בג”צ 180/55 דוד פוליטי נ’ שר הבטחון ואח’ (30/01/1956)

בג”צ 180/55 פוליטי נ’ שר הבטחון, פד”י י (1956) 164

 

בג:”צ 55/180

דוד פוליטי

נגד

שר הבטחון ואח’

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

[30/01/1956, 20/11/1955]

לפני השופטים אגרנט, גויטיין, לנדוי

 

חוק שירות בטחון, ה’תש”ט-1949 [סה”ח 25, עמ’ 271], סעיפים 11(א), 19(א) – הודעה בדבר העברת סמכויות לפי החוק הנ”ל [יה”פ 282, עמ’ 772].

 

שירות סדיר – לשר הבטחון הכוח להעביר לאחר את הסמכות הנתונה לו בסעיף 11(א) הנ”ל – האדם שאליו הועברה הסמכות חייב גם להחליט אם המבקש הוא אמנם תושב קבוע שאין בדעתו להשתקע בישראל -. לשר הבטחון שיקול-דעת רחב בענין מתן הפטור לפי סעיף 11(א) הנ”ל.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום ה כסלו ה’תשט”ז (20/11/1955), המכוון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם מדוע לא יימנעו מלקרוא למבקש להתייצב לשירות סדיר לפי חוק שירות בטחון, ה’תש”ט-1949,ומדוע לא יתנו למבקש תעודה לפיה הנו פטור מלשרת שירות סדיר בהתאם לחוק הנ”ל או אלטרנטיבית, מדוע לא ישקול המשיב מס’ 1 את בקשת המבקש כחוק. הצו-על-תנאי בוטל.

 

ש’ תוסיה-כהן – בשם המבקש;

ז’ קוארט – בשם המשיב.

 

צו

 

נשוא המשפט הזה הוא בקשת המבקש בה טען כי היה על שר-הבטחון להיענות לעתי­רתו לקבלת פטור משירות סדיר בצה”ל, לפי סעיף 11(א) לחוק שירות בטחון, ה’תש”ט-1949.

המבקש הוא יהודי, בעל נתינות תורכית, שבא לארץ עם הוריו עוד בשנת 1943, בהיותו קטין. אביו חזר בינתיים לתורכיה ואילו המבקש נשאר בארץ ביחד עם אמו עד היום הזה והתחנך בבית-הספר “מעלה” בירושלים. לאחר שסיים את חוק לימודיו בבית-הספר והגיע לגיל בגרות, נקרא לשירות סדיר.

כאשר פנייתו של המבקש למשיבים בטענה כי אין חוק שירות בטחון חל עליו בכלל, משום שאין לראותו כתושב קבוע, לא העלתה פרי, פנה המבקש לבית-משפט זה לשם מתן סעד נגד המשיבים על-מנת למנוע את גיוסו לשירות סדיר. אותה בקשה נדונה בבג”צ 55/56 * ונדחתה מנימוק אחד בלבד והוא, כי המבקש הנהו תושב קבוע, אם כי ייתכן והוא מן הסוג “שאין בדעתו להשתקע” במובן סעיף 11(א) לחוק האמור. לאחד מכן חזר ופנה המבקש למשיב מס’ 1 בבקשה כי יפטור אותו מחובת שירות סדיר, אך גם בקשה זו נתקלה בסירוב מוחלט ומכאן הבקשה שלפנינו.

* בג”צ 56/55 פוליטי נ’ שר-הבטחון, פד”י ט (1955) 1425

במשפט הוברר כי מי שהחליט בדבר הסירוב האמור היה מר אהרן ניב אשר אליו העביר שר-הבטחון את הסמכות הנתונה בידו לפי סעיף 11(א) הנ”ל (יה”פ 282, עמ’ 772).

טענתו הראשונה של בא-כוח המבקש היתה כי הסמכות האמורה בסעיף 11(א) אינה ניתנת להעברה לידי אחר הואיל ושר-הבטחון חייב להשתכנע אישית שתושב קבוע פלוני אין בדעתו להשתקע בישראל. ייתכן, הוסיף ואמר מר תוסיה-כהן, כי את עצם הסמכות לפטור מחובת השירות יכול אמנם שר-הבטחון להעביר לידי אחר, אולם במקרה כזה לא ניתן לאותו אדם הכוח להחליט בדבר קיום התנאי הנזכר למתן הפטור. לפי דעתנו, אין ממש בטענה זו, לאור ההוראה הברורה הכלולה בסעיף 19(א) לחוק האמור. אין כל ספק בכך, כי סעיף 19(א) מקנה כוח לשר הבטחון להעביר לאחד את הסמכות האמורה בסעיף 11(א), וברור כי השימוש בסמכות זו טומן בחובו גם את החובה, מצד אותו אדם המש­תמש בה, להחליט אם מבקש הפטור הוא אמנם תושב קבוע שאין בדעתו להשתקע בישראל.

טענתו השניה של בא-כוח המבקש היתה, כי בהגיע בקשתו למשרד שר הבטחון, נת­בקש מר ניב על-ידי מזכיר השר אך לחוות את דעתו על אותה בקשה, ואילו מר ניב נחפז והחליט בעצמו על הבקשה. גם טענה זאת אינה נראית לנו. מר ניב היה מוסמך, כאמור, להחליט בעצמו על בקשת המבקש ואחרי שעשה כן הודיע את תוכן החלטתו לשר הבטחון. יש להניח, מאחר שלא הוכח ההיפך, כי שר הבטחון סמך את ידיו על אותה החלטה.

טענתו השלישית של בא-כוח המבקש היתה כי מאחר שמר ניב הודה בעדותו, כי בדונו בבקשת מרשהו, יצא מתוך ההנחה כי זה האחרון הוא תושב קבוע בישראל שאין בדעתו להשתקע כאן, אזי חייב היה לתת את הפטור המבוקש. במלים אחרות, טענתו של
מד תוסיה-כהן היא, כי יש לפרש את המלה “רשאי”, שזכרה בא בסעיף 11″א), כ”חייב”, כך שאם נתמלא התנאי האמור באותו סעיף – לא קיימת בידי שר הבטחון ברירה אחרת מאשר להוציא את תעודת הפטור המבוקשת.

לפי דעתנו אף טענה זו חסרת יסוד היא. לא מצאנו בגוף הסעיף 11(א) הנ”ל כל סימן הרומז כי יש להוציא את הלשון “רשאי” מפשוטה ולייחס לה את המובן של “חייב” דוקא. הננו סבורים כי המחוקק התכוון להעניק לשר הבטחון – בנתון לקיום התנאי האמור – שיקול-דעת רחב בענין של מתן הפטור לפי אותו סעיף, כפי שצויין גם בבג”צ 55/56 הנ”ל, על ידי כב’ הנשיא י’ אולשן.

טענתו האחרונה של בא-כוח המבקש,היתה, כי מר ניב לא הביא בחשבון טעמים אישיים מסויימים הנוגעים למרשהו, והמצדיקים היענות לבקשתו האמורה. אכן, ציין מר ניב בהצהרתו, וכן בעדותו לפנינו, כי השיקול המכריע, שבגללו סירב לפטור את המבקש
מחובת שירות סדיר, היה נעוץ בצורך בכוח אדם בזמן פנייתו של המבקש אליו. לדעתנו היה שיקול זה, שיקול עניני אשר אינו מצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

 

על יסוד האמור אנו מחליטים לבטל את הצו-על-תנאי, ומחייבים את המבקש לשלם למשיבים את הוצאות המשפט בסכום כולל של 50 (חמישים) לירות.

 

ניתן היום, יז שבט ה’תשט”ז (30/01/1956).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *