בג”צ 2138/21 פלונית נ’ בית הדין הרבני בחיפה ואח’ (19/08/2021)

בג”צ 2138/21 פלונית נ’ בית הדין הרבני בחיפה (19/08/2021)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 2138/21

 

לפני:

כבוד השופטת ע’ ברון

כבוד השופט ע’ גרוסקופף

כבוד השופט א’ שטיין

 

העותרת:

פלונית

נ ג ד

המשיבים:

1. בית הדין הרבני בחיפה

2. בית הדין הרבני הגדול

3. פלוני

צד קשור:

היועץ המשפטי לממשלה

 

עתירה למתן צו על-תנאי

 

בשם העותרת:

עו”ד יוסי נקר

בשם הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני:

עו”ד יצחק שמואל רוזנטל

בשם היועץ המשפטי לממשלה:

עו”ד יונתן נד”ב

 

פסק-דין

 

השופט ע’ גרוסקופף:

 

1. לפנינו עתירה נגד החלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 17/03/2021, אשר דחתה ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי בחיפה (להלן: בית הדין האזורי) מיום 23/10/2020. ההחלטות נסובות על החלטה של בית הדין הרבני האזורי בדבר מתן טיפול פסיכולוגי לקטינים שהוריהם מצויים בהליך גירושין.

2. העותרת (להלן: העותרת או האם) והמשיב 3 (להלן: המשיב או האב) נישאו כדמו”י בשנת 2005 ולהם שלושה בנים משותפים קטינים (להלן: הקטינים או הילדים). נישואיהם של הצדדים עלו על שרטון, וביום 31/07/2019 הגיש המשיב לבית הדין האזורי בקשה ליישוב סכסוך. מאז הגשת הבקשה לבית הדין האזורי בני הזוג פרודים, כאשר הבן הבכור והבן הצעיר מתגוררים דרך קבע בבית האם, ואילו הבן האמצעי מתגורר דרך קבע בבית האב. ביום 12/09/2019 הגיש המשיב לבית הדין הרבני בקשה להורות על הסדרי שהות זמניים.

3. בסמוך לאחר פתיחת התיק בבית הדין הרבני, הורה האחרון על עריכת תסקיר עובד סוציאלי בהתאם לחוק הסעד (סדרי דין בעניני קטינים, חולי נפש ונעדרים), ה’תשט”ו-1955 (להלן: חוק הסעד). תסקיר עובדת סוציאלית לפי חוק הסעד הוגש לבית הדין האזורי בחודש נובמבר 2019 ומסקנותיו אומצו במלואן על-ידו ביום 04/12/2019. המלצות התסקיר כללו השארת הסדרי המגורים של הילדים על כנם וקיום מפגשים בהרכבים שונים 3 פעמים בשבוע. כן הומלץ על טיפול משפחתי ביחידה לטיפול משפחתי של הרשות המקומית. בסמוך לאחר מכן, ביום 20/01/2020 הוחלט על מינוי אפוטרופוס לדין עבור הילדים.

4. ביום -2/08/2020 הוגש תסקיר משלים (להלן: התסקיר מחודש אוגוסט 2020) בהתאם להחלטת בית הדין הרבני. לשם עריכת התסקיר נועצה עורכת התסקיר עם מפקחת מחוזית לעניין סדרי דין ומפקחת מחוזית לחוק הנוער, וכן עם עובדת סוציאלית פרטית, ד”ר ענבל בר און (להלן: העו”ס הפרטית). בסיכום התסקיר הומלץ כדלקמן:

“1. מפגשים בין האב לילדים במסגרת מרכז קשר לאלתר.

2. איבחונים פסיכודיאגנוסטים לכל אחד מהילדים. ההורים רשאים לפנות למחלקת הרווחה על מנת לבחון את אפשרות הסיוע של הרווחה במימון האיבחונים.

3. התחלת תוכנית טיפול בספטמבר 2020 על פי המתווה הנ”ל.

4. קיום ועדה לתכנון טיפול אשר תעקוב אחר תוכנית הטיפול ומצב הילדים בכל הנוגע לקשר עם כל אחד מהוריהם.

5. קיום ועדת מעקב של הגורמים המטפלים המלווים את המשפחה בהליך זה כל שלושה חודשים.”

5. האם התנגדה למסקנות התסקיר, ובפרט לעריכת אבחונים פסיכודיאגנוסטים לילדים. חרף התנגדות האם, אישר בית הדין הרבני ביום 26/08/2020 את מסקנות התסקיר ונתן להן תוקף של החלטה, אולם קבע כי ביצוע האבחונים הפסיכודיאגנוסטים “יתקיים בשלב מאוחר יותר, לאחר שהצדדים יחלו במסגרתה הטיפולית” (סעיף ד’ להחלטה). בנוסף הורה בית הדין “להורים לשתף פעולה ולהשתתף במתווה הטיפולי שהומלץ על ידי שירותי הרווחה”. וכן הורה כי “שירותי הרווחה, והגורם המטפל, יעדכנו את בית הדין מעת לעת, על השתתפות ההורים ושיתוף הפעולה. במידת הצורך עשוי בית הדין להפעיל סמכויותיו לאכיפה” (סעיפים ב’ ו-ג’ להחלטה, בהתאמה). האם הגישה בקשה לביטול החלטה מחמת חוסר סמכות של בית הדין הרבני וביום 23/10/2020 ניתנה החלטת בית הדין האזורי בבקשה לביטול החלטה.

 

החלטת בית הדין האזורי

6. בית הדין האזורי דחה ביום 23/10/2020 את הבקשה לביטול החלטה. נפסק כי כל המלצות שירותי הרווחה נוגעות באופן ישיר בשאלת משמורת הילדים וקידום הקשר של הילדים עם ההורים. מכאן, הסיק בית הדין האזורי כי ההחלטה בדבר אימוץ המלצות התסקיר ניתנה בסמכות מלאה.

7. העותרת לא השלימה עם החלטת בית הדין האזורי והגישה בקשת רשות ערעור לבית הדין הרבני הגדול. העותרת שבה וטענה כי הטיפול הפסיכולוגי (אשר כונה בתסקיר טיפול “פסיכו-משפטי”) הינו בגדר “טיפול רפואי” ואינו חלק מענייני המשמורת, אלא עניין הקשור לאפוטרופסות על הקטינים, ועל כן אינו יכול להידון במערכת בתי הדין הרבניים. עוד נטען כי ההמלצות הטיפוליות המפורטות בתסקיר אינן נוגעות להמלצות בנושאי משמורת והסדרי ראייה אלא קשורות להליכי “נזקקות” בהתאם לחוק הנוער (טיפול והשגחה), ה’תש”ך-1960 (להלן: חוק הנוער (טיפול והשגחה)), וכי הליכים לפי חוק הנוער הם בסמכות בלעדית של בית המשפט לנוער.

8. כן הלינה העותרת על שליחת בני הזוג לטיפול. לשיטתה, הוראה בדבר טיפול להורים יכולה להיעשות רק במסגרת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב-1962 (להלן: חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות) או חוק הנוער (טיפול והשגחה), אשר שניהם אינם מקנים סמכויות לבתי הדין הרבניים.

 

החלטת בית הדין הרבני הגדול

9. בית הדין הרבני הגדול החליט ביום 17/03/2021 לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור ולדחות את הערעור. נפסק, כי הטיפול אליו הופנתה המשפחה אינו מהווה טיפול רפואי או נפשי אלא מדובר ב”מתווה טיפולי אשר מבקש להדריך את ההורים בהיבטים של קיום הסדרי שהייה ודרכי התקשרות יעילים בין ההורים כדי להביא למפגשי שני הצדדים עם שלושת ילדיהם, לשפר את התקשורת ביניהם ולהביא לחיזוק התא ההורי ולחידוש הקשר ביניהם …”. (סעיף 15 להחלטה). בנוסף, נפסק כי אין כל קושי בשליחת הורים לטיפול שכן סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (בצירוף סעיף 79 לחוק זה) מסמיך לשיטתו את בית הדין הרבני למנות עובד סעד לסדרי דין לשם פיקוח על הסדרי המשמורת. על כן “וודאי הוא מסמיך את בית הדין לקבל את המלצות העו”ס בעניין הסדרי המשמורת ובעניין המתווה הטיפולי שיש לתת למשפחה על מנת שיוכלו להתקיים הסדרי שהייה בין הורים לילדים, וזאת מאחר ומדובר באמצעים ‘לשמירת עניניו של קטין'”. (סעיף 20 להחלטה).

10. לאחר מכן, קבע בית הדין הרבני הגדול כי האם לא העלתה טענה לחוסר סמכות של בית הדין האזורי ליתן החלטות הנוגעות לטיפול במשפחה בהזדמנות הראשונה. זאת, הסיק בית הדין מכך שהאם הביעה התנגדותה למתווה הטיפולי המוצע, ולכך שהילדים ישלחו לאבחונים, אך לא הביעה התנגדות לכך שבית הדין יקבל החלטות בעניינים אלו. יתרה מכך, בית הדין הרבני הגדול הסיק כי אי התנגדותה של האם למתן החלטות בית הדין האזורי הנוגעות לטיפול במשפחה מהווה למעשה מתן הסכמה לכך שבית הדין האזורי יעסוק בנושא זה, ובכך הוענקה לבית הדין הסמכות לדון בנושאים הטיפוליים גם מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. לבסוף, פסק בית הדין הרבני הגדול לטובת האב הוצאות בסך 10,000 ש”ח.

11. יצוין כי עוד ביום 15/03/2021, כלומר יומיים לפני מתן החלטת בית הדין הרבני הגדול מושא העתירה, הודיעה האפוטרופוסה לדין של הילדים לבית הדין האזורי כי המתווה הטיפולי הראשוני שנקבע בתסקיר מיום 02/08/2020 אינו רלוונטי עוד, שעה שנבנתה תוכנית אחרת המותאמת למציאות בשטח. חלף המתווה האמור, הפנתה האפוטרופוסה לדין למתווה הטיפולי שהוצג והוגש לבית הדין האזורי בדיון מיום 11/01/2021 ולהתאמות לו, כפי שהוגשו לבית הדין האזורי, מיום 07/03/2021.

 

העתירה לבית משפט זה והתפתחויות לאחר הגשת העתירה

12. ביום 25/03/2021 הוגשה העתירה שלפנינו. הטענה המרכזית המועלית בעתירה היא כי בית הדין הרבני אינו מוסמך להורות על טיפול פסיכולוגי, בהיותו טיפול רפואי, גם אם מטרתו של הטיפול היא חידוש הקשר בין הורים לילדיהם. העותרת מדגישה כי דיון בעניין משמורת בבית הדין הרבני אינו כורך סמכות להורות על טיפולים פסיכולוגיים. כמו כן נטען כי שליחת הורים לטיפול פסיכולוגי יכולה להיעשות רק במסגרת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות או חוק הנוער (טיפול והשגחה), ואינם בסמכות בית הדין הרבני.

13. בהחלטתי מיום 26/03/2021 התבקשו האב והייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני להגיש תגובות מקדמיות לעתירה. כמו כן, התבקש היועץ המשפטי לממשלה להגיש את התייחסותו לסוגיית הסמכות העולה בעתירה.

14. לאחר הגשת העתירה שלפנינו, הוגש ביום 07/04/2021 עדכון לבית הדין האזורי מטעם שירותי הרווחה, בו הומלץ לקיים ועדת תסקירים נוספת במסגרתה “ידונו גורמי המקצוע יחד עם הצדדים לגבי האפשרויות שעומדות בפני המשפחה”. למחרת, ביום 08/04/2021 אישר בית הדין הרבני את ההמלצה לקיים ועדת תסקירים, וכן הורה לצדדים לשתף פעולה עם שירותי הרווחה. יצוין כי כינוס ועדת תסקירים כאמור התמהמהה, וככל הנראה טרם בוצע.

15. האב הגיש ביום 21/04/2021 תגובה מקדמית בת עמוד אחד. לשיטתו, נוכח הודעת האפוטרופוסה לדין מיום 15/03/2021 בדבר שינוי המתווה הטיפולי, ובשים לב לכך ש”הילד ממילא לא הופנה לטיפול פסיכו משפטי”, הרי שהעתירה התייתרה, ואין טעם לדון בשאלת סמכות בית הדין להפנות לטיפול פסיכולוגי.

16. גם לעמדת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני מדובר בעתירה תיאורטית, הואיל והמתווה הטיפולי עליו הומלץ במסגרת התסקיר מיום 2/08/2020 אינו מיושם, וכי “בפועל הצדדים משתפים פעולה עם מתווה טפולי-משפחתי שונה”. אשר לשאלת הסמכות, נטען כי זו נובעת “משני מקורות משפטיים: האחד – מכוח סמכותו של בית הדין לעסוק בענייני משמורת והסדרי השהות, שכן הטיפול אליו הופנתה המשפחה נועד לפתור בעיות הקשורות לקשרים בין הורים לילדים ולקיום הסדרי השהות; השני – מכוח הסכמת הצדדים כי בית הדין יעסקו בנושאים הטיפוליים, המעניקה לבית הדין הרבני סמכות לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. אי התנגדותה של העותרת למתן החלטות של בית הדין הרבני האזורי הנוגעות לטיפול במשפחה ושיתוף הפעולה, מהווה מתן הסכמה שלה לכך שבית הדין יעסוק בנושא זה.” (סעיף 32 לתגובה המקדמית מטעם הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני).

17. ביום 30/06/2021 הוגשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה בשאלת הסמכות. לעמדת היועץ המשפטי לממשלה בית הדין הרבני רשאי לצוות על הגשת תסקיר עובד סוציאלי בהתאם לחוק הסעד, וכן “לעתים, כבענייננו, יש גם צורך במהלכים טיפוליים נלווים כדי לגבש ולזכך את טובתם של הקטינים מתוך להבות הסכסוך” (סעיף 14 לתגובה). לחילופין, גם אם עסקינן בעניין הנוגע לאפוטרופסות הרי שבמקרה זה סבר היועץ המשפטי לממשלה כי “ניתן היה לראות בכך עניין שבו דן בית הדין הרבני מכוח הסכמת הצדדים …” (סעיף 15 לתגובה). עם זאת, סבר היועץ המשפטי לממשלה כי אין צורך להידרש להערת בית הדין הרבני הגדול בקשר לסמכותו מכוח סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. מכל מקום, ציין היועץ המשפטי לממשלה כי במקרה זה העתירה הפכה תיאורטית, ואין לה תוחלת מעשית-יישומית נוכח ההחלטה בדבר מתווה אחר למשפחה חלף המתווה המפורט בתסקיר מיום 02/08/2020.

18. ביום 17/06/2021 הוגש תסקיר נוסף לבית הדין האזורי, חלף ועדת התסקירים. בתסקיר צוין כי “יכולתה של המשפחה להיתרם מטיפול משפחתי מערכתי הינה מצומצמת ומוגבלת” וכן “כי המערכת המשפחתית איננה בשלה מספיק להליך טיפולי בשלב זה”. לפיכך, התמקד התסקיר בחלוקת זמני שהות והומלץ כי הילדים ישהו, יחדיו, אצל האב יומיים בשבוע וכן כל סוף שבוע שני לסירוגין, ואצל האם שלושה ימים בשבוע וכל סוף שבוע שני לסירוגין.

19. בהחלטתי מיום 07/07/2021 התבקשה העותרת להתייחס לטענות בדבר הפיכת העתירה לתיאורטית נוכח שינוי המתווה הטיפולי. ביום 14/07/2021 הוגשה התייחסות העותרת. בהתייחסות זו עמדה העותרת על כך שהגשת העתירה היתה מוצדקת בשעתה, והיא זו שגרמה, כך לגישת העותרת, לנסיגה מתוכנית הטיפול נושא הערעור לבית הדין הרבני הגדול. הגם שהעותרת לא עמדה בהתייחסותה על המשך ניהול ההליך בנסיבות העניין היא הלינה על שני נושאים מרכזיים: האחד, הוצאות המשפט בסך 10,000 ש”ח בהן חויבת העותרת על ידי בית הדין הרבני הגדול. השני, מעורבותה של העו”ס הפרטית בהליך, מבלי שניתנה על ידי העותרת הרשאה להתייעץ עמה או ויתור סודיות מטעמה.

 

דיון והכרעה

20. העתירה שלפנינו, לפי מצב הדברים בעת הגשתה, עוררה סוגיות לא פשוטות בקשר לסמכות בתי הדין הרבניים להפנות ילדים והוריהם לאבחון ולטיפול פסיכולוגי במסגרת דיון בענייני משמורת. ודוק, אין חולק כי בית הדין הרבני מוסמך לצוות על הגשת תסקיר עובד סוציאלי בהתאם לסעיף 2 לחוק הסעד (להלן: תסקיר). ואולם, הסמכות להורות על הגשת תסקיר אינה כוללת בחובה, מניה וביה, גם את הסמכות להורות על אימוץ כל המלצה הכלולה בתסקיר. על מנת שתהיה לבית הדין הרבני סמכות להורות על אימוץ המלצה כזו או אחרת הכלולה בתסקיר, נדרש להצביע על מקור סמכות נפרד, המקנה סמכות לבית הדין הרבני להורות לפעול בהתאם לאותה המלצה. כך ככלל, וכך במיוחד כשעסקינן בהמלצות הכופות איבחון וטיפול פסיכולוגי על אדם – קטין כבגיר.

21. ישנם שני דברי חקיקה מרכזיים המסמיכים את בית המשפט להורות על איבחון וטיפול פסיכולוגי בקטין. הראשון הוא חוק הנוער (טיפול והשגחה), והשני הוא חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (להרחבה ראו: בע”מ 5710/05 פלוני נ’ פלונית (06/07/2006)). ואולם, ספק אם ניתן למצוא בהוראות חוקים אלה מקור להקניית סמכות לבתי הדין הרבניים להורות על אבחון וטיפול פסיכולוגי בקטין אגב דיון בשאלות של משמרות קטינים. הדברים מוקשים אף יותר בכל הנוגע למתן טיפול פסיכולוגי להורים. זאת ועוד, לא בנקל ניתן לראות בהוראות שעניינן חיוב קטין או הוריו בביצוע אבחונים וטיפולים פסיכולוגיים משום “סמכויות עזר” להחלטות בעניין משמורת קטינים, או כעניין לגביו ניתן ללמוד הסכמה לסמכות בית הדין בשל העדר מחאה בהזדמנות הראשונה, כפי שנטען בענייננו.

22. ואולם, התפתחות הדברים בכל הנוגע לתיק בו עסקינן הביאה לכך שהשאלות הנכבדות האמורות אינן מתעוררות עוד במסגרתו, וזאת מהטעם שעוד בטרם ניתנה החלטת בית הדין הרבני הגדול שונה המתווה הטיפולי, וכיום לא מצויות עוד על הפרק הוראות של בית הדין האזורי המורות לעותרת או לקטינים להיזקק לאבחון או לטיפול פסיכולוגי. במצב דברים זה, הפכה העתירה לכל הדעות תיאורטית, ודין הסוגיות העקרוניות שהיא מעוררת להידחות לעת מצוא.

23. אשר להוצאות שפסק בית הדין הרבני הגדול בהחלטתו מיום 17/03/2021 – ככלל, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים, וביתר שאת כאשר מדובר בעניינים דיוניים, בהם מסור מראש שיקול דעת רחב לערכאה המנהלת את הדיון (ראו, מיני רבים: בג”צ 8638/03 אמיר נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 8 האסמכתאות המובאות שם, פ”ד סא(1) (2006) 259, 271; בג”צ 6180/19 פלונית נ’ פלוני (18/11/2019)). יחד עם זאת, משעה שבמקרה זה נטענה טענה בדבר סטייה מהוראות חוק המופנות כלפי בית הדין הרבני, המהווה את אחד מהחריגים לכלל האמור, ומשעה שהעתירה התייתרה מחמת היותה תיאורטית, ונוכח שינוי המתווה הטיפולי נושא ההחלטות שבליבת העתירה שלפנינו עוד בטרם ניתנה ההחלטה מושא העתירה, סברנו כי בנסיבות יוצאות דופן אלו יש להורות על ביטול ההוצאות שנפסקו לחובת העותרת.

24. אשר לטענות נגד מעורבות העו”ס הפרטית, הרי משעה שהן הועלו לראשונה בהתייחסות מיום 14/07/2021, ונוכח אי התאמת ההליך שלפנינו לבירור הטענות בדבר מעורבות זו – לא ראינו מקום להתייחס אליהן.

25. לאור האמור לעיל, העתירה נמחקת בזאת. ההוצאות שנפסקו לחובת העותרת בבית הדין האזורי הגדול מבוטלות. אין צו להוצאות בערכאתנו.

 

ניתן היום, ‏יא אלול ה’תשפ”א (‏19/08/2021).