בג”צ 170/64 אמירה עזרא נ’ מנהל מחלקת הגיוס במשרד הבטחון (14/10/1964)

בג”צ 170/64 עזרא נ’ מנהל מחלקת הגיוס במשרד הבטחון, פ”ד יח(4) (1964) 259

 

בג”צ 170/64

אמירה עזרא נ’ מנהל מחלקת הגיוס במשרד הבטחון

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

[14/06/1964, 01/10/1964, 14/10/1964]

לפני הנשיא (אולשן) והשופטים לנדוי, הלוי

 

חוק שירות בטחון, ה’תשי”ט-1959 [נוסה משולב] [סה”ח 296, עמ’ 286], סעיפים 15(א)(3), 15(ב), 15(א), 30(ג), 37 – תקנות שירות בטחון (פטור), ה’תשי”ב-1952 [קה”ת 26, עמ’‏ 1024], תקנה 9 – חוק שירות בטחון, ה’תשי”ט-1949 [סה”ח‏ 25, עמ’‏ 271], סעיפים 16(ד), 6(ד).

 

העותרת נולדה ביום 14/12/1943 ולפיכך יש לראותה בהתאם לחוק כמי שהגיעה לגיל 18 שנה ביום 11/09/1961. היא התייצבה לראשונה ביום 21/02/1961 והגישה באותו מעמד בקשת פטור לפי תקנות שירות בטחון (פטור), ה’תשי”ב-1952, בצירוף תצהיר המעיד כי טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת בשיירות בטחון. העותרת הוזמנה בפני ועדת הפטור בסתיו 1962 וזאת הודיעה לה ביום 15/11/1962, כי לא שוכנעה שטעמים שבהכרה דתית מונעים בעדה מלשרת בצבא, וכן כי עליה לבוא לבדיקה רפואית ביום 30/11/1962. ביום 29/11/1962 כתב בא-כוח העותרת מכתב אל המשיב השני, המשמש כמנהל לשכת הגיוס וגם כיושב-ראש ועדת הפטור, ובמכתב היו השגות על החלטת הוועדה, לגוף ההחלטה וכן על צורת הדיון בפניה. בו ביום הודיע לו המשיב השני שייוועץ ויודיע את החלטתו ו”סוכם” ביניהם שכל עוד לא תהיה הכרעה בהשגות העותרת היא לא תופיע לבדיקה רפואית. ביום 04/03/1963 הודיע המשיב השני לבא-כוח העותרת שהבקשה לדיון נוסף בפני הוועדה נדחתה ושעליה להופיע בלשכת הגיוס ביום 22/03/1963. ביום 12/03/1963 הריץ בא-כוח העותרת למשיב השני טענות נוספות בכתב וכן דרישה חוזרת שהחעדה תשוב ותדון בעניינה. רק באוקטובר 1963 הודיע המשיב השני בתשובה לפניה זו שהוועדה נאותה לדון מחדש בבקשת העותרת. בינתיים לא הופיעה העותרת בלשכת הגיוס ביום 22/03/1963. ביום 13/11/1963 הופיעה העותרת בפני העדה יחד עם בא-כוחה. גהקרו עדים ונשמעו טענותיו של בא-כוחה, וביום 24/11/1963 הוריעה שוב הודעדה שלא שוכנעה שהעותרת זכאית לפטור והעותרת שוב. הוזמנה לבדיקה רפואית ליום 06/12/1963, ואחרי בדיקה רפואית היא נמצאה כשרה לשירות. קודם לכן במכתבו מיום 02/12/1963 טען בא-כוחה שאין לגייסה עוד לשירות סריר, בהתחשב עם סעיף 15(א)(3) הנ”ל היות והיא לא נקראה להתייצב לשירות סדיר תוך שנים”עשר חודשים מיום הגיעה לגיל 18 כלומר עד יום 11/09/1963. ביום 29/04/1964 נקראה העותרת להתייצב לשירות סדיר ביום 14/06/1964 ואחרי דין ודברים נוספים היא פנתה לבית-משפט זה ועל יסוד העילה שאין לחייבה עוד בשירות סדיר מפאת עבור הזמן, לפי סעיף 15(א)(3) לחוק הנ”ל, נינו לה צועל-תנאי וצו ביניים המונע את גיוסה עד למתן פסק-הדין הסופי. המשיבים טענו שלעותרת ניתנו דחיות לפי בקשתה, עד לבירור הסופי של טענותיה עלזידי ועדת הפטור, ומשום כך חל עליה הסעיף 15(ב) של החוק הנ”ל, המאריך את חובת ההתייצבות לשירות סדיר בשנים-עשר חודשים מיום תום תקופת הדחיה, במקרה שלנו מיום 24/11/1963. כנגדו טענה העותרת שהדתיות שהיו לא ניתנו לפי בקשתה, אלא הן באו עליפי הסכמה הדדית בינה לבין שלטונות הצבא ולטובת שניהם. מקור ההשהיות לא היה בהתנהגות העותרת, אלא בפעולתה האטית של ועדת הפטור, ומשום כך אין לחייל עוד את העותרת. היא הסתמכה על בג”צ 136/56.

בית-המשפט העליון, בבטלו את הצו-על-תנאי, פסק –

א.

(1) ב-בג”צ 136/56 נגרמה ההשהיה עקב מצבו הגופני הלקוי של המבקש; כאן היא נגרמה עקב טענת המבקשת שהיא פטורה מחובת השירות מטעמים שבהכרה דתית, על יסוד סעיף 30(ג) של חוק שירות בטחון, ה’תשי”ט-1959, ועקב האיחור בבירור הסופי של טענהּ זו. במקרה שלפנינו אין צורך לפסוק אם בהשהייה כזאת יש לראות דחייה לפי בקשת העותרת במובן הסעיף 15(ב) הנ”ל, כי את הדין כאן יש לחתוך על-פי סעיף 37 של החוק הנ”ל.

(2) העותרת טענה שהיא זכאית לפטור ולבסוף נמצא שאין יסוד לטענה זו. על מימצא זה איןלערער עוד מאחר שהצו-על-תנאי לא ניתן לעותרת על יסוד עילה זו.

(3) נמצא שהעותרת היתה צריכה להימנע מלעורר את הטענה הזאת מלכתחילה, ועל כן היא הנושאת באחריות בשל אי מילוי חובתה להתייצב במועד לבדיקת כושרה הרפואי, וכן אי מילוי חובתה המותנית להתייצב לשירות סדיר שהיתה כרוכה בכך, והיא “האשמה” בדחיות שניתנו לה, כדי לאפשר את בירור טענתה עד תום. בנסיבות אלו חל סעיף 37 לחוק הנ”ל כלשונו, ואין כל טעם שבחוק או בצדק לשחרר את העותרת מתחולתו.

 

פסקי-דין ישראליים שאוזכרו:

[1] בג”צ 94/52 לוי נ’ שר הבטחון, פד”י ו (1952) 525.

[2] בג”צ 156/56 רבי נ’ שר הבטחון, פד”י יא (1957) 118.

 

הערות:

על פטור בנות מחובת שירות בטחון מטעמים דתיים, עיין גם בג”צ 201/64 לוי נ’ שר הבטחון, פד”י יח(4) (1964) 150 וההערות שם.

 

התנגדות לצו-על-תנאי, מיום ד תמוז ה’תשכ”ד (14/06/1964), המכוון למשיב מס’ 1 והדורש ממנו לבוא וליתן טעם, מדוע לא יימנע או יורה לפקידיו הסרים למרותו להימנע מלגייס את העותרת לשירות סדיר על-פי חוק שירות בטחון, ה’תשי”ט-1959 [נוסח משולב], על סמך הנימוק בלבד, כי לא הוצא צו גיוס לגבי העותרת תוך התקופה של 24 חודשים לאחר שהגיעה לגיל של 18 שנה. הצו-על-תנאי בוטל.

 

י’ מזן – בשם העותרת.

צ’ טרלו, סגן פרקליט המדינה – בשם המשיב מס’ 1.

 

צו

 

השופט לנדוי:

העובדות החשובות לבקשה זו פורטו בעתירת העותרת, ואומתו על-ידה בשבועה, והיות והמשיבים לא הגישו תצהיר נגדי, אלא הסתפקו במתן הודעה, המכילה את עיקר טענותיהם, אני רואה עובדות אלו כמוכחות.

העותרת נולדה ביום 14/12/1943, ולפיכך יש לאותה לענין חוק שירות בטחון, ה’תשי”ט-1959 [נוסח משולב] (להלן – החוק), כמי שהגיעה לגיל 18 ביום א’ בתשרי תשכ”ב (11/09/1961). היא התייצבה לראשונה ביום 21/02/1961, על פי צו להתייצבות לרישום לשירות סדיר, והגישה באותו מעמד בקשת פטור לפי תקנות שירות בטחון (פטור), ה’תשי”ב-1952, בצירוף תצהיר המעיד כי טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון. העותרת הוזמנה בפני ועדת הפטור בסתיו 1962, וזאת הודיעה לה ביום 15/11/1962, כי לא שוכנעה שטעמים שבהכרה דתית מונעים בעדה מלשרת. באותו מכתב הוזמנה לבוא לבדיקות רפואיות ביום 30/11/1962. ביום 29/11/1962 כתב בא-כוח העותרת מכתב אל המשיב השני, המשמש כמנהל לשכת הגיוס וגם כיושב-ראש ועדת הפטור, ובמכתב השגות על החלטת הוועדה, לגוף ההחלטה וכן על צורת הדיון בפני הוועדה. בו ביום הודיע המשיב השני לבא-כוח העותרת שהוא יוועץ ויודיע על ההחלטה על השגות העותרת, וכן “סוכם” ביניהם (כך נאמר בעתירה) שכל עוד לא תהיה הכרעה בטענותיה של העותרת, היא לא תופיע לבדיקה רפואית.

ביום 04/03/1963 הודיע המשיב השני לבא-כוח העותרת שהבקשה לדיון נוסף בפני הוועדה נדחתה, ושעל העותרת להופיע בלשכת הגיוס ביום 22/03/1963. בא-כוח העותרת לא אמר נואש וביום 12/03/1963 הריץ למשיב השני מכתב נוסף ובו טענות נוספות נגד הנוהל שלפיו נהגה הוועדה, ודרישה חוזרת שהוועדה תשוב ותדון בענינה של העותרת. רק באוקטובר 1963 הודיע המשיב השני בתשובה לפניה זו שהוועדה נאותה לדון מחדש בבקשת העותרת. בינתיים נמנעה העותרת מלהופיע בלשכת הגיוס ביום 22/03/1963.

ביום 13/11/1963 הופיעה העותרת שנית בפני הוועדה, הפעם בלווית בא-כוחה. נחקרו עדיה ובא-כוחה טען את אשר טען, אך ללא הצלחה: ביום 24/11/1963 הודיעה הוועדה שוב, שלא שוכנעה שהעותרת זכאית לפטור, ושוב הוזמנה העותרת לבדיקות רפואיות, ליום 06/12/1963. אז טען בא-כוחה, במכתבו מיום 02/12/1963, שאין לגייסה עוד לשירות סדיר. בהתחשב עם סעיף 15 (א) (3) של החוק, היות והיא לא נקראה להתייצב לשירות סדיר תוך שנים-עשר חודשים מיום הגיעה לגיל 18 (דהיינו עד 11/09/1963). הפעם “סוכם” שהעותרת תלך לבדיקה הרפואית, והיא נבדקה ונמצאה כשרה לשירות.

ביום 29/04/1964 נקראה העותרת להתייצב לשירות סדיר ביום 14/06/1964. אחרי דין ודברים נוספים היא פנתה לבית-משפט זה על יסוד שתי עילות: (א) שהיא זכאית לפטור מטעמים שבהכרה דתית, ו-(ב) שאין לחייבה עוד בשירות סדיר מפאת עבור הזמן, לפי סעיף 15(א)(3) של החוק. הצו-על-תנאי ניתן לה רק על פי העילה השניה. כן ניתן צו-ביניים המונע את גיוסה עד למתן פסק-הדין הסופי.

ביום התשובה ניטש ויכוח ער בין באי-כוח הצדדים על כך, אם אי-התייצבות העותרת לבדיקה רפואית ביום 30/11/1962, ושוב ביום 22/03/1963, וה”סיכומים” בין בא-כוחה ובין המשיב השני, באו כתוצאה מבקשות דחיה שלה, אם לאו. מר טרלו טען בשם המשיבים, שאכן ניתנו לעותרת דחיות לפי בקשתה, עד לבירור הסופי של טענותיה על-ידי ועדת הפטור, ומשום כך חל עליה הסעיף 15 (ב) של החוק, המאריך את חובת ההתייצבות לשירות סדיר בשנים-עשר חודשים מיום תום תקופת הדחיה, כלומר מיום מתן ההחלטה האחרונה של ועדת הפטור, שניתנה ביום 24/11/1963. בקשר לכך הוא ציטט את בג”צ 94/52 לוי נ’ שר הבטחון [1]. שם הוסבר שהקריאה להתייצבות לבדיקת הכושר הרפואי כוללת בתוכה ממילא חובה מותנית להתייצב לאחר מכן לשירות סדיר (אם יוצא הצבא נמצא כשר לשירות). כנגדו טען מר מזן בשם העותרת, שהדחיות הללו לא ניתנה לפי בקשת מרשתו, אלא הם באו על פי הסכמה הדדית בינה ובין שלטונות הצבא ,היות והדבר היה נוח לשני הצדדים: לה, מפני שטענתה שהיא זכאית לפטור מטעמים שבהכרתה הדתית טרם נתקבלה, ולצבא, מפני שאין טעם לערוך את הבדיקות הרפואיות, כל עוד קיימת אפשרות, שבסופו של דבר תשוחרר יוצאת הצבא כליל משירות סדיר. מקור ההשהיות לא היה בהתנהגות העותרת – ממשיך מר מזן וטוען – אלא בפעולתה האטית של ועדת הפטור. בקשותיה החוזרות ונשנות של העותרת לדיון נוסף בפני הוועדה היו מוצדקות, כי היה יסוד לקובלנתה שבדיון הראשון לא נהגה הוועדה לפי סדרי הנוהל הקבועים בתקנות. בטענותיו אלו ביקש מר מזן להיעזר על-ידי פסק-הדין של בית-משפט זה ב-בג”צ 156/56 רבי נ’ שר הבטחון[2]. שם נדחה חיולו של המבקש מעבר לגבול הקבוע בסעיף 6(ד) (עתה סעיף 15(א)) של החוק, מפני שבבדיקות רפואיות, שנערכו תוך הזמן הקבוע בחוק, עדיין נמצא המבקש בלתי-כשר לשירות. בנסיבות אלו מצא בית-המפשט שעבר המועד ואין לחייל את המבקש עוד.

ב-בג”צ 136/56 [2] נגרמה ההשהיה עקב מצבו הגופני הלקוי של המבקש; כאן היא נגרמה עקב טענת המבקשת שהיא פטורה מחובת השירות מטעמים שבהכרה דתית, על יסוד סעיף 30(ג) של החוק, ועקב איחור בבירור הסופי של טענתה זו. אינני מוצא לנחוץ לפסוק, אם בהשהיה כזאת יש לראות דחיה לפי בקשת העותרת, במובן הסעיף 15 (ב), כי לדעתי יש לחתוך את הדין כאן על פי הסעיף 37 של החוק (מקודם סעיף 16(ד)), האומר:

“ניתן צו לפי חוק זה המטיל על אדם למלא חובה בזמן שנקבע בצו, והוא לא מילא את החובה באותו זמן, יעמוד הצו בתוקפו לגבי אותו אדם עד שהוא ימלא את החובה.”

גם הוראת חוק זו נדונה ב-בג”צ 136/56 [2], ונאמר עליה (שם, בראש עמ’ 123):

“האם הדיבור ‘והוא לא מילא את החובה באותו הזמן’ מתכוון לאי-מילוי החובה על-ידי יוצא הצבא מרצונו, או האם הוא מתכוון גם לאי-מילוי חובה מסיבה אובייקטיבית כלומר מסיבה שיוצא הצבא אינו נושא בכל אחריות עבורה. אין לי ספק, כי ההוראה הנ”ל בסעיף 16(ד) מתייחסת לאי-מילוי חובה על-ידי יוצא צבא מפני אשמתו או מפני שהוא גרם לכך מרצונו.”

ברור מדברים אלה מה חייבת להיות תשובתנו במקרה דנן: העותרת טענה שהיא זכאית לפטור, ולבסוף נמצא שאין יסוד לטענתה זו. על מימצא זה אין לערער עוד, מאחר שהצו-על-תנאי לא ניתן לעותרת על יסוד עילה זו. נמצא שהעותרת היתה צריכה להימנע מלעורר את הטענה הזאת מלכתחילה, ועל כן היא הנושאת באחריות בשל אי-מילוי חובתה להתייצב במועד לבדיקת כושרה הרפואי (ואי-מילוי חובתה המותנית להתייצב לשירות סדיר, שהיתה כרוכה בכך), והיא “האשמה” בדחיות שניתנו לה, כדי לאפשר את בירור טענתה עד תום. בנסיבות אלו חל הסעיף 37 כלשונו, ואין כל טעם שבחוק או בצדק לשחרר את העותרת מתחולתו. בוודאי אין זה רצוי שוועדת פטור מוציאה את החלטותיה כעבור חודשים רבים. נאמר לנו שהדבר נגרם על-ידי עומס הבקשות הרבות המוטל על ועדות אלו. על כל פנים, זו היתה אך תוצאה שנתלוותה אל הגורם הראשוני לדחיית חיולה של העותרת, דהיינו יוזמתה בהבאת ענינה בפני ועדת הפטור, ללא הצדקה לכך. אם העותרת היתה מעוניינת בהחשת פעולתה של ועדת הפטור, היה עליה להאיץ בוועדה, ואם ההשהיה היתה עולה כדי סירוב לדון או היתה פוגעת בה מבחינה אחרת, ייתכן שהיתה יכולה לפנות לבית-משפט זה. היא לא עשתה כן, עד שפנייתה לוועדת הפטור הושבה ריקם סופית, ובעתירתה בכתב אין שום סימן לכך שהביעה אי-פעם מורת רוח מן ההשהיות בפעולת הוועדה.

על יסוד האמור יש, לדעתי, לבטל את הצו-על-תנאי ואת צו-הביניים ולדחות את העתירה.

 

הנשיא (אולשן):

אני מסכים.

 

השופט הלוי:

אני מסכים. אין להקיש מענין ועדה רפואית (בג”צ 136/56 [2]), לענין ועדת פטור. סעיף 30(ג) קובע כי “יוצא צבא, אשה, שהוכיחה באופן שנקבע בתקנות ולרשות שנקבעה על פיהן, כי טעמים שבמצפון או טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון, פטורה מחובת אותו שירות”. תעודת פטור לפי תקנה 9 “מעידה כי המבקשת הוכיחה זאת לוועדה”. יוצאת צבא שלא הוכיחה לוועדה כי טעמים כאמור מונעים אותה מלשרת בשירוּת בטחון, חייבת לשרת כמו כל יוצאת צבא אחרת, שלא הגישה בקשת פטור. הגשת הבקשה והדיון בה אינם פוגעים בתוקף צווי הקריאה לרישום, לבדיקה רפואית או לשירות סדיר החלים על המבקשת, אלא שאין לבצע את צו הקריאה לשירות סדיר (להבדיל משני הצווים הראשונים), כל עוד בקשת הפטור תלויה ועומדת. משנדחתה הבקשה, אין עוד עיכוב לביצוע הצו האחרון. סעיף 15 (א) קובע כי “יוצא צבא לא ייקרא לשירות סדיר אלא אם כן הזמן שנקבע להתייצבות הוא תוך תקופות אלו” (תוך 24 חודשים מיום הגיעו לגיל 18). אין להסיק מהוראה זאת- כטענת בא-כוח העותרת- כי צו הקורא ליוצאת צבא להתייצב לשירות סדיר תוך 24 חודש מיום הגיעה לגיל 18, ושביצועו עוכב זמנית עקב הגשת בקשת פטור על-ידי העותרת, לא יבוצע, אם דחיית הבקשה על-ידי הוועדה חלה אחרי הגיע העותרת לגיל 20.

 

לפיכך הוחלט לבטל את הצו-על-תנאי ואת צו-הביניים ולדחות את העתירה. על העותרת לשלם למשיבים את הוצאות העתירה, בסכום כולל של 150 ל”י.

 

ניתן היום, ח חשוון ה’תשכ”ה (14/10/1964).