בג”צ 2394/95 סבטלנה מוצ’ניק נ’ משרד הפנים ואח’ (09/07/1995)

בג”צ 2394/95 מוצ’ניק נ’ משרד הפנים, פד”י מט(3) 274 (1995)

 

בג”צ 2394/95

סבטלנה מוצ’ניק

נגד

1. משרד הפנים

2. משטרת ישראל

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[09/07/1995]

לפני השופטים ת’ אור, מ’ חשין, ט’ שטרסברג-כהן

 

חוק השבות, ה’תש”י-1950, ס”ח 159, סעיף 4א(א) – חוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952, ס”ח 354, סעיפים 1(א), 11(ב), 11(ג), 13, 13(ג), 16(א) – חוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952, ס”ח 146, סעיפים 2(א), 11(ג) – חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ס”ח ה’תשנ”ב 150, סעיף 11.

 

העותרת, אשר אינה יהודייה, נישאה לטענתה במולדובה עם יהודי והשניים עלו ארצה. בישראל קיבלה העותרת אשרת עולה, רישיון ישיבה בישראל ואזרחות ישראלית. העותרת נעצרה פעמיים, לאחר שנמצאה עוסקת במכון עיסוי. במעצרה השני נחשדה העותרת בכך שאין היא נשואה וכי תעודת הנישואין שהציגה עם בואה לישראל אינה תעודת אמת. אף אם נישאה, נחשדו הנישואין כנישואין פיקטיביים. בו ביום ניתן נגד העותרת צו לגירושה מן הארץ. בנוסף החליט מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים לבטל את אשרת העולה ואת אזרחותה הישראלית של העותרת. מכאן העתירה.לטענת המשיבים, נישאה העותרת בנישואין פיקטיביים להכשיר את עלייתה ארצה לצורך עיסוקה בזנות. במהלך הדיון בעתירה הוחלט לאשר לעותרת להתייצב אצל המשיב 1 לבירורים עובדתיים נוספים, אך היא לא התייצבה ואף הבעל לא עשה כן. בהחלטה נוספת שנתקבלה הוחלט לאפשר לעותרת להגיש את תעודת הנישואין המקורית למשיב 1. תעודה זו הוגשה ונמסרה לבדיקתו של הקונסול המולדובי בישראל. הקונסול, אשר בירר במשרד הפנים המולדובי על אודות התעודה ועל דרכונה של העותרת מצא כי אלה מזויפים.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) לשר הפנים הוקנתה סמכות לבטל אשרת עולה וכן אזרחות ישראלית, אם אלה הושגו על סמך ידיעות או פרטים כוזבים; זאת, על-פי האמור בסעיפים 11(ב) ו-11(ג) לחוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב- 1952(277ד-ה).

(2) כדי להגיע למסקנה שנתקיים התנאי בשני סעיפים אלה לביטולן של אשרת העולה או האזרחות הישראלית, על שר הפנים להשתכנע בקיום התנאי על-פי “כלל הראיה המינהלית”, דהיינו, שהראיה לפניו היא כזו אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה (277ו).

(3) שר הפנים רשאי להעביר את סמכויותיו לאחר, כולל את סמכותו לצוות על גירוש מהארץ, הקבועה בסעיף 13 לחוק הכניסה לישראל. בנסיבות דנן, העביר שר הפנים את סמכותו למנהל מינהל האוכלוסין במרד הפנים (278ב).

ב.

(1) בנסיבות דנן, אין להתערב בצו הגירוש נגד העותרת שהוציא מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים. משהוכח שאשרת העולה והאזרחות הישראלית ניתנו לעותרת על סמך תעודה מזויפת, הראה המנהל שאלה הושגו על סמך ידיעות ופרטים כוזבים, ודי בכך כדי להצדיק את ההחלטה בדבר ביטול אשרת העולה והאזרחות (278ה-ו).

(2) חוסר המעש מצד העותרת להביא ראיות לכך שהתעודות הן אמיתיות, כטענת בני הזוג, גם לאחר שהוברר לה שאשרת העולה שלה ואזרחותה הישראלית בוטלו על-ידי המנהל, מחזק את המסקנה שאליה הגיע המנהל – ובעקבותיו הקונסול המולדובי – בבירוריו (278ז-279א).

(3) בנסיבות דנן, החשד בדבר היות הנישואין הנטענים בין העותרת לבין “הבעל” נישואין שאינם אמת, מתחזק בראיות נוספות, המצביעות על כך שהעותרת הגיעה ארצה במסגרת התופעה להבאת צעירות מרוסיה לארץ, לשם עיסוק בזנות (279א-ב).

ג.

(1) הזריזות בהוצאת צו הגירוש נגד העותרת, כולל מעצרה, הייתה בלתי ראויה; לעלייתו של אדם ארצה ולקבלת אזרחות בה יש חשיבות רבה. האזרחות מעניקה זכויות וחובות מן המעלה הראשונה, ולפיכך הענקת זכות זו או שלילתה צריכות להיעשות לאחר בירור עובדתי ושיקול-דעת ראויים (280ג-ד).

(2) עד שיבוא שר הפנים להחליט על ביטול אשרת עולה, ביטול אזרחות וגירוש אדם מן הארץ, צריך שהתשתית העובדתית שלנו תהיה מלאה ככל שניתן, וזכות הטיעון שתינתן למי שמבקשים לגרשו מן הארץ – תמוצה (280ו-ז).

(3) בנסיבות דנן, קודם למתן צו הגירוש לא ניתנה לעותרת אפשרות להביא את מסמכיה; מי שהיא טענה שהוא בעלה לא הוזמן למסור את גירסתו, ובאותה עת טרם נבדקה האותנטיות של המסמכים שעליהם הסתמכה העותרת בבואה ארצה (280ז-281א).

(4) בדיעבד, הוברר כי עמדתו של מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים הייתה מוצדקת. עם זאת, יש להימנע מתקלה ומעוול העלולים להיגרם בעתיד בשל טיפול חפוז בעניינים כדוגמת המקרה של העותרת דנן; יש להדגיש את המתחייב מחשיבותה ומרצינותה של ההחלטה בדבר ביטול אזרחותו של אדם וגירושו מן הארץ, החלטה אשר יש עמה ביטול הזיקה המיוחדת שבן אדם למדינתו (281ג-ד).

ד.

(1) עם מתן צו הגירוש נגד אדם, קמה הסמכות לעוצרו עד לגירושו. יוצא, שכאשר מוצא צו גירוש נגד אדם קודם שהובררו כל הפרטים הצריכים לעניין ובלי שניתנה לו הזדמנות נאותה להביא את ראיותיו ולטעון טענותיו, לא רק שההליך להוצאת צו הגירוש פגום, אלא שההליך הפגום גורר פגיעה קשה בחירותו (281ד-ה).

(2) במסגרת חובתה של כל רשות מרשויות השלטון לכבד את הזכויות שבחוק-יסוד:ו כבוד האדם וחירותו, ראוי שקודם שתפעיל סמכות המוקנית לה בדין, הגוררת בעקבותיה את מעצרו של אדם, תברר הרשות בירור קפדני ראוי של העובדות ותפעל בזהירות המתבקשת (281ה-ו).

 

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] בג”צ 442/71 לנסקי נ’ שר הפנים, פ”ד כו(2) 337.

[2] בג”צ 6163/92 אייזנברג נ’ שר הבינוי והשיכון, פ”ד מז(2) 229.

[3] בג”צ 1712/93 טורשצ’ב נ’ שר הפנים, תקדין 94(2) 348.

[4] בג”צ 754/83 רנקין נ’ שר הפנים, פ”ד לח(4) 113.

 

עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.

 

י’ קליין – בשם העותרת;

י’ גנסין, סגן בכיר לפרקליט המדינה – בשם המשיבים.

 

פסק-דין

 

השופט ת’ אור:

 

1. העותרת, אשר אינה יהודייה, נישאה, לטענתה, ביום 25/01/1992 ליהודי בשם פאבל מוצ’ניק (להלן – פאבל). בתאריך 08/09/1994 עלו השניים ארצה. עם עלייתם ארצה הציגו לפני פקידי משרד הפנים את דרכוניהם וכן תעודת נישואין, והוצאו להם אשרת עולה, רישיון ישיבה בישראל וכן הוענקה להם אזרחות ישראלית. העותרת נעצרה פעמיים לאחר שנמצאה עוסקת במכון עיסוי. עילת המעצר לא הובררה לפנינו. המעצר השני היה ביום 02/04/1995. העותרת נחשדה בכך שלמעשה אין היא נשואה לפאבל וכי תעודת הנישואין שהציגו השניים עם בואם ארצה אינה תעודת אמת; וכי, מכל מקום, גם אם נישאה לבעל – מדובר בנישואים פיקטיביים. היא הוזמנה ליום המחרת לצורך חקירה, וביום 03/04/1995 נערך לעותרת שימוע לפני נציגי משרד הפנים.

על יסוד דברים שנאמרו על-ידיה בשימוע זה, ולאור החשדות נגדה כאמור, ניתן נגדה ביום 03/04/1995 צו גירוש (להלן – צו הגירוש), ובו החליט מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים (להלן – המנהל), מר יוסף טוב, לבטל את רישיון הישיבה שלה בארץ, את אשרת העולה אשר הוצאה לה ואת אזרחותה הישראלית, וכן החליט על גירושה מישראל. בצו הגירוש הודע לעותרת שהיא רשאית לפנות בכתב לשר הפנים לקבלת הכרעה סופית בעניין הצו, ולאחר פנייה כזו היא רשאית לפנות בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק.

בעתירה שהוגשה בתיק זה טוענת העותרת נגד חוקיות החלטתו של המנהל ונגד מעצרה לצורכי גירוש. בעתירתה היא מתייחסת רק לביטול רישיון הישיבה ואשרת העולה ולצו הגירוש שניתן בעקבותיו, אך במהלך הטיעון לפנינו הורחבה היריעה כך שהעותרת תוקפת גם את ביטול אזרחותה הישראלית.

על-פי החלטה שניתנה ביום 14/04/1995, בהסכמת המשיבים, שוחררה העותרת ממעצרה בתנאים כפי שנקבעו בהחלטה. לאחר שחרורה הוזמנה להתייצב במשרד הפנים ביחד עם הבעל לצורך בירורים עובדתיים נוספים, אך היא לא התייצבה, והיא לא עשתה כן גם לאחר שתואם מועד עם בא-כוחה.

כפי שצוין בהודעה שהוגשה מטעם המשיבים, עמדתם היא כי אין מדובר בנישואי אמת בין העותרת לבעל, אלא בנישואים פיקטיביים שמטרתם הייתה הכשרת העלאתה של העותרת ארצה לצורך עיסוקה כנערת ליווי. עוד מצוין בהודעה, שהעתק תעודת הנישואין אשר צורף לעתירה נמסר על-ידי משרד הפנים לבדיקה לקונסול מולדובה בארץ, על-מנת לבדוק במולדובה, הארץ שבה הוצאה תעודת הנישואין, את תקפותה ואמינותה של התעודה.

ביום 08/06/1995 התקיים דיון ראשון בעתירה, ובסופו הוחלט ליתן לעותרת הזדמנות להגיש לעיון משרד הפנים את תעודת הנישואין המקורית אשר בחזקת העותרת ופאבל. תעודה זו אכן נמסרה למשרד הפנים, וכן נערך על-ידי פקיד משרד הפנים שימוע לבעל ביום 11/06/1995 ושימוע נוסף לעותרת ביום 15/06/1995. התפתחות נוספת מאז הדיון ביום 08/06/1995 הייתה, שהן באשר לתעודת הנישואין והן באשר לדרכונה של העותרת, אשר נמסר גם הוא לבדיקת הקונסול מולדובי בישראל, נתקבל ביום 15/06/1995 מכתבו של הקונסול, ולפי האמור בו, שתי תעודות אלה מזויפות (fictitious).

.2א. על-פי סעיף 4א(א) לחוק השבות, ה’תש”י-1950, זכאית הייתה העותרת, אם היא נשואה ליהודי, לקבל אשרת עולה. כן הייתה זכאית להיכנס לישראל על-פי אשרת עולה שהונפקה לה, בהסתמך על האמור בסעיף 1(א) לחוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952. מכוח היותה עולה לפי חוק השבות, זכתה העותרת גם לקבל את האזרחות הישראלית בהסתמך על סעיף 2(א) לחוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952.

ב. לשר הפנים הוקנתה סמכות לבטל אשרת עולה וכן את האזרחות הישראלית, אם אלה הושגו על סמך ידיעות או פרטים כוזבים. סעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל קובע:

“שר הפנים רשאי בהחלטה מנומקת לבטל אשרת עולה ותעודת עולה שניתנה לפי חוק השבות, ה’תש”י-1950, אם הושגו על ידי מתן ידיעות כוזבות”.

וסעיף 11(ג) לחוק האזרחות קובע:

“שר הפנים רשאי לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם אם הוכח להנחת דעתו שהאזרחות נרכשה על יסוד פרטים כוזבים …”.

ג. כדי להגיע למסקנה שנתקיים התנאי בשני סעיפים אלה לביטולם של אשרת העולה או האזרחות הישראלית, על שר הפנים להשתכנע בקיום התנאי על-פי “כלל הראיה המינהלית”, דהינו שהראיה שלפניו הינה כזו:

“אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה” (בג”צ 442/71 לנסקי נ’ שר הפנים [1], בעמ’ 357).

וראה בג”צ 6163/92 אייזנברג נ’ שר הבינוי והשיכון [2], בעמ’ .268

ד. בסעיף 13 לחוק הכניסה לישראל, הקובע את סמכותו של שר הפנים להורות על גירוש אדם מישראל, נאמר:

“(א) מי שאיננו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות, ה’תש”י-1950, רשאי שר הפנים לתת עליו צו גירוש אם נמצא בישראל בלי רשיון ישיבה.

(ב) מי שניתן עליו צו גירוש, חייב לצאת מישראל ולא לשוב אליה כל עוד לא בוטל צו הגירוש.

(ג) מי שניתן עליו צו גירוש, רשאי קצין בקורת הגבולות או שוטר לעצרו ולהחזיקו במקום ובאופן שקבע שר הפנים, עד ליציאתו מישראל או עד לגירושו ממנה …”.

ה. שר הפנים רשאי להעביר את סמכויותיו כאמור לאחר, כולל את סמכותו לצוות על גירוש מהארץ, כפי שאכן אלה הועברו אל המנהל כאמור בצו הגירוש (וראה לעניין זה גם סעיף 16(א) לחוק הכניסה לישראל).

3. המנהל עשה שימוש בסמכותו כאמור והורה על ביטול אשרת העולה ורישיון הישיבה של העותרת בישראל, וכן על ביטול אזרחותה, ובהסתמך על סעיף 13 ציווה על גירושה משראל. ביום מתן צו הגירוש נעצרה העותרת עד לגירושה, בהסתמך על האמור בסעיף 13(ג) לחוק הכניסה לישראל, אך, כאמור לעיל, שוחררה לאחר מכן ממעצרה בתנאים אשר נקבעו בהחלטת השחרור.

השאלה שיש להכריע בה בעתירה זו היא, אם יש יסוד שנתערב בהחלטת המנהל, כשקבע שהעותרת קיבלה את אשרת העולה וכן את האזרחות הישראלית על סמך ידיעות או פרטים כוזבים שנמסרו על-ידיה. ובענייננו, האם יש להתערב בהחלטתו שתעודת הנישואין שהציגו היא ופאבל לפקידי משרד הפנים היא מזויפת, וכן האם הנישואים בינה לבין פאבל הינם נישואי אמת, או שמא אינם אלא נישואים פיקטיביים, אשר מטרתם היחידה הייתה לאפשר לעותרת לקבל זכויות של עולה ואזרחות ישראלית.

4. מסקנתנו היא, כי אין להתערב בצו אשר הוצא על-ידי המנהל. על-פי התשתית הראייתית שהובאה לפנינו, יודעים אנו היום שתעודת הנישואין של העותרת, וכן הדרכון שלה, שאותם הציגה לפני פקיד משרד הפנים, אינם תעודות אמת. המדובר בראיה “חזקה” מפי קונסול מולדובה בישראל, אשר בירר את הדבר במשרד הפנים המולדובי וגילה שתעודות אלה מזויפות. משהוכח שאשרת העולה והאזרחות הישראלית ניתנו לעותרת על סמך תעודה מזויפת, הראה המנהל שאלה הושגו על סמך דיעות ופרטים כוזבים, ודי בכך להצדיק את ההחלטה בדבר ביטול אשרת העולה והאזרחות (השווה לבג”צ 1712/93טורשצ’ב נ’ שר הפנים [3]).

לכך יש להוסיף, שהעותרת ופאבל ידעו על טענת משרד הפנים בדבר היות תעודת הנישואין מזויפת, ועל-אף זאת לא טרחו להביא ראיות לכך שהתעודות הן אמיתיות כטענתם – לא על-ידי ניסיון להביא ראיות על כך באמצעות בירור נוסף מצדם או מצד מי מטעמם במשרד הפנים המולדובי, ולא על-ידי פנייה שלהם לקונסול המולדובי בארץ. כפי שהודה בא-כוח העותרת לפנינו, לא נעשה מצדה כל ניסיון בכיוון זה. חוסר מעש זה מצד העותרת, לאחר שהוברר לה שאשרת העולה שלה ואזרחותה הישראלית בוטלו על-ידי המנהל, אך מחזק את המסקנה שאליה הגיע הקונסול המולדובי בבירוריו.

5. החשד בדבר היות הנישואין הנטענים בין העותרת והבעל נישואין שאינם אמת, מתחזק בראיות נוספות. כפי שהוצהר מטעם המשיבים, נתגלו, בעניין העותרת והבעל, סימנים וראיות המצביעים על כך שהעותרת הגיעה ארצה במסגרת התופעה של הבאה ארצה של צעירות מרוסיה לצורכי עיסוק בזנות. על תופעה זו נאמר בהודעה מטעם המשיבים, אשר אומתה בתצהיר:

“תופעה חמורה נוספת עמה מתקשה משרד הפנים להתמודד באחרונה היא ‘יבא’ צעירות מרוסיה לצורך העסקתן במתן שירותי זנות במדינת ישראל. בחודשים האחרונים הגיעה התופעה לממדים מדאיגים ביותר, ומשרד הפנים, בשיתוף עם המשטרה, מנסה להתמודד עם התופעה ככל שניתן.

מידי כמה שבועות נערכים מבצעים לצורך איתור צעירות אלו השוהות בישראל שלא כדין, ולאחר כל מבצע שכזה מוצאים צווי גירוש, שחלקם מוצאים דרכם לדיון לפני בית המשפט הנכבד.

הצעירות ומעסיקיהן נוקטים בדרכים שונות ובנימוקים שונים על מנת להכניס את הצעירות לישראל, ואלה אינם בוחלים באמצעים – מזיוף מסמכים כגון תעודות לידה להוכחת זכאות על פי חוק השבות וזיוף תעודות נישואין, דרך נישואין פיקטיביים ליהודי, ועד לנטילת זהות שאולה. כל המקרים האמורים נופלים לגדרן של הוראות סעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל וסעיף 11(ג) של חוק האזרחות, דהיינו קבלת מעמד על יסוד פרטים וידיעות כוזבים” (ראה סעיפים 11ו- 12של ההודעה).

הניסיון אשר הצטבר במשרד הפנים מלמד, שבשל כך שהנישואים הנטענים אינם נישואי אמת, כשמבררים פרטים עם ה”עולה” ועם “בעלה”, מתברר שהנישואים אינם נישואים רגילים של בעל החי עם אשתו דרך קבע, ובאשר לפרטים רבים הנמסרים על-ידיהם, מתברר שאינם אמת או שקיימתלגביהם סתירה בין גירסאות האישה ו”הבעל”. כך גם אירע בענייננו, כעולה הן מעובדות שמסרה העותרת בשימוע שנערך לה ב- 03/04/1995 והן מעובדות שמסרו היא ובעלה בשימועים הנוספים שנערכו. מבין עובדות וסתירות אלה נזכיר את אלה:

א. אם כי על-פי תעודת הנישואין נישאה העותרת לפאבל ב- 25/01/1992 בעיר שושקאן אשר במולדובה, וזו גם גירסת פאבל, לדברי העותרת הם נישאו זה לזו בנובואנסקי בינואר 1991. גם לגבי המועד והמקום שבו נפגשו בני הזוג לראשונה יש סתירה בולטת בין השניים.

ב. גם לגבי מקצועה ועיסוקה של העותרת בחוץ-לארץ נתגלתה סתירה גלויה בין השניים.

ג. גם לגבי כתובת מגורי בני הזוג קודם עלייתם ארצה מסרו השניים גירסאות שונות.

ד. על-פי גירסת העותרת, השניים לא התגוררו יחד משך תקופה ארוכה לאחר הנישואין עוד בהיותם בחוץ-לארץ, וגם בארץ נפרדו דרכיהם. עובדה זו תומכת אף היא בכך שאין המדובר בנישואי אמת, אלא בתופעה מוכרת של עלייה ארצה של מי שאינה יהודייה עם “בעל” יהודי, ופרידה ממנו בסמוך לאחר הגיעם ארצה כדי שתוכל לעסוק בעיסוקה.

ה. עיסוקה של העותרת בארץ היה במכוני עיסוי ביחד עם אחרות אשר עלו מרוסיה, שגם לגביהן נמצא שהן עלו ארצה במסגרת נישואים פיקטביים ולצורך עיסוק במכוני עיסוי, ולפיכך גורשו מן הארץ.

עובדות אלה ועובדות נוספות שעליהן הצביעו המשיבים בהודעה ובתצהיר נוסף שהוגשו מטעמם, מחזקים את המסקנה שאליה הגיע המנהל, ועל פיה אין מדובר בנישואי אמת, וכי תעודת הנישואין הוכנה אך כדי לאפשר את בואה של העותרת ארצה ואת שהייתה בה לצורך עיסוקה כאמור.

6. על-כן, הגענו למסקנה שאין להתערב בהחלטת המנהל. עם זאת, סבורים אנו שהזריזות בהוצאת צו הגירוש נגד העותרת, כולל מעצרה, הייתה בלתי ראויה. לעלייתו של אדם ארצה ולקבלת אזרחות בה יש חשיבות רבה. אזרחות מעניקה זכויות וחובות מן המעלה הראשונה, ולפיכך הענקת זכות זו או שלילתה צריכות להעשות לאחר בירור עובדתי ושיקול-דעת ראויים. על חשיבותה של קבלת אזרחות נאמר בבג”צ 754/83 רנקין נ’ שר הפנים [4], בעמ’ 117, מפי השופט ברק:

“… הענקת אזרחות היא מעשה בעל חשיבות רבה. האזרחות יוצרת קשר משפטי נמשך בין אדם לבין מדינתו (ראה אמנון רובינשטיין המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (שוקן, מהדורה 3, תשמ”א) 401). לקשר זה חשיבות בתחומי משפט נרחבים, הן מבחינת המשפט הבינלאומי והן מבחינת המשפט המדינתי. יש בה באזרחות כדי להטיל חובו על המדינה ביחסי החוץ שלה. מבחינת האזרח עצמו, יש בה כדי ליתן לו זכויות, להעניק לו כוחות, להטיל עליו חובות ולהכיר בחסינותו בעניינים שונים ומגוונים. האזרחות קשורה בזכות הצבעה לכנסת, ביכולת לשאת משרות ציבוריות שונות, בסמכות בתי המשפט, בענייני הסגרה ובעניינים רבים ומגוונים. אזרחות מקפלת בתוכה נאמנות (ראה סעיף 5(ג) לחוק האזרחות, (וע”ב 1/65), והיא פרושה בתחומי המדינה ומחוצה לה (ראה בג”צ 24/52)”.

דברים אלה נאמרו לעניין קבלת אזרחות, אך כוחם יפה שבעתיים לעניין שלילתה. לפיכך, עד שיבוא שר הפנים להחליט על ביטול אשרת עולה, ביטול אזרחות וגירוש אדם מן הארץ, צריך שהתשתית העובדתית שלפניו תהיה מלאה ככל שניתן, וזכות הטיעון שתינתן למי שמבקשים לגרשו מן הארץ – תמוצה.

העותרת, אשר הייתה בארץ עד למתן צו הגירוש מספר חודשים בלבד, אינה דוברת עברית. היא זומנה לצורך בדיקת עובדות ולחקירה, ובסיומה של חקירה זו, בו ביום, הוחלט לגרשה מן הארץ והיא נעצרה. קודם מתן צו הגירוש לא ניתנה לה אפשרות להביא את מסמכיה; מי שהיא טענה שהינו בעלה לא הוזמן למסור את גירסתו, ובאותה עת טרם נבדקה האותנטיות של המסמכים עליהם הסתמכה העותרת בבואה ארצה.

אין אני מטיל ספק בכוונותיהם הכנות של המנהל ויתר אנשי משרד הפנים, אשר טיפלו, במסגרת תפקידם, בעניינה של העותרת, ואין לשלול את קיומן של נסיבות מחשידות כלפי העותרת לעניין אמיתות נישואיה לפאבל, לאור העובדות כפי שהיו ידועות למשיב במועד הוצאת צו הגירוש. לאור המסקנה שאליה הגענו, בהסתמך על ראיות נוספות שנמצאו לאחר הוצאת צו הגירוש, גם אין צורך שנחליט עתה אם די היה בעובדות כפי שנפרסו לפני המנהל עם מתן צו הגירוש כדי להשתכנע בצדקת החלטתו. נזכיר גם, שלאחר מתן צו הגירוש ניתנו לעותרת ולפאבל הזדמנויות נוספות לטעון את מלוא טענותיהם ולהביא לפני המנהל מסמכים וראיות נוספים כפי שביקשו. אך סבור הייתי, שניתן היה לברר עובדות נוספות ואף להציע לעותרת להביא ראיות נוספות שברשותה, עוד קודם שהוחלט על ביטול אשרת העולה שלה ואזרחותה הישראלית ועל גירושה מן הארץ.

בדיעבד, הוברר שעמדתו של המנהל הייתה מוצדקת. אך ראיתי להוסיף את דבריי דלעיל, הן בשל החשש לתקלה ולעוול העלולים להיגרם בעתיד בשל טיפול חפוז בעניינים כדוגמת המקרה של העותרת; והן על-מנת להדגיש את המתחייב מחשיבותה ומרצינותה של ההחלטה בדבר ביטול אזרחותו של אדם וגירושו מן הארץ, חלטה אשר יש עמה ביטול הזיקה המיוחדת שבין אדם למדינתו.

וגם זאת יש לזכור ולהדגיש, שעם מתן הצו על גירושו של אדם קמה הסמכות לעוצרו עד לגירושו, על-פי האמור בסעיף 13(ג) לחוק הכניסה לישראל. יוצא, שכשמוצא צו גירוש נגד אדם קודם שהובררו כל הפרטים הצריכים לעניין ובלי שניתנה לו הזדמנות נאותה להביא את ראיותיו ולטעון טענותיו, לא רק שההליך להוצאת צו הגירוש פגום, אלא שהליך פגום זה גורר פגיעה קשה בחירותו, בטרם ניתן לו לטעון את מלוא טענותיו כנגד גירושו. נראה לי, שבמסגרת חובתה של כל רשות מרשויות השלטון לכבד את הזכויות שבחוק-יסוד:נ כבוד האדם וחירותו (סעיף 11 לחוק היסוד), ראוי שקודם שתפעיל סמכות המוקנית לה בדין, הגוררת בעקבותיה את מעצרו של אדם, תברר הרשות בירור קפדני ראוי של העובדות ותפעל בזהירות המתבקשת. חוששני, שבענייננו לא נתקיימה דרישה זו.

7. על סמך כל האמור לעיל אנו מחליטים לדחות את העתירה. בנסיבות המקרה – אין צו להוצאות.

 

השופט מ’ חשין:

 

אני מסכים.

 

השופטת ט’ שטרסברג-כהן:

 

אני מסכימה.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אור.

 

ניתן היום, י”א בתמוז ה’תשנ”ה (09/07/1995).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *