע”מ נ’ המועצה לבקורת סרטים ומחזות, פ”ד טו (1961) 611;

Daniel More “Film and Theatre Censorship in Israel” Israel Yearbook on Human Rights 9 (1979) 225.

 

עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.

 

ע’ צוקר – בשם העותרים.

ר’ יאראק, סגן בכיר א לפרקליט המדינה – בשם המשיבה.

 

צו

הנשיא מ’ לנדוי:

ביום 02/04/1981 התירה המועצה לביקורת סרטים ומחזות (להלן ­המועצה) את הסרט ‘העיט’, שהופק על-ידי העותרת הראשונה, בבימויו של העותר השני, להצגה לפני מבוגרים מגיל 18 ומעלה. ההחלטה נתקבלה אחרי דיון בשתי ישיבות של מליאת המועצה, בימים 23/03/1981 ו- 30/03/1981, ואחרי שחברי המליאה חזו בסרט. ההחלטה נתקבלה ברוב של 8 נגד 7. המיעוט היה בעד הוצאת קטעים מן הסרט.

זהו סרט עלילתי, שבו ביקורת חריפה על תופעה חברתית הקיימת, לדעת העותרת, במיסחור ההנצחה של חללי מלחמות ישראל. הסרט עורר תגובות שליליות חריפות מצד חלק של הציבור, ובמיוחד בין הורים ובני משפחות שכולים. סגן שר הביטחון פנה במכתב אל שר הפנים וביקש ממנו לגרום לכינוס מחדש של המועצה לשם דיון חוזר בהרשאת הקרנתו של הסרט, בשל הפגיעה שהוא פוגע ברגשותיהן של משפחות שכולות. המועצה כונסה מחדש, וביום 23/04/1981 הוזמן העותר השני לישיבה, שנועדה ליום 27/04/1981. בו ביום פנה עורך הדין מר עודד צוקר, בשם העותרים, למועצה במכתב מחאה, שבו דרש להמציא לו את פרוטוקול הדיונים, שבהם אושר הסרט להצגה, וכן את שמות האנשים האחרים, שיוזמנו לדיון ביום 27/04/1981. דרישות אלה נדחו.

ביום 27/04/1981 הופיע העותר השני בלווית מר צוקר לפני המועצה (אחרי שמר צוקר לא הורשה תחילה להיכנס לישיבה), וכן הופיעו לפניה מר אלופי, אב שכול, יושב-ראש ארגון ‘יד לבנים’, מר משה נצר, ויושב-ראש מחלקת ההנצחה במשרד הביטחון. כל אלה התנגדו להמשך הקרנת הסרט והרצו את טענותיהם על כך. לעומתם הופיע מר אביטל מוסינזון, שאחיו נפל במלחמה, והוא הביע את דעתו, שהסרט אינו פוגע במאומה ברגשות של משפחות הנופלים, וכן הופיע נציג הקרן לעידוד סרטי איכות ישראליים, שתמכה במימון הסרט, וגם הוא הביע דעה חיובית על הסרט כסרט אמנותי טוב וחיובי בנושאי השכול. כל אלה אמרו את דבריהם בנוכחות העותר ופרקליטו, ולבסוף ניתנה רשות הדיבור לעותר, שהסביר את מגמתו האמנותית ההורה של הסרט. את הרצאת דבריו סיים במלים כנות אלה:

“אין לי שום יכולת למנוע את הכאב של ההורים השכולים שיראו את הסרט, אלא אם כן נוריד את הסרט כלו, אני לא יכול להגיד שכאבם מחמיא לי, אני לא יכול להגיד שאני ישן טוב בלילה, כאשר אני יודע שיש הורים שכולים שנפגעים מהסרט, לא בשביל זה עשיתי את הסרט, אך כאמן אני יודע שכאשר אתה מתבטא בצורה ברורה, אתה זוכה להתקפות ממישהו ואם לא תוכל לעמוד בלחץ, אל תהיה אמן”.

הוא גם קרא לפני המועצה מכתבים ממשפחות שכולות, התומכות בהצגת הסרט.

אחרי שמיעת הטיעונים בעד ונגד קיימה המועצה דיון סגור, שבסופו הצביעו 4 חברים בעד ביטול ההיתר, 1 נמנע, 3 היו בעד המשך הקרנתו ללא קיצוצים ו-11 בעד קיצוצים. להלן הוחלט, איזה קטעים להשמיט מן הסרט: שתי סצינות ושני משפטים מסוימים. על יושב-ראש המועצה ועל עוד חבר הוטל לבצע את הקיצוצים.

ביום 29/04/1981 הוגשה לבית-משפט זה העתירה לבטל את החלטת המועצה מיום 27/04/1981 ולפצות את העותרים על הנזקים הכספיים, שנגרמו כתוצאה מן הצורך לתקן את הסרט. למחרת היום, ב-30/04/1981, בוצעו הקיצוצים בסרט על-ידי יושב-ראש המועצה וחבר המועצה, בתיאום עם העותר השני.

קיימנו דיון מלא בעתירה למתן צו-על-תנאי, ושמענו את דבריהם של מר יאראק בשם המועצה ומר צוקר בשם העותרים. למר צוקר טענות נגד סדרי הדיון, שבהם נהגה המועצה, ונגד עצם ההחלטה להשמיט חלקים מן הסרט. ביחס לצד הדיוני טען, שהסירוב להמציא לו את הפרוטוקולים של הישיבות, שבהן אושר הסרט, לפני הופעתו בישיבה מיום 27/04/1981 גרם למרשיו עוול, מפני שלא ניתנה לו הזדמנות ראויה להכין את טיעון העותרים; וכן הוא בסירוב לגלות לו מראש את שמותיהם של אלה, שהוזמנו להופיע באותה ישיבה. בעניין המצאת הפרוטוקולים הסתמך על דברים, שאמר השופט ויתקון בבג”צ 549/1975 [1], בעמ’ 760ג. שם הביע צער על סירובו של יושב-ראש המועצה להמציא לעותרים את הפרוטוקול של הישיבה, שבה הוחלט על ביטולו של ההיתר שניתן.

אין אני סובר, שקימת חובה כוללנית על-פי דין להמציא פרוטוקולים של דיוני המועצה למי שעלול להיפגע על-ידי החלטה מהחלטותיה. לפי תקנה 7 של תקנות המועצה לביקורת סרטים ומחזות, ה’תש”ם-1979, ישיבות המועצה הן סגורות. הטלת חובה לגילוי הדיונים עלולה להגביל את חברי המועצה בחופש ההתבטאות בדיונים הסגורים של המועצה. השמטת שמות המתדיינים מן הפרוטוקולים אין בה פתרון מלא לבעיה זאת. מדוע תוטל חובת גילוי כזאת על חבריו של גוף כמו המועצה, כאשר בית-משפט, המורכב משלושה שופטים או יותר, אינו חייב אצלנו לגלות דברים, שהוחלפו בהתייעצות פנימית של השופטים? אכן, גוף סטטוטורי כמו המועצה חייב לגלות לנוגע בדבר, מה היו נימוקי החלטה, שבה דחה את בקשתו, וכן מחייבת ההגינות הדיונית, שהנוגע בדבר ידע מראש – כאשר הוא מוזמן להופיע לפני המועצה – מהם עיקרי הדברים, שישמשו נושא לדיון בעניינו. זה נובע גם מתקנה 17 של תקנות המועצה לביקורת סרטים ומחזות. במקרה דנן המדובר בדיון הראשון, שבו נתקבלה בקשת העותרים, וההיתר ניתן, וכאשר הוזמן העותר להופיע, אין ספק שידע היטב מראש, מה הן הבעיות, ומה הם עיקרי הטענות בעד ונגד הצגת הסרט; ואם נשאר בלבו ספק כלשהו, הרי ששמע את דברי המתנגדים בישיבת המועצה, ויכול היה להגיב עליהם, ואמנם הגיב עליהם בו במקום באריכות. אין אני מוצא, שזכות העותרים לשמיעה הוגנת קופחה במשהו.

אנו עוסקים כאן בביטול של היתר, שכבר ניתן, וכפי שמר צוקר הדגיש, ניתן ההיתר מלכתחילה בהחלטת המליאה של המועצה ולא על-ידי ועדת משנה שלה, כמו במקרים אחרים, שבאו לפני בית-משפט זה (כגון בג”צ 549/1975 [1] הנ”ל).

סמכות פורמלית לבטל היתר שניתן קיימת בידי המועצה, לפי סעיף 16(1) של פקודת הפרשנות [נוסח חדש], והיא גם משתמעת מסעיף 7(1) של פקודת סרטי הראינוע (ראה בבג”צ 549/1975 [1], בעמ’ 1746 ובעמ’ 766ז). אבל מובן שביטול היתר, שכבר ניתן, כאילו מטיל את חובת הראיה על מי שמציע זאת, להראות שקיימים נימוקים מיוחדים, המחייבים זאת, וכן יש להביא בחשבון שיקולי המועצה את הנזק החומרי, שמקבל ההיתר עלול לסבול בשל שינוי עמדתה של המועצה. הוא הדין, אמנם במידה פחותה, גם בהחלטה להשמיט קטעים מסרט, שהצגתו הותרה תחילה בשלמותו.

זה מביאני לדיון בטענות ששמענו לגוף ההחלטה לקצץ חלקים מן הסרט. נאמר שהמועצה נכנעה ללחץ של סגן שר הביטחון, שהוא אישיות פוליטית, וללחצו של חלק מציבור המשפחות השכולות. אולם סגן שר הביטחון לא פעל בעניין זה מטעמים פוליטיים, אלא מפני שמתפקידו המינהלי הוא לטפל בענייני ההנצחה של חללי המלחמות. ביחס ללחץ ציבורי של יחידים ושל ארגונים על המועצה ציטט מר צוקר את דברי השופט ויתקון בבג”צ 549/1975 [1], בראש עמ’ 764, שם אמר כי:

“… אלה שהצביעו בעד ביטול ההיתר, רובם עשו זאת לא מכיון ששינו בינתיים את דעתם על הסרט עצמו אלא מכיון שהתרשמו מהטענה שיש חוגים המתנגדים להצגת הסרט ושהדבר עלול להביא אפילו לידי מעשי אלימות. עם כל הכבוד לחברי המועצה, אין אני יכול לקבל שיקול זה כשיקול לגיטימי”.

כלומר, חברי המועצה נכנעו שם ללחץ, שהתבטא, בין היתר, גם באיום במעשי אלימות, והם שינו דעתם – כך יש להניח – בניגוד להכרתם הפנימית. לא זה הוא אשר קרה כאן:נ פרוטוקול הדיונים שהוגש לנו מעיד על חברי המועצה, שהם התלבטו בכנות בבעיה שניצבה לפניהם. בוודאי התרשמו גם מדבריהם של נציגי הארגונים, שהופיעו לפניהם ואשר דיברו נגד הצגת הסרט. אין אני רואה פסול, אם כמה מחברי המועצה השתכנעו, שלא העריכו תחילה במידה מספקת את עצמת הרגישות, שנציגי הארגונים הביעו לפני המועצה. הרי השופט ויתקון המשיך ואמר שם [1], אחרי הדברים שהבאתי לעיל:

“ואל יתפרשו דברי שלא כהלכה. אין אני אומר שאסור לחברי המועצה להתחשב בדעת הקהל. להיפך, הם נתמנו לתפקידם כנציגי הציבור על מגזריו ושכבותיו וממילא הציבור מדבר מגרונם. אך עליהם להחליט לפי שיקול-דעתם, מה ניתן להציג ומה מעבר לסף הנסבל”.

איש לא יוכל להגיד, אחרי עיון בפרוטוקול הישיבה מיום 27/04/1981, שמישהו מחברי המועצה, אשר הביע את דעתו בישיבה, לא עשה כן על-פי שיקול-דעתו, אחרי ששקל את הדברים ששמע. הם שמו לב לרחשי הציבור, אבל החלטתם הייתה שלהם, איש איש על-פי השקפותיו ומצפונו.

נושא השכול של בני משפחות הנופלים במערכות ישראל הוא רגיש מאין כמוהו, ואם יש בין אלה רבים, הנפגעים עמוקות ברגשותיהם מן הצורה, שבה מוצגים ענייני ההנצחה בסרט זה – וגם העותר אינו מכחיש שישנם כאלה – הם ראויים לסובלנותם ולהתחשבותם המיוחדת של זולתם, לא פחות מאותם מאמינים, שלהגנתם הוחק איסור מיוחד בדין הפלילי, ושבהם דן בית-משפט זה בבג”צ 351/1972 [2]. הזהירות, שבה אנו חייבים ברגשותיהם, שקולה כנגד הסלידה מכל צורה של צנזורה. ובל נשכח, שהמועצה ביקשה ללכת בשביל הזהב בין השוללים את הכול לבין המתירים את הכול.

פגם כלשהו מצאתי בזה, שאחרי קבלת ההחלטה על הקיצוצים המועצה לא זימנה לפניה את העותר מחדש, כדי שיוכל להביע דעתו על קיצוצים אלה לפרטיהם. אמנם לא באה לו ההחלטה לקצץ תחת לאסור כהפתעה. הרי עוד במכתב המחאה שלו מיום 23/04/1981 כתב למועצה נגד “החלטה שלילית אם תיפול, לפסול את הסרט להקרנה או להשמיט ממנו קטעי”, וגם בישיבה עצמה נשאל על אפשרות כזאת והתייחס אליה. אבל נכון הדבר, שלא ידע מה ומה עומדת המועצה לקצץ, ומוטב היה, אילו נתבקש לטעון לפניה על כך לפני קבלת ההחלטה הסופית. אולם אינני מוצא שנגרם לו עוול אף מסיבה זו. ראשית, מתברר שבביצוע ההחלטה הקלו יושב-ראש המועצה וחבר שלה, שעליהם הוטל התפקיד, מעבר למה שהוחלט, ומן הסצינה שבבית הקברות, שעל השמטתה הגמורה החליטה המועצה, השמיטו רק חלק, כך שיש להניח, כי הטענה, שנטענה בפיסקה 21ב של העתירה (שהוגשה יום לפני ביצוע הקיצוצים), שהשמטת הסצינה הזאת עלולה לשבש את רצף הסרט – אין לה עוד אותו משקל, שהיה לה בעת הגשת העתירה. לבסוף נותרה למעשה נקודת מחלוקת אחת, והיא בדבר קיצוץ ההסבר, שנותן גיבור הסרט לאמו, ש”עיט הוא עוף הניזון מפגרים”. במלים אלה יש פגיעה קשה במיוחד ברגשותיהם של אותם הורים שכולים ובקרובי משפחה אחרים של הנופלים, המתקוממים נגד עצם הדימוי הזה. אין ממש בטענת העותר, שללא הסבר זה לא יובן ה’מסר’ של הסרט. הרי הוא מציג את הסרט כסרט איכות, המיועד לקהל אינטליגנטי ומבחין. די לקהל זה ברמז שבשם הסרט ‘העיט”, גם ללא הפשט של ההסבר שהושמט. משבחר העותר בשם בוטה זה (והערנו לו בעת הדיון, שיכול היה להסתפק בשמו של הספר ‘היהודי האחרון’, שעליו מבוסס הסרט), היה עליו לשאת בתוצאה, שבאה לתקן פגיעה ברגשות של חלק מציבור, שכולנו חייבים להיות זהירים בכאבו – פגיעה, שנראתה למועצה מעבר לגבול הנסבל. נגד שתי ההשמטות הנותרות לא שמענו מפי מר צוקר טרוניה של ממש.

כללו של דבר, המועצה היא המופקדת על הפעלת הביקורת על סרטים, כגוף המייצג בעצמו את הציבור, ולא מצאתי עילה מספקת לסתור את אשר החליטה. ממילא אין יסוד לבקשת העותרים לפסוק להם פיצויים. אף לא שוכנעתי, ולו לכאורה, שפרשת הדיונים במועצה מסביב לסרט זה, על רעש הפרסומים שנתלוו לה, גרמה לעותרים חסרון כיס בסופו של חשבון.

לדעתי יש לדחות את העתירה למתן צו-על-תנאי.

 

השופט מ’ שמגר:

אני מסכים.

 

השופט מ’ כהן:

אני מסכים.

 

הוחלט לדחות את העתירה למתן צו-על-תנאי.

 

ניתן היום, ו אייר ה’תשמ”א (10/05/1981), בפני מר אברמזון וד”ר בן-אור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *