בג”צ 155/65 גורוביץ נ’ בית-הדין הרבני האזורי תל-אביב, פד”י יט (1965) 16
בג”צ 155/65
חיים גורוביץ נגד בית-הדין הרבני האזורי תל-אביב, ו-2 אח’
בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[25/05/1965]
לפני השופטים זוסמן, ברנזון, קיסטר
חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 [סה”ח 134, ע’ 165], סעיף 3 – תקנות הדיון בתי-הדין הרבניים בישראל, ה’תש”ך-1960, תקנה צה, מבוא, פיסקה בה
העותר הגיש לבית-הדין הרבני האזורי תביעת גירושין, שעדיין תלויה ועומדת. לאחר הגשת תביעת הגירושין, פנתה האשה אל בית-הדין הרבני וביקשה להטיל עיקול על הדירה בה מתגוררים בני-הזוג כדי להבטיח, לטענתה, “זכויות המדור ויתר הזכויות בכפוף לתביעת הגירושין”. בית-הדין הטיל את העיקול ויושב-ראש ההוצאה-לפועל הורה על רישומו בספרי האחוזה. טענות העותר היו כי בית-הדין לא היה מוסמך להטיל את העיקול הואיל ועניין הדירה אינו מסור לסמכותו, וכי בית-הדין לא היה רשאי ליתן לאשה סעד-ביניים אלא בכפוף לתביעת סעד-עיקרי. טענתו הנוספת היתה שלא קיבל העתק מפסק-הדין, כדרוש לפי תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים. בית-המשפט העליון, בדחותו את העתירה, פסק –
א.
(1) לפי החוק, משהוגשה לבית-דין רבני תביעת גירושץ בין יהודים, מוסמך בית-הדין הרבני לדון גם “בכל עניין הכרוך בתביעת גירושין”.
(2) מסרת העיקול האמור היתה להבטיח את זכות המדור של האשה ומשהיא הגישה בקשה לבית-הדין להבטחת זכויותיה, הרי כרכה את העניין בתביעת הגירושין התלויה ועומדת לפני בית-הדין.
(3) עניין המדור, היינו זכות המגורים של האשה, הוא עניין ששעת בירורו בשעת בירור תביעת הגירושין ומקומו בבית-הדין הרבני הדן בתביעת הגירושין.
ב. עצם בקשת העיקול של האשה היא בקשה להבטיח לה את זכויות המדור ואת שאר זכויותיה כאשת העותר, ולהבטחת הזכויות האמורות נתן בית-הדין סעד ביניים כחוק.
ג. משנמצא הדבר בסמכותו העניינית של בית-הדין הדתי, אין בית-המשפט הגבוה לצדק מתערב בו רק על סמך טענה נגד סדרי הדין הנוהגים בבית-הדין, אלא אם כן נפגעו עיקרי הצדק הטבעי, מה שלא היה במקרה שלפנינו.
פסקי-דין ישראליים שאוזכרו:
[1] בג”צ 127/64 רייצ’יק נ’ אב בית-הדין הרבני האזורי פתח תקווה, פד”י יח(3) (1964) 337.
פסקי-דין רבניים שאוזכרו:
[2] תיק ה’תשי”ז/103 א’ נ’ ב’, פד”ר ב 65.
[3] ער/תשט”ז/107 הבעל א’ נ’ האשה ב’, פד”ר ב 233.
מקורות המשפט העברי שאוזכרו (לפי סדר אזכורם):
[א] תשובת מהרי”ק (רבי יוסף שילון), סימן נז.
[ב] שו”ע חו”מ עג.
הערות:
1. על זכות האשה למדוה השווה גם ע”א 47/64 ששון נ’ ששון, פד”י יח(4) (1964) 235
2. לסעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, עיין גם ע”א 54/65 מקיטן נ’ מקיטן, פד”י יט (1965) 651, והערה 3 שם.
עתירה למתן צו-על-תנאי המכוון למשיב מס’ 1 והדורש ממנו לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבוטל הצו שניתן על-ידיו ביום 02/05/1963, בתיק בי”ד רבני מס’ ה’תשכ”ג/6692, ת”א, לפיו הוחלט לעקל זמנית את דירתו של העותר אשר ברחוב חובבי ציון 59, תל-אביב, גוש 6903, חלקה 674, וכן לאסור על העותר למכור, להחכיר או להעביר בבל צורה שהיא את זכויותיו בדירתו הנ”ל בלי הוראה אחרת מהמשיב מס’ 1; ומדוע לא תבוטל החלטתו מיום 08/04/1965, בתיק מס’ ה’תשכה/5138, ת”א, הדוחה את בקשת העותר לבטל את עיקול דירתו מיום 02/05/1963; ולמשיב מס’ 2 (יו’יר משרד ההוצאה-לפועל, תל-אביב), לבוא וליתן טעם, מדוע לא יימנע מלהוציא-לפועל את צו-העיקול הנ”ל מיום 02/05/1963, ומדוע לא יבוטלו הצו שניתן על-ידי המשיב מס’ 2 בתיק הוצל”פ 316/634, תל-אביב, והודעות העיקול שבשלחו לפי צו זה לרושם הקרקעות, תל-אביב-יפו, ולעותר. העתירה נדחתה.
א’ פישמן – בשם העותר
פסק-דין
השופט זוסמן:
העותר הגיש לבית-הדין הרבני האזורי תביעת גירושין. תביעה זו עדיין תלויה ועומדת.
לאחר הגשת תביעת הגירושין פנתה האשה אל בית-הדין הרבני, וביקשה להטיל עיקול על הדירה בה מתגוררים בני הזוג. בבקשת העיקול נאמר כי האשה מבקשת, באמצעות העיקול, להבטיח לה “זכויות המדור ויתר הזכויות כפוף לתביעת הגירושין”. בית-הדין הטיל את העיקול, ויושב-ראש ההוצאה-לפועל הורה על רישומו בספרי האחוזה.
2. בעתירה שלפנינו מעלה הבעל שתי טענות.
טענתו הראשונה היא כי בית-הדין הרבני לא היה מוסמך להטיל את העיקול, הואיל ועניין הדירה אינו מסור לסמכותו. על-פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, משהוגשה לבית-דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, בית-הדין מוסמך לדון גם “בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין”. כאמור, מטרת העיקול הייתה להבטיח את זכות המדור של האשה ומשהגישה האשה בקשתה לבית-הדין הרבני להבטחת זכויותיה, הרי כרכה את העניין בתביעת הגירושין התלויה ועומדת לפני בית-הדין. ואין צריך לומר שעניין המדור, היינו זכות המגורים של האשה, הוא עניין ששעת בירורו בשעת בירור תביעת הגירושין, ומקומו בבית-הדין הדן בתביעת הגירושין. בכך שונה העניין שלפנינו מהעניין אשר נדון בבג”צ 127/64 [1]. לעיקול שהוטל שם לא היה כל קשר לעניין הנישואין, אלא הוא נגע לפרדס, להבדיל מבית המגורים של הזוג, אשר היה רשום בספרי האחוזה על שם האשה.
3. טענתו השנייה של בא-כוח העותר היא שבית-הדין הרבני לא רשאי היה ליתן לאשה סעד ביניים, אלא בכפוף לתביעת סעד עיקרי בדרך שבית-המשפט האזרחי אינו מטיל עיקול זמני אלא אגב בירור תובענה שהוגשה לו. אך התשובה לטענה זו מצוייה בעצם בקשת העיקול של האשה. היא ביקשה להבטיח לה את זכויות המדור ואת שאר זכויותיה כאשת העותר, ולהבטחת הזכויות האמורות נתן בית-הדין סעד ארעי.
הייתי דוחה את העתירה.
השופט ברנזון:
אני מסכים וברצוני להוסיף:
העותר קובל מרה על כך שהעיקול הזמני הוטל בלי שהוזמן לדיון בבקשה וגם בלי שהודיעו לו על ההחלטה שניתנה. רק במקרה נתגלה לו העיקול כשביקש לעשות פעולה של רישום משכנתה להבטחת הלוואה שעמד לקבל. אז נוכח לדעת שהדבר נמנע ממנו מחמת העיקול שנרשם על הדירה על-פי הוראת יושב-ראש משרד ההוצאה-לפועל. כן קובל העותר על כך שאין בתקנות הדיון של בתי-הדין הרבניים סדר דין בקשר להטלת עיקול, ובמיוחד שאין המבקש עיקול חייב לתת ערובה להבטחת הצד השני ולדאוג שיימצא לו צו העיקול שניתן בהעדרו, וכך קרה הדבר שבמשך למעלה משנה היה קיים העיקול על דירת העותר בלי שידע על כך.
ייתכן שיש יסוד לקובלנותיו אלו של העותר, אך כידוע משנמצא הדבר בסמכותו העניינית של בית-הדין הדתי, אין בית-משפט זה מתערב בו רק על סמך טענה נגד סדרי הדין הנוהגים בבית-הדין, אלא אם כן נפגעו עיקרי הצדק הטבעי. עיקול זמני מטבעו שהוא דחוף ויכול להיות נדון במעמד צד אחד בלבד. במקרה דנן הוגשה בקשת האשה להטלת העיקול הזמני, כפי שהיא כותבת בבקשתה לבית-הדין, לאחר שנודע לה כי הבעל התבטא כי יעשה הכל כדי להוציאה מהדירה בה היא גרה למרות שנקנתה ברובה בכספיה, וכי “ייפטר” מהדירה הרשומה על שמו וימכרנה ובלבד שימנע ממנה את מגוריה בה. טענות אלו היוו יסוד מספיק להטלת העיקול על הדירה, המשמשת כמקום מגורים משותף לבני הזוג, אף שהיא רשומה על שם הבעל. בנסיבות אלו, אין להתפלא שהבקשה נדונה והוכרעה בלי שהודיעו עליה מראש לעותר, אבל תמיד הייתה פתוחה בפניו הדרך לבקש את ביטול העיקול הזמני, בתנאי כמובן שהודיעו לו על הטלת העיקול. יש להצטער שכנראה לא נהגו במקרה זה לפי התקנה צה לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים, אשר לפיה על מזכירות בית-הדין להעביר לבעל-הדין, שניתן פסק-דין שלא בפניו, העתק מפסק-הדין. אבל מחדל זה אינו יכול לשמש עילה להתערבותנו לגופו של עניין, מה גם שבינתיים קיבל העותר מיזמתו העתק מצו-העיקול.
השופט קיסטר:
אני מסכים ומוסיף: איש המגיש תביעה לגירושין צפוי לכך, אם יזכה בדין, כי אשתו תחוייב לקבל גט, לפעמים ללא כתובה ולפעמים, או ברוב המקרים, עם שמירת זכויותיה לכתובה, לתנאי כתובה, לנדוניה ואף לפיצויים. אין ספק כי מדור לאשת הוא אחת הזכויות בדיני כתובה ואין לשלול אותה אלא על-פי ראיות. לפי תשובת מהרי”ק (ר’ יוסף קולון) בסימן נז, הבעל הרוצה להתגרש מאשתו אינו יכול לקחת לעצמו ולהעלים פילו נכסיו שאינם דירה, מפני שכל נכסיו משועבדים למזונות אשתו פרנסתה וכו’, ובוודאי וללא ספק אשתו זכאית להגנה על הדירה בה היא גרה, מצד בית-הדין שבפניו מתברר משפט הגירושין, וכל עוד לא נפסק על-פי ראיות כי איבדה את הזכויות, היה בית-הדין לא רק זכאי, אלא גם חייב, כדי “להציל עשוק מידי עושקו”, לשמור שהבעל לא יעביר הנכס לזולתו ויפגע בזכויות אשתו. זהו אחד היסודות שעל-פיו מטיל בית-דין רבני עיקול זמני. עצם הדין של עיקול זמני מוצאים בשולחן ערוך חושן משפט, סימן עג, ובנושאי כליו, יסודות העיקול ודיניו פורשו בפסק-דין של בית-הדין הרבני בת”א [2], עמ’ 95-96, ובנוגע לכתובת אשה, פסק-דין של בית-הדין הרבני הגדול [3], עמ’ 233-239.
העותר קובל מדוע לא נדרשה האשה לתת ערובה, אינני רואה כל בסיס לכך. ברגע שקיים שיעבוד לטובת אשה, אין לדרוש ממנה כל ערובות לשמירת זכויותיה, אלא להיפך, אם הבעל רוצת להעביר או למשכן, עליו לתת בטחונות. לכן כאן כאשר הבעל הגיש תביעת גירושין וכל עוד לא הוכח על-ידי הבעל, להנחת דעתו של בית-הדין, שהאשה איבדה זכויותיה לכתובה וכד’, הרי בית-הדין, לפי בקשת האשה, בכדי לשמור על זכויותיה בקשר לגירושין, חייב היה להוציא צו-העיקול. אני מציין כי במבוא לתקנות הדיון לבתי-דין רבניים (“דברים אחדים”) בפיסקה ב נאמר:
“התקנות אינן מכילות את כל הדינים וההוראות, כי עיקרי הלכות סדרי הדין יש למצוא בשולחן ערוך ובספרי הפוסקים, והכוונה היא להביא בפני ציבור המתדיינים את הדברים המעשיים ביותר.”
לכן יש לדחות את הבקשה.
העתירה נדחית.
ניתן היום, כג אייר ה’תשכ”ה (25/05/1965).