בג”צ 231/63 רטף הספקת מזון בע”מ נ’ שר המסחר והתעשיה ואח’ (28/11/1963)

בג”צ 231/63 רטף הספקת מזון בע”מ נ’ שר המסחר והתעשיה, פד”י יז 2730 (1963)

 

בגץ 231/63

רטף הספקת מזון בע”מ

נ’

שר המסחר והתעשיה

ומנהל אגף יבוא מזון במשרד המסחר והתעשיה

 

בבית־המשפט העליון בשבתו כבית־משפט גבוה לצדק

[28/11/1963, 10/09/1963]

לפני מ”מ הנשיא (אגרנט), והשופטים זוסמן, הלוי

 

צו מתן רשיונות-יבוא 1934 [תוס”ב 968, ע’ 1201], סעיפים 2 (כפי שהוחלף ב- 1940 [תוס”ב 1031, ע’ 832]), 3 (כפי שתוקן ב- 1942 [תוס”ב 1239, ע’ 1631] וב- תשי”ט-1958 [קה”ת 858, ע’ 541]), 3(2), 3(2)(ח), (3)(2)(א) [כפי שהוספו, ו- 3(1) כפי שסומן בתשי”ט-1958 [קה”ת 858, ע’ 541]) – פקודת הסמכויות בענין היבוא, היצוא והמכס (הגנה), 1939 [תוס”א 968, ע’ 137], סעיף 3.

 

המבקשת עוסקת ביבוא מזון מחוץ-לארץ ובשיווקו בישראל, ולטענתה קיבלה רשיונות ליבוא מוצרי מזון שונים. כאשר פנתה המבקשת למשיב השני כדי לקבל רשיון-יבוא למרקים מתוצרת שוויץ, ניתן לה הרשיון בתנאי מגביל ששחרור הסחורות מהמכס טעון תעודת כשרות מאושרת על-ידי הרבנות הראשית בישראל. המשיב מס’ 2 קבע, מטעמים כלכליים לדעתו, את המצאת תעודת הכשרות כתנאי  לשחרור הסחורה מן המכס עקב פניות משרד הרבנות הראשית. השאלה העומדת לדיון כאן היא אם רשאי היה מנהל אגף המזון, הוא המשיב מס’ 2, להגביל את הרשיון בדרך שהגבילו.

 

בית-המשפט העליון, בעשותו את הצו-על-תנאי החלטי, פסק:

א.

(1) על-פי סעיף 2 לחוק מתן רשיונות יבוא, 1939, אשר ניתן מכוח סעיף 3 לפקודת הסמכויות בענין היבוא, היצוא והמכס (הגנה), 1939, אסור יבוא כל סחורה לישראל, אלא שלפי סעיף 3 לצו הנ”ל רשאית רשות מוסמכת ליתן רשיון-יבוא, ומשמעתו, רשאית היא להצמיד אליו תנאים כאמור בסעיף 3(2) לצו הנ”ל.

(2) הוועדה המייעצת לענין התרת היבוא המתחרה או “חשיפת תוצרת הארץ­” לא חיוותה דעתה לענין קביעת תנאי לגבי הכשרות, אם כי התעשיינים המקומיים אינם מייצרים אלא מרקים כשרים; מנהל אגף יבוא מזון במשרד המסחר והתעשיה מצווה לדאוג לעניני כלכלה ופנייתה של הרבנות הראשית בענין התרת יבוא מזון כשר בלבד אינה ענין לכאן.

(3) בענין כגון זה שלפנינו, רוצה היבואן לייבא סחורה אשר יבואה תואם את מדיניות משרד המסחר והתעשיה, וראיה לכך עובדה שהרשיון המבוקש ניתן לו. התנאי המגביל שהוצמד לרשיון איננו תנאי העשוי לאלץ את התעשיה המקומית להשביח את תוצרתה ולהוזיל את המתירים.

(4) נהפוך הוא: התנאת התנאי האמור אינה אלא מניעת יבוא מתחרה וקביעת התנאי מבטיחה ליצרנים בישראל המונופול בשוק, שלא ייאלצו להשביח תוצרתם ולא להוזיל סחורתם. התנאת התנאי שומרת אותם מפני הסכנה של אבדן הלקוחות שאינם מקפידים על הכשרות, ולא זו בלבד אלא גם ענין הכשרות גופה יפגע: כאשר יבוא לא כשר יעמיד את היצרן בהתחרות בשוק לא כשר, ממילא ייאלץ לשפר תוצרתו הכשרה, כדי למשוך אליו את הצרכנים אשר בידיהם הברירה לקנות תוצרת-חוץ. נמצא – יבוא לא כשר עשוי דוקא לדרבן תוצרת כשרה בארץ.

 

הערות:

על שיקול-דעת במסגרת מטרות החוק המקנה את הסמכות השווה גם: בג”צ 241/60 כרדוש נ’ רשם החברות, פד”י טו 1151; ד”נ 16/61 כרדוש נ’ רשם החברות, פד”י טז 1202.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום כ”א באלול תשכ”ג (10/09/1963), המכוון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבטלו או ימחקו את התנאי המגביל מס’ 3 מתוך התנאים שצורפו לרשיון יבוא מס’ 3610222 אשר הוענק על-ידי המשיב מס’ 2 למבקשת, בו נאמר: “שחרור הסחורה מהמכס טעון תעודת כשרות מאושרת על-ידי הרבנות הראשית לישראל”. הצו-על-תנאי נעשה החלטי, ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט הלוי.

 

א’ פרוסט – בשם המבקשת;

צ’ טרלו, סגן פרקליט המדינה – בשם המשיבים.

 

צו

 

השופט זוסמן:

המבקשת עוסקת ביבוא מזון מחוץ-לארץ ובשיווקו בישראל, והיא טוענת שקיבלה בעבר רשיונות ליבוא מוצרי מזון שונים. כאשר פנתה המבקשת אל המשיב השני כדי לקבל רשיון-יבוא למרקים מתוצרת “קנור” משווייץ, ניתן לה הרשיון המבוקש אלא תנאי מגביל נקבע בו בזו הלשון: “שחרור הסחורה מהמכס טעון תעודת כשרות מאושרת על-ידי הרבנות הראשית לישראל”. שאלה אחת ויחידה עומדת עכשיו לפנים, והיא אם רשאי היה המשיב השני להגביל את הרשיון בדרך שהגבילו.

2. על-פי סעיף 2 לצו מתן רשיונות יבוא, 1939, אשר ניתן מכוח סעיף 3 לפקודת הסמ­ כויות בענין היבוא, היצוא והמכס (הגנה), 1939, אסור יבוא כל סחורה לישראל, אלא שלפי סעיף 3 לצו הנ״ל רשאית רשות מוסמכת ליתן רשיון-יבוא, ומשנתנתו, רשאית היא להצמיד אליו תנאים כאמור בסעיף 3(2) לצו הנ”ל.

סעיף 3(2) הנ”ל אומר, וזו לשונו:

“(2) התנאים שמנהל המכס והבלו או רשות מוסמכת רשאים להתנות לפי סעיף-קטן(1) יכול שיהיו בנוגע לענינים אלה, כולם או מקצתם:

(א) כמויות הטובין, איכותם ומועד ייבואם;

(ב) תקופת תוקפו של הרשיון;

(ג) מימון היבוא וביטוחו;

(ד) הבטהת הגעת הטובין המיובאים למקום יעודם במועד שייקבע;

(ה) מוצא הטובין המיובאים, מועד ייצורם או מקום ייצורם;

(ו) שימוש בטובין המיובאים לאחר ייבואם;

(ז) דרכי הובלתם ואופן הבאתם של הטובין מחוץ-לארץ לישראל;

(ח) כל ענין אחר שלא פורט בסעיף-קטן זה, ובלבד שייראה למנהל המכס והבלו או לרשות מוסמכת כי התנאת אותו תנאי דרושה או מועילה להשגת מטרתה של הפקודה.”

3 מתשובת המשיב השני מתברר, כי זה שנים רבות איו משרד המסחר והתעשיה נוהג “בדרך כלל” ליתן רשיונות-יבוא למצרכי מזון שאינם כשרים, ובהתאם לנוהג זה פעל גם כאשר ביום 2.11.62 נתן למבקשת רשיון-יבוא אחד, שאינו הרשיון נשוא הבקשה שלפנינו. מן הטעם האמור סירב המשיב השני בתאריך הנ”ל להתיר למבקשת יבואם של מרקי בשר לא כשרים שביקשה לייבאם, ועל כך לא עירערה.

מאוחר יותר, בחודש ינואר 1963, הפנתה הרבנות הראשית את תשומת-לבו של משרד המסחר והתעשיה לכך שגם שאר המרקים מתוצרת “קנור” משווייץ, אשר המבקשת חפצה לייבא, אינם כשרים. כתוצאה מפניית הרבנות קבע המשיב השני את המצאת תעודת הכש­רות של הרבנות הראשית לישראל כתנאי לשחרור הסחורה מן המכס, כאמור.

4. סגן פרקליט המדינה לא חלק לפנינו על כך שקביעת התנאי המגביל האמור עקב התערבות הרבנות הראשית אין לה צידוק כל-שהוא, ואומנם אין ספק בכך: עניני הכשרות, אשר הרבנות הראשית מצווה על שמירתם, אינם מענינו של משרד המסחר והתעשיה. אלא המשיב השני ממשיך ואומר בתצהירו, כי לאחר שקיבל שני מכתבים ששוגרו אליו על-ידי המבקשת, שקל את הענין מחדש בדעתו והפעם “מבחינה כלכלית טהורה” והגיע למסקנה שגם טעמים כלכליים תומכים בקביעת התנאי המגביל האמור.

התנאים הכלכליים אשר לפיהם פועל המשיב בדונו בבקשה להתרת “יבוא מתחרה” לתעשיה המקומית מפורטים במכתבו אל בא-כוח המבקשת מיום 15.8.63, המוצג ד, והם שניים, היינו, ראשית, לאלץ את התעשיינים בישראל להשביח תוצרתם ולהשוותה מבחינת הטיב לתוצדת-חוץ, ושנית, לבלום עליית המחירים ולהביא על-ידי ההתחרות להוזלת התו­צרת המקומית. אני מסכים לטענתו של סגן פרקליט המדינה, ששיקולים אלה גופם כשרים הם, כאשד רשות מוסמכת באה לדון מה יבוא תתיר ובאלו תנאים תגביל רשיון-יבוא שנתנה. דאין צריך לומר שאין אני בא לערער עליהם. אין לו לשיקול-דעת זה למעשה כל גבולות זולת אלו אשר פורשו בסעיף 3(2)(ח) לצו הנ”ל, היינו, שייראה “לרשות מוסמכת כי התנאת אותו תנאי דרושה ומועילה להשגת מטרתה של הפקודה”. כן מסכים אני לטענתו של סגן פרקליט המדינה, שאפילו נפגמה החלטתה של רשות מוסמכת לראשונה מחמת שנתבססה על יסוד רעוע ושיקול פסול, אלא שלאחר מכן חזרה הרשות ושקלה את הענין מחדש, והגיעה לאותה מסקנה על יסוד שיקולים כשרים, החלטתה בעינה תעמוד. אולם אין אני מסכים לטענתו הנוספת שבענין שלפנינו שקל המשיב השני את הענין כראוי, כאשר תשומת-לבו הופנתה לכך, כי לעניני כלכלה מצווה הוא לדאוג, וכי פנייתה של הרבנות הראשית אינה ענין לכאן. המשיב השני נחקר לפנינו ולמעשה מתגלה מעדותו שאין בידו כל נתונים כדי לקבוע שענין הכשרות של המוצר הנדון מהווה גורם כלכלי בכלל. הוועדה המייעצת לענין התרת היבוא המתחרה או “חשיפת תוצרת הארץ”, לא חיוותה דעתה לענין קביעת תנאי לגבי הכשרות. כל מה שהמשיב השני יודע לענין הכשרות הוא, שלפני שנים אחדות, כשהצרכנים נדרשו להתקשר עם אטליז מסויים לשם קבלת מנות הבשר, הרוב בחר באטליזים כשרים. עובדה זו אינה יכולה לשמש, ולדעתי אף לא שימשה, למשיב השני גורם אשר יכול לחרוץ את גורל הבקשה שלפנינו, הן מפני ריחוק הזמן הן מפני שוני המוצר.

5 ,מתברר שהתעשיינים המקומיים אינם מייצרים אלא מרקים כשרים, יש בציבור ביש­ראל מי שמקפיד על כשרות המזון, ויש מי שאינו מקפיד על כך. אלה המקפידים לא יקנו ולא יצרכו מזון שאינו כשר, ואלה שאינם מקפידים, אוכלים מזון כשר ולא בשר כאחד. כאשר המדיניות המוצהרת של הממשלה היא להתיר התחרות עם תוצרת הארץ, כדי לאלץ את היצרנים להשביח את טיב תוצרתם ולהוריד את המחירים, לכאורה הדעת נותנת שיבוא תוצרת מתחרה, אפילו תתקבל רק על-ידי אותו חלק מהציבור שאינו מקפיד, יעמיד את התעשיינים בסכנה של איבוד אותו חלק של השוק המקומי ולהלכה ייתכן שרק מי שחפץ מזון כשר יקנה עוד תוצרת מקומית. אין בידי המשיבים כל חומר לסתירת מסקנה זו המת­בקשת לכאורה על-ידי ההגיון. לא נאמר לנו שלעומת המבקשת החפצה ביבוא מזון לא כשר ישנו מועמד אחר החפץ להביא מזון כשר, שאילו העדיפו המשיבים את זה האחרון, יכלו אולי להצדיק את הדבר בכך שתוצרתו תימכר בשוק רחב יותר. בענין של העדפה כזו אין אנו חייבים לפסוק במקרה דנא. בענין שלפנינו רוצה המבקשת לייבא סחורה אשר יבואה תואם את מדיניות המשיבים. על כך מעידה העובדה שהרשיון ניתן לה. התנאי המגביל שהוצמד לרשיון איננו תנאי העשוי לאלץ את התעשיה המקומית להשביח את תוצרתה ולהוזיל את המחירים.

נהפוך הוא: התוצרת אינה כשרה, ומתן רשיון המותנה בתנאי של השגת הכשר תרתי דסתרי הם. אין זה אלא מניעת יבוא מתחרה, וקביעת התנאי מבטיחה ליצרנים בישראל המונופולין בשוק, שלא ייאלצו להשביח תוצרתם ולא להוזיל סחורתם. התנאת התנאי שומרת אותם מפני הסכנה של אבדן הלקוחות שאינם מקפידים על הכשרות ולא זו בלבד אלא – בדרך אגב ייאמר הדבר – גם ענין הכשרות גופה ייפגע: באשר יבוא לא-כשר יעמיד את היצרן בהתחרות בשוק לא-כשר, ממילא ייאלץ לשפר תוצרתו הכשרה – כדי למשוך אליו את הצרכנים אשר בידיהם הברירה לקנות תוצרת-חוץ. נמצא: יבוא לא כשר עשוי דוקא לדרבן תוצרת כשרה בארץ.

לפיכך הייתי עושה את הצו-על-תנאי החלטי.

 

מ”מ הנשיא (אגרנט):

אני מסכים.

 

השופט הלוי:

לצערי אינני יכול להסכים לדעת חברי הנכבדים. אין מחלוקת על כך כי רשיון-היבוא הנדון הוענק למבקשת במסגרת “התרת יבוא מתחרה”, המהווה חלק חשוב ומוגדר של המדיניות הכלכלית של הממשלה. המשיב השני – הוא הרשות המוסמכת – אינו חייב להתיר יבוא כל מוצר ומוצר במסגרת “התרת יבוא מתחרה”, אלא רשאי הוא לבחור באותם המוצרים שייבואם נראה לו מועיל להשגת מטרה כלכלית זאת לפי שיקולי דעתו. סעיף 3(2)(ח) לצו מתן רשיונות-יבוא, כפי שתוקן, מאפשר לרשות המוסמכת להתנות את ייבואו של כל מוצר בכל תנאי הדרוש או המועיל להשגת מטרתה של הפקודה העיקרית, היינו – לעניננו – לביצור משק הארץ, ובמיוחד לשיפור טיבה של התוצרת המקו­מית ולהוזלתה על-ידי התרת יבוא מתחרה. עובדה, שגם היא אינה שנויה במחלוקת, היא כי כל התוצרת המקומית של מוצרי מרק היא תוצרת כשרה. שיקולו של המשיב השני, כפי שהוסבר במכתבו מיום 15.8.63 לבא-כוח המבקש ובתצהירו בתשובה לצו-על-תנאי, הוא כי לפי דעתו יש מקום להתיר, במסגרת התרת יבוא מתחרה, יבוא מוצרי מרק כשרים, העשויים להתחרות התחרות מלאה עם התוצרת המקומית בשטח זה, אך אין מקום להתיר יבוא מוצרי מרק בלתי כשרים, שלא יהיה להם אלא שוק מוגבל בארץ. נכון הדבר כי גם יבוא מרק בלתי כשר עלול להוות גורם מתחרה מסויים לתוצרת המקומית, אך נראה לי כי קביעת המוצרים שייובאו במסגרת מדיניות התרת יבוא מתחרה היא ענין המסור לשיקול-דעתה של הרשות המוסמכת ואין לחייבה להתיר כל מוצר ומוצר העלול להתחרות עם תוצרת הארץ. כשרות המוצר מהווה, לדעתי, גם תנאי הנוגע ל”איכותם של הטובין” בהתאם לסעיף 3(2)(א) של הצו, ואין לפסול שיקול כלכלי המתיר התחרות מוצרים בעלי איכות דומה, היינו התחרות תוצרת כשרה עם תוצרת כשרה, ולא אחרת. אין להתעלם מן השיקול הכללי כי התנאת תנאי הכשרות, שתפסול אומנם את יבוא תוצרת “קנור” הנדונה בבקשה זאת, תאפשר יבוא של מרק כשר מתוצרת אחרת מחוץ-לארץ, ושוכנעתי כי זוהי מדיניות הממשלה בנדון זה, המבו­ססת לפי דעתי על שיקולים כלכליים וחוקיים. מטעמים אלה הייתי מבטל את הצו-על-תגאי ודוחה את הבקשה.

 

לפיכך הוחלט, ברוב דעות, לעשות את הצו-על-תנאי החלטי. המשיב מס’ 2 ישלם למבקשת את הוצאות המשפט בסך כולל של 300 ל”י.

 

ניתן היום, י”ב בכסלו תשכ”ד (28.11.1963).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *