בג”צ 241/1960 מנצור-תופיק כרדוש נ’ רשם החברות (19/05/1961)

בג”צ 241/1960 כרדוש נ’ רשם החברות, פ”ד טו (1961) 1151

 

בג”צ 241/1960

מנצור-תופיק כרדוש

נגד

רשם החברות

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

[3/10/1960, 13/1/1961, 19/5/1961]

לפני מ”מ הנשיא (אגרנט) והשופטים ויתקון, כהן

 

פקודת החברות [חא”י, פרק כב, עמ’ 155], סעיפים 14, 2(2), 4 [כפי שהוחלף ב-1936 (תוס”א 660, עמ’ 113)] – הודעה בדבר העברת סמכויות וביטול העברת סמכויות לפי סעיף 29 לפקודת הפירושים, 1945 [יה”פ 30, מיום 17/8/49, עמ’ 633] – פקודת העיתונות [חא”י, פרק קטז, עמ’ 1191], סעיפים 22(1)(א), 19(2), 19(1) [כפי שהוחלפו ב-1936 (תוס”א 660, עמ’ 96)], 4, 5, 30 ו-24 ואילך [כפי שתוקן בתשי”ג-1953 (סה”ח 118, עמ’ 39)] – פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 [תוס”א 1305, עמ’ 32], סעיף 3 – דבר המלך במועצה, 1922 [תוס”א, כרך ג, עמ’ 2738], סימנים 14, 15 – פקודת הסודות הרשמיים [חא”י, פרק ק, עמ’ 1003] – פקודת סדרי השלטון והמשפט, ה’תש”ח-1948 [תוס”א, 2, עמ’ 1], סעיף 11 – תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 [תוס”ב 1442, עמ’ 885], חלק ח (תקנות 86 ואילך), 87, 88, 89, 94, 96 – חוק לתיקון סדרי המינהל (הנמקות), ה’תשי”ט-1958 [סה”ח 264, עמ’ 7], סעיף 3(1) – פקודת החוק הפלילי, 1936 [תוס”א 652, עמ’ 263].

 

המבקש פנה לרשם החברות בבקשה לרשום חברה שמטרותיה, לפי תזכיר ההתאגדות, היו “עיסוק בכל עבודות דפוס, פרסום, תרגום, עיתונות, ייבוא ספרים ודברי דפוס אחרים מכל הסוגים”. רשם החברות, בהחילו סעיף 14 לפקודת החברות, השיב, כי לאחר שעיין בתיק משרד המשפטים ובתיק המשטרה ובחוות דעתו של היועץ המשפט לממשלה, הגיע למסקנה, כי מטעמי בטחון המדינה וטובת הציבור, עליו לסרב לרשום את החברה. הרקע לחוות דעתו השלילית של היועץ המשפטי לממשלה הייתה העובדה כי המבקש, יחד עם אחרים מבין חותמי התזכיר, הורשעו על פרסום עיתון ללא רשיון ובית המשפט המחוזי בשבתו לערעור מצא שהפרסומים “כוללים דברי הסתרה נגד מדינת ישראל והעם השוכן בתוכה”. המבקש פנה לבית המשפט העליון שהוציא צו על תנאי המכוון לרשם החברות.

בית המשפט העליון, בעשותו ברוב דעות את הצו על תנאי החלטי, פסק –

א. כאשר מגמת החברה, כפי שהיא משתקפת במטרות שהוזכרו בתזכיר ההתאגדות, נושאת על פניה אופי חוקי, חייב רשם החברות להניח כי הפעולות שתבוצענה על ידי החברה תהיינה כשרות וחוקיות.

ב.

(1) גם אם סמכותה של רשות מינהלית רחבה כל כך שהיא רשאית לפעול לפי שיקול דעתה המוחלט, חייבת היא לפעול רק בתחום של המטרה שלשמה הוענקה לה הסמכות הזאת, גם כאשר אפשר לעמוד על מהות המטרה הזאת רק מתוך קריאת הוראות החוק ביחד ובכללותם.

(2) התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בשימוש הרשות המינהלית בשיקול דעתה המוחלט, מוצדקת לא רק על סמך הנימוק של חוסר תום לב אלא גם על סמך הנימוק של “מטרה פסולה”.

ג. משעמד בית המשפט על מהות המטרה שהמחוקק התכוון לה ומצא שבינה לבין זו ששיוותה לנגד עיניה הרשות המינהלית, אין ולא כלום, חייב הוא לקבוע כי השימוש שעשתה ב”שיקול דעתה המוחלט” הינו חסר תוקף.

ד.

(1) כאשר רשות מינהלית משתמשת בסמכותה על פי שיקולים זרים לעניין, היא חורגת בזה מגדר סמכותה.

(2) הרשות חורגת מסמכותה כאשר היא עושה מעשה על סמך מניעים שהם מחוץ לגבולות תחומה, גם אם המעשה כשלעצמו מותר לה לעשותו.

ה. בחקקו את סעיף 14 לפקודת החברות, התכוון המחוקק בעיקר לשיקולים שבמסגרת דיני החברה עצמם, וביניהם מניעת רישום חברה על ידי בני אדם המאוגדים למטרה בלתי חוקית; הוא לא שם לו למטרה את הפיקוח על חופש הביטוי במדינה.

ו. הפיקוח על חופש הביטוי מצא את סידורו בפקודת העיתונות ובחלק 8 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945.

ז. אין להעלות על הדעת, שהדאגה למנוע פרסום דעות ‘מסוכנות’ במדינה, הינה עניין אשר על רשם החברות לתת דעתו עליו בשעה שהוא בא להחליט אם עליו להיעתר לבקשת הרישום של חברה מסויימת ואם לאו.

ח. החוק הטיל את הדאגה לבטחון המדינה על רשויות אחרות ולא על רשם החברות ובשוותו לנגד עיניו טעמי בטחון, הוא נכנס לתחום לא לו.

 

פסקי דין ישראליים שאוזכרו:

[1] ע”פ 228/1960 חכים-נופל קהוג’י נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד יד (1960) 1929.

[2] המ’ 33/1953 סלומון נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד ז (1953) 1023.

[3] בג”צ 27/1951 כהן נ’ שר החקלאות, פ”ד ז (1953) 1085.

[4] בג”צ 76/1955 כץ-שמואלי נ’ שר החינוך והתרבות, פ”ד ט (1955) 1839.

[5] בג”צ 98/1954 לזרוביץ נ’ המפקח על המזונות, פ”ד י (1956) 40.

[6] בג”צ 92/1956 וייס נ’ יושב ראש וחברי המועצה המשפטית, פ”ד י (1956) 1592.

[7] בג”צ 73/1953 חברת ‘קול העם’ בע”מ נ’ שר הפנים, פ”ד ז (1953) 871.

 

פסקי דין אנגליים שאוזכרו:

[8] Demetriades v. Glasgow Corporation: (1951), 1 All E.R. 457, 463; (1951), W.N. 108; (1951), 1 T.L.R. 396; 115 J.P. 171; 49 L.G.R. 469, H.L.

[9] Associated Provincial Picture Houses, Ltd. v. Wednesbury Corporation: (1948), 1 K.B. 223, 229; (1948), L.J.R. 190; 177 L.T. 641; 63 T.L.R. 623; 112 J.P. 55; 92 Sol. Jo. 26; (1947), 2 All E.R. 680; 45 L.G.R.

[10] Short v. Pool Corporation: (1926), Ch. 66; 95 L.J.Ch. 110; 134 L.T. 110; 90 J.P. 25; 42 T.L.R. 107; 70 Sol. Jo. 245; 24 L.G.R. 14, C.A.

[11] Bowman v. Secular Society Ltd.: (1917), A.C. 406; 453; 477; 86 L.J. Ch. 568; 117 L.T. 161; 33 T.L.R. 376; 61 Sol. Jo. 478, H.L.

[12] Liversidge v. Sir John Anderson : (1942), A.C. 306, 252; (1941), 3 All E.R. 338; 110 L.J.K.B. 724; 116 L.T. 1; 58 T.L.R. 35; 85 Sol. Jo. 439, H.L.

[13] Roberts v. Hopwood: (1925), A.C. 578, 610; 94 L.J.K.B. 542; 133 L.T. 289; 89 J.P. 105; 41 T.L.R. 436; 69 Sol. 475; 23 L.G.R. 337, H.L.

[14] Quebec Railway, Light, Heat and Power Company Ltd. v. Vandry: (1920), A.C. 662; 676; 89 L.J.P.C. 99; 123 L.T. 1; 36 T.L.R. 296, P.C.

[15] Sharp v. Wakefield: (1891), A.C. 173, 179; 60 L.J.M.C. 73; 64 L.T. 180; 55 J.P. 197; 39 W.R. 561; 7 T.L.R. 389, H.L.

 

חוקים אנגליים שאוזכרו:

Companies Act, 1948 (11 & 12 Geo. 6, c. 38).

Licensing (Consolidation) Act, 1910 (10 Edw. 7 & 1 Geo. 5 c. 24).

 

הערות:

1.

(א) לשיקול הדעת ברישום חברה באנגליה עיין:

Rex v. Registrar of Companies, Ex parte Bowen; (1914), 3 K.B. 1161, 1167; The King v. Registrar of Joint Stock Companies, Ex parte More; (1931), 2 K.B. 197.

(ב) השווה גם:

C.J.S. vol. 18, pp. 442, et sec.

(ג) עיין גם: הצעת חוק החברות (הוצאת משרד המשפטים, ניסן ה’תשי”ז), סעיף 3.

2.

(א) להגבלת שיקול הדעת במסגרת מטרות שהחוק מעניקו עיין גם: פסקי הדין שצוטטו ב-בג”צ 98/54 [5]; עיין עוד: בג”צ 260/1960 ‘פורום פילם’ בע”מ נ’ המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ”ד טו (1961) 611, ופסקי הדין שהובאו בהערות שם; בג”צ 144/1950 ד”ר שייב נ’ שר הבטחון, פ”ד ה (1951) 399.

(ב) השווה גם: בג”צ 3/1951 אל-סעיד נ’ שר העליה, פד”י ה (1951) 1075.

(ג) כן ראה:

G. F. Treves “Administrative Discretion and Judicial Control” Modern Law Review 10 (1947) 276; S. A. De-Smith “The Limits of Judicial Review, Statutory Discretions and the Doctrine of ultra vires” Modern Law Review 11 (1948) 306. Peter-Benson Maxwell Interpretation of Statutes (1953) 123-127.

(ד) ועיין גם:

Louis-L. Jaffe “Judicial Review – Question on Law” Harvard Law Review 69 (1955-56) 239.

 

התנגדות לצו על תנאי מיום יב תשרי ה’תשכ”א (03/10/1960), המכוון למשיב והדורש ממנו לבוא וליתן טעם, מדוע לא ייעתר לבקשת המבקש לרשום חברה בשם ‘חברת אל-ארד’ בע”מ, אשר מטרותיה, בין היתר, “עיסוק בכל עבודות דפוס, פרסום, תרגום, עיתונות”. הצו על תנאי נעשה החלטי ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט כהן.

 

ט’ נקארה – בשם המבקש.

פ’ לנדא; צ’ טרלו, סגני פרקליט המדינה – בשם המשיב.

 

צו

 

מ”מ הנשיא (אגרנט):

במשפט זה עמדה לדיון שאלה שלא נתעוררה עד היום בבתי המשפט בארץ והנוגעת להיקף הסמכות שהוענקה בזמנו לנציב העליון לפי סעיף 14 לפקודת החברות, האומר וזה לשונו:

“The registrar shall submit the memorandum to the High Commissioner who may in his absolute discretion wither authorize or refuse the incorporation of the company.”

במקום “הנציב העליון” יש לקרוא “שר המשפטים” ובנעליו של זה עומד היום – בתוקף העברת הסמכות, שעליה הודע בילקוט הפרסומים לשנת תש”ט (מס’ 30, עמ’ 633) – רשם החברות, הוא המשיב. אכן, נוכח הביטוי “לפי שיקול דעתו המוחלט”, הנזכר בסעיף האמור ושעליו שם בא כוח המשיב את מרכז הכובד בטיעונו – מוטב שנצמצם את הבעיה הנ”ל, לפי שעה, לשאלה: באיזו מידה יכול בית המשפט הגבוה לצדק להעביר תחת שבטו את השימוש שנעשה באותה סמכות על ידי הרשות המינהלית שבידה היא הופקדה. העובדות, שלאורן נתעוררה שאלה זו, הן:

1) המבקש ועוד מספר אנשים שייכים לקבוצה המכנה את עצמה בשם ‘משפחת האדמה’. באפריל 1960 פנה הלה למשיב בבקשה לרשום חברה בשם ‘חברת אל-ארד’ בע”מ. בתזכיר ההתאגדות, שעליו חתם ביחד עם עוד שישה אנשים מבני הקבוצה הנ”ל, תוארו מטרות החברה, בין היתר, כ”עיסוק בכל עבודות דפוס, פרסום, תרגום, עיתונות, ייבוא ספרים ודברי דפוס אחרים מכל הסוגים”.

2) בתשובה לפניית המבקש, הודיע לו המשיב ביום 3/8/1960 שהוא מסרב לרשום את החברה. נוסח התשובה הוא:

“לאחר עיון בתיק משרד המשפטים … ובתיק המשטרה … ובחוות דעת שניתנה בנדון זה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, הגעתי לידי המסקנה כי מטעמי בטחון המדינה וטובת הציבור, שומה עלי לסרב את רישום החברה הנ”ל.”

לתשובה זו הייתה מצורפת גם חוות הדעת שהוזכרה בה ואשר בסופה אומר היועץ המשפטי לממשלה:

“במסיבות אלה, ראוי כי תשקול האם יש מקום להעניק לקבוצה הנ”ל גושפנקא של גוף רשום ומאוגד כמבוקש על ידי המבקשים הנ”ל.

דעתי היא כי יש יסוד, מטעמי בטחון המדינה וטובת הציבור, לסרב לרשום את החברה הנ”ל, וזאת בתוקף הסמכות הקנויה בסעיף 14 לפקודת החברות …”.

3) המסיבות שעליהן דובר במסמך זה והיו לנגד עיני המשיב צויינו לאחרונה בפסק דינו של בית משפט זה בע”פ 228/1960 חכים-נופל קהוג’י נ’ היועץ המשפטי לממשלה [1]. קיצורן הוא: המבקש וחמישה אנשים אחרים, השייכים לקבוצה ‘אל-ארד’ ושעליהם נמנו (בנוסף למבקש) גם שלושה מבין חותמי תזכיר ההתאגדות, נמצאו אשמים על ידי בית משפט השלום בחיפה – על סמך הודאתם – בעבירה של פרסום עיתון ללא רשיון, בניגוד לסעיף 22(1)(א) לפקודת העיתונות. בפסק דינו האמור, תיאר בית משפט זה את פרטי העבירה הנ”ל כך:

“המערערים פרסמו עיתון בשם ‘אל-ארד’, ללא רשיון … הם חשבו לעקוף את האיסור על פרסום עיתון ללא רשיון, על ידי נקיטת טכסיס הסוואה, של פרסום גליונות חד פעמיים, כל פעם בשם אחר, המורכב מן המילה ‘אל-ארד’ בצירוף מילה נוספת. גליון האישום התייחס לשישה גליונות כאלה, שכל אחד מהם פורסם על ידי אחד מששת המערערים לפי התור.”

בשלב שבין ההרשעה לקביעת העונש, הציג בא כוח הקטגוריה קטעים מתוך גליונות העיתון, שפורסמו על ידי ארבעה מהנאשמים הנ”ל, על מנת להצביע על רצינות העבירה. בגזר דינה הטילה שופטת השלום הראשית על כל אחד מששת הנאשמים קנס בסך 1,000 ל”י ושלושה חודשי מאסר על תנאי, תוך הדגשה כי בעשותה כן, התעלמה כליל מתוכן הפרסומים. לעומתה סבר בית המשפט המחוזי, אליו ערערו המבקש וחמשת הנאשמים האחרים, שמן הדין היה להביא בחשבון, בעניין של קביעת העונש, כי הפרסומים “כוללים דברי הסתרה נגד מדינת ישראל והעם השוכן בתוכה”. מתוך גישה זו אישר את גזר הדין נגד ארבעת הנאשמים (עליהם נמנה גם המבקש) אך הפחית את העונש של השניים האחרים, היות ונגדם לא הוגש כל חומר על תוכן הגליונות שלפרסומם היו הם אחראים.

בחוות דעתו האמורה, הפנה היועץ המשפטי לממשלה את תשומת לבו של המשיב להליכים הפליליים הנ”ל ותוצאתם באותו שלב; לקטעי הפרסומים שבהם התחשב בית המשפט המחוזי; ולדברי ההערכה השלילית, שהביעו השופטים המחוזיים על תוכן הפרסומים ואשר היועץ המשפטי הצטרף להם. בעדות שמסר לפנינו, הצהיר המשיב, שהוא נתן משקל הן לכתוב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי והן לחוות הדעת של היועץ המשפטי, אך כי לא זה ולא זה היוו בעיניו גורם מכריע.

4) כפי שנרמז, ערערו המבקש וחמשת הנידונים האחרים גם על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. תוצאת הערעור הייתה כי הקנסות בסך אלף לירות, שהוטלו על המבקש ושלושה מהמערערים האחרים, הופחתו לסך 750 ל”י לגבי כל אחד מהם, ואילו יתר העונשים הושארו בעינם. בפסק הדין [1], בו נימק בית המשפט העליון תוצאה זו ושניתן ביום 09/11/1960, הוא סמך את ידיו על ההשקפה, כי אמנם מן הדין להתחשב, לשם קביעת העונש על העבירה של פרסום עיתון ללא רשיון, גם בתוכן הנפסד של העיתון שפורסם, אך מצא שלא היה מקום להטיל דין זה על המקרה הנדון. אחד מטעמיו לכך היה:

“בפני בית המשפט היו רק קטעים מגליונות העיתון, ולא הנוסח המלא של המאמרים, שמהם הוצאו קטעים אלה, והרי לשם הערכת משמעותו הנכונה של החומר חשוב הוא לראות את הדבק הדברים, בהם הוא מופיע.”

מכאן שראה בית המשפט העליון את הקנסות בסך 1,000 ל”י כמוגזמים אך מאידך גיסא, הורה להפחיתם רק לסך 750 ל”י, הואיל וסבר שאין המדובר ב”עבירה טכנית גרידא על פקודת העיתונות” כי אם ב”טכסיס הסוואה” המראה שהמערערים “גמרו אומר להוציא את עיתונם ללא רשיון” ולכן “הפרת החוק, בה הם הודו, הייתה … הפרה מכוונת”.

בעת שהחליט המשיב לסרב את רישום החברה, טרם ידע שהוגש ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי ובלאו הכי לא היה יכול לדעת, באוגוסט 1960, על הנימוק שבכללו החליט בית המשפט העליון להפחית את הקנסות האמורים. הנני מזכיר עניין זה, הואיל ובעת שנחקר בפנינו המשיב על ידי בא כוח המבקש, העיד שלא הסתפק בקריאת קטעי המאמרים, ששימשו נר לשופטי בית המשפט המחוזי בערעור הפלילי, אלא גם קרא (בתרגום) “חלקים גדולים” מאותם המאמרים. לא זו אף זו: בתצהיר שהגיש בתשובה לצו על תנאי, ציין המשיב שיסתמך, בנוסף על המאמרים ההם, גם על מאמרים אחרים, שפורסמו על ידי המבקש ובני הפמליה שלו, ואשר אף בהם מצא “דברי הסתרה ואיום נגד מדינת ישראל והעם השוכן בתוכה”. ביום התשובה הגיש לנו נציג היועץ המשפטי, בהסכמת בא כוח המבקש, תרגום עברי של אותם המאמרים.

5) ולאחרונה: בתצהירו הנ”ל, הזכיר המשיב שורה של מכתבים שכתב “הצנזור הראשי לעיתונות ורדיו” למבקש בסוף דצמבר 1960 ובתחילת ינואר 1961, ושבהם התאונן כי הלה פרסום בעיתונו, בלי להגישם מקודם לצנזור, דברים שונים שהיו טעונים, בשל אופיים הביטחוני, “הביקורת המוקדמת” של זה האחרון.

עובדות אלו מלמדות, כי בסרבו לרשום את החברה הודרך המשיב, גם באוגוסט 1960 וגם היום, על ידי שיקול אחד ויחיד: שהמבקש וחבריו עלולים להשתמש לרעה בסמכויות שיהיו מוקנות לחברה מכוח תזכיר ההתאגדות הנ”ל, במובן זה שינצלו את החברה לשם הפצת דעות שיש בהן משום סכנה לבטחון המדינה. עוד נובע מתוך העובדות האמורות, כי המשיב נהג, באשר לפרשה הנדונה, ביושר ובתום לבב.

נוכח שתי מסקנות עובדתיות אלו, ניתן לבאר עתה את טענותיהם של בעלי הדין. קובלנת המבקש כלפי “חוקיות” הסירוב הנדון מתבססת, בעיקר על שני נימוקים אלה:

(א) גליון האישום, שהוגש במשפט הפלילי הנזכר, כלל גם עבירות המתייחסות לתוכן הגליונות אשר דבר פרסומם שימש נשוא העבירות שבהן הורשעו המבקש והנאשמים האחרים. ברם, לגבי העבירות הראשונות לא הביא הקטגור עדות כלשהי והנאשמים כולם זוכו מהן. במצב זה, חייב היה המשיב להניח שלא נמצא כל דופי בתוכן הגליונות ההם ולכן נתפס לשיקול מוטעה כאשר הסיק, מתוך קריאה עצמית, את היפוכו של דבר וסירב על סמך מסקנה זו, לרשום את החברה.

(ב) גם לגופו של עניין שגה המשיב, שכן במאמרים שפורסמו לא הובעו כל דעות שבכוחן היה להזיק, מבחינה כלשהי, לאינטרסים של המדינה.

תשובתו של סגן פרקליט המדינה לטענות אלו – והיא שעוררה את השאלה שהוצגה בפתח דברי – הייתה מורכבת מהנקודות הבאות:

(1) הסמכות, שאודותיה דובר בסעיף 14 לפקודה, הינה סמכות שהמשיב רשאי להפעילה “לפי שיקול דעתו המוחלט”

(“in his absolute discretion”)

ומכאן, שהמחוקק העניק לו בשטח הנדון שיקול דעת רחב עד למאוד.

(2) עניין זה מחייב שבית המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בהחלטת המשיב, בה סירב לרשום חברה פלונית, אלא בשני מקרים בלבד:

(א) החלטת הסירוב נתקבלה על ידיו שלא בתום לב;

(ב) היא נתקבלה בהשפעת שיקול שהוא כה מופרך ובלתי מתקבל על הדעת עד כדי להיות שיקול “פרברסי”, דבר אשר כמוהו כחוסר תום לב.

(3) סימוכין לדעה זו, מצא מר לנדא בפסקי הדין האנגליים והמקומיים, שבהם נדונו סמכויות מנהליות, אשר דבר הפעלתן נושא, לפי נוסח החוק שקבע את הסמכות, אופי “סובייקטיבי” טהור

(“subjective discretions”).

כוונת הדברים היא לחוקים המסמיכים את הפקיד המינהלי לפעול כאשר “הינהו משוכנע”

(“is satisfied”);

או אם הוא “סבור כי הדבר נחוץ או מועיל”

(“considers it necessary or expedient”);

או “יחשוב כמתאים”

(“may think fit”)

או “על סמך סיבה מספקת הנראית לו”

(“upon sufficient cause to him appearing”).

בכל המשפטים, שבהם נדונו סמכויות מעין אלו, טען סגן פרקליט המדינה, הוחלט כי תחום התערבותו של בית המשפט מצומצם למקרה שבו נעשה השימוש בסמכות הנדונה שלא בתום לב או בהשפעת שיקול שהוא כה מופרך עד שלא ניתן להבדיל בינו לבין חוסר תום לב. הנה כי כן, במשפט

Demetriades v. Glasgow Corporation [8], at p. 463

אמר לורד ריד (Reid):

“The discretion conferred on the competent authority… is very wide. The authority can use the land which it has taken ‘for such purpose, and in such manner, as that authority thinks expedient’ for the purpose of the requisition. That must… mean that the authority is made the judge of how nest to use the requisitioned property for that purpose. I am far from saying that in no case can the actions of the authority be challenged by legal action. Admittedly, the authority must act in good faith… And it may be that there would be grounds for action if it appeared that the authority decision was so unreasonable as to be perverse…”

ראה גם דברי לורד גרין (Greene) במשפט

Associated Provincial Picture Houses, Ltd. v. Wednesbury Corporation [9], at p. 229:

“Similarly, there may be something so absurd that no sensible person could ever dream that it lay within the powers of the authority. Warrington L. J. in Short v. Poole Corporation [10], gave the example of the red-haired teacher, dismissed because she had red hair … It is so unreasonable that it might almost be described as being in bad faith …”

כמו כן, בהמ’ 33/53 סלומון נ’ היועץ המשפטי לממשלה [2], בעמ’ 1026-1027, אמר השופט אולשן:

“בסעיף 3 (הכוונה לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943), נאמר: “כאשר שר האוצר משוכנע שצריך, או זה מועיל לעשות כן למטרה ציבורית, הוא יכול: (א) לרכוש את הבעלות על הקרקע …”.

….

אין ספק, שלפי נוסח סעיף 3 שיקול דעתו של השר הוא מוחלט. בית המשפט לא יבדוק דרכי שיקוליו של השר כדי להיווכח אם שיקוליו נראים לו …”.

ובעמ’ 1028 [2]:

“… כל עוד הוא פועל בתום לב, הרי בהשתמשו בשיקול דעתו לשם ביצוע מדיניותו, הוא נתון לפיקוח ולביקורת הכנסת ולא לביקורת בתי המשפט.”

וכן דבריו בבג”צ 27/51 כהן נ’ שר החקלאות [3], בעמ’ 1091-1092, עליהם סמך את ידיו השופט זוסמן בבג”צ 76/55 כץ-שמואלי נ’ שר החינוך והתרבות [4], בעמ’ 1843:

“… בהעדר חוק חדש להסדרת תנאי השירות של עובדי המדינה ופיטוריהם אין אלא להסתמך על סימנים 14 ו-15 לדבר המלך במועצה … בהזדמנויות שונות כבר הצבענו על כך, שהסיבה המספקת בסימן 15 היא הסיבה הנראית לשר המפטר כמספקת … אין אנו יכולים, איפוא, למוד את הסיבה המספקת לפי מבחן שלנו או אפילו לפי מבחן אובייקטיבי. לכל היותר, יש אולי מקום להתערב במקרה שמצד השר המפטר בולט חוסר תום לב, היינו שיש הוכחות לכך שהפיטורין באו מתוך מניעים שאין להם כל קשר לעבודתו של המפוטר, לכושרו, ליעילותו וכדומה …”.

(4) הסמכויות “הדיסקרציוניות” הרחבות, עליהן נסב הדיבור בפסקי הדין האמורים, כמוהן כסמכות בנוסח “לפי שיקול דעתו המוחלט”. ומכיוון שהעובדות שהתבררו במקרה דנא מעידות ברורות שהמשיב נהג, שעה שסירב לבקשת הרישום הנדונה, בתום לב ושלא בהשפעת שיקול, שהיה מופרך במידה מוגזמת, הלכך נבצר מבית משפט זה להתערב בדבר.

דעתי היא – ולדעה זו הגעתי דווקא אחרי לכתי בדרך שבה הוביל סגן פרקליט המדינה בטיעונו המוכשר – שמן הדין לעשות את הצו על תנאי להחלטי.

א. בתחילת הנמקתי בנדון, ברצוני להזכיר – ולעניין זה הפנה את תשומת לבנו מר לנדא בעצמו – כי הסעיף 14 אין לו אח ורע בחוק החברות האנגלי. לא זו בלבד, אלא הדין באנגליה הוא, כנראה, כי בו ברגע שהשתכנע הרשם שנתמלאו הוראות החוק בקשר לייסוד החברה, שהמטרה, אשר לשמה היא נוסדה, נושאת אופי חוקי וכי השם שניתן לה אינו בלתי רצוי, חובה עליו לרשום אותה ולא נותר אז בידו כל שיקול דעת בעניין זה (ראה הספר

The Companies’ Act

מאת Buckley, מהדורה 12, עמ’ 39-40). יתר על כן, כדי להחליט בשאלת “חוקיותה” של החברה, שומה עליו, על הרשם האנגלי, לשעות אך ורק אל המטרות המוצהרות בתזכיר ההתאגדות שהוגש לו, וחלילה לו להיתפס, מקום שנוכח לדעת שלא קיים כל פסול חוקי בהן, להשערה, פן ילכו חברי החברה בדרכים נלוזות כדי להגשימן. בספרו

Modern Company Law

(עמ’ 265) כותב Gower:

“He has no discretion in the matter; if the documents are in order and the objects of the Company are lawful, the subscribers have a right to registration enforceable by mandamus.”

במשפט

Bowman v. Secular Society Ltd. [11]

עמדה לדיון השאלה, אם חברה, שמטרתה המוצהרת הייתה להטיף לתורת חיים השוללת את הנצרות, יש לראותה כחברה בלתי חוקית; ובית הלורדים פסק כי החברה הזאת הייתה כשרה, מהטעם כי הפצת דעות המנוגדות לנצרות אינה מהווה פגיעה בחוק החילוני אלא אם נעשתה בצורה המטילה קלון בדת הזאת. ראויים לתשומת הלב דברי לורד סמנר (Sumner), בעמ’ 453 [11]:

“… the law must presume that what is legal will be done, if anything legal can be done under the memorandum. Thus one just man may save the city.”

כמו כן:

“Of course, it must be assumed that the powers taken are to be used, if possible, for lawful ends; for example, to subsidize a blaspheming lecturer would be an ultra vires act …”

ובעמ’ 477 [11], אמר לורד בוקמסטר (Buckmaster):

“The common law of England, in the words of Lord Mansfield, ‘knows no prosecution for mere opinion’, and if the holding of opinion be not contrary to the common law, I cannot see why its expression should be unlawful, provided such expression be kept within proper limits of order, reverence and decency. If this be so, a society to propagate such opinion, if properly conducted, is not an illegal society.”

בענייננו, המטרות שהוזכרו בתזכיר ההתאגדות, שהוגש על ידי המבקש למשיב, מצביעות גם כן על המגמה שהחברה תשמש בידי חבריה מכשיר להפצת דעותיהם ברבים; ומכיוון שמגמה זו נושאת, על פני הדברים, אופי חוקי, הרי שהגישה האנגלית הנ”ל הייתה מחייבת את המשיב לצאת מתוך ההנחה, כי הפעולות, שיבוצעו על ידי החברה, יהיו כשרות וחוקיות. מכאן גם, שאסור היה לו, על פי אותה גישה, להיתפס לשיקול, פן מתעתדים המבקש וחבריו לנצל את מנגנון החברה כדי להטיף להשקפות שיש בהן משום סכנה לבטחון המדינה. זאת ועוד: בסעיף 2(2) לפקודת החברות נקבע כי היא תתפרש בהתאם לחוק האנגלי, החל על חברות, ולכן, אלמלא ההוראה המצויה בסעיף 14 הנ”ל, לא יכול היה להתעורר כל ספק בדבר חובת המשיב להיעתר לבקשת הרישום הנדונה.

ברם, אותה הוראה – למותר להטעים זאת – שרירה וקיימת ומן הנמנע, איפוא, כי בית המשפט יתעלם ממנה ושלא יתן לה את תקפה המלא. אם בכל זאת ראיתי צורך להשוות כאן את הדין שמחילים אותו באנגליה על מקרה דומה, ואף לרמוז על התוצאה שהייתה מתקבלת במקרה דנא אילו שימש דין זה נר לרגלי המשיב, הרי שהסיבה לזאת נעוצה ברצוני להבליט שהסעיף 14 מכיל בקרבו הוראה יוצאת דופן ושלפיכך יש חשיבות גדולה לשאלה: מהי המטרה אשר המחוקק בתקופת המנדט חתר אליה בעת שכלל את הסעיף האמור בגוף הפקודה; והאם סירובו של המשיב לרשום את חברת המבקש מתיישב עם המטרה הזאת?

ב. אכן, לפני שאפשר יהיה להשיב על השאלה האחרונה, יש להסיר את המכשול שעליו הצביע סגן פרקליט המדינה בעת שטען כי בית משפט זה מנוע, עקב “רחבות” הסמכות הדיסקרציונית המוקנית בידי המשיב, מלהיכנס בעובי הקורה של המטרה שלשמה השתמש בה במקרה פלוני. הנני דוחה טענה זו.

תמים דעים אני עם מר לנדא, כי הלשון שנקט המחוקק בסעיף 14 מחייבת את המסקנה, כי למשיב ניתן, בסוג זה של עניינים, שיקול דעת רחב עד מאוד. כן מצטרף אני לדעתו, כי מבחינה זו לא קיים כל הבדל בין הסמכות, אשר הרשות המינהלית רשאית להפעילה לפי “שיקול דעתה המוחלט” לבין הסמכות, נשוא הלשון ה”סובייקטיבית”, שנדונה בתקדימים האנגליים והמקומיים, שעליהם הסתמך סגן פרקליט המדינה.

ראיה לדבר תימצא בפסק דינו של לורד מקמילן (Macmillan) במשפט הידוע

Liversidge v. Anderson [12], at p. 306:

“The second sub-section in particular authorizes the making of Defence Regulations….’for the detention of persons ‘whose detention appears to the Secretary of State to be expedient in the interest of the public safety or the defence of the realm’. There could be no clearer evidence of the intention of Parliament to authorize the abrogation in the public interest and at the absolute discretion of the Secretary of State of the ordinary law affecting the liberty of the subject… In considering the interpretation of the regulation authorizing the Secretary of State to make detention orders I therefore bear in mind that Parliament has expressly contemplated that he should by regulation be empowered to do so at his absolute discretion.”

על כן גם מסכים אני, שתחום התערבותו של בית המשפט הזה בשימוש בסמכות דיסקרציונית, הנושאת אופי רחב כנ”ל, הוא מצומצם למדי. אולם איני סבור, כי המקרים של חוסר תום לב, מצד הרשות המינהלית, בעלת סמכות ממין זה, מהווים את הסוג היחיד של מקרים, שבהם יהיה מצווה בית המשפט להתערב. העקרון הכללי הוא, כי כל רשות מינהלית חייבת לפעול בתוך ד’ אמותיה של המטרה שלשמה הקנה לה החוק את הסמכות הנדונה; ודין זה חל גם על סמכות שהיא רשאית להפעילה לפי “שיקול דעתה המוחלט”. היוצא מזה, שאף במקום שבית המשפט נוכח לדעת כי השימוש בסמכות כזאת – ויהא שיקול הדעת, המוקנה לרשות המינהלית, רחב כאשר יהא – נעשה למטרה שהיא זרה לכוונת החוק, הוא יתערב גם יתערב, אלא אם נשלל ממנו, על ידי הלשון המפורשת של החוק, הכוח לעשות כן. יצויין כאן, שלא קיים הבדל עקרוני כלשהו בין המקרה שבו המדובר במטרה אשר המחוקק נקב אותה במפורש בתורת זו שלשמה הועיד את השימוש בסמכות הנדונה, לבין המקרה שבו המדובר במטרה העולה מכללא מתוך קריאת הוראות החוק ביחד ובכללותם. בשני המקרים הדין הוא אחד: משעמד בית המשפט על מהות המטרה ההיא ומצא שבינה לבין זו ששיוותה לנגד עיניה הרשות המינהלית אין ולא כלום, שוב חייב הוא לקבוע כי השימוש אשר עשתה ב”שיקול דעתה המוחלט” הינהו חסר תוקף. והרי אסמכתאות אחדות לעקרון הנ”ל.

(1) בספרו

Principles and Scope of Judicial Review

עמ’ 190, מסכים אותו De-Smith במילים הבאות:

“If a power granted for one purpose is exercised for a different purpose, that power has not been validly exercised.”

ובעמ’ 193:

“In the English cases relating to wide discretionary powers conferred without reference to purpose the dicta to the effect that these powers must be exercised in good faith and in accordance with the implied intentions of Parliament are so numerous as to leave no reasonable doubt that the principle is one of broad application”.

(2) בספרם

Principles of Administrative Law

מציינים המחברים Griffith ו-Street:

“Ministers, impatient of judicial control, have persuaded Parliament with increasing frequency to vest in the subjective discretions, by using such expressions as ‘If the Minister is satisfied’… As Lord Summer said in Roberts v. Hopwood; (1925), A.C. 578, 610, [13], even though the Administration Act bona fide the courts can quash if the discretion is exercised ‘for objects which are beyond their powers’. Obviously, ‘improper purpose’ is an increasingly important ground of control now that subjective powers are being conferred so extensively on administrative bodies.”

(עמ’ 216-215).

(3) והרי אסמכתא מקומית: בבג”צ 98/54 לזרוביץ נ’ המפקח על המזונות [5], בעמ’ 49, אמר השופט ברנזון:

“… באותם המקרים שבהם אומר המחוקק כי המוסמך לכך הנקוב בחוק יוכל “אם ייראה לו הדבר כנחוץ” … או “אם הוא סבור כי הדבר נחוץ או רצוי” … או לשון דומה המשאירה את ההכרעה בידי המוסמך לכך להחליט אם יש צורך לנקוט בצעד מסויים בגדר הסמכות המוענקת, לא יתערב בית המשפט בהחלטתו והוא גם לא יידרש להוכיח בבית המשפט כי מה שעשה היה באמת נחוץ או רצוי להשגת המטרות שהציב לו המחוקק.”

לאחר שהוא מביא את פסקי הדין, שניתנו ברוח דבריו הנ”ל, ממשיך השופט ברנזון ואומר, שם [5]:

“אך בכל פסקי הדין הנ”ל עובר כחוט השני תנאי מוקדם יסודי והוא, שהמעשה עצמו הוא בגדר הסמכות ושהוא נעשה בתום לבב למטרה שהועיד לו המחוקק.”

יצויין, כי בעניין שנדון לפניו, הסתמך השופט ברנזון על העקרון האמור כדי לפסול את הצווים, בעלי אופי תחיקתי-מינהלי, שנתן המפקח על המזונות בקשר לגידול חזירים בארץ, ושבהם הגביל את העיסוק בענף זה לאזור מסויים. הפסול שמצא חברי בפעולה של מתן הצווים האלה היה, כי מאחוריה לא עמדה “כל מטרה של הסדרת התצרוכת של מזונות או איזו מטרה הכרוכה בכך” (שם [5], עמ’ 56).

העולה מן הנלקט, כי הנימוק של חוסר תום לב אינו הנימוק היחיד המצדיק את התערבותו של בית משפט זה בשימוש על ידי הרשות המינהלית בסמכות דיסקרציונית “מוחלטת”, כי אם בכוחו להתערב בו גם על סמך הנימוק של “מטרה פסולה”. האמת היא, כי הנימוק הראשון (חוסר תום לב) איננו אלא אספקט אחד של הנימוק השני (מטרה פסולה) שהוא רחב ממנו. כדברי De Smith (עמ’ 190):

“Bad faith is often referred to as a ground of invalidity sui generis, but it can also be regarded as a quality which brings the exercise of a power within the ambit of one of the other recognized categories of invalidity. The relevant category will usually be the exercise of a power for an improper purpose.”

וכן גריפית ו-סתרית (עמ’ 216):

“Improper purpose then is wider than bad faith in the sense of dishonest or corrupt motives.”

ולבסוף, בין סמכות מינהלית, הנושאת אופי סובייקטיבי “טהור”, וסמכות מינהלית, בעלת אופי דיסקרציוני “רגילה”, קיים, לדעתי, ההבדל, שבמקרה השני רשאי בית המשפט הגבוה לצדק להיכנס לעובי הקורה של השאלות, אם הרשות נתפסה לשיקולים בלתי סבירים או לא הביאה החשבון שיקולים רלבנטיים, בה בעת שהוא אינו רשאי לעשות כן במקרה הראשון, ובלבד שהשתכנע שהיא חתרה בתום לב אל המטרה שלשמה הוקנתה לה הסמכות הנדונה (ראה גריפית וסתרית, עמ’ 215).

השאלה חוזרת, איפוא, לישנה: מהי המטרה שעמדה לנגד עיני המחוקק בעת שהעניק לנציב העליון את הסמכות הסובייקטיבית הרחבה, שאודותיה דובר בסעיף 14 לפקודה?

ג. בבואי להשיב על השאלה הזאת, הריני מודה ומתוודה שלא השכלתי לגלות, אם בכותרת לפקודה ואם בהוראותיה השונות, כל סימן או רמז למהות המטרה האמורה. אמנם אוכל להעלות בעניין זה השערות מהשערות שונות, כגון: המחוקק בתקופת המנדט ראה בחלק הארי של האוכלוסיה דאז עם נחשל ובלתי מפותח ולכן בשעה שהתקין את הפקודה היה חרד, פן רבים מהתושבים הללו יפלו קורבן בידי אנשים בלתי אחראיים או חסרי מצפון אשר יזמינו אותם להשקיע את הונם בחברות ה”פורחות” שיסדו או יזמו, ולמשכם בדרך זו להניח את כספם על קרן הצבי. אפשרי הוא, כי לשם מניעת תקלה ממין זה, דאג המחוקק להעניק בידי הנציב העליון את הכוח לפקח על הקמת חברות בארץ, לפי שיקול דעתו המוחלט. הסבר זה לכוונתו לא ייחשב אולי כבלתי מתקבל על הדעת אם נזכור כי התופעה שקרתה באנגליה במאה ה-18 והידועה בשם

“South Sea Bubble”

עצרה שם בעד התפתחות המוסד של חברה בע”מ במשך שנים רבות (Gower, עמ’ 30). גם לא מן הנמנע הוא, שהשליט המנדטורי חשש בזמנו מפני הקמת חברות למטרות הנחשבות בעיניו כבעלות אופי פוליטי – “סובוורסי”, ולכן הבטיח בידי עצמו את האפשרות למנוע בעדן מלהירשם ובדרך זו, לסכל מראש את עצם קיומן. אולם, כאמור, הסברים אלה אינם אלא פרי ניחוש והשערה ולפיכך לא נוכל לפתור על פיהם את הבעיה קא עסקינן.

טוען בא כוח המשיב ואומר, כי באין בנוסח הפקודה נקודת אחיזה למטרה שלשמה הוענקה הסמכות הנזכרת בסעיף 14, שוב לא יחקור בית משפט זה בנכונות המטרה הציבורית, שראה לפניו המשיב בסרבו לרשום את חברת המבקש, ומה גם שהמדובר הוא בזו של שמירה על בטחון המדינה. לחיזוק טענתו הסתמך על דברי השופט לנדוי בבג”צ 92/56 וייס נ’ יושב ראש וחברי המועצה המשפטית [6], בעמ’ 1595:

“… בהעדר נקודת אחיזה בנוסח החוק שעל פיה אפשר להגדיר את תחום השיקולים השייכים לעניין, לא ימהר בית המשפט לסתור את החלטת הגוף הציבורי, מקום שיש לשאלה פנים לכאן ולכאן, והיא עשויה להיות שנויה במחלוקת כנה בין אנשים בעלי תבונה רגילה.”

הנני סומך את ידי על אימרה זו, אך עלי להדגיש שאין להפריז יתר על המידה בחשיבותה כאימרה הפועלת לטובת הרשות המינהלית, בעלת הכוח הנדון; והמילים “לא ימהר בית המשפט לסתור את החלטת הגוף הציבורי” – יוכיחו. מה שאפשר לומר, באשר לשייכות האימרה לבעייתנו, הוא, כי במקום שאין בנוסח החוק נקודת אחיזה למטרה שלשמה רשאי הפקיד (או הגוף) המינהלי להשתמש בכוח הנתון לו, לא ימהר אמנם בית המשפט לצמצם את היקף המטרות הציבוריות, אשר מותר לו, לפקיד, להביאן בחשבון שיקוליו, אך אין פירוש הדבר הזה, כי בית המשפט לא יתערב גם כאשר נתחוור לו כי הלה נהג מתוך מטרה הנוגדת את רוח החוק, מקור סמכותו, או כאשר אין להעלות כלל על הדעת, שהיא נמנית על המטרות – ויהיו אלה בלתי מוגדרות כאשר יהיו – שלמען הוקנתה לו הסמכות. גם בעניין זה נעזר אני בדברי De-Smith (עמ’ 192):

“It has been said that ‘if a power to perform an administrative act is conferred ‘with no reference to purpose, no inquiry into purpose (in the sense of result or consequence desired or intended to be achieved) is relevant.’ This may be correct in some contexts but it is an overstatement. The courts have not always regarded Parliament’s omission to make the permitted purposed explicit as a justification for violating what they conceive to be the spirit of the enacted law; though they tend to be circumspect in narrowing down the range of permissible purposes.”

שייכות הרעיון הזה לעניינו הוא: גם אם מן הנמנע לעמוד, מתוך עיון בנוסח הפקודה, על המטרה או המטרות הפוזיטיביות שלמענן נועדה הסמכות הנזכרת בסעיף 14, מכל מקום אפשר לקבוע, במידה גדולה של וודאות, כי הפיקוח על החופש הביטוי במדינה אינו נמנה על המטרות ההן. אבאר את דברי.

ד. בסרבו לרשום את החברה שייסוד המבקש וחבריו, פעל המשיב כדי למנוע בעדם, בעקיפין, מלפרסם את דעותיהם באמצעות העיתון שחפצו להוציאו לאור או על ידי הספרים שבדעתם היה להדפיסם או להפיצם; וזאת מתוך הנחה שלא יהיה באפשרותם לממן את השימוש באמצעים אלה שלא על ידי הקמת החברה האמורה. הווה אומר, שהמשיב נטל לעצמו את התפקיד לשמש, באשר למבקש ובני קבוצתו, “צנזור” – פשוטו כמשמעו.

בפסק הדין, שניתן בבג”צ 73/53 חברת ‘קול העם’ בע”מ נ’ שר הפנים [7], עמד בית משפט זה בהרחבה על הערך החברתי הגבוה, אשר האינטרס הכרוך בזכות לחופש הביטוי טומן בחובו, והדגיש כי בזמן שבאים לעסוק ב”שקילת האינטרסים של בטחון המדינה מזה, וחופש הביטוי מזה”, אזי “ערכו החברתי הגבוה של העקרון המגן על האינטרס השני ראוי לתשומת לב מיוחד”; כמו כן, “כי רק בשעה שהמציאות ממש מחייבת יהא מוצדק לתת עדיפות לאינטרס הראשון” (שם [7], עמ’ 881). עוד נאמר שם, כי “יש והמחוקק עושה את מלאכת השקילה והאיזון בעצמו, כלומר, הוא גופו קובע מראש את טיב החומר שאין לפרסמו – או את התנאים שבהם חל איסור על פרסומו – מחמת שיקולים שיסודם בביטחון המדינה. כך, למשל, נהג בפקודת הסודות הרשמיים. אך יש והמחוקק משאיר את שיקול הדעת בשטח זה בידי אחרים, כגון בידי הרשות המבצעת” (שם [7]). “בסוג האחרון של מקרים” – צויין – “מן ההכרח שתתעורר השאלה… מהו העקרון הרציונלי שצריך לשמש לה, לרשות המבצעת… לשם הכרעת הכף לצד זה או משני האינטרסים הנזכרים”. באותו עניין נדונה שאלה זו באספקלריה של ההוראה בסעיף 19(2) לפקודת העיתונות, לפיה רשאי שר הפנים להפסיק את הופעתו של עיתון בו נתפרסם חומר העלול, לדעתו, לסכן את שלום הציבור; ונקבע כי השימוש בסמכות זו מצריך שהלה יזדקק למבחן: “האם, עקב הפרסום, נוצרה אפשרות של סכנה לשלום הציבור, שהיא קרובה לוודאי; הגילוי של נטייה סתם בכיוון זה בתוך דברי הפרסום, לא יספיק כדי מילוי דרישה זו” (שם [7], עמ’ 892). למסקנה זו הגיע בית המשפט גם בשים לב לשיקול, כי האמצעי לסכל מראש את פרסום החומר “הפסול” – האמצעי שתמציתו “צנזורה” – הינהו בעל אופי חריף ודרסטי למדי, שהרי “עוד טרם נולד עלי אדמות פקיד שהוא חכם או רחב לב עד כדי שישכיל, או ירצה, להפריד בין רעיונות טובים לגרועים, בין אמונות טובות לרעות” (שם [7], עמ’ 885).

הנני מרשה לעצמי להביא כאן, מתוך פסק הדין הנ”ל, גם את הקטעים הבאים:

“עיקר הסבך מקורו בתופעה, שקיימת כאן התחרות בין שני סוגים של אינטרסים, אשר כל אחד מהם הוא בעל חשיבות מדינית-חברתית ממדרגה ראשונה. אם חיוניותה של מגמת קיום הבטחון הציבורי מדברת בעד עצמה, הרי גם הראינו כי ערכו הגבוה של העקרון המבטיח ליבון חופשי ובירור האמת מהווה פונקציה של ההתקדמות הפוליטית-סוציאלית בכל מדינה שבשם הדמוקרטיה ייקרא לה. אמנם היום הכל מודים, כי בתקופת הרת עולם – למשל, כאשר המדינה נתונה במצב מלחמה או עובר עליה משבר לאומי ממין אחר – יש להכריע את הכף – לפי מסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה – לטובת בטחון המדינה…”.

ברם,

“… הדאגה של שמירה על בטחון המדינה בשעת חירום עלולה להעביר על כל השיקולים האחרים, עד כדי כך, שהשלטונות יהיו נוטים בשל אותה דאגה, להטיל איסור על אמירת דברים או פרסומם בכתב גם בשעה שאין בהם כדי לסכן את שלום המדינה או האומה. “הנסיון לימד את כולנו … כי בזמנים כאלה נעשים בשם האקזקוטיבה הרבה דברים המתיימרים להיות לטובת הכלל, ואשר אנשים אנגליים הם נאמנים מדי למולדת בכדי למחות עליהם” …”. (שם [7], עמ’ 880).

… אותה דאגה לשמור על בטחון המדינה עלולה להשפיע לרעת מימושה של הזכות לחופש הביטוי גם בשל הגישה המוטעית, כי היא מגינה אך על האינטרס האינדיבידואלי של האזרח, אשר על כן מן הראוי, כביכול, להתכחש לו, לאינטרס זה, בשעה שהוא מתנגש עם האינטרס הסוציאלי הצפון בבטחון המדינה. בדרך זו עלולים השלטונות לוותר, בלא יודעין, גם על הערך החברתי הרב אשר העקרון של חופש הביטוי מוסיף ליעילותו של התהליך הדמוקרטי, והם עלולים לעשות כן אף אם במקום שהנזק המשוער, אשר הפרסום עשוי לגרום למדינה, אינו גדול במידה המצדיקה ויתור שכזה… ‘היה זה כשלון ממדרגה ראשונה אילו אילצו אותנו אויבי הדמוקרטיה לנטוש את אמונתנו בכוח הבירור המיוסד על ידיעות מהימנות … והורידו אותנו, בדרך זו, אל רמתם הם’.” (שם [7], עמ’ 881).

מצאתי לנכון להביא מחדש את כל הדברים האלה, הואיל והם מבליטים כמה קשה, מסובך ועדין הוא העניין של הטלת פיקוח “דיסקרציוני-מניעתי” על חופש הביטוי, גם כאשר הצורך והצידוק לכך נעוצים בדאגה לשריין את בטחון המדינה. מכאן המסקנה, שאם החליט המחוקק להטיל פיקוח כזה ולשם כך קבע הסדרים מיוחדים ומפורשים, בהם העניק כוחות צנזורה רחבים בידי פקידים או גופים מסויימים, כי אז הכרחי לייחס לו את הכוונה שאותו פיקוח “דיסקרציוני-מניעתי” יופעל אך על פי ההסדרים האלה ורק בהתאם לתנאים שנקבעו בהם ובאמצעות הרשויות המנהליות שלהן הוענקו הכוחות ההם. לפחות, יש לייחס כוונה כזאת למחוקק של מדינה שיסודותיה דמוקרטיים ודין זה חל, איפוא, גם לגבי המחוקק הישראלי כאשר אימץ (דרך הצינור של סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, ה’תש”ח-1948) את ההסדרים המיוחדים שקבע בשטח זה קודמו בתקופת המנדט (ראה שם [7], עמ’ 884).

סוג אחד של הסדרים, לפיהם מוקנה הפיקוח על חופש הביטוי בידי אנשי הרשות המבצעת, יימצא בפקודת העיתונות. למשל, בסעיף 4 לפקודה זו נקבע, שאין להוציא לאור עיתון בלי היתר מאת הממונה על המחוז; ולפי סעיף 5 חייב אדם או מנהל של חברה למלא תנאים מסויימים כדי לקבל היתר כזה, לרבות התנאי של הגשת ערבות כספית למקרה שיימצאו אשמים בעבירה של הסתה למרד. כבר הוזכר לעיל, כי בסעיף 19(1) הוענקה לשר הפנים הסמכות להפסיק את הופעתו של עיתון כאשר לדעתו פורסם בו חומר “העלול לסכן את שלום הציבור” או לתת אזהרה מוקדמת לבעל העיתון או לעורכו. גם הניהול של בית דפוס והחזקתו מצריכים קבלת היתר לכך מאת הממונה על המחוז (סעיף 30) ואף בעניין זה – כמו בעניין של הוצאת עיתון לאור – איפשר המחוקק שהיתר כזה יתקבל על ידי חברה בע”מ. זאת ועוד, לגבי העניין של הוצאת ספרים לאור לא הוזכרו בפקודה הזאת הגבלות כלשהן, פרט לדרישה בדבר הפקדת העתקים מהספר שהודפס בידי משרד החינוך (סעיף 24 ואילך). בשים לב למגמה הבולטת מההוראות של הפקודה הזאת – הסדרת הפיקוח על חופש הביטוי באמצעות הרשויות המנהליות הנזכרות בה ולפי התנאים שהוצבו בה – הייתכן לגרוס, כי בעל הסמכות האמורה בסעיף 14 לפקודת החברות יוכל ליטול לעצמו את התפקיד להפעיל פיקוח כזה, אם במישרין ואם בעקיפין? התשובה לשאלה זו מתבקשת מאליה.

ההסדר האחר, שהוריש השלטון המנדטורי בשטח הצנזורה והעומד בתוקף גם כיום, הוא זה שנקבע בחלק 8 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (תקנה 86 ואילך). בתקנות אלו הוענקו למי שנתמנה על פיהן לשמש “צנזור” סמכויות רחבות עד למאוד בשטח הצנזורה, כגון הסמכות להטיל איסור על פרסום של חומר אשר לדעתו עלול לפגוע לרעה בהגנת הארץ, בבטחון הציבור או בסדר הציבורי (תקנה 87) ומאותה סיבה רשאי הוא לאסור על היבוא והיצוא של חומר כנ”ל ועל הדפסתו (תקנה 88). שימו לב גם לכוח שניתן לו בתקנה 89: לעכב, לפתוח ולבדוק חבילות דואר וכן למנוע בעד מסירת החומר בכתב או בדפוס, המצוי בתוכן, לתעודתו, אם לדעתו מהווה חומר זה סכנה מהסכנות הנ”ל. הנני מצביע גם על תקנה 94, הקובעת שאין להוציא לאור עיתון בלי היתר מאת הממונה על המחוז; כמו כן, שהוא רשאי לסרב למתן היתר בלי נימוקים, לצרף לו תנאים ולבטלו בכל עת. ראה גם תקנה 96 האוסרת על פרסום הודעות ומודעות, המכילות תוכן “פוליטי” בלי היתר מאת הממונה הנ”ל.

נוכח הסדרי הפיקוח המפורטים והדרסטיים, שנקבעו בתקנות הללו, יש להציג, שוב, את השאלה: האפשר להעלות על הדעת, שהדאגה למנוע פרסום דעות ‘מסוכנות’ במדינה הינה עניין אשר על המשיב לענות בו בשעה שהוא בא להחליט אם עליו להיעתר לבקשת הרישום של חברה פלונית, ואם לאו? האמנם יש מקום – בשים לב לריבוי אמצעי הצנזורה האמורים, וחריפותם – לדעה, כי דבר השימוש בסמכות, הנזכרת בסעיף 14 לפקודת החברות, נועד לשמש אמצעי נוסף ממין זה? אתמהה!

כאמור, דעתי היא, כי במידה שקבע המחוקק הסדרים מיוחדים ומפורשים, בהם העניק לאנשי הרשות המבצעת את הכוח להפעיל פיקוח “מוקדם” על חופש הביטוי במדינה, מן ההכרח לקיימו אך בהתאם להסדרים אלה, על כל התנאים האמורים בהם ובאמצעות – וזהו העיקר כאן – הרשויות המנהליות שעליהן הוטל שם תפקיד קשה ועדין זה, ובאמצעותן בלבד.

העולה מן האמור, כי בסרבו לתת את האישור המבוקש, נהג המשיב מתוך מטרה פסולה ולפיכך אין לסירובו יסוד בדין.

הייתי עושה את הצו על תנאי להחלטי.

 

השופט ויתקון:

מסכים אני ללא היסוס לפרופוזיציה הראשונה שבפסק דינו של חברי הנכבד, השופט אגרנט: כאשר השתמשה הרשות בסמכותה על פי שיקולים זרים לעניין ובעצם חרגה בזה מגדר סמכותה, רשאי וחייב בית משפט זה להעביר את החלטתה תחת שבט ביקורתו, אף כי הדבר נתון בשיקול דעתה המוחלט של הרשות. “ההחלטיות” שבשיקול הדעת המוקנה לרשות על פי המחוקק אינה משמשת תריס בפני התערבותנו. כשהמדובר הוא בחריגה מגדר הסמכות; והרשות חורגת מסמכותה לא רק בעשותה מעשה האסור לה לעשותו, אלא גם בעשיית מעשה, שהוא כשלעצמו מותר לה לעשותו, אך היא עושה אותו על סמך טעמים ומניעים, שהם מחוץ לגבולות תחומה. ולא רק טעמים ומניעים שמקורם בחוסר תום לב מוצאים את המעשה מתחום הסמכות, אלא גם שיקולים שהם זרים למטרות החוק המקנה את הסמכות או למטרות, שלשם ביצוען נוצרה הרשות. למשל, רשות המוסכמת לעשות דברים לשם השמירה על בריאות העם תחרוג מגדר סמכותה, אם תעשה את הדברים מתוך שיקולים של דת, מדיניות כלכלית, בטחון וכיוצא באלה, שיקולים שאין ביניהם ובין בריאות העם ולא כלום. במקרה כזה יהא הדבר שנעשה על ידי הרשות פסול, ואין נפקא מינה, אם השימוש בסמכותה היה נתון בשיקול דעתה סתם, או אם הוא היה נתון בשיקול דעתה “המוחלט” של הרשות.

עד כאן הכל שפיר אתי. אך הרבה התלבטתי בשאלה, כיצד להגדיר, הגדרה חיובית, את השיקולים השייכים לסמכות המוקנית לפי סעיף 14 לפקודת החברות. האם הדאגה לבטחון המדינה הוא אחד מהם? קשה לעמוד על מהות השיקולים הללו מתוך קריאת החוק. הרי הוא סתם ולא פירש, ואם צדק חברי, מ”מ הנשיא, באמרו, כי “לא מן הנמנע הוא שהשליט המנדטורי חשש בזמנו מפני הקמת חברות למטרות הנחשבות בעיניו כבעלות אופי פוליטי – ‘סובוורסי’ – כי אז חושש אני שאף חברה כגון זו המוצעת לרישום על ידי המבקשים עלולה ליפול בגדר החברות שהמשיב רשאי לסרב את רישומן. אך נראה לי שבחוקקו את הסעיף 14, נתכוון המחוקק בעיקר לשיקולים שבמסגרת דיני החברה עצמם, וביניהם מניעת רישום חברה על ידי בני אדם המאוגדים למטרה בלתי חוקית. לא זו בלבד שעל הרושם לבדוק את הבקשה לרשום חברה מבחינה פורמלית, וכן – לא זו בלבד שעליו לשמור על ציבור (ובייחוד על ציבור המשקיעים בכוח) בפני מעשה רמיה או הטעיה, אלא מוסמך הוא, בדרך כלל, לבדוק את מטרת החברה מבחינת חוקיותה ולסרב את הרישום, כשנחה דעתו, שלא לשם מטרה חוקית עומדים לייסד את החברה. הרי זהו פשוטה של ההוראה שבסעיף 4 לפקודת החברות, והסעיף 14 לא בא אלא כדי לחזק את עמדת הרושם, שעה שהוא מחליט, אם להיעתר לבקשת הרישום אם לאו.

אכן, אילו היה המשיב מבסס את סירובו על הטענה, שאמנם משוכנע הוא באי חוקיות המטרה, שלשמה התאגדו המבקשים, הייתי מתקשה להתערב בהחלטתו. יש ספק בליבי, אם לשם בדיקת המטרה אפשר להתבונן אך ורק למה שכתוב בתזכיר החברה, או אם אין להביא גם ראיות אחרות, כגון פרסומים מלאי הסתה והשמצה, שלא מכבר הודפסו והופצו על ידי אותם המבקשים או חלק מהם. אך במקרה שלפנינו לא הסתמך המשיב על ההוראה שבסעיף 4 לפקודת החברות ולא טען, כי מטרת החברה כשלעצמה היא בלתי חוקית. משום כך אני פטור מלשקול את העניין מבחינה זו.

המשיב סירב את רישום החברה “מטעמי בטחון וטובת הציבור”. אם נתעלם משאלת אי חוקיותה של המטרה, לא נותר לנו אלא זאת כי רושם החברות ביסס את סירובו על שיקולים בטחוניים. בזה רואה חברי הנכבד, השופט אגרנט, פגם, ולמסקנתו זו הנני מסכים, אם כי לא בלי היסוסים. אינני סבור כלל וכלל, שמתעוררת כאן שאלה של שמירה על “חופש הדיבור” או של “חופש העיתונות”. חירויות אלה נכס יקר הן, מסורת המשטר הדמוקרטי במדינה חופשית, אך דווקא משום כך אסור שישמשו אמתלה או כלי עזר בידי החותרים תחת המשטרה הזה. אלא שבעיני יש פגם בהחלטת המשיב מבחינת הסמכות גרידא: לא עליו הטיל החוק את הדאגה לבטחון המדינה, אלא על רשויות אחרות, שפורטו בסוף פסק דינו של חברי השופט אגרנט. אלה מסוגלים, ללא ספק, למנוע פרסום דברי הסתה ותעמולה הרסנית, והם בקיאים ויעילים יותר במילוי התפקיד בזה משהמשיב מסוגל להיות. משום כך גם אני סבור, כי בשוותו לנגד עיניו טעמי בטחון נכנס המשיב לתחום לא-לו, אפילו אין פסול בטעמיו לגופם, ומשום כך מצטרף אני לדעת חברי שיש לעשות את הצו להחלטי.

 

השופט כהן:

בתוקף “שיקול הדעת המוחלט” אשר מוקנה לו בסעיף 14 לפקודת החברות, סירב המשיב לרשום את החברה אשר המבקשים ביקשוהו לרשום. על אף ההוראה שבסעיף 3(1) לחוק לתיקון סדרי המינהל (הנמקות), ה’תשי”ט-1958, הפוטרת את המשיב מלתת ומלפרש נימוקי סירובו, הודיע המשיב למבקשים שסירובו בא “מטעמי בטחון המדינה וטובת הציבור”, ולא זו בלבד אלא הוא אף שלח למבקשים העתק חוות דעת שקיבל מן היועץ המשפטי לממשלה ואשר שימשה לו חומר עיון שעה ששקל דעתו כאמור. לפנינו עשו המבקשים – בדרך הטבע וכמובן מאליו – מטיב השיקולים האלה, יסודם והצדקתם, קרדום לחפור בו, ולטענתם העלתה חפירה זו ששיקולי המשיב היו בלתי סבירים ושלא לעניין. בלתי סבירים כיצד, שלמעשה לא היה בפרסומי המבקשים עד כה משום פגם או פסול מבחינת בטחון המדינה, וממילא אין חשש לפגיעה בבטחון המדינה לכשיפרסמו מה שיפרסמו במסגרת הארגונית של חברה; ושלא לעניין כיצד, שהדאגה לשמירה על בטחון המדינה מפני תעלוליהם של מפרסמי פרסומים נתונה בידיהם הנאמנות של הצנזור הצבאי לפי תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, ושל הרשויות הממונות על ביצוע פקודת העיתונות ופקודת החוק הפלילי, 1936, ואין היא עניין למשיב במסגרת סמכותו לפי סעיף 14 (או כל סעיף אחר) של פקודת החברות לענות בו.

לי נראה ששתי טענות אלו גם יחד דינן להידחות.

אשר לסבירות החשש מפני פגיעה בבטחון המדינה, אין חולקין על כך שהמשיב קרא את פרסומי המבקשים ונתן דעתו עליהם, ואף קיבל אודותם חוות דעת משפטית אשר – כפי שמתברר מתוכה – מושתתת מצידה על הערות או תגובות של רשויות הבטחון; בנסיבות אלו אין נפקא מינה שקורא אחר זולת המשיב, ולו גם שופט משופטי בית משפט זה, לא היה רואה בפרסומים אלה את הפגם והחשש שהמשיב ראה בהם – ובלבד שהמשיב הסיק את אשר הסיק בתום לב מן החומר שבא לפניו. אם המשיב שם ליבו לשאלה שעמדה לפניו, ובתום לב הגיע למסקנתו, כי אז העובדה שאולי הוא טעה (בעניין מאו דהו), אינה מעלה ואינה מורידה לגבי תוקפו החוקי של שיקול דעתו המוקנה לו בחוק. אין זאת אומרת – ורחוק אני מלומר – כי אמנם טעה המשיב בשיקול דעתו בעניין דנן בעיני בית המשפט; כשלעצמי, אין אני מוכן לחוות דעתי בשאלה זו לכאן או לכאן, באשר נחה דעתי שהמשיב עשה את אשר מוטל היה עליו לעשותו לשם שיקול דעתו כדין, והשאלה אם צדק או טעה במסקנתו אינה רלבנטית ואינה עומדת לפנינו להכרעה. ברם, אילו סברתי שהמשיב טעה אף עד כדי חוסר סבירות, הרי מן הטעמים שאבאר להלן לא היה גם בכך כדי לפסול שיקול דעתו בנדון.

ובאשר לשיקולים שלא לעניין, אין חולקים על כך שפקודת החברות סותמת ואינה מפרשת את העניינים (“המטרות”, כלשון חברי הנכבד, מ”מ הנשיא) המשמשים למשיב נושא לגיטימי לשיקול דעתו. ואילולא הייתי מוצא בלשון הסעיף 14 עילה לסתור, הייתי מצטרף, עם כל הכבוד, לדעתי חברי הנכבד שההלכה שנפסקה בבג”צ 98/54 [5] (לעיל), חלה גם על העניין שלפנינו, לאמור שהשיקולים המביאים את המשיב לסרב רישום חברה חייבים להיות שיקולים הנמצאים בתוך ארבע האמות של פקודת החברות ושאינם חורגים ממסגרתה המפורשת או המשתמעת. אך שיקול הדעת אשר בית משפט זה דן בו בבג”צ 98/54 [5] הנ”ל, ואשר בתי המשפט באנגליה דנו בו כפסקי הדין המובאים על ידי חברי הנכבד, מ”מ הנשיא, בפסק דינו, הוא שיקול דעת סתם, וברוב המקרים אפילו אינו נזכר בשמו המפורש, אלא מובע רק בלשון “רשות” או “רשאי” בעלמא, או גם אינו אלא משתמע מן הסמכות להעניק, למשל, רשיונות או היתרים. מה שאין כן בסעיף 14 לפקודת החברות שלנו: שיקול הדעת המדובר בו כאן לא זו בלבד שהוא מפורש, אלא הוא גם אינו רק סתם שיקול דעת: הוא שיקול דעת “מוחלט”, ותוספת זו של החלטיות אומרת דרשני ופרשני. כלל גדול הוא בפרשנות החוק שחזקה על המחוקק שאין הוא מרבה מילים ללא טעם ותכלית, ובתי המשפט חייבים לתת לכל מילה ומילה שיצאה מפי המחוקק טעם ותכלית משלה

Quebec Railway, Light, Heat and Power Company Ltd. v. Vandry [14], at p. 676.

בשלמא בשיקול דעת סתם, מקובלנו שאנחנו דורשים ממנו שיהא סביר ויהא לעניין – לא מפני שאנחנו מתיימרים להוסיף תנאי שיקול דעת בדרך החקיקה השיפוטית, אלא מפני שבדין ובצדק רואים אנחנו “שיקול דעת” סתם כשיקול דעת סביר ולעניין לפי כוונתה מחוקק, בדרך הפרשנות השיפוטית. אבל אין אנחנו יכולים ללכת בדרך פרשנות זו לגבי שיקול דעת “מוחלט”: כאן פירש המחוקק ולא סתם את כוונתו הברורה, והיא כי לא יוגבל שיקול הדעת כל עיקר, לא בדרך הפרשנות ולא בכל דרך אחרת. המונח “absolute” שהבאתיו בתרגומו “מוחלט”, מפורש במילון אוקספורד, תוך השאר, לאמור:

Complete, unrestricted, independent, ruling arbitrarily, unqualified, unconditional –

ללמדנו שאין אחרי שיקול דעתו של בעל שיקול הדעת “המוחלט” ולא כלום, בין אם הוא סביר ובין אם הוא בלתי סביר, בין אם הוא לעניין ובין שאינו לעניין – וחוששני שאפילו שרירות (arbitrariness) לא יהא בה כדי לפסול שיקול דעת שכזה.

אין אני יודע, ואין מענייני לקבוע, מה הניע את המחוקק המנדטורי להעניק לנציב העליון שיקול דעת מוחלט דווקא לרשום חברות או לסרב לרשמן: עלינו לפרש ולבצע את החוק כפי שאנחנו מוצאים אותו, פשוטו כמשמעו; אם יראה בעיני המחוקק הישראלי כי שיקול דעת מוחלט שכזה – אשר מטבע ברייתו נשמט גם משבט ביקורתו של בית המשפט הגבוה לצדק – אינו יאה למדינה דמוקרטית, כי אז עליו להורידו מדרגת שיקול דעת מוחלט לדרגת שיקול דעת סתם; אבל אין זו מלאכת בית המשפט. באנגליה לא מצאתי “שיקול דעת מוחלט” בשום חוק פרט לאחד –

Licensing (Consolidation) Act, 1910 –

ששם מוענקים שני מיני שיקולי דעת זה לעומת זה, אחד “מוחלט” ואחד “מוגבל”, ובדין פירשו את “המוחלט” כך שהגבלות “המוגבל” אינן חלות עליו, אבל חוץ מזה גם המוחלט הוא שיקול דעת ככל שיקול דעת אחר – ראה:

Sharp v. Wakefield [15], at p. 179;

ואפילו בתקנות ההגנה ששימשו נשוא פסק הדין בערעור

Liversidge v. Abderson [12]

המובא בפסק דינו של חברי הנכבד, מ”מ הנשיא, אין זכר ואין רמז לשיקול דעת “מוחלט” שבידי מזכיר המדינה, אלא הלורד מקמילן (Macmillan) קרא לאותו שיקול דעת אשר תקנות ההגנה, לדעתו, מעניקות למזכיר המדינה, משום מה בשם שיקול דעת מוחלט. אלא רק משום שתקנות ההגנה ההן לא העניקו למזכיר המדינה “שיקול דעת מוחלט” בלשון מפורשת, נראה לי שצדקו בתי המשפט באנגליה בפסקם מה שפסקו בערעור ההוא: אילו היה בידי מזכיר המדינה שם “שיקול דעת מוחלט”, כי אז אפילו לדעת המיעוט בבית הלורדים, הלורד אטקין (Atkin) לא היה יכול להיות מקום להטיל עליו חובת ההוכחה כי אמנם צדק בשיקוליו; לא כל שכן לדעת הרוב שבלאו הכי לא ראו להטיל עליו חובה זו.

לאור המסקנה שהגעתי אליה, הרי גם פגיעה אפשרית בזכויות יסוד של האזרח, כגון חופש הדיבור וההתאגדות, או קיום דרכים אחרות למניעת התקלות שחוששים מפניהן, אין בהן כדי לגרוע מן ההחלטיות, ללא תנאי וללא סייג, של שיקול הדעת המדובר בו; ואין אני רואה צורך לחוות דעתי בשאלה אם אמנם “טעמי בטחון המדינה וטובת הציבור” הינם מחוץ למטרותיה האפשריות של פקודת החברות, ושיקולים לגביהם אינם לעניין במסגרת אותה הפקודה. אומר רק זאת, שעם כל העירנות וההקפדה אשר בהם מצווים בתי המשפט לשמור על האזרח מפני פגיעה בלתי חוקית בזכויותיו, הרי תורת שלטון החוק מטילה על בתי המשפט מגבלה שלעולם לא יתעלמו ממנה, והיא השמירה הקפדנית על אשר לא יחרגו הם מסמכותם ולא ישיגו גבולו של המחוקק. עד אשר יתערב בית משפט בפעולות הרשות המבצעת בשל פגיעה או חשש פגיעה בזכויות הפרט, ולו גם בזכויות יסוד, שומה עליו להשליט את החוק על ידי שלא יחרוג הוא מסמכויותיו אשר המחוקק הציב לו; ורק הפה של המחוקק אשר פתח לפני רשות מבצעת כלשהי פתח לרווחה לפגיעות כאמור בהעניקו לה שיקול דעת “מוחלט”, הוא הפה אשר מוסמך לשוב ונעול פתח זה בפני אותה הרשות בשללו ממנה שיקול הדעת ה”מוחלט”.

אשר על כן, הייתי מבטל את הצו על תנאי.

 

לפיכך הוחלט, ברוב דעות, לעשות את הצו על תנאי להחלטי ולחייב את המשיב לשלם למבקש את הוצאות המשפט בסך כולל של 200 ל”י.

 

ניתן היום, ד סיוון ה’תשכ”א (19/05/1961).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *