בג”צ 1850/93 צ’ימה-אדוארס אוניולו נ’ משרד הפנים (13/12/1994)

בג”צ 1850/93 אוניולו נ’ משרד הפנים (13/12/1994)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 1850/93

בשג”צ 896/94

בשג”צ 5331/93

בשג”צ 5253/93

בשג”צ 2192/93

בשג”צ 259/94

בשג”צ 2559/93

 

בפני:

כבוד השופט ד’ לוין

כבוד השופט י’ קדמי

כבוד השופטת ד’ דורנר

 

העותר:

צ’ימה-אדוארס אוניולו

נגד

המשיב:

משרד הפנים

 

בשם העותר:

בעצמו

בשם המשיב:

עו”ד י’ שופמן

 

פסק-דין

 

1. העותר הוא יליד ניגריה, בן לשבט איבו, אשר הגיע לישראל כתייר בשנת 1988. עם הזמן, נשא לאישה יהודייה, אזרחית מדינת ישראל.

עתירתו היא להכיר בו כיהודי לפי חוק השבות. הכרה זו ניתנה לו בהסכמה לפי סעיף 4א לחוק השבות בהיותו בן זוג של יהודייה. אולם לא נחה דעתו של העותר בכך, שכן ביקש להכיר בו כיהודי מכח עצמו, לפי הוראות הסעיפים 1 ו- 4ב לחוק השבות, שכן יהודי הוא בהיותו במקור בן שבט איבו שבניגריה, אשר לטענת העותר הם יהודים מצאצאי שבט אפרים, אשר גלו מארצם ונפוצו בין העמים.

2. העותר פנה אל שר הפנים הממונה על ביצוע חוק השבות וביקש להכיר ביהדותו ובזכויות המגיעות לו בשל כך, ממילא, לפי חוק השבות.

את בקשתו תמך במסמך משלו ובהפניה לספרים ולמחקרים, שר מתוכם ניתן לגירסתו להווכח כי שבט איבו הוא יהודי על פי דרכו, תורתו, נוהליו ומנהגיו.

איננו רואים צורך לפרט שהרי הדברים כתובים בהרחבה על דפי העתירה ונספחיה.

3. שר הפנים בחן את הבקשה והתייעץ בענין זה, שהוא מיוחד במינו ומורכב וקשה להכרעה מינהלית רגילה, במומחים לדבר, אנשי מחקר ומדע והרבנים הראשיים בישראל. על פי אלה נמסרה לו חוות הדעת, שאומצה על ידו, שאין ראיה בדוקה ומספקת לכך שבני שבט איבו הם אכן יהודים לכל דבר.

המשתמע מחוות הדעת המלומדות, שהגושו לשר הפנים הוא, כי “אין כל יסוד הסטורי, הלכתי או לאומי, לראות בבני שבט האיבו יהודים במשמעות סעיף 4ב לחוק השבות”.

4. חוות הדעת והמסמכים אשר הוצגו בפני שר הפנים מונחים בפנינו ולא נוכל לקבוע כי שר הפנים בהתייחסותו הרצינית לפניית העותר שגה בשיקול הדעת המסור לו, והגיע לכלל מסקנה שגויה.

נהפוך הוא, על פני הדברים, נראה גם לנו כי על פי מכלול העובדות וחוות הדעת שהונחו בפני שר הפנים, הוא לא יכול היה להגיע למסקנה אחרת, מזו שהניעה אותו לדחות את בקשת העותר.

5. לענין זה רואים אנו להפנות לפסק דינו של בית משפט זה בענין קלרק נ’ שר הפנים (בג”צ 482/71, פ”ד כז(1) 113, 119).

גם בענין ההוא השמיעו חברי עדה (הכושים העבריים) המחזיקים את עצמם כיהודים, את הטענה כי יש להכיר בהם כיהודים על פי חוק השבות, על פי העולה ממנהיגיהם, מסורתם ודרך חייהם, ועל פי המשתמע מדעתם של חוקרים מסוימים.

בית המשפט בענין ההוא ראה לציין את הדברים הבאים:

“מצאנו בספרים אלה, ביחוד בספר השני, כל מיני סברות ותאוריות על מוצאם של עמים ושבטים שונים בארצות אפריקה, כגון שתושבי לוב הם צאצאי הכנענים, שנמלטו על נפשם מפני בני ישראל כובשי הארץ בהנהגת יהושע, ששבטי הברברים בצפון אפריקה הם צאצאי הפלישתים, על הגירת היהודים בזמנים שונים למצרים ועל נדודיהם משם לארצות אחרות באפריקה. אך ברו שעל תאוריות כאלו אי אפשר להקים בנין שיחזיק מעמד מבחינה משפטית, בדבר מוצאם העברי ­ישראל של בני העדה הקוראים לעצמם בשם זה”.

בענייננו הספרים הם אחרים, ההתייחסות היא לשבט איבו כבני שבט אפרים, אולם במהות ולענין הבחינה המשפטית הראויה, יפים הדברים הנ”ל לעניננו, ואין לנו אלא לחזור עליהם.

5. אשר על כן, דוחים אנו את העתירה בלא ליתן צו להוצאות.

 

ניתן היום, י טבת ה’תשנ”ה (13/12/1994).