בג”צ 23/74 אביגדור נ’ בית-הדין הרבני האזורי בחיפה, פ”ד כח(1) (1974) 447
בג”צ 23/74
שלמה אביגדור
נגד
1. בית-הדין הרבני האזורי בחיפה
2. רינה דסה
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[22/01/1974]
לפני השופטים ח’ כהן, קיסטר, עציוני
חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 [סה”ח 134, עמ’ 165], סעיף 1.
לטענת בא-כוחו של העותר אין לבית-הדין הרבני סמכות לעכב את נישואי העותר. בית-המשפט הגבוה לצדק פסק:
א.
(1) עיכוב נישואין הינו ענין מובהק של נישואין כמשמעותו בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953.
(2) מסמכותו הייחודית של בית-דין רבני לדחות או לבטל מועד לנישואין.
(3) בית-המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בשיקול-דעתו של בית-דין רבני בהחליטו אם ולמתי לקבוע או לדחות מועד לעריכת נישואין.
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] בג”צ 283/72 בוארון נ’ בית-הדין רבני האזורי תל-אביב-יפו, פד”י כו(2) (1972) 727.
עתירה למתן צו-על-תנאי המכוון למשיב והדורש ממנו לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבוטלו ההליכים בבית-הדין הרבני האזורי חיפה, בתיק ה’תשל”ד/1101, לרבות ההחלטה שניתנה בו ביום 15/01/1974 בהעדר העותר, ובתיק ה’תשל”ד/1191, לרבות החלטת הרוב מיום 21/01/1974, בדבר עיכוב נישואי העותר עד לבירור בבית-הדין. העתירה נדחתה.
א’ אביבי – בשם העותר
צו
העותר עשה את כל הסידורים לבוא היום, כח טבת ה’תשל”ד, בשעה 06.30 בערב, בברית נישואין עם בחירת לבו. מועד חתונתו כבר נדחה פעם באשר שירת בשירות צבאי ולא יכל להשתחרר.
לפני ימים ספורים נמסר לעותר מאת בית-הדין הרבני האזורי בחיפה צו אשר ניתן ביום כא טבת ה’תשל”ד (15/01/1974) שלא בנוכחותו, ואשר על-פיו “מעכבים לעת עתה את נישואיו … עד לבירור בבית-הדין”. מיד הגיש העותר לבית-הדין הרבני בקשה לביטול עיכוב הנישואין, ובקשתו זו נתבררה לפני בית-הדין הרבני האזורי בחיפה ביום כו טבת ה’תשל”ד (20/01/1974). למחרת היום נתן כבוד בית-הדין הרבני, ברוב דעות, החלטה הדוחה את בקשת העותר והמאשרת את הצו הקודם שיש לעכב את נישואי העותר עד לקיום בירור בבית-הדין בטענות התובעת אשר מהן עולה, לדעת כבוד דייני הרוב, “חשש של קידושי תורה עקב שחיו יחד זה כחמש שנים”.
לפנינו טוען מר אביבי בשם העותר שלא היתה לבית-הדין הרבני סמכות לעכב את הנישואין – וזאת אמנם העילה היחידה אשר בכוחה היה להניע בית-משפט זה להתערב.
טענתו החלופית בסעיף 16 לעתירתו, שהחלטת בית-הדין הרבני היא “בלתי-מוצדקת”, אינה מעניננו, שהרי כידוע אין אנחנו יושבים בערעור על פסקי-הדין של בתי-דין רבניים; והדרך עודנה פתוחה בפני העותר לערער על החלטת בית-הדין הרבני האזורי לבית-הדין הרבני לערעורים.
אשר לשאלת סמכותו של בית-הדין הרבני, הפנה אותנו מר אביבי לפסק-דינו של בית-משפט זה ב-בג”צ 283/72 [1] – אך אין הנדון דומה לראיה: שם המדובר היה בסמכות בית-דין רבני לענין קביעת אבהות, ואילו פה המדובר הוא בסמכותו לעכב נישואין אשר הוא, כמותו כעריכת הנישואין וכקביעת מועד לנישואין וכל כיוצא באלו, ענין מובהק של “נישואין” כמשמעותו בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953. כשם שבסמכותו הייחודית של בית-דין רבני הוא לקבוע מועד לנישואין, כן מסמכותו הייחודית היא לדחות או לבטל מועד כזה 1 ובית-משפט זה לא יתערב בשיקול-דעתו ולא יהרהר אחר מידותיו בהחליטו אם ולמתי לקבוע או לדחות מועד לעריכת נישואין.
אשר-על-כן אנו דוחים את העתירה.
ניתן היום, כח טבת ה’תשל”ד (22/01/1974).