בג”צ 1712/2000 אורבנביץ’ נ’ משרד הפנים, פ”ד נח(2) (2004) 951
בג”צ 1712/2000
בג”צ 4717/2000
בג”צ 1712/2000:
1. יורי אורבנביץ’
2. מרינה אורבנביץ’
3. דריה אורבנביץ’
נגד
משרד הפנים, מינהל האוכלוסין
בג”צ 4717/2000:
1. אוקסנה ארזמסצב
2. פלוני
3. פלוני
נגד
1. מדינת ישראל
2. שר הפנים
3. משרד העלייה והקליטה
4. המוסד לביטוח לאומי
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[02/02/2004]
לפני השופטים ד’ ביניש, א’ ריבלין, ס’ ג’ובראן
העותרת 1 בבג”צ 4717/2002 (להלן – העותרת) היא קרובת משפחתו של העותר 1 בבג”צ 1712/2000 (להלן – העותר). העותרת נכנסה לארץ בשנת 1994. העותרת הגישה בקשה לקבלת תעודת עולה ואזרחות ישראלית, ובטופס הבקשה הצהירה כי היא יהודייה. לתמיכה בבקשתה הציגה העותרת תעודת לידה של סבתה (להלן – הסבתא). בתעודה נרשם כי הוריה של הסבתא הם יהודים. כך קיבלה העותרת תעודת עולה ואזרחות ישראלית.
העותר הגיע ארצה בשנת 1995, כפי הנראה לפי הזמנתה של העותרת (הורי הסבתא הם גם סבו וסבתו של העותר). העותר הגיש בקשה לקבלת מעמד של עולה ואזרחות ישראלית. לבקשתו צירף את תעודת הלידה שלו, שנרשם בה כי שני הוריו אוקראינים. כמו כן צירף את תעודת הלידה של אמו (אחותה של הסבתא), שם צוינו שמות הוריה בלא כל אינדיקציה בדבר הלאום שלהם. העותר ציין כי לו קרובת משפחה בישראל – היא העותרת. בשימוע שנערך לו טען העותר כי סבו וסבתו הם יהודים. תעודות הלידה של הסבתא ושל אֵם העותר שוגרו לאוקראינה, לצורך בדיקה.
בחינת רישומי מינהל האוכלוסין באוקראינה העלתה כי בניגוד לכתוב בתעודת הלידה של הסבתא, שהציגה העותרת, הרי שבמרשם המקורי נותר סעיף הלאום של ההורים ריק. עוד נמצא כי בתעודת הנישואין של הסבתא נרשם כי היא אוקראינית. גם לגבי אֵם העותר נרשם בספרי מרשם האוכלוסין כי שני הוריה הם בני הלאום האוקראיני. לאור מימצאים אלה התעורר החשד כי תעודת הלידה של הסבתא, שהציגה העותרת, מזויפת.
בשימוע שנערך לעותרת היא טענה כי הסבא של אמהּ היה יהודי, וכי המסמכים הדרושים להוכחת טענתה זו מצויים בידי בעלה, שהיא אינה חיה עמו. הובהר לעותרת כי טענותיה אינן אמינות, וכי משרד הפנים שוקל לבטל את אשרת העולה ואת האזרחות הישראלית שלה ושל בתה. לבקשתה של העותרת, נקבע מועד נוסף לשימוע על-מנת שתוכל להציג ראיות לתמיכה בטענותיה. דא עקא, העותרת לא התייצבה למועד שנקבע. בשלהי שנת 1996 בוטל מעמדה של העותרת בישראל.
אשר לעותר, בקשתו למתן מעמד בישראל נדחתה משנקבע כי החומר שהציג אין בו די כדי לשכנע בדבר זכאותו לכך. לאחר שהעותר עזב את הארץ ניתן בבית-משפט באוקראינה פסק-דין, המאשר את בקשתו של העותר לרושמו כיהודי. בעקבות אותו פסק-דין הונפקו לעותר מסמכים משוחזרים, והוא שינה את שם משפחתו מקרייניוקוב לאורבנביץ’. או אז פנה לשגרירות ישראל בקייב והגיש בקשה לאשרת עלייה. בבקשתו לא ציין העותר כי שהה בעבר בישראל – אף כי בטופס מצויה שאלה בעניין זה – וכן הוא לא גילה כי הגיש בקשה קודמת לקבלת מעמד, שנדחתה. העותר קיבל אשרת עולה. כעבור כחודש עלה ארצה עם אשתו ובתו (העותרות 2 ו-3 בבג”צ 1712/2000) – שקיבלו גם הן מעמד. אלא שבשימוע שנערך לו, כעבור כחצי שנה, התברר כי העותר שינה את שם משפחתו וכי בקשתו לקבלת מעמד נדחתה בעבר. משנשאל על כך סירב לענות. בשל החשד שהשיג את מעמדו בארץ במירמה, ועל יסוד מסמכים כוזבים – חשד שלא הופרך – בוטלו תעודת העולה והאזרחות של העותר ושל משפחתו. על החלטה זו הגיש העותר ערר לשר הפנים, והערר נדחה.
מכאן העתירה שבה תוקפים העותרת והעותר את החלטותיו של משרד הפנים לבטל את מעמדם בישראל.
בית-המשפט העליון פסק:
א.
(1) לשר הפנים סמכות לבטל אשרת עולה ואזרחות שהושגו על יסוד מסמכים כוזבים (957ג).
(2) האזרחות היא זכות יסוד, ולכן ביטולה מחייב בירור עובדתי ושיקול-דעת ראויים (957ד – ה).
(3) לצורך ביטול אשרת עולה ואזרחות שהושגו על-ידי מתן פרטים כוזבים, על שר הפנים להשתכנע בקיום התנאי על-פי כלל ‘הראיה המינהלית’, קרי קיומן של ראיות אשר כל אדם סביר היה רואה בהן כבעלות ערך הוכחתי המאפשר לסמוך עליהן
(957ז).
ב.
(1) מנימוקים של כיבוד הדדי של פסקי-דין בין מדינות ומתוך הנחה שבית-משפט זר בדרך-כלל פועל כהלכה, ראוי שרשויות ציבוריות ובתי-משפט ינהגו זהירות קודם שיחליטו שאין לסמוך על פסק-דין זר. ואולם אין מחסום בפני בדיקות נוספות מטעם הרשות, ואין מניעה כי לאחר בדיקה יגיע המשיב למסקנה שאין כוחו של פסק החוץ לשכנעו, על-פי כלל הראיה המינהלית, כי הפונה זכאי לעלות לישראל על-פי חוק השבות, ה’תש”י-1950 (958ג – ד).
(2) במקרה הנדון פסק-הדין האוקראיני שעליו נסמכת עתירתו של העותר מבוסס על עדויות העומדות בסתירה לרישומים המקוריים של תעודות המצויות בידי המשיב, והוא ניתן בתהליך שיזם העותר לאחר שבקשתו הקודמת לקבלת מעמד בישראל נדחתה (958ד – ז).
(3) גם התנהגות העותר לאחר מתן פסק-הדין, לרבות שינוי שם משפחתו קודם שהגיש את בקשתו המחודשת לאשרת עולה, והעובדה שלא ציין בבקשה כי שהה בישראל בעבר (אף שבטופס הבקשה מצויה שאלה בעניין זה) וכי הגיש בעבר בקשה קודמת שנדחתה, מחזקות את המסקנה כי לא נפלה כל אי-סבירות בהחלטתו של שר הפנים בעניינו (958ז – 959ב).
ג. בעניינה של העותרת נתמכת מסקנתו של משרד הפנים כי תעודת הלידה של הסבתא, שהוצגה על-ידיה כבסיס לבקשת אשרת העולה, אינה מהימנה בכך שהאמור בתעודה סותר את הרישומים המקוריים באוקראינה. בנוסף, העותרת הציגה, בזמנים שונים, גירסאות שונות בדבר זיקתה ליהודים ואף לא התייצבה לשימוע נוסף שבו ניתנה לה הזדמנות להסביר את הסתירות השונות בגירסאות שהציגה. מכאן שלא נפל כל פסול בהחלטת שר הפנים לשלול את תעודת העולה שלה ואת אזרחותה (959ג – ה, ז – 960א).
חקיקה ראשית שאוזכרה:
– חוק השבות, ה’תש”י-1950, סעיף 4א(א).
– חוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952, סעיף 11(ב).
– חוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952, סעיף 11(ג).
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] בג”צ 4871/1998 יעקובנקו נ’ משרד הפנים (09/11/1999).
[2] בג”צ 3615/1998 נימושין נ’ משרד הפנים – מינהל האוכלוסין, פ”ד נד(5) (2000) 780.
[3] בג”צ 2757/1996 אלראי נ’ שר הפנים, פ”ד נ(2) (1996) 18.
[4] בג”צ 1227/1998 מלבסקי נ’ שר הפנים, פ”ד נב(4) (1996) 690.
[5] בג”צ 2394/1995 מוצ’ניק נ’ משרד הפנים, פ”ד מט(3) (1995) 274.
[6] בג”צ 442/1971 לנסקי נ’ שר הפנים, פ”ד כו(2) (1972) 337.
[7] בג”צ 6163/1992 אייזנברג נ’ שר הבינוי והשיכון, פ”ד מז(2) (1993) 229.
[8] בג”צ 8377/1999 צ’רבקוב נ’ משרד הפנים – מנהל האוכלוסין (13/11/2000).
[9] בג”צ 7555/1998 קריגר נ’ משרד הפנים (12/08/1999).
עתירות למתן צו-על-תנאי. העתירות נדחו.
יקטרינה דונאיביץ’ – בשם העותרים בבג”צ 1712/2000.
דינה זילבר, סגנית בכירה א לפרקליטת המדינה – בשם המשיב בבג”צ 1712/2000.
יעקב טל – בשם העותרים בבג”צ 4717/2002.
עינב גולומב, סגנית לפרקליטת המדינה – בשם המשיבים 3-1 בבג”צ 4717/2002.
עירית אלטשולר – בשם המשיב 4 בבג”צ 4717/2002.
פסק-דין
השופט א’ ריבלין
1. לפנינו שתי עתירות שעיקרן – ביטול אזרחותם הישראלית של העותרים. שתי העתירות מגוללות אילן יוחסין אחד, והחלטתנו זו מתייחסת לשתיהן גם יחד.
העותרת 1 בבג”צ 4717/2002 (להלן – העותרת) היא קרובת משפחתו של העותר 1 בבג”צ 1712/2000 (להלן – העותר). העותרת נכנסה לארץ בשנת 1994 עם בעלה. על-פי האמור בעתירה, בני-הזוג פרודים זה זמן רב. העותרת הגישה בקשה לקבל תעודת עולה ואזרחות ישראלית, ובטופס הבקשה הצהירה כי היא יהודייה. לתמיכה בבקשתה הציגה העותרת תעודת לידה של סבתהּ (להלן – הסבתא). בתעודה נרשם כי הוריה של הסבתא הם יהודים. ייאמר כבר עתה כי הורי הסבתא הם גם סבו וסבתו של העותר. כך קיבלה העותרת תעודת עולה ואזרחות ישראלית מתוקף סעיף 4א(א) לחוק השבות, ה’תש”י-1950, בשל היותה נכדה של יהודייה.
העותר הגיע ארצה בשנת 1995, כפי הנראה לפי הזמנתה של העותרת. הוא החזיק בידיו אשרת תייר שתוקפה לשלושים ימים. כעבור שלושה חודשים לערך הגיש העותר בקשה לקבל מעמד של עולה ואזרחות ישראלית. לבקשתו צירף את תעודת הלידה שלו, שנרשם בה כי שני הוריו אוקראינים. כמו כן צירף את תעודת הלידה של אמו (אחותה של הסבתא), שם צוינו שמות הוריה בלא כל אינדיקציה בדבר הלאום שלהם. העותר ציין כי לו קרובת משפחה בישראל – היא העותרת. בשימוע שנערך לו טען העותר כי סבו וסבתו הם יהודים, וכי מסמך המאשר זאת מצוי בידי בעלה של העותרת, החי בנפרד ממנה.
2. תעודות הלידה של הסבתא ושל אֵם העותר שוגרו לאוקראינה לצורך בדיקה בלשכת הקשר שם. בחינת רישומי מינהל האוכלוסין באוקראינה (הזקס) העלתה כי בניגוד לכתוב בתעודת הלידה של הסבתא שהציגה העותרת, הרי שבמרשם המקורי נותר סעיף הלאום של ההורים ריק. עוד נמצא כי בתעודת הנישואין של הסבתא נרשם כי היא אוקראינית. גם לגבי אֵם העותר נרשם בספרי מרשם האוכלוסין כי שני הוריה הם בני הלאום האוקראיני. הפרטים האלה כולם מפורטים בתצהיר שהוגש לבית-המשפט מטעם הגב’ רבקה גנאלי, מי שהייתה בעת הרלוונטית ראש המחלקה הקונסולרית של לשכת הקשר.
לאור מימצאים אלה התעורר החשד כי תעודת הלידה של הסבתא שהציגה העותרת מזויפת. בשימוע שנערך לעותרת, ביום 7.5.1996, היא טענה כי הסבא של אמהּ היה יהודי, וכי המסמכים הדרושים להוכחת טענתה זו מצויים בידי בעלה, שעמו אינה חיה זה כשנה ומחצה. הובהר לעותרת כי טענותיה אינן אמינות, וכי משרד הפנים שוקל לבטל את אשרת העולה ואת האזרחות הישראלית שלה ושל בתה. לבקשת העותרת, נקבע מועד נוסף לשימוע על-מנת שתוכל להציג ראיות לתמיכה בטענותיה. דא עקא, העותרת לא התייצבה למועד שנקבע. בשלהי שנת 1996 בוטל מעמדה של העותרת בישראל. הודעה על כך שוגרה לה ביום 12/11/1996, והיא נדרשה לצאת את הארץ.
3. אשר לעותר, בקשתו למתן מעמד בישראל נדחתה משנקבע כי החומר שהציג אין בו די כדי לשכנע בדבר זכאותו לכך. הוא נתבקש לצאת את הארץ עד לחודש 12/1995, אולם עשה כן רק בחודש 08/1996. ביום 11/11/1996 ניתן בבית-משפט באוקראינה פסק-דין המאשר את בקשתו של העותר לרושמו כיהודי. בעקבות אותו פסק-דין הונפקו לעותר מסמכים משוחזרים, והוא שינה את שם משפחתו מקרייניוקוב לאורבנביץ’. או אז פנה לשגרירות ישראל בקייב והגיש בקשה לאשרת עלייה. העותר לא ציין בבקשתו כי שהה בעבר בישראל – אף כי בטופס מצויה שאלה בעניין זה – וכן הוא לא גילה כי הגיש בקשה קודמת לקבלת מעמד, שנדחתה.
ביום 16/11/1997 קיבל העותר אשרת עולה כנכד של יהודי. כעבור כחודש עלה ארצה עם אשתו ובתו (העותרות 2 ו-3 בבג”צ 1712/2000) – שקיבלו גם הן מעמד. אלא שבשימוע שנערך לו כעבור כחצי שנה התברר כי העותר שינה את שם משפחתו, וכי בקשתו לקבלת מעמד נדחתה בעבר. משנשאל על כך סירב לענות. בשל החשד שהשיג את מעמדו בארץ במירמה ועל יסוד מסמכים כוזבים – חשד שלא הופרך – בוטלו תעודת העולה והאזרחות של העותר ושל משפחתו. הודעה על כך שוגרה להם ביום 21/06/1998, והם נתבקשו לצאת את הארץ.
על החלטה זו הגיש העותר ערר לשר הפנים, ועניינו הועבר לעיון ועדת ברטוב, הדנה במקרים של ביטול מעמד בישראל. הוועדה המליצה להותיר את ההחלטה בעניינם של העותר ומשפחתו בעינה, ושר הפנים קיבל את ההמלצה ודחה את הערר.
4. בג”צ 1712/2000 הוגש כאמור על-ידי העותר, אשתו ובתו. הם מלינים על ההחלטה לבטל את אשרת העולה ואת אזרחותם, שניתנו להם לטענתם על-פי הדין. לטענתם, העותר הינו נכדו של יהודי, ועל-כן הוא זכאי לאשרת עולה מכוח הוראת סעיף 4א(א) לחוק השבות לאור פסק-הדין של בית-המשפט באוקראינה, שניתן בשנת 1996, ושלפיו סבו של העותר היה יהודי. עוד נטען בעתירה כי אשת העותר זכאית למעמד מכוח סעיף 4א(א) הנ”ל, מכוח היותה בת-זוגו של נכד של יהודי. העותרים מוסיפים וטוענים כי מאחר שאין טענה כי פסק-הדין האוקראיני הינו מזויף או כולל ידיעות כוזבות, הרי שאין עילה מן הדין לבטל את אשרת העולה ואת האזרחות שהוענקו לעותרים. לשיטתם, יש להכיר בפסק-הדין האוקראיני על-פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי.
העותרת וילדיה טוענים, בבג”צ 4717/2002, כי לא הייתה כל הצדקה לשלול ממנה את אזרחותה ואת הזכויות הנלוות לכך. לטענתה, ביטול אזרחותה נפל עליה כרעם ביום בהיר, בלא הסבר ובלא שיתופה בהליך.
דין העתירות להידחות.
5. סעיף 4א(א) לחוק השבות קובע, לאמור:
“(א) הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון” (ההדגשות שלי – א’ ר’).
סעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952 קובע, כי:
“שר הפנים רשאי בהחלטה מנומקת לבטל אשרת עולה ותעודת עולה שניתנו לפי חוק השבות, ה’תש”י-1950, אם הושגו על ידי מתן ידיעות כוזבות.”
וסעיף 11(ג) לחוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952 קובע, כי:
“שר הפנים רשאי לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם אם הוכח להנחת דעתו שהאזרחות נרכשה על יסוד פרטים כוזבים, ורשאי השר לקבוע שביטול האזרחות יחול גם על ילדו הקטין של אותו אדם.”
המשיב מוסמך אפוא לבטל אשרת עולה ואזרחות שהושגו על יסוד מסמכים כוזבים (ראו גם בג”צ 4871/1998 יעקובנקו נ’ משרד הפנים [1]). בהפעלת סמכות זו על הרשות לפעול בסבירות. עליה לבחון את הראיות שבפניה וליתן להן משקל ראוי. בהקשר שאנו עוסקים בו נדרשת הרשות להקפדה מיוחדת בשל ההשלכה המהותית של החלטתה על העותרים. אכן, אין די בראיות של מה בכך כדי לבטל אשרות שניתנו או לשלול אזרחות שהוענקה (ראו בג”צ 3615/1998 נימושין נ’ משרד הפנים – מינהל האוכלוסין [2]). האזרחות היא זכות יסוד, ועל הרשות המינהלית להימנע מלפגוע בה אלא לתכלית ראויה ובמידה ראויה (ראו: בג”צ 2757/1996 אלראי נ’ שר הפנים [3], בעמ’ 22; בג”צ 1227/1998 מלבסקי נ’ שר הפנים (להלן – פרשת מלבסקי [4])). אזרחות מעניקה זכויות וחובות מן המעלה הראשונה, ולפיכך הענקתה, או שלילתה, צריכה להיעשות לאחר בירור עובדתי ולאחר שיקול-דעת ראויים (בג”צ 2394/1995 מוצ’ניק נ’ משרד הפנים [5]).
6. עם זאת, אין מדובר בזכות מוחלטת. “לא זו בלבד שהזכות לאזרחות מסויגת מלכתחילה. אפשר גם לבטלה בדיעבד. ההיגיון והניסיון גם יחד מחייבים שניתן יהיה, בישראל כמו במדינות אחרות, לבטל אזרחות בנסיבות מסוימות, לפחות כאשר האזרחות נרכשה בטעות או במירמה” (פרשת מלבסקי הנ”ל [4], בעמ’ 699). לשם כך הוקנתה לשר הפנים, כמפורט לעיל, הסמכות לבטל אשרת עולה וכן אזרחות ישראלית אם אלה הושגו על סמך ידיעות או פרטים כוזבים. על-מנת להגיע למסקנה כי נתקיים התנאי הקבוע בשני סעיפים אלה לביטולם של אשרת העולה או האזרחות הישראלית, על שר הפנים להשתכנע בקיום התנאי על-פי “כלל הראיה המינהלית” (בג”צ 2394/1995 הנ”ל [5]). ראיה מינהלית, קרי כזו “… אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה …” (בג”צ 442/1971 לנסקי נ’ שר הפנים [6], בעמ’ 357; בג”צ 6163/1992 אייזנברג נ’ שר הבינוי והשיכון [7], בעמ’ 268).
על יסוד אמות המידה האמורות נבחן את ההחלטות נושא העתירות שבפנינו. ונפתח בבג”צ 1712/2000. כזכור, עתירה זו נסמכת, בעיקר, על פסק-הדין שניתן באוקראינה, בשנת 1996, ובו הוחלט על שינוי תעודת הלידה של העותר באופן שיירשם בה כי הוא יהודי.
הגשת פסק-דין שניתן בבית-משפט זר אין בה, בהכרח, כדי להוות תשתית עובדתית מספקת לקביעה בדבר זכאות למעמד לפי חוק השבות (בג”צ 8377/1999 צ’רבקוב נ’ משרד הפנים – מנהל האוכלוסין [8]; בג”צ 7555/1998 קריגר נ’ משרד הפנים [9]). עמד על כך בית-משפט זה, בקובעו:
“מנימוקים של כיבוד הדדי של פסקי-דין בין מדינות ומתוך הנחה שבית-משפט זר בדרך-כלל פועל כהלכה, ראוי שרשויות ציבוריות ובתי-משפט ינהגו זהירות קודם שיחליטו שאין לסמוך על פסק-דין זר. ואולם אין מחסום בפני בדיקות נוספות מטעם הרשות, ואין מניעה כי המשיב יגיע לאחר בדיקה למסקנה שאין כוחו של פסק החוץ לשכנעו על-פי ‘כלל הראיה המינהלית’ כי הפונה זכאי לעלות לישראל על-פי חוק השבות …” (דברי המשנה לנשיא אור בבג”צ 3615/1998 הנ”ל [2], בעמ’ 787).
בנסיבות המקרה שבפנינו לא מצאתי כי נפל פגם של חוסר סבירות בהחלטת המשיב. בפסק-הדין שניתן באוקראינה לבקשתו של העותר, נכתב כי “ברישום הלידה שלו [של העותר – א’ ר’] לאומו רשום כאוקראיני אבל הוא רוצה להירשם כיהודי, כי סבא שלו … ואמא שלו … יהודים לפי הלאום, אבל סבא שלו, בשנות הכיבוש הנאצי, נרשם כאוקראיני”. עוד נאמר בפסק-הדין כי השינוי דרוש לעותר “בשביל יציאה לחו”ל לקרובי משפחה של סבא שלו”. כפי שניתן להבין מפסק-הדין, נעתר בית-המשפט לבקשתו של העותר על יסוד עדותם של העותר ושל אחרים כי סבו וסבתו של העותר היו יהודים.
פסק-הדין האוקראיני, המתבסס כאמור על עדות בלבד, עומד בסתירה לרישומים המקוריים המצויים בידי המשיב, ובהם תעודת הלידה של אמו של העותר משנת 1937 (קרי שנים מספר לפני כיבוש אוקראינה על-ידי הנאצים), ובה נרשמו הוריה כאוקראינים. לכך יש לצרף עובדה נוספת, לאמור: פסק-הדין האוקראיני ניתן בהליך שיזם העותר, לאחר שבקשתו הקודמת לקבלת מעמד בישראל נדחתה. לקראת הגשת הבקשה המחודשת בשנת 1997, לאחר שניתן פסק-הדין האוקראיני, שינה העותר את שם משפחתו, ובבקשתו הוא נמנע מלציין כי שהה בישראל בעבר (אף שבטופס מצויה שאלה בעניין זה), ואף לא כתב כי הגיש בקשה קודמת, שנדחתה. הן בשימוע שנערך לו הן בפנינו לא סיפק העותר כל הסבר להתנהלות תמוהה זו. עוד יצוין כי בפסק-הדין האוקראיני הוחלט לשנות את הרישום בתעודת הלידה של העותר עצמו כך שיירשם כיהודי. אלא שהעותר לא טען – לא בפני משרד הפנים ואף לא בפנינו – כי הוא יהודי, וכל טענתו היא כי הוא נכד של יהודי.
על יסוד כל אלה אין לומר כי החלטת המשיב בעניינו של העותר לוקה בחוסר סבירות.
וכאן באים אנו לדיון בעניינה של העותרת. המשיב שקל את הראיות השונות שעמדו בפניו והגיע לכלל מסקנה כי העותרת השיגה את מעמדה על סמך מסמכים בלתי אמינים. בנסיבות העניין לא מצאתי כי נפל פגם של חוסר סבירות בהפעלת שיקול-דעתו של המשיב.
תעודת הלידה של הסבתא שהציגה העותרת כוללת, כאמור לעיל, פרט חשוב – לאום ההורים – שאינו מופיע ברישומים המקוריים באוקראינה. די בכך כדי לעורר ספק בדבר מהימנותה של תעודת הלידה שהמציאה העותרת כראיה להיותה נכדה של יהודייה. לכך מצטרפת העובדה כי העותרת הציגה, בזמנים שונים, גירסאות שונות בדבר זיקתה ליהודים: הגירסה הראשונה הופיעה בטופס הבקשה לקבלת מעמד, שם כתבה, בסעיף הלאום, כי היא עצמה יהודייה. הגירסה השנייה נובעת מתעודת הלידה שהציגה בפני הרשויות, ולפיה סבתהּ יהודייה. מסמך זה כאמור נתגלה כבלתי אמין. גירסה שלישית הועלתה על-ידי העותרת בשימוע שנערך לה במשרד הפנים. העותרת טענה שם כי הסבא-רבא שלה היה יהודי. טענה זו אינה נתמכת במסמכים כלשהם, ומכל מקום, אין בה כדי לסייע לעותרת, שכן עובדת היותה נינה של יהודי אינה מקנה לה זכויות לפי חוק השבות.
אין ספק כי עד שיבוא שר הפנים להחליט על ביטול אשרת עולה, על ביטול אזרחות ועל גירוש אדם מן הארץ, צריך שהתשתית העובדתית שבפניו תהא מלאה ככל שניתן, ושתינתן זכות טיעון למי שמבקשים לגרשו מן הארץ (בג”צ 2394/1995 הנ”ל [5]). אלא שבענייננו אין לומר כי זכות זו נשללה מהעותרת. לעותרת נערך שימוע, ובעקבותיו נמסר לה כי משרד הפנים שוקל לבטל את אשרת העולה ואת אזרחותה. העותרת הבהירה כי ברצונה להציג מסמכים המלמדים על יהדותה, ואכן היא הוזמנה לשימוע נוסף שבו תוכל להציג את המסמך. העותרת לא התייצבה בתאריך שנקבע. רק אז נתקבלה ההחלטה בעניינה. יוצא כי בסופו של יום, אף שניתנה לה הזדמנות לעשות כן, לא הביאה העותרת בפני המשיב מסמכים התומכים בטענותיה, למעט תעודת הלידה של הסבתא, שנמצאה בלתי אמינה.
אשר לילדיה של העותרת – הם העותרים 2 ו-3 בבג”צ 4717/2002: סעיף 11(ג) לחוק האזרחות מורה כי משביטל שר הפנים את אזרחותו הישראלית של אדם לאחר שהתברר לו כי האזרחות נרכשה על יסוד פרטים כוזבים, רשאי הוא לקבוע כי ביטול האזרחות יחול גם על ילדו הקטין של אותו אדם. כך אכן הוחלט ביחס לעותר 2 כפי שעולה מן המכתב ששוגר לעותרת. העותר 3 אינו אזרח ישראלי כלל מאחר שנולד לאחר שבוטלה אזרחותה של העותרת.
אין אפוא מנוס מלקבוע כי דין שתי העתירות להידחות, עם זאת יעוכב גירושם של העותרים מן הארץ למשך שישה חודשים על-מנת לאפשר להם לפנות לשר הפנים בבקשה לשקול לאפשר את שהותם בארץ מטעמים הומניטריים. בנסיבות העניין לא הייתי עושה צו להוצאות.
השופטת ד’ ביניש
אני מסכימה.
השופט ס’ ג’ובראן
אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.
ניתן היום, י שבט ה’תשס”ד (02/02/2004).