בג”צ 188/51 ניאזבאי נ’ יו”ר ההוצל”פ ת”א-יפו ואח’ (15/01/1952)

בג”צ 188/51 ניאזבאי נ’ יו”ר ההוצל”פ ת”א-יפו, פד”י ו (1952) 100

 

בג”צ 188/51

פנחס ניאזבאי

נגד

1. יושב ראש משרד ההוצאה לפועל, תל-אביב-יפו

2. טובה ניאזבאי

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

לפני השופטים אולשן, אגרנט, זילברג

19/09/1951 יום שמיעת הבקשה ומתן צו-על-תנאי בהרכב הנשיא (זמורה) והשופטים אסף, אגרנט; 17/12/1951 תשובה לצו-על-תנאי; 15/01/1952 יום מתן ההחלטה

 

דבר המלך במועצה, 1922, סימנים 53, 64, 65 – פקודת ביזיון בית המשפט, סעיף 6

 

רישומם של בעלי-הדין בפינקס כנסת-ישראל הנו תנאי לקיום סמכותו של בית הדין הרבני – במקרה שהניתבע מעורר את הטענה כי אינו חבר בכנסת-ישראל, על התובע להביא את ההוכחות כדי להזימה – הקושי להשיג הוכחות אינו יכול לשמש לתובע תואנה להיפטר מהחובה המוטלת עליו – הודאתו של צד במשפט הנה אחת מסוגי ההוכחה המוכרות על ידי החוק, וכשם שהיא יכולה להתבטא במילים מפורשות, כן יכולה היא להיתבטא במעשים ובהיתנהגות – מאחר שגם לפי דיני ישראל איננו מעשה-בית-דין, ספק הוא אם יש לראות צו המחייב נתין זר במתן גט לפי דת ישראל כפסק המפקיע את הנישואין – ההגבלה המצוייה בסימנים 64, 65 הנ”ל חלה על בתי משפט אזרחיים ובת”ד דתיים כאחד – במיסגרת השאלה אם היא נוגעת גם בצו המחייב מתן גט יהודי, אין לבקש פירוש אחד כשהשאלה נוגעת בסמכותו של בי”ד דתי ופירוש שונה בשאלת סמכותו של בימ”ש מחוזי – כאשר האשה איננה מזכירה בתביעתה את החיוב במתן גט בכלל ומבקשת רק שביה”ד יחליט שהיא צדקה בעזבה את בעלה ודורשת לחייבו בתשלום מזונות, וביה”ד בפסק-דינו אומר שהיא איננה מורדת ושבעלה מחוייב לשלם לה מזונות אולם יכול להיפטר מחובה זו על ידי מתן גט, במקרה כזה אין לראות איך אפשר לתקוף את פסק-הדין מבחינת סימן 64(1) – אף במקרה שהחוק הלאומי של הבעל אינו מוליך לחוק ישראלי כחוק ה-

matrimonial domicile

חלים אותם השיקולים – ייתכן והמצב יהיה שונה במקרה שהתביעה היא רק לצו למתן גט, או במקרה שביה”ד יפסוק מזונות רק כדי לכפות על הבעל, נתין זר, לתת גט – אין הדרישה לחייב במתן גט מוציאה אה התביעה למזונות ממסגרת סמכותו של ביה”ד הרבני.

 

פסקי-דין אנגליים שהוזכרו:

[1] Sasson v. Sasson, A.C. 1007 (1924)

 

פסקי-דין א”י שהוזכרו:

[2] C. A. 274/45 Bugayer v. Bugiyer, P.L.R. 13 (1946) 111.

[3] H. C. 108/41 Gusinski v. Chief Execution Officer Tel Aviv, P.L.R. 8 (1941) 570.

[4] C. A. 71/44 Silver v. Shekerka, P.L.R. 11 (1944) 381.

[5] C. A. 22/34 Volkenberg v. Volkenberg, P.L.R. 2 (1934-1935) 365.

 

פסקי-דין ישראליים שהוזכרו:

[6] בג”צ 149/51 גרללר נ’ גרללר, פד”י י (1951) 189

[7] בג”צ 71/50 עטייה נ’ יושב ראש ההוצאה לפועל ירושלים, פד”י ה (1951) 202

[8] ע”א 87/49 לוין נ’ לוין, פד”י ה (1951) 921

 

היתנגדות לצו-על-תנאי, שניתן ביום יח באלול ה’תשי”א (19/09/1951), המכוון אל המשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם: מדוע לא יימנע המשיב הראשון מלהוציא לפועל את פסק הדין מס’ 3388/711 מיום 1/07/1951 של בית דין הרבנות בתל-אביב-יפו, בתיק ה’תש”ט/1017 שנימסר למשרד ההוצאה לפועל בתל-אביבי-פו בתיק 430/51 שעל פיו נדרש המבקש לשלם למשיבה השניה סך 75 ל”י מזונות למשך 3 חודשים; ומדוע לא יבטל המשיב הראשון את החלטתו מיום 07/08/1951, בתיק הנ”ל ואת פקודת המאסר שהוציא נגד המבקש בקשר לאי-תשלום הסכום הנ”ל. הצו-על-תנאי בוטל.

 

טענו:

למבקש: מ’ מצא;

למשיבה: מ’ בוכהלטר.

 

החלטה

השופט אולשן:

1. זהו דיון בתשובה שהוגשה מטעם המשיבה מס’ 2 לצו-על-תנאי, שהוצא על ידי בית משפט זה בתאריך 19/09/1951.

המבקש והמשיבה הם בעל ואשתו שהיתחתנו בתל-אביב ביום 01/02/1945. מפני סיבות שאין צורך לפרטן כאן, ניפרדו זה מזו ואינם גרים עוד יחדיו. ביום יח אייר ה’תש”ט הגישה המשיבה השנייה, שתכונה להלן ה’אשה’, לבית דין הרבנות בתל-אביב-יפו, תביעה נגד בעלה בתיק ה’תש”ט/1017. בתביעה נאמר: “תביעה על גירושין ועל מזונות עד יום הגט שלושים לא”י לחודש וסידור רכוש”.

הדיון בבית דין הרבנות התחיל ב- 31/05/1949. בהתחלת הדיון לא היו הצדדים מיוצגים. בישיבה הראשונה הסבירה האשה את הסיבה המאלצת אותה לידרוש גט מבעלה ודרשה מהדיינים להחליט על גט. הדיינים הפסיקו את הדיון לתקופה של 7-8 חודשים בערך, בתיקווה שהעניינים בין בני הזוג יסתדרו, וכנראה גם כדי להיווכח בצדקת טענות האשה לאחר התקופה הזאת התחיל שוב הדיון ביום 02/02/1950 כששני הצדדים מיוצגים. ב”כ הבעל טען נגד תביעת האשה והוסיף “שהבעל רוצה כי האשה תשוב אליו אם לא ייתן לה מזונות” ודרש לדחות את תביעתה ולחייב אותה שתחזור לחיות אתו. שוב נידחה המשך הדיון לחמישה חודשים, בתקוה שהעניינים יסתדרו, ובישיבה שנתקיימה לאחר מכן, ב-02/08/1950 שונה הרכב בית הדין והצדדים הצהירו על הסכמתם להרכב החדש של בית הדין. לאחר דיון ממושך ניתנה על ידי בית הדין ב-24/08/1950 החלטה, שבה נאמר, כי בית הדין “הגיע לידי מסקנה, שהזוג צריכים להתגרש בגט פטורין כדת משה וישראל” ועניין התביעה נידחה לשני חודשים, “כדי שבני הזוג יוכלו לסדר את העניין”, ועוד נאמר בהחלטה שאם “כעבור שני חודשים לא יסודר כנ”ל והעיכוב יהיה מצד הבעל, יחייב אותו ביה”ד במזונות לאשה”.

הבעל הגיש עירעור על ההחלטה הנ”ל לבית דין הרבנות לעירעורים, אולם העירעור נידחה.

2. בישיבת יום 16/04/1951, כלומר קרוב לשנתיים מאז התחלת הדיון, עורר ב”כ הבעל בפעם הראשונה את שאלת סמכותו של בית הדין, על סמך הטענה שהבעל הוא נתין בריטי ואינו חבר בכנסת ישראל. בית הדין דחה טענתו זו, בתתו 3 נימוקים לכך:

א. שבמשך תקופה ארוכה של דיונים לא עורר הבעל טענה זו, ומכאן שהסכים לקבל עליו את ‘השיפוט הרבני’,

ב. הדרכון הבריטי שהוצג פג תקפו בשנת 1942, לכן אין בזה משום הוכחה מספיקה שהוא נתין זר.

ג. היות ופינקס כנסת ישראל נסגר, “לכן קיים כיום המצב כמו שהיה בהתאם לסימן 53 לדבר המלך במועצה בטרם חוקקו תקנות כנסת ישראל”.

יש לציין כאן כי פרט לדרכון הנ”ל, לא הוגשו כל הוכחות על דבר נתינותו הזרה של הבעל והישתייכותו או אי-הישתייכותו לכנסת ישראל. ועוד יש לציין, שבשעת הוויכוח על שאלת הסמכות הדגיש ב”כ האשה, ש”כאן לא שאלת גט אלא שאלת מזונות, מה שאני מבקש כיום”. לטענה זו היתנגד ב”כ הבעל, בהצביעו על תביעת האשה, שלדעתו היתה תביעת גט ולא תביעת מזונות.

לאחר ההחלטה על הסמכות, הוסיף ב”כ האשה לתבוע מזונות, אולם בשעה שדנו על אמצעי הבעל, כדי לקבוע את סכום המזונות, אמרה האשה: “זו שאלה של גירושין ולא שאלה של מזונות וצריך לחץ חזק עליו”.

ביום 18/04/1951 ניתן פסק-דין ביניים, שחייב את הבעל בתשלום חד-פעמי של מזונות בסך שלושים ל”י. פסק-הדין הוכנס למשרד ההוצל”פ, הבעל היתנגד לביצוע פסק-הדין על סמך הטענה כי הוא נתין זר. עניין הישתייכותו לכנסת ישראל לא הזכיר כלל. המשיב הראשון דחה את היתנגדותו. לדברי המבקש, הוא שילם את הסך שלושים ל”י רק לאחר שהוצא נגדו צו מאסר.

המבקש הוזמן שוב לבית הדין להמשך הדיון, אולם בא-כוחו שלח מכתב בתאריך 22/06/1951. במכתב זה מציין ב”כ המבקש את תביעת האשה כתביעה “על גירושין ועל מזונות”, ומבקש להפסיק את הדיון, היות ומרשו הנו נתין זר ואיננו חבר ב’כנסת ישראל’. ביום 01/07/1951 ניתן שוב פסק-דין (ביניים) על ידי בית הדין, הפעם שלא בפניו של הבעל, בו חוייב לשלם לאשה סך 75 ל”י מזונות, כלומר 25 ל”י במשך 3 חודשים. גם פסק-דין זה הוכנס למשרד ההוצאה לפועל, ולאחר שהמשיב הראשון דחה את היתנגדות המבקש לביצועו, הוגשה הבקשה אשר לפנינו, וביום 19/09/1951 ניתן הצו-על-תנאי נגד המשיב הראשון והאשה.

3. בתשובתה אין האשה מודה בטענת המבקש שהוא נתין זר ושאינו רשום בפינקס ‘כנסת ישראל’. הצדדים נחקרו על הצהרותיהם. האשה הודתה כי בתעודת הזהות שלה רשומה נתינות הודית-בריטית, אולם הוסיפה כי בשעת קבלת תעודת הזהות נימסרו כל הפרטים, לרבות פרטי הנתינות, לא על ידה אלא על ידי המבקש. מתוך חקירת הצדדים וטענותיהם, נראה כי חלק מפינקס ‘כנסת ישראל’ אבד ואיננו קיים (אגב, על כך שמע בית משפט זה גם במשפטים אחרים שהובאו לפניו; קיימים רק פה ושם במקומות שונים בארץ פינקסים משנים שונות והעתקות מחלקים שונים של הפינקס).

מחקירת המבקש נראה, כי הוא נולד ברוסיה, היגר להודו ומשם עלה ארצה יחד עם משפחתו בשנת 1936 בהיותו בן 16. המבקש גם סיפר, כי הוא בדק את פינקס ‘כנסת ישראל’ במשרד הרבנות, אומנם בכרך אחד, ושם לא מצא את שמו; אומנם נמצא שם רישום שמות הוריו.

4. לפני שנטפל בבעיות המשפטיות העומדות לפנינו, ברצוני לציין, כי עמדתו של המבקש אינה עשוייה לעורר אהדה בלב בית משפט זה. יותר משנתיים ימים מיתנהל המשפט לפני בית הדין; המבקש היה מיוצג במשך החלק הגדול של התקופה הזאת; למבקש היתה האפשרות המלאה לשלול את הכוח מבית הדין לדון בתביעה או בתביעות שהוגשו נגדו, על ידי הטענה שאיננו חבר ב’כנסת ישראל’ ושהינו נתין זר; במשך שנתיים הוא שותק ומתדיין עם האשה לגופו של עניין; במשך כל הזמן הזה אין המבקש נושא בהוצאות מזונות האשה והנה כאשר האשה זוכה סוף סוף להחלטת הביניים הראשונה, המחייבת את המבקש בתשלום מזונות לחודש אחד, מופיעה לראשונה הטענה בדבר החברות ב’כנסת ישראל’ ובדבר הנתינות הזרה, ואף אז הוא משלם את הסכום בו חוייב, ואינו פונה לבית משפט זה כדי להעמיד טענה זו למבחן. אין גם לשכוח, שאם המבקש יצליח בבקשתו כאן, יהיה על האשה להתחיל את כל הפרשה מתחילתה על ידי הגשת תביעה למזונות בבית המשפט המחוזי, אשר בדרך כלל איננו פוסק מזונות בעד הזמן שעבר. נראה לנו, כי מבחינת הצדק אין לסבול מצב כזה, ואנו סבורים, שאין להיענות לבקשת המבקש, אלא אם כן, החוק הוא לצדו ביחס לבעיות המשפטיות שבא-כוחו עורר לפנינו; שהרי נוכח טענתו, כי המשיב מס’ 1 עומד לבצע נגדו מה שמתיימר להיות פסק-דין, ושלאמיתו של דבר הנו מחוסר כל תוקף, ואינו אלא דבר הבטל מעיקרו מפני חוסר סמכות, הרי אין בית המשפט יכול לסרב להושיט את הסעד הדרוש, מחמת שתיקתו או אופן היתנהגותו של המבקש.

5. מן ההכרח, איפוא, לטפל בשאלות המשפטיות שנשמעו מפי בא-כוח המבקש. אשר לחברות ב’כנסת ישראל’. אנחנו יוצאים מן ההנחה כי הרישום בפינקס ‘כנסת ישראל’ הינו תנאי לקיום סמכותו של בית הדין הרבני, כמו כן הננו יוצאים מן ההנחה כי אין כאן עניין לתחולת העקרון של ‘סתימת טענות’ (estoppel). לכן השאלה העומדת היא בעצם שאלה עובדתית גרידא. לאור העובדה של היעדר המערכת השלמה המסודרת של פינקסי חברי ‘כנסת ישראל’ של כל הארץ, ושלפיכך לא תמיד קיימת האפשרות לנהוג לפי הכלל של ‘ההוכחות הטובות ביותר’, יש חשיבות מרובה לשאלה, על מי מוטל עומס ההוכחה בנדון זה.

אין ספק, שאם בהתחלת הדיון מעורר הניתבע את הטענה, כי אינו חבר בכנסת ישראל, הרי על התובע להביא את ההוכחות שתיספקנה כדי להזים את טענת הניתבע. הקושי להשיג הוכחות לא יוכל לשמש תירוץ בידי התובע להיפטר מהחובה המוטלת עליו.

מאידך, הודאה של צד במשפט הנה אחד מסוגי ההוכחות המוכרים על ידי החוק, ואין כל נימוק לפסילת הוכחה מסוג זה גם בקשר לבירור העובדה בדבר חברות ב’כנסת ישראל’. כשם שהוראה יכולה להתבטא במלים מפורשות, כן יכולה היא להתבטא במעשים ובהיתנהגות. כלל זה שימש יסוד לדחיית טענה דומה בדבר חברות ב’כנסת ישראל’ בבג”צ 149/51 [6], ולפי זה יש לפתור את השאלה גם במקרה דנן. במעשיו ובהיתנהגותו של המבקש במשך יותר משנתיים, יש משום הודאה בקיום העובדות שעל התובעת היה להוכיח אילו היתעוררה השאלה מלכתחילה. לו היינו נוהגים לפי הכלל של ‘סתימת טענות’ (estoppel), יכולנו בכלל להיתעלם מטענות אלו שניטענו לפנינו על ידי בא-כוח המבקש, אולם היות וכאמור, אין אנו נוהגים לפי הכלל הזה, הרי עלינו לתת את דעתנו על ההוכחות. אך כאן חובת ההוכחה מוטלת על המבקש, כמו שנאמר בבג”צ 149/51 [6], בעמ’ 1404:

“לא הוקנתה כאן סמכות לרבנים על ידי עצם ה’פעולות’ שעשה המבקש לפניהם, אלא שפעולות אלו, בעטייה של המסקנה העובדתית הנובעת מהן, הפכו כאן על פיה את חובת ההוכחה, וחייבו אותו להוכיח כי אכן איננו חבר בכנסת ישראל.”

ומכיוון שחובת ההוכחה מוטלת עכשיו על המבקש, הרי כאן, כשם שהקושי בהשגת הוכחות לא היה פוטר את האשה-התובעת מחובת ההוכחה, אילו התעורר דבר זה בתחילת הדיון, כן אין קושי זה יכול לפטור את המבקש-הניתבע ממילוי חובה זו המוטלת בשלב זה עליו. כל העולה מתוך דברי המבקש הוא, שהוריו רשומים כחברים בכנסת ישראל ושהוא לא מצא את שמו בכרך האחד שהוא בדק, ואין אנו סבורים כי זוהי הוכחה מספיקה; משום כך אנו דוחים טענתו זו.

6. אולם בא-כוח המבקש טוען, שתביעת האשה היתה תביעה לחייב את הבעל במתן גט לאשתו, ומכיוון שהמבקש הוא נתין זר, הרי לא היתה לבית הדין הסמכות להיזקק לתביעתו ואף הסכמת המשיב אינה מועילה.

מאחר שלפי דבר המלך במועצה, בתי המשפט בארץ, ובכללם גם בתי הדין הדתיים, משוללים סמכות לפסוק הפקעת הנישואין של נתינים זרים, טוען בא-כוח המבקש, הרי אף אם לא ניראה גט לפי דיני ישראל כמעשה בית דין (כמו שפסקו במשפט הידוע של וולקנברג נ’ וולקנברג [5]), אין לבית הדין הדתי הסמכות לצוות על הבעל לתת גט לאשתו ובעקבות החלטה כזאת לכפות על הבעל את מתן הגט על ידי חיוב בתשלום מזונות.

אשר לנתינות הזרה של המבקש, למטרת טענה זו הוגש דרכון שתקפו פג עוד בשנת 1942. אף על פי כן, ניראה את המבקש כנתין זר, כל עוד לא הוכח כי הוא נתין ישראל. אולם כפי שכבר צויין לעיל, יש להסיק שהוא הסכים לשיפוטו של בית הדין הדתי.

7. עוד בתקופת המנדט נשמעה הטענה, כי מאחר שגט לפי דת ישראל איננו מעשה בית דין, הרי אין לראות צו המחייב נתין זר במתן גט לפי דת ישראל כפסק המפקיע את הנישואין, ולפיכך ההגבלה המצוייה בדבר המלך במועצה אינה חלה בנדון זה. פסקי-הדין שניתנו בתקופת המנדט, בהם טיפלו בתביעות בין נתינים זרים, ניקבעו הלכות לכאן ולכאן, או יותר נכון לא נקבעה הלכה אחת שאינה משתמעת לשתי פנים.

ב-ע”א 274/45 [2], הגישה האשה בבית המשפט המחוזי תביעה נגד בעלה, בה דרשה צו פירוד, צו המחייב את הבעל במתן גט לפי דת ישראל ומזונות בסך 50 ל”י לחודש עד מתן הגט. האשה הצליחה בבית המשפט המחוזי והבעל הצליח בבית המשפט לעירעורים, אולם על סמך נימוק שאינו קשור בבעייה הנ”ל. בקשר לבעייה הנ”ל הביע השופט דה-קומרנוונד דעה, כי קיים ספק רציני אם מצוי בידי בית המשפט הכוח לצוות על הבעל לתת גט לפי דת ישראל. השופט פרומקין פסק, כי לבית משפט אזרחי אין הכוח הזה, ובין יתר הדברים אמר:

“אומנם צו כזה איננו פסק המפקיע את הנישואין, אבל הוא מביא לידי כך על ידי האיום על הבעל שהוא עלול להיסתבך כביזיון בית המשפט.”

בבג”צ 108/41 [3], היו העובדות דומות כמעט לעובדות במקרה שלפנינו. האשה הגישה תביעה לבית הדין הרבני ובה דרשה לחייב את הבעל במתן גט ובתשלום מזונות עד מתן הגט. לאחר הגשת התביעה הסכימו הצדדים במפורש ביניהם, שבית הדין יברר את כל הסיכסוכים שביניהם. בית הדין פסק כדרישת האשה. הבעל עירער לפני בית הדין לעירעורים של הרבנות. עירעורו נידחה, אולם ניתנה דחייה של 3 חודשים להסדרת הגט. משלא מילא הבעל את אשר הוטל עליו, ניתן פסק-דין, בו חוייב בתשלום מזונות בסך 4 ל”י לחודש עד מתן הגט. הבעל פנה לבית המשפט הגבוה לצדק וטען את הטענות שניטענו על ידי ב”כ המבקש לפנינו. בית המשפט דחה את בקשתו, ובין יתר הדברים נאמר בפסק-הדין:

“ברור הדבר מתוך פסק-הדין של בית הדין הרבני שהוא לא הוציא פסק המפקיע את הנישואין ולפיכך מה שנעשה על ידם איננו נפגע על ידי סימן 65 לדבר המלך במועצה.”

גם במשפט עטייה, בג”צ 71/50 [7], עמ’ 204, שנתברר לפני בית משפט זה, ניתעוררה בעייה דומה בקשר לתביעת אשה בבית דין רבני לחייב את בעלה במתן גט “או במזונות כפי יכלתו ולפי ראות עיניכם”. בפסק-הדין של בית הדין הרבני נאמר:

“רצוי מאד להפריד ביניהם על ידי גט. עד שהניתבע יגרש את התובעת, עליו לשלם לתובעת או לבא-כוחה כלכלה בסך 20 ל”י לחודש.”

בית משפט זה סירב להיענות לבקשת הבעל שלא לבצע נגדו את פסק-הדין הנ”ל ושני נימוקים ניתנו בפסק דינו של כב’ השופט זילברג. הנימוק האחד היה ש”לא הוכח כלל, כי במקרה דנן, הטלת המזונות היתה אך אמצעי להשגת הגירושין”. הנימוק האחר היה:

“ספק גדול הוא, אם אפילו הטלת חובת גירושין ממש (לגבי יהודים) יש לראותה כפס”ד של ‘הפקעת נישואין’

(Dissolution of Marriage)

במובן סימן 65 הנ”ל, שהרי, כידוע לכל בר-בי-רב, בדיני ישראל, לא הרבנים-הדיינים הם הכורתים את הנישואין, אלא הדבר נעשה בפעולת בני הזוג עצמם.”

8. עם כל הכבוד, צדק חברי ד”ר זילברג בהסתפקו בהבעת ספק בלבד ובהימנעו מלפסוק הלכה בנדון זה. אף אני אסתפק בהבעת ספק ואמנע מלפסוק הלכה בנדון זה, היות ואין בכך הכרח לפתרון הבעיה העומדת במשפט שלפנינו.

ההגבלה המצויה בדבר המלך במועצה חלה על בתי המשפט האזרחיים ועל בתי הדין הדתיים כאחד, ובמסגרת השאלה אם היא נוגעת גם בצו המחייב מתן גט יהודי, אין לבקש בסימנים 64(1)-65 לדבר המלך במועצה, פירוש אחד כשהשאלה נוגעת בסמכותו של בית הדין הדתי וגירוש שונה כשהשאלה נוגעת בסמכותו של בית המשפט המחוזי.

בע”א 274/45 [2] הנ”ל נגעה השאלה בסמכותו של בית המשפט המחוזי. הנני מייחס משקל רב לנימוק שניתן על ידי כבוד השופט פרומקין, בהביעו את דעתו השלילית בנדון זה ובהצביעו על כך שהניתבע עלול להסתבך בבזיון בית המשפט, אם לא יציית לצו המחייב אותו במתן גט לפי דת ישראל. אין להעלים עין מן האפשרות שצו כזה עלול להעמיד בעל-ניתבע כזה בקונפליקט חמור עם החוק הלאומי שלו.

נוכח ההוראה בחוק שכל ענייני המעמד האישי הנוגעים לנתין זר ייחתכו על-פי החוק הלאומי שלו. יש לי ספק גדול אם הסימנים הנ”ל לדבר המלך במועצה ניתכוונו להוציא ממסגרת האיסור צו המחייב מתן גט לפי דת ישראל, אף אם על ידי כך יעבור על החוק הלאומי שלו, ושעוד תהיה האפשרות לשלוח אותו למאסר באם יסרב לעשות את הדבר בניגוד להוראות החוק הלאומי שלו.

נניח שאשה הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה לחיוב במתן גט יהודי ובכלל לא דרשה מזונות, אם מבוקשה ינתן לה וייצא הצו מאת בית המשפט, והבעל יסרב לציית לו, מדוע לא תוכל האשה להגיש בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט? אינני סבור שמקרה כזה יהיה דומה למקרה בו נתן בית הדין המוסלמי צו שחייב אשה לחזור לבעלה, ומשרד ההוצאה לפועל סירב להשתמש בכוח נגדה (במקרה הנ”ל לא היתה יכולה להיתעורר שאלת פקודת בזיון בית משפט). לגבי צו הניתן על ידי בית משפט מחוזי, אין כל יוצא מן הכלל בסעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט.

9. אם נניח שכוח כזה אינו נתון בידי בית המשפט המחוזי, הרי יש להגיע לאותה המסקנה גם לגבי בית הדין הדתי.

שאם לא כן, הרי ראשית יהיה עלינו לקבל שני פירושים שונים בתכלית לגבי חוק החל על שני סוגי בתי המשפט כאחד, ושנית, גם כאן אין לייחס למחוקק כוונה להעניק לבית הדין הדתי את הכוח לחייב בעל דין על ידי צו לתת גט אשר מילויו עלול להעמידו בקונפליקט עם החוק הלאומי שלו. אם בעל דין זה יתן גט לאשתו, ואשתו (הישראלית) לאחר מכן תינשא לאיש אחר, הוא בכל זאת ייחשב בעיני החוק הלאומי שלו כבעלה (ייתכן והקושי הזה אינו קיים במקרה שלפנינו, כי במקרה דנן החוק הלאומי מכיר כנראה תוקף הגט היהודי, מפני שהוא מוכר על ידי חוק המושב של הנישואין

(matrimonial domicile)

עיין ע”א 71/44 [4] ו-ששון נ’ ששון).

10. אומנם התביעה במשפט שלפנינו הייתה לחיוב במתן גט ולחיוב בתשלום מזונות גם יחד, אבל פסק-הדין המותקף על ידי המבקש איננו מכיל כל צו הכופה על הבעל שיתן גט לאשתו. הצו הוא בדבר תשלום מזונות. בפסק-הדין נזכרת אומנם ההחלטה הקודמת, שעל הבעל לתת גט לאשתו. אבל אינני רואה הבדל ממשי בין פסק-דין זה לבין פסק-הדין שנדון במשפט עטייה [7]. במשפט עטייה נאמר בפסק-הדין הרבני “רצוי מאד להפריד ביניהם על ידי גט”, ובסופו של דבר חייבו את הבעל במזונות, פירושו של דבר: היות ונוצר מצב בין בני הזוג המצדיק את דרישת האשה להיפרד מבעלה, כלומר שאין הבעל רשאי להתגונן כנגד תביעת המזונות בטענה שעזבה את ביתו ללא כל הצדקה, הרי רשאית האשה לקבל ממנו מזונות.

בפסק-הדין שלפנינו מצוי רק חיוב במזונות. הזכרת ההחלטה שקדמה לפסק-הדין, משמשת רק נימוק. דהיינו, שמתוך חקירות כל הנסיבות הגיע בית הדין למסקנה, שהאשה צודקת בדרישת גט מבעלה. גם בהחלטה הראשונה וגם בפסק-הדין לא הוטל חיוב לתת גט. נאמר רק “שהזוג צריכים להתגרש”. בפועל אין כאן צו לתת גט. יש כאן צו לתשלום מזונות כל עוד הנישואין נמשכים, ולבעל ניתנה רק האפשרות להיפטר מחיוב זה על ידי מתן הגט. נניח שהאשה לא הזכירה בתביעתה את עניין הגט בכלל, ורק ביקשה שבית הדין יחליט שהיא צדקה בעזבה את בעלה ושיחייב את בעלה בתשלום מזונות, ונניח שבפסק-הדין נאמר שבית הדין אינו רואה אותה כמורדת ושבעלה מחוייב לשלם לה מזונות ושהוא יכול להיפטר מחובה זו על ידי מתן גט – אינני רואה איך אפשר היה לתקוף את פסק-הדין מבחינת סימן 64(1) לדבר המלך במועצה. הנני סבור, כי זהו המצב לאמיתו במקרה שלפנינו.

11. אף במקרה, שהחוק הלאומי של הבעל אינו מוליך לחוק ישראל כחוק המושב הקבוע של הנישואין

(matrimonial domicile)

חלים אותם השיקולים. אם מצב היחסים בין בני הזוג באמת מחייב תשלום מזונות, כלומר כשהטענה שאין בני הזוג יכולים לדור בכפיפת אחת בצדק יסודה, אפשר לחייב את הבעל בתשלום מזונות, כל עוד אינו נותן את הגט, מפני שאינו רוצה בכך ללא סיבה מספקת, או שאינו יכול לתתו מפני שאינו רוצה להימצא בקונפליקט עם החוק הלאומי שלו.

ייתכן והמצב יהיה שונה במקרה שהתביעה היא רק לצו למתן גט, אז במקרה שבית הדין יפסוק מזונות רק כדי לכפות על הבעל, נתין זר, לתת גט, כלומר ‘לשם הפחדה’

interro rem,

דהיינו במקרה, שלולא רצון האשה לקבל גט לא היה מקום מבחינה עובדתית (מנקודת ראות הדין שהצדדים קיבלו עליהם) לחייב את הבעל במזונות. בקשר לזה נאמר על ידי כבוד השופט אגרנט במשפט של לוין נ’ לוין, ע”א
ע”א 87/49 [8]:

“לית מאן דפליג כי בית המשפט המחוזי מחוסר סמכות היום ליתן צו לגירושים, וברור, איפוא, כי חלילה לו לאותו בית המשפט גם להפעיל לחץ בעקיפין כדי להביא לתוצאה זו.”

אין כדבר הזה במשפט שלפנינו. אינני סבור שתביעת האשה למזונות פסולה, מפני שהיא באה בצדה של דרישתה לחייב במתן גט. לשון אחרת, אין הדרישה לחייב במתן גט מוציאה את התביעה למזונות ממסגרת סמכותו של בית הדין הרבני. בעת קביעת סכום המזונות דרשה אומנם האשד, שייקבע סכום גדול שישמש לחץ על הבעל, אבל לא נראה שהדיינים נענו לדרישתה זו.

על יסוד כל האמור לעיל הנני סבור, כי יש לדחות את הבקשה ולבטל הצו-על-תנאי.

 

השופט אגרנט:

אני מסכים לפסק-דינו של השופט אולשן, ואין לי מה להוסיף.

 

השופט זילברג:

מצטרף אני לפסק-דינו של חברי הנכבד השופט אולשן. נוכח הטעם שפורש בסעיף 10 של פסק-הדין – הנראה לי כנימוק חותך ומכריע – אין אני מחווה כאן את דעתי על שאר הבעיות המעניינות שנגולו בפסק-דינו של חברי הנכבד, בקשר לטענה השנייה.

 

לפיכך הננו מחליטים לדחות את הבקשה ולבטל את הצו-על-תנאי, שניתן ביום יח אלול ה’תשי”א (19/09/1951). על המבקש לשלם למשיבה מס’ 2 הוצאות הבקשה ושכ”ט עו”ד בסך כולל של 30 ל”י.

 

ניתן בפומבי היום, יז טבת ה’תשי”ב (15/01/1952).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *