בג”צ 17/51 הינס-חיים שטיינהרדט ואח’ נ’ יו”ר בית דין הרבנות הראשית לקהילת חיפה והמחוז ואח’ (24/05/1951)

בג”צ 17/51 שטיינהרדט נ’ יו”ר וחברי בית דין הרבנות הראשית לקהילת חיפה והמחוז, פד”י ה (1951) 661

 

בג”צ 17/51

בג”צ 17/51 הינס-חיים שטיינהרדט, ארנה שטיינהרדט נ’ יו”ר וחברי בית דין הרבנות הראשית לקהילת חיפה והמחוז, מרטין שטיינהרדט

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

לפני הנשיא (זמורה) והשופטים חשין, אגרנט

[26/01/1951 יום שמיעת הבקשה ומתן צו-על-תנאי, בהרכב הנשיא (זמורה) והשופטים חשין, זילברג; 09/04/1951 תשובה לצו-על-תנאי; 24/05/1951 יום מתן פסק-הדין]

פקודת הירושה, סעיף 9 – דבר המלך במועצה, 1922

 

תביעה שנייה שהוגשה לבי”ד רבני בין אותם הצדדים ובאותו העניין – שאלת ההסכמה לסמכותו של בית הדין הדתי בתביעה שנייה תלוייה בקשר, או בהעדר כל קשר, בינה לבין התביעה הראשונה – על אופייה של תביעה זו אפשר לעמוד מגופה ומתוכה, כלומר ממה שהתכוון התובע לאמר בה ועל פי מה שאמר בה – כוונתו של המשיב השני במקרה שלפנינו הייתה להניע את בית הדין הדתי לחדש את הדיון בתביעה המקורית לרגל השינוי שחל בינתיים בערכו של העזבון – משום כך תביעת המשך היא זו ולשם בירורה אין צורך בהסכמה חדשה או מחודשת – ההסכמה המקורית של בעלי הדין כוחה יפה גם לגבי המשך זה ותולדה זו של הדיונים הקודמים.

 

פסקי-דין ישראליים שהוזכרו:

[1] ע”א 46/49 שטיינהרד נ’ שטיינהרד, פד”י ד (1950) 757.

[2] בג”צ 85/47 שיבלי נ’ שיבלי, פד”י ג (1950) 142.

 

התנגדות לצו-על-תנאי, המכוון אל המשיבים והדורש מהם ומכל אחד מהם להופיע וליתן טעם, מדוע לא יימנע המשיב הראשון מלהמשיך בבירור תביעה בתיק מס’ ש.ז/א/75, שהוגשה ע”י המשיב השני, ומדוע לא יינתן צו האוסר על המשיב הראשון לדון בתביעה הנ”ל. הצו-על-תנאי בוטל.

 

י’ דורון – ב”כ העותרים.

פ’ קלוג – למשיב השני.

 

צו

השופט חשין:

1. זוהי התנגדות לצו-על-תנאי, בו נדרש המשיב הראשון ליתן מעם, מדוע לא יינתן צו האוסר עליו לדין בתביעה אשר הוגשה מטעם המשיב השני נגד המבקשים בבית דין הרבנות הראשית בחיפה.

2. המבקש הראשון והמשיב השני הם אחים, בני המבקשת השנייה ובעלה המנוח גוסטאב שטיינהרדט. בשנת ה’תש”ג, זמן קצר לאחר פטירתו של המנוח, הגיש המשיב השני תביעה לבית הדין של הרבנות הראשית בחיפה, בה ביקש להכריז על חלקו כיורש בעזבון המנוח. המבקשים הופיעו לפני בית הדין הדתי וטענו מה שטענו לעצם העניין, וביום ז אדר ה’תש”ד ניתן פסק דין. בו נאמר, בין השאר, כי:

“מצב העסק (שהשאיר אחריו המנוח) הנהו ירוד באמת, והואיל ולפי דין תורה נכסי המנוח משועבדים לפרנסת ולכלכלת האלמנה, לכן על יסוד זה החלטנו: תביעתו של התובע נדחית.”

שנים אחדות לאחר מכן, היינו בשנת 1948, שוב פנה המשיב השבי בתביעה אל בית הדין הדתי של הרבנות הראשית בחיפה, ובה, באותה תביעה, ביקש פסק-דין המכריז על יורשי המנוח גוסטאב שטיינהרדט, והקובע את חלקיהם של היורשים בעזבון. באותה תביעה כרך גם בקשה למנות מנהל על הרכוש, ועתירה לחייב את המבקשים למסור דין וחשבון מפורט על נכסי המנוח אשר בידם ועל הכנסות העזבון, ולשלם לו, למשיב השני, את חלקו בירושה. בא כוחו של המבקש הראשון כפר בסמכותם של הרבנים להיזקק לתביעה השנייה, ופנה אל בית המשפט המחוזי חיפה, בבקשה להעביר את הדיון אל אותו בית משפט בהתאם לסעיף 9 לפקודת הירושה. השתלשלות הדברים בבית המשפט המחוזי, הצו אשר ניתן על ידו ופרשת הערעור אל בית המשפט העליון ותוצאותיו, הלא הם כתובים בפסק הדין של בית המשפט העליון בע”א 46/49 [1]. לצורך העניין אשר לפנינו, די לציין כי כתוצאה מאותו פסק החליט המשיב הראשון, לפי בקשתו של המשיב השני, להמשיך ולדון בתביעה לחלוקת העזבון. החלטה זו היא נשוא הצו-על-תנאי, אשר ניתן, כאמור, לפי בקשתם של המבקשים.

3. מתוך הפרוטוקול של בית הדין הרבני מתברר כי המבקשת השנייה, בהופיעה בישיבה הראשונה של בית הדין, טענה את טענותיה לעצם העניין, ולא עוררה אף ברמז קל את טענת העדר סמכותו של בית הדין מפאת אי-הסכמה. במסיבות אלו, אילו היתה היא המבקשת היחידה לפנינו, אנו מפקפקים מאד אם היה בכלל מקום להיזקק לה ולבקשתה. אולם לפי הסעיף 53(2) לדבר המלך במועצה, 1922, מותנית סמכותו של בית הדין הרבני בעניינים של המעמד האישי, כעניין אשר לפנינו, בהסכמתם של כל הצדדים המעוניינים; ומאחר שהמבקש לא הסכים, לכל הדעות, לשיפוטו של בית הדין הדתי, אין התנהגותה של המבקשת השנייה מונעת אותו מלדרוש את תקנתו בבית משפט זה.

4. טענתו הראשית של בא-כח המשיב השני, בדברי תשובתו לצו-עליתנאי היא, כי סמכותו של בית הדין הדתי לדון בתביעה השנייה אינה מותנית בהסכמה חדשה מטעם המבקשים, וכי הסכמתם המקורית מתמשכת והולכת עד שלא פסקו הרבנים בחלוקת הירושה סופית. בא-כח המבקשים משיב על כך ואומר, כי בבית הדין הדתי הוגשו בזו אחד זו, שתי תביעות שונות ונבדלות זו מזו. בתביעה הראשונה הסכימו שולחיו להתדיין לפני הרבנים, אך בתביעה השנייה סירבו ליתן את הסכמתם. והואיל ותביעה אחרונה זו עומדת בפני עצמה, ללא קשר אל התביעה הראשונה, שוב אין בית הדין הדתי מוסמך לשמעה אלא בהסכמתם של כל בעלי הדין, והסכמה כזאת לא ניתנה על ידי המבקש הראשון. כל בעלי הדין הנוגעים בדבר מודים, איפוא, בכך, כי שאלת ההסכמה לסמכותו של בית הדין הדתי תלוייה באפייה של התביעה השנייה, כלומר: בקשר – או בהעדר כל קשר – בינה לבין התביעה הראשונה, אך השאלה היא: מהי המידה לקביעת טיבה ואפיה של התביעה השנייה.

5. טוען בא-כח המבקשים ואומר: בתביעה הראשונה נדרש בית הדין הדתי להכריז על יורשי המנוח ולקבוע חלקו של כל אחד מהם בעזבונו של זה. לדיון בית הדין הדתי בשאלות אלה הסכימו המבקשים. אך משנדרש אותו בית דין למנות מנהל עסקים ולצוות על מסירת דוחו”ת, הרי שונתה על ידי כך התביעה ביסודה ועניינים חדשים אלה, המשווים לדרישתו של המשיב השני פנים של תביעה חדשה, אין המבקשים מסכימים למסור לשיפוטו של בית הדין הדתי. על כך יש להשיב ולאמר, כי דבריו אלה של בא-כח המבקשים עשויים לשמש הסבר על שום מה ניתנה הסכמתם של המבקשים בתביעה הראשונה, ולמה הם אומרים לחזור בהם מהסכמתם, לאחד שהוגשה התביעה השנייה? אך אין הם מסבירים כלל וכלל את טיבה ואין הם קובעים את אופייה של התביעה השנייה. נניח, בדרך משל, כי במהלך הדיון בתביעה הראשונה – לאחר שהמבקשים הסכימו לשיפוטו של בית הדין הדתי – הוברר שיש צורך בקבלת דוחו”ת מאת המבקשים, או שהמשיב השני דרש מינוי מנהל עסקים או הטלת עיקול, כלום היו שומעים את טענתם של המבקשים, כי בעניין הכרזת היורשים וחלוקת הירושה סמכו על בית הדין הדתי ונתנו הסכמתם לשיפוטו, ואילו בענייני הטלת עיקול, מינוי מנהל עסקים ומסירת דוחו”ת שוב אין הם סומכים על אותו בית דין ואין הם מסכימים לשיפוטו בהם? עניינים אחרונים אלה טפלים הם לדרישת הסעד הראשית, בין כשהיו באים בתביעה המקורית או במהלך הדיון בה, ובין כשהם נדרשים בתביעה השנייה או במהלך הדיון בה. אך אין הם, כשלעצמם קובעים את אופייה ותכונתה של התביעה השנייה ביחסה אל התביעה הראשונה, ולבקשות סעד, אשר לפי מהותן הן טפלות לבקשת הסעד הראשית, אין צורך בהסכמה נוספת ונבדלת (ראה בג”צ 35/47 [2]).

6. מוסיף בא-כח המבקשים וטוען: אבל נעיין בפסק-הדין אשר ניתן בתביעה א הראשונה ונראה מה הוא מחליט ומה הוא קובע. וממנו נלמד מה טיבה של התביעה השנייה. בפסק דין זה – ממשיך בא-כח המבקשים ואומר – דחה בית הדין הדתי את תביעתו של המשיב השני. דחייה זו היא החלטית ואינה תלויה בשום תנאי. בית הדין לא השאיר אפילו פתח פתוח לפניית נוספת אליו בנוסח המקובל “הרשות בידי הצדדים להגיש בקשה חדשה עם שינוי התנאים”, או בדומה לדיבור זה. הווה אומר: בית הדין הדתי סתם כל פתח של ישועה בפני התובע-המשיב השני. תובע זה רשאי היה לערער על דחייה מוחלטת זו` אך הוא לא עשה כן, ולפיכך תביעתו השנייה היא, בהכרח, תביעה חדשה, שאין בינה לבין התביעה הראשונה ולא כלוב.

7. כאן לדעתי מונחת טעותו העיקרית של בא-כח המבקשים. פסק הדין בתביעה הראשונה’ לשעתו ניתן, ולפי מצב הדברים שהיה קיים אז, אך אין לוקחים אותו כקנה מידה להערכת אופייה ותכונתה של התביעה השנייה, ואין מביאים ראייה ממנו לצידוק הטענה – באותה תביעה – של אין סמכות בלא הסכמה. על אופייה של התביעה השנייה – כעל אופייה של כל תביעה – אפשר לעמוד בראש וראשונה מגופה ומתוכה. כלומר ממה שהתכוון התובע לאמר בה ועל פי מה שאמר בה, וכל השאר אינו אלא סימני היכר חיצוניים, שאי אפשר להסתייע בהם אלא מעט מאד.

8. ומה נאמר בתביעה השנייה? לאחר שהמשיב השני מפרט בה את קשרי המשפחה בין בעלי הדין לבין המנוח, ומספר על התביעה הראשונה ועל פסק דינו של בית הדין הדתי מיום ז אדר ה’תש”ד – אשר דחה את התביעה, כאמור, משום ש”מצב העסק הנו ירוד באמת, והואיל ולפי דין תורה נכסי המנוח משועבדים לפרנסת וכלכלת האלמנה” – מוסיף הוא ואומר, כי: “מיום ז אדר ה’תש”ד השתנה מצב העזבון בהרבה. העסק … מהווה היום ערך ניכר והכנסותיו גדולות מאד …” ופרשת התביעה מסתיימת בזו הלשון:

“למרות זאת שהעזבון משועבד לפרנסה וכלכלת הנתבעת הראשונה (האלמנה), יש היום מקום לחלוקת העזבון בגלל השינוי בערכו ובהכנסותיו.”

מה פירושה של לשון זו, אם לא שכוונתו של המשיב השני היתה להניע את בית הדין הדתי לחדש את הדיון בתביעה המקורית לרגל השינוי שחל בינתים בערכו של העזבון, ולא לפתוח פרק חדש בצורת תביעה חדשה, עומדת ברשות עצמה, ללא קשר אל מה שקרה קודם לכן? תביעת המשך היא זו, ולשם בירורה אין צורך בהסכמה חדשה או מחודשת, ואין שומעים בה את הטענה כי בית הדין משולל סמכות מחוסר הסכמה. את אופייה של התביעה השנייה קבע מי שהגיש אותה, והוא שיווה לה צורת המשך טבעי ותולדה מחוייבת המציאות של הדיונים בתביעה הראשונה. ההסכמה המקורית של בעלי הדין כוחה יפה משום כך, לדעתי, גם לגבי המשך זה ותולדה זו של הדיונים הקודמים, וטענתו של ב”כ המבקשים אין לה על מה שתסמוך.

לפיכך נראה לי, כי יש לבטל את הצו-על-תנאי.

 

הנשיא:

אני מסכים.

 

השופט אגרנט:

אני מסכים.

 

לפיכך הוחלט לבטל את הצו-על-תנאי ולחייב את המבקשים סולידרית בתשלום הוצאות המשיב השני, בצירוף 25 ל”י שכ”ט עו”ד כולל.

 

הודע בפומבי היום, יח אייר ה’תשי”א (24/05/1951) במעמד עו”ד ע’ רוקח, בשם המבקשים, ובמעמד עו”ד ק’ סטנר, בשם המשיב השני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *