בג”צ 18/72 שליט נ’ שר הפנים, פד”י כו(1) (1972) 334
בג”צ 18/72
בנימין שליט בשמו ובשם בנו תומר שליט
נגד
1. שר הפנים
2. פקיד הרישום הראשי
3. פקיד הרישום מחוז תל-אביב
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[26/01/1972]
לפני השופטים ברנזון, קיסטר, י’ כהן
חוק מרשם האוכלוסין, ה’תשכ”ה-1965 [סה”ח 466, עמ’ 270], סעיף 3א [כפי שהוסף ב-חוק השבות (תיקון מס’ 2), ה’תש”ל-1970 [סה”ח 586, עמ’ 34]).
העותר, אשר שני ילדיו נרשמו על-פי החלטת בית-המשפט הגבוה לצדק כבני הלאום היהודי, מבקש לרשום את ילדו השלישי במרשם האוכלוסין כיהודי, ולחלופין, כבן הלאום העברי. בקשתו נדחתה על-ידי משרד הפנים, נוכח הוראת סעיף 3א לחוק מרשם האוכלוסין.
בית-המשפט הגבוה לצדק פסק:
א.
(1) הסירוב לרשום את הילד כיהודי על-פי הלאום הוא כדין, מחמת התיקון לחוק מרשם האוכלוסין משנת 1970.
(2) רישום ילד כעברי היה בו משום עקיפת החוק, שכן להלכה ולמעשה אין הבדל בין הלאום היהודי והלאום העברי.
(3) בית-המשפט הגבוה לצדק לא יתן ידו לפתרון שיעקוף את החוק בנוגע לרישום אדם על-פי הלאום היהודי.
פסקי-דין ישראליים שאוזכרו:
[1] בג”צ 58/68 שליט נ’ שר הפנים, פד”י כג(2) (1970) 477.
מקורות המשפט העברי שאוזכרו (לפי סדר אזכורם):
[א] בראשית יד יג.
[ב] ירמיהו לד מ.
הערות:
לרישום הלאום במרשם האוכלוסין, השווה ע”א 630/70 טמרין נ’ מדינת ישראל, פד”י כו(1) (1972) 197.
עתירה למתן צו-על-תנאי המכוון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם, מדוע לא ירשמו בתעודת רישום לידה את פרטי בן העותר בהתאם להצהרתו שהיא: בן הלאום העברי וחסר דת. העתירה נדחתה.
העותר טען לעצמו
צו
השופט ברזון:
העותר הוא אבי הילד תומר, אשר נולד לו ביום 06/09/1971, והוא הילד השלישי במשפחה. שני הילדים הקודמים, אורן וגליה, נרשמו על-ידי ההורים במרשם האוכלוסין כחסרי דת, ובהתאם להחלטת בית-משפט זה ב-בג”צ 58/68 [1], בעמ’ 507, כבני הלאום היהודי, אף כי אמם אינה יהודייה.
ההורים פנו אל פקיד הרישום במשרד הפנים וביקשו לרשום את תומר באותו אופן כפי שנרשמו שני הילדים האחרים, בנימוק שאין כל הבדל בנתוני הרקע האישיים שביניהם. לחלופין, ביקשו לרשום את הילד כבן הלאום ה”עברי”.
פקיד הרישום הודיע להם שאין הוא יכול להיענות לבקשות אלה, ותשובה דומה קיבלו מסגנית המנהל הכללי של משרד הפנים, הממונה על מרשם האוכלוסין. זו נימקה את החלטתה בכך, שלאור הוראות סעיף 3א לחוק מרשם האוכלוסין, ה’תשכ”ה-1965, אין לרשום את הילד תומר, בפרט הלאום כ”יהודי”. כן אין לרשמו כ”עברי” הואיל והמונחים “עברי” ו”יהודי” הם בעלי משמעות זהה.
העותר עירער על החלטה זו בפני שר הפנים ואף נפגש עמו פנים אל פנים, והשר חזר ודחה את בקשתו מאותם הטעמים.
כעת מבקש העותר מבית-משפט זה לצוות על המשיבים למלא אחרי בקשתו ולרשום את הילד כבן הלאום העברי וחסר דת.
לגבי הפרט דת אין כל קושי, כי משרד הפנים מכיר בזכותו של העותר לרשום את הילד כחסר דת. הקושי הוא לגבי פרט הלאום. בזה מבקש העותר לשייך את בנו ללאום הקרוי בפיו “עברי”, להבדילו, כנראה, מהלאום היהודי, באשר התיקון לחוק מרשם האוכלוסין משנת 1970 מונע את רישומו על-פיו. סעיף 3א לחוק מרשם האוכלוסין, כפי שהוחק בחוק השבות (תיקון מס’ 2), ה’תש”ל-1970, קובע שאין לרשום אדם כיהודי לפי לאומו או דתו אם הודעה לפי אותו חוק מראה שהוא אינו יהודי במשמעות שניתנה למושג זה לענין החוק וכל רישום ותעודה לפיו, היינו: “מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת”.
העותר אינו טוען כי האם היא יהודייה – ומבג”צ 58/68 [1], אנו יודעים שהיא אינה יהודייה – והוא גם אינו טוען כי הילד גוייר. משמע, שהסירוב לרשמו על-פי הלאום כיהודי הוא כדין. ולדעתנו, הוא הדין לגבי רישומו כבן לאום “עברי”.
רישום כזה היה בו משום עקיפת החוק, שכן להלכה ולמעשה אין הבדל בין הלאום היהודי והלאום העברי, ושני השמות הללו, לרבות עם ישראל, אינם אלא שמות נרדפים והשימוש בהם הוא ללא הבחנה מהותית, לא במקורות ולא בשפה המדוברת.
אבי האומה, אברהם אבינו, נקרא בתורה “אברם העברי” (בראשית יד יג), וכפי שמסביר בן יהודה במילון הלשון העברית משמש השם הזה במקרא בעיקר כדי להבדיל בין ישראל לנוכרי, ובאופן כללי המונח “עברי” פירושו “אדם שהוא מבני ישראל”. אף מצינו בפסוק אחד במקרא שימוש בזה אחר זה בשני המונחים, עברי ויהודי, במשמעות זהה, כפי שנאמר ב-ירמיהו לד ט: “לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו איש”. גם המילון החדש של אבן-שושן מראה שעברי ויהודי היינו הך. “יהודי” מפורש כ”עברי, בן ישראל, בן לעם ישראל”, ו”עברי” – כ”ישראלי, יהודי, אדם מזרע אברהם יצחק ויעקב”.
כשנשאל העותר מי היא קבוצת האנשים המהווים את הלאום העברי, שאליו הוא רוצה לשייך את בנו, לא יד מה להשיב. הוא רק טען שאותם האנשים, שבגלל ההגדרה שבחוק אינם יכולים להירשם כ”יהודים”, יש לפחות לרשום אותם כ”עברים”, בתורת האנשים המזדהים בלאומיותם עם האומה העברית, אף שאינם מאמינים בדת היהודית ואינם עומדים במבחנים הקבועים בחוק לגבי “יהודי” שיסודם בדת היהודית. כאמור, פתרון כזה הוא רק דרך לעקוף את החוק בנוגע לרישום אדם על-פי הלאום היהודי, וברור שבית-משפט זה לא יוכל לתת את ידו לכך.
מצד שני, צריך להיות ברור כי הענין הנדון נוגע רק לרישום לפי החוק, ואין בכך כדי לקבוע דבר לגבי הרגשתו האישית הפנימית של האדם בדבר השתייכותו הלאומית. ממילא, לגבי פרט הלאום, הרישום במרשם האוכלוסין אינו משמש אף ראיה לכאורה לנכונות האמור בו.
לאור האמור לעיל אנו דוחים את העתירה.
ניתן היום, י שבט ה’תשל”ב (26/01/1972).